הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
ראשון: סיפור על להבה וחושך
פרק IX: "מי ז'ה מכיר, פרה
וחזיר?"
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
הקדמת השה"מ: פרק זה בקמפיין, כמו
הפרק "בסימן הציצון המרקד", מפגיש את קו העלילה המרכזי של שרלוט עם קו
העלילה היותר קומי של עלילות הרוזן פון ציצוביץ. כחלק מכך, הוא נבדל מיתר הפרקים
גם בכך ששוחק עם שני שחקנים ודמויות שחקן: שרלוט וציצוביץ עצמו.
הפרק מתרחש ברובע המעיינות, שהוא רובע בילויים אקזוטי מחוץ לעיר, שמנוהל בידי
הקהילה האמת'ורית הגדולה שהיגרה עם השנים להידרוסט; למרות המתח מול ההידרוסטים,
האמת'ורים יודעים יפה כיצד להפיק רווחים מן הדימוי האקזוטי שלהם; מה שלא מונע
מהידרוסטים ממעמד גבוה להשתמש בשירותיהם ביד אחת, ולבוז להם בשניה (אם כי סביר מאד
להניח שהמצב הזה הדדי).
הפרק בנוי משני קווי עלילה נפרדים: זה של שרלוט, שמנסה לחדור פנימה כדי לחלץ את
ידידה-יריבה מלוויל מגורל רע ומר מידי צמד הסוטים הרצחני ארני וביווי; וזה של
ציצוביץ, שמוזמן להפגש שם עם לורד אסקוויט הצעיר וההולל, ומקווה שסוף-סוף ימצא
אוזן קשבת בחלונות הגבוהים. שבסופו של דבר שני הקווים מתאחדים לסצנה סופית אחת.
סצנריו מס' 1: שרלוט
שרלוט מגיעה לרובע המעיינות, ומוצאת את עצמה ניצבת מול היכל העונג טארז'-ראלמורג
(מילולית: מפלי הזהב); מבנה עצום שמעוצב כמו גן-עדן אקזוטי, וכבר מבחוץ ניתן לראות
את הגנים המדורגים על חלקיו העליונים (מעוצבים במידה רבה כמו הגנים התלויים), על
המפלים והבריכות המלאכותיות, מגדלי העונג הזהובים ועוד; אלא שמתחת לגן העדן
האקזוטי, קיימת מערכת שלמה של שערים, מעברים ותעלות שמתחזקים אותו; ומאחר ולשרלוט
אין די כסף בכדי להתחזות לאורחת, היא שמה את יהבה על אחת הכניסות היותר צנועות
לחלק התחתון של המבנה העצום.
אלא, שהכניסות, לרבות הכניסות לעובדים ומשרתים, שמורות היטב בידי זקיפים אמת'וריים
במדים ססגוניים; והם חמושים היטב ובודקים היטב כל נכנס ונכנס; בעל הבית הכבוד
(באמת'ורית: מאראז'אן), אינו לוקח שום סיכון לשלום האורחים הכבודים שלו. שרלוט
תועה אל תוך רחוב אפלולי שמקיף את רגליו של ההיכל והתעלות שמנקזות את הבריכות והמפלים
שלו, ומנסה תחילה לבדוק אפשרות להטמע בספקי הסחורות, המשרתים והרקדניות שמשתמשים
בפתח התחתי.
אלא, שככל שהיא בודקת את השטח, כך זה נראה לה משימה קשה, בוודאי כאשר היא חמושה
בשיריון וחרב. בין לבין, שרלוט מאזינה לשיחה של שתי רקדניות צעירות (בזו הפעם,
למרבה ההפתעה, הידרוסטיות שמעלימות מן המשפחות שלהן את המקור השנוי במחלוקת לכספים
שהן עושות, ועדיין סבורות שהן עובדות בחנות מהוגנת),הן מרכלות על לורד אסקוויט
הצעיר וההולל, ועל חזותו הלא נאה; ובין לבין כל הגיבוב של השיחה הדי רדודה ומצחקקת
ביניהן, שרלוט מצליחה לקלוט כמה משפטים על מלוויל, שעובד כקוסם-אפקטים במפלס
התחתון; הן מתווכחות על הסיכוי להתחיל איתו, נוכח העובדה ש"רואים עליו שהוא
ממשפחה של ג'נטלמנים", אבל זה קשה, כי "הוא מחבב רק אדמוניות".
(ובנקודה זו, שרלוט כמעט נופלת ממקומה).
שרלוט מחפשת דרך אחרת, וחושבת כיצד תוכל לרדת בסולם מתכת שיורד אל תוך התעלה, בלא
להתגלות בידי הזקיפים בשער המשרתים או הקשתים שמפטרלים על הגג מעליהם; ובין לבין,
כל השיחות משתתקות, כאשר מגיע צמד חמד של טיפוסים שמקפיאים את דמה של שרלוט, ולא
רק את שלה.
על-פניו, מדובר בברנש אחד נמוך ועגול, שלבוש ומאופר כמו ליצן; וברנש אחר רזה וגבוה
עם פנים קודרות, בחליפה שחורה וכובע גבוה. הם מזדהים בשמות המטופשים למדי
"סוכריה" ו"דודל-בי".
הצמד-חמד דורש להכנס ל"מופע ליצנות מיוחד"; השומרים האמת'ורים מסרבים
תחילה, אבל משהו ש"סוכריה" לוחש ללבלר הבודק גורם לו להחוויר כמו סיד,
והוא מנופף בידו בתיעוב ומורה להכניס אותם, ונראה שהוא מעט רועד. שרלוט מנחשת
נכון, שמדובר בשני מחסלים מטעמם של "ארני וביווי", שיכולה להיות להם רק
מטרה אחת; וכאשר כולם שקועים בהם, היא יורדת במהירות בסולם ונאחזת במטפסים
שמשתלשלים לתוך התעלה, כדי לצלוח את המים החמימים והמזוהמים כשהיא צמודה לקיר, בלא
סכנת טביעה ותוך שהיא נצמדת ומנצלת את התכונות שלה כדי להשאר קרובה לקיר ולהמנע
מכך שהקשתים על הגג יבחינו בה כשהם מביטים למטה.
בסופו של דבר, שרלוט מגיעה אל צינור ניקוז גדול, חסום ברשת; היא מסירה את הרשת
בזהירות, עם כמה שפחות רעש שהיא יכולה כדי שלא יבחינו בה
(בשלב מסויים, השומרים אכן חושדים- אם כי הם לא מצליחים לראות טוב, וסבורים שמדובר
שוב בצואנים שמנסים לחבל בסורגי הניקוז; ולכן הם יורים חיצים בוערים בלא לכוון
היטב, כדי להניס את היצורים; אבל שרלוט לא נפגעת מהם, אלא זוחלת פנימה מהר ככל
שהיא יכולה).
צינורות הניקוז: שרלוט מוצאת את עצמה במבוך של צינורות ניקוז גדולים וקטנים
שמצטלבים זה עם זה, עמוק מתחת לארמון העינוגים; פה ושם, נופלים גם מפלי מים
מלוכלכים מצינור אנכי; הכל טחוב, חם ומלא אדים; השיריון והגלימה שלה מזוהמים
ומכבידים עליה; ובנקודה מסויימת היא כמעט מקפחת את חייה על מלכודת מתוחכמת, שבנויה
לפעול כאשר משקל כבד מדי (של אדם, או של צואן) דורך עליה. המלכודת מפעילה פתח
סודי, ממנו יוצא גל עצום של מים מטונפים לוהטים, סוחף אותה, מטיח אותה שוב ושוב
בקירות, ודורש ממנה בדיקות כוח קשות כדי לנסות למצוא משהו להאחז בו, לפני שהזרם
יקח אותה אל התחנה הסופית: בור אבן עמוק ובתוכו פודינג שחור ענק שמסוגל לעכל כמעט
כל דבר, מלבד יהלומים.
שרלוט סופגת מעט נזק, אבל מצליחה להאחז בשרשרת בולטת באחד הצינורות, וכך להנצל
מהנפילה אל סופה בין קנוקנותיו החומציות של הפודינג. כעת, לאחר שהשטפון עבר, היא
מסוגלת לצלוח את הבור בקלות בהליכה לאורך החלק העליון שלו, משם מגיעים אנשי האחזקה
להשליך זבל; אבל בצינור שלאחר הבור שרלוט מגלה, שהשטפון הפעיל מערכת הגנה נוספת,
בדמות יצור מוטאנטי: מעין רפטור מגודל בעל שני ראשים נוטפי עיסה רעילה; כל ראש
מסתיים במקור ומצוייד בעיין גדולה ומעוותת. היצור מסוגל לקרוע בשר לגזרים בנשיכות
הקטלניות שלו, ובנוסף למלא את קורבנותיו בריר רעיל שגורם נזק מצטבר וגם מקל עליו
את ההתקפות הבאות.
שרלוט נאבקת ביצור, כאשר באמצע המאבק היא מקבלת סיוע בלתי צפוי בדמות לוחם זר; גבר
גבוה בעל חזות של איש צבא, שמשתמש בשני כלי-נשק: חרב פרשים, ומקבת זוהרת באדום.
מקריאת הקרב שלו ודיבוריו אחר-כך, בולט מבטא קיידרהרצי של מעמד גבוה. הלוחם מזהה
את עצמו כלות'אר, ותחילה דורש משרלוט בחומרה לעזוב את המקום, בטענה שהוא לא מתאים
לנערות כמוה; בפועל, מבצבצת מדבריו האמת, שהוא נמצא בשליחות חשובה, ואסור לתת לאיש
להסתובב כאן, לראות את המתרחש ולסכן אותו ואנשים אחרים.
שרלוט מתעקשת ומסבירה ללות'אר מה היא עושה כאן, ובסופו של דבר, בלב כבד הוא מסכים
לכוון אותה, בתנאי ש"מעודך לא ראית אותי כאן, לא שמעת את שמי, ולא ראית נפש
חיה מלבד מפלצות".
לות'אר מכוון את שרלוט אל צינור אנכי גדול, בתוכו מקובע סולם שעולה מעלה-מעלה,
לעבר המפלס התחתי של ההיכל; לדעתו, הסולם מוביל לחדרי הכבשנים, קרוב מאד למגורי
הצוות, שם יתכן ותמצא את מלוויל. שרלוט נפרדת מלות'אר שנעלם לצללים, מטפסת מהר ככל
שהשיריון מתיר לה, ומוצאת את עצמה מתחת לפתח ניקוז מסורג, כאשר שיחה – או ליתר
דיוק ויכוח קולני – מעיד ששני המחסלים הקדימו אותה, וכבר הגיעו לחדר הכבשנים; ורק
הפרעה מוזרה ולא צפויה עיכבה אותם, ומנעה מהם להתפרץ כבר אל מה שמעבר לו.
הרברט קונצן: הברנש ש"דודל-בי" ו"סוכריה" מתווכחים
איתו, הוא גבר צעיר וחסון, חצי ערום, בעל שיער בצבע קש ופרצוף מטומטם למדי; הוא
מדבר הידרוסטית עילגת במבטא קיידרהרצי עילג לא פחות; ומסביב, הכבשנים לוהטים,
משפריצים גיצים וצובעים את החדר כולו באדום מרצד.
הסבר בכמה מילים: קונצן הצעיר הוא בנו הצעיר והלא מוצלח של השגריר של אחוות
המוות בבירת הידרוסט, גנראל אריך קונצן. בניגוד לשני אחיו הבכורים, שאחד
לוחם-עילית באחוות המוות ואחד מלומד ואידיאולוג של "השלשלאות הנאצלות", הרברט
הצעיר אמנם חסון כמו עץ אלון, בעל כוח סבל אדיר ועוד, אבל הוא מפגר למחצה, וגרוע
מכך: סוטה מין מבחיל שנמשך לחיות, מטריד מיני סדרתי, נמשך ונהנה מגועל וטינופת,
ועוד.
לא ברור כיצד בדיוק הוא התגלגל לעבוד מתחת להיכל העונג, שמא עסקה של אביו עם בעל
הבית; אבל נראה ש"דודל בי" ו"סוכריה" יודעים מי הוא, ושאסור
לפגוע בו לרעה; וזה בדיוק מה שמעכב אותם: משום שקונצן הצעיר קיבל הוראה לא לתת לאף
זר להכנס למגורים; וגם ההבטחה לכסף, ממתקים טעימים ועוד לא מזיזה אותו והוא חוסם
את דרכם של המחסלים עם המעדר הלוהט שלו, מפשק רגליים ומצהיר בקולו העילג שוב ושוב
דברים כמו:
"אין-ז'ה-כניסה, ואתה מפסיק לבלב בז'ה מוח, או מר קונצן מחטיף לך".
"אבל אנחנו חברימוש של דוד מאלוויל, באנו להביא לו סוכריות טעימות-"
"ז'ה קוסם אידיוט אומר, לא רוצה שום אורחים. אומר, אם מפריעים לו, שוב הופך
מר קונצן צפרדע. אתם לא נכנסים ז'ה!"
אחרי 'התדיינות' עקרה, 'סוכריה' מפעיל קסם שמהפנט את קונצן, וגורם לו לדדות לכיוון
ההפוך, כאשר הוא הוזה על "כלב-לב גדול, כלב-לב שמן-"
הקרב הסופי של הסצנריו: בנקודה הזו, שרלוט מצליחה לערער את סורגי המרזב,
והיא משמיעה רעש כדי לפתות את המחסלים להתקרב; אז היא מפעילה מלכודת מאולתרת
שמפתיעה את הצמד-חמד, פוגעת בהם קלות ומאפשרת לה לפרוץ החוצה ולהתקיף אותם; לאחר
קרב לא קל, שרלוט הורגת את דודל-בי (הלוחם), ופוגעת ב"סוכריה" (הקוסם)
פגיעה קשה, שמאלצת אותו להשתמש בלחש דלת מימד כדי לסגת מן הקרב ולהציל את עצמו.
סוף-סוף, המחסלים הובסו והשטח נקי – ושרלוט פונה לכיוון המשוער של מגורי הצוות
בכדי למצוא את מאלוויל.
סצנריו מס' 2: ציצוביץ
בניגוד לשרלוט, ציצוביץ נכנס להיכל העינוגים בדלת הראשית, בתור אורח ומוזמן מטעם לורד
אסקווית הצעיר, שלפי מה שציצוביץ שמה כמעט ו"גר" בהיכל העינוגים, ביחד
עם חבורת רעיו ההוללים המקצועיים. לציצוביץ יש תקוות גדולות, משום שאביו המנוח של
אסקווית היה ידיד ישן ובן-ברית של ציצוביץ בזמנו, בעל השקפת עולם דומה למדי; אלא
שכאן מצפה לו אכזבה מרה.
אמנם, הוא מתקבל בכבוד מלכים ומובל לאולם משתה שנראה כאילו נלקח מאגדה אקזוטית, עם
משקאות ומאכלים נהדרים ונערות אמת'וריות יפיפיות (בלבוש מינימלי למדי) שמפזזות
סביב הקרואים ומעטירות עליהם חנופה. אלא, שאסקווית הצעיר לא ממש מקשיב לדבריו של
ציצוביץ, ונראה כי מאז שהם נפגשו לאחרונה (כאשר הלורד הצעיר היה עוד ילדון בן
שבע), הוא התכער כפל-כפליים, חלק באשמת הטבע וחלק לא פחות מזה באשמת סגנון החיים
שלו. עם אוזניו הגדולות, שיניו הבולטות קמעה וצורת הישיבה וההבעה שלו, הוא נראה
כמו עכבר גדול ורפוי. ההוללים מקיפים אותו, וחלקם מנהלים בלא בושה דיון בספר אקדמי
שעוסק במדידת זוויות גולגולת; ואמנם מוצא כי זווית הגולגולת האמת'ורית דומה יותר
להידרוסטית מאשר לזו של שחורי העור, אולם בכל-זאת הם "לא בדיוק בני-אדם"
ונחותים מכל מיני טעמים... וכך הלאה. אחד ההוללים, בחור אדמוני ומוזר, בולט במיוחד
לרעה ומפחיד אפילו את ציצוביץ בארשת התוקפנית, המשועממת והרעה שקורנת ממנו.
למעשה, אסקווית הצעיר לא מדבר עם ציצוביץ אלא על עניין אחד (אגב שהוא שותה ומשפיל
את הנערות המגישות): גונבה לאוזניו שמועה שאחי-סבו של ציצוביץ, יוהאנס המנוח, נקבר
היכנשהו במקום סודי בעיר הבירה ההידרוסטית, ועימו אוצר גדול. ציצוביץ עצמו די
מופתע, משום שעל יוהאנס לא שמע כבר עשרות שנים, מלבד העובדה שהוא רב עם סבו של
ציצוביץ ("פרידריך הדגול"), עזב את נחלות המשפחה בלא שוב, ולפי השמועה
הפך לפיראט ידוע לשמצה. אולם לפי כל מה שידע ציצוביץ, יוהאנס טבע עם הספינה והצוות
שלו אי-שם בפאתי הארכפילגו הדרומי; ובוודאי לא הגיע לבירת הידרוסט. כך, שהוא מוצא
עצמו נבוך נוכח דבריו של אסקווית הצעיר, שמייחסות לו ידיעה בנושא. עוד יותר מכך,
הוא חש מושפל נוכח תנאיו של אסקוויט, שדורש שלושה-רבעים מן האוצר; בפועל, ברור למדי
שחיי ההוללות של אסקווית הצעיר ("חיים היאים לג'נטלמן במעמדי") הצליחו
לכלות את ההון של אביו ולהכניס את היורש ההולל לחובות עצומים, תוך זמן קצר למדי –
וכרגע הוא צריך מקור מימון חדש.
כאשר ציצוביץ הנבוך והזועם "מתעקש שלא לדעת" (הוא באמת לא יודע!)
אסקווית מתחיל לאיים איומים מרומזים פחות ופחות מתחת לנימוס המתמרח שלו, ומתחיל
לרמוז על "חלופות עסקיות אחרות" שעומדות לרשותו. בסופו של דבר, הוא שולף
מסמכים קיידרהרצים רשמיים ש"הגיעו אי-כה לידיו, ממש במקרה", ואשר מעידים
על כך כי "בית דין של כבוד" שבראשו עמדו יונקרים שהמירו את דתם לדת
טוטנהאגן, הרשיע את ציצוביץ בבגידה ומורה לו לחזור ולעמוד למשפט תוך שנה ויום, או
שכל רכושו ותאריו ישללו לנצח. בראש אותו מוסד של משתפי פעולה, עומד אציל בשם פרנץ
פון פופיש, לשעבר מלחך פינכה של ציצוביץ עצמו ושקוע בחובות נצחיים; וכעת הבובה של
אחוות המוות. גרוע מכך; מן המסמכים עולה כי גם רעייתו הלא אהובה של ציצוביץ בגדה
בו והעידה נגדו, בתמורה להבטחות כספיות. אסקווית וחבריו משועשעים למדי, מאחורי
מסווה הנימוס הלא משכנע שלהם, מיגונו וזעמו המבעבע של אורחם.
מי שקוטעת את הדברים במתק-שפתיים היא אחת
המגישות האמת'וריות היפיפיות, עלמה בשם קונמארין (Kun'meryn). היא רומזת לציצוביץ
להעמיד פנים כמי שלא חש בטוב, וביחד עם שני משרתים ממהרת להוציא אותו לחדר מנוחה,
כדי שיתאושש. כאשר היא מסדרת לו כרים, היא חושפת את טיבה האמיתי, הגאה והשונה מאד
מזה של משרתת מתרפסת. היא בזה להידרוסטים בוז עמוק כים, ומתגאה בהיותה בת לשושלת
כוהנים בשם ראל-אומנור, או כפי שהיא אומרת "אבותי עטו שני וזהב, והיו כוהנים,
מלומדים ויועצים בחצרו של בן-השמש, כאשר אבותיהם אכלו דייסת גריסים בידיים, חיו
בבקתות קש ודפקו כבשים".
השילוב בין הפריטה על גאוותו הפגועה ("אתה אציל אמיתי, לא כמוהם") לבין
האירוטיות שזורמת ממנה (כמו רוב האמת'ורים, היא מעט שזופה, אבל לא יותר מדי; גופה
ופניה מדהימים, עיניה ירוקות נוצצות, ושערה חום גולש, אדמדם-זהוב בקצוות), משכנעת
את ציצוביץ הנואש לראות בה עד מהרה את המלאך המושיע שלו – הגם שלקונמארין, בתור בת
ראל-אומנור מלאה גאווה, יש את התנאים שלה.
לכאורה, לא לכבודה להתמקח על מחיר מול אדם במצב כשלו, אבל היא תמסור את המידע שיש
לה ותעזור לו, רק אם ישבע לה בשם כבודו כאציל, כי עם יעלה לגדולה, היא תחלוק אותה
עימו. לאחר שהוא מסכים מיד ונשבע לה, קונמארין (שעודה מלאת תיעוב ורוויית השפלה על
הדרך בה חבורה של "חיות הידרוסטיות מלוכלכות, עצלות ושיכורות סמים רואים בה
דווקא תת-אדם נחות) מספרת לו שאסקווית כבר מכר אותו למשרתי אחוות המוות; ושאחד
מהם, בכיר ושחצן, נמצא כבר בדרכו לכאן כדי לאסור אותו. אבל היא תעזור לו להחלץ.
קונמארין מובילה את ציצוביץ לאמבטיה, ופותחת ארון סודי מתוכו יורד צינור אל המפלס
למטה; אלא שהבעיה מסתבכת כאשר השומרים דופקים על הדלת בתקיפות ודורשים שציצוביץ
יצא; לורד אסקווית' דורש את נוכחותו מיד. קונמארין צועקת שהאדון הרוזן סובל
ממיחושי מעיים עזים; אלא שבפועל, מה שקורה שמשמניו של ציצוביץ בוגדים בו, והוא
נתקע בתוך הצינור בו הוא מנסה לגלוש.
ואז, כמעשה שטן, ציצוביץ שומע את קולו המלהג של קונצן הסוטה (בו כבר נתקל קודם
בנסיבות מרגיזות מאד) מלמטה; כמסתבר, קונצן שמע את ההד של קולה של קונמארין, בקטע
בו לעגה למתעשרים ההידרוסטים, ומצא עניין רב בדבריה על "דפקו כבשים".
מספר למישהו אחר על זה שאבא שלו מצא לו את העבודה כאן, והאדון בעל-הבית אסר עליו
לדבר עם אורחים, ובמיוחד לא עם "פרה שמנה ציצוביץ", ובמיוחד-במיוחד לא
לספר לפרה שמנה ציצוביץ, ש"אדון חזיר לחיים אדומות" בא לבקר אותו
(ציצוביץ מנחש שמדובר בפופיש, ברנש סמוק וקרח עם עורף עצום ופנים ואף מעט
חזיריים); וקונצן צוחק צחוק בהמי: "כי מי ז'ה מכיר, פרה וחזיר? ז'ה מר קונצן
מכיר, גם פרה גם חזיר!"
בסופו של דבר, ציצוביץ נחלץ ברגע האחרון;
אסקווית מגיע אל מחוץ לאמבטיה, ומתחיל לצנוף בזעם על השומרים הנבוכים, שמתחילים
לדפוק בדלת בכח הולך וגובר; ביאושה, קונמארין משתמשת בכשרון לחשי האש (כהונה
אמת'ורית) שלה, כדי לחמם את הצינור באורח שיתרחב קלות, וציצוביץ סופג מכת חום ומעט
נזק, אבל מחליק למטה, לקול צחוקו הבהמי של קונצן:
"ז'ה תחת שמן ציצוביץ כמו עוגה, עושים פלופ-פלאפ וכבר מחליק בתנור".
קונמארין מחליקה אחרי ציצוביץ (בקלות), כאשר אסקווית צורח כמו מטורף למעלה על
בגידה, ופוקד על השומרים לרוץ בעקבותיו; קונמארין משתמשת בלהבות שלה בכדי לחסום
להם את הצינור, ולאלץ אותם למצוא דרך עוקפת וארוכה בהרבה (מה גם, שהשומרים
האמת'ורים ממש לא נלהבים מהפקודות של אסקווית, בלשון המעטה). ציצוביץ שולח מהלומה
(בליווית שאגת זעם "של אריה פצוע") לכיוון השיניים של קונצן, ולאחר מכן
שולף פגיון ונשבע שהפעם הוא יסרס אותו, אבל קונמארין דוחפת אותו ממנו והלאה: הם
חייבים למצוא דרך להמלט.
התגלית המרגיזה: ציצוביץ וקונמארין חוצים את חדר הכבשנים, ונכנסים למסדרון
צר ואפל, כאשר למעלה הרצפה מחוררת, והם יכולים לראות היטב את המסדרון מעליהם. ואז,
ממש מעליהם, נכנס אל תוך המסדרון הרוזן פון פופיש, כולו מדושן עונג ועטוי מדים
שחורים ועיטורים; ולצידו רעייתו הלנה: יפיפיה בלונדינית קרה כמו קרח, ומשרתת קנאית
של אחוות המוות. זאת, כאשר לפניהם מכרכר ומתרפס לא אחר מאשר מר שוסטר – משרתו
האישי ומזכירו של ציצוביץ לשעבר, אשר כמסתבר גם הוא עבר צד, וכעת מכרכר לפני פופיש
ממש כמו שכרכר פעם לפני ציצוביץ; גוער באמת'ורים; ושניהם מתבדחים על "האדון
הקודם"; אלמלא קונמארין עוצרת בעדו כמעט בכוח, ציצוביץ היה נוקט צעד התאבדותי
ומפעיל את כלי היריה שקנה במשיכה בנסיון חסר תוחלת לפגוע ברגליים שלהם מלמטה.
פופיש בא לקבל את האסיר שלו, וכבר מתרברב איך יתעלל בו (וגם יפרוק רגשי נחיתות של
שנים בהם היה חייב כספים ועל סף פשיטת רגל, והתרפס בפני ציצוביץ לקבל הלוואות);
הלנה, לעומת זאת, אומרת שהיא אינה מוצאת טעם בשהות באולם מלא הוללים הידרוסטים
ואדי סמים, והיא מבקשת לפרוש לחדרה ולנוח שם, הרחק מן הגברברים הצעירים והשעשועים
המגונים שלהם. קונמארין מצליחה, בסופו של דבר, למשוך את ציצוביץ לתוך חדר צדדי
אפל.
קרב מסיים: אלא שכאן, בעוד למעלה הלנה מזהירה את פופיש לפקוח עיניים ולא
להאמין לשיכורי האופיום ההידרוסטים, סוגר על קונמארין וציצוביץ אחד הבריונים
המתועבים של ארני וביווי; חצי-לבקן גדול ומתולתל בשם "צמר"; הוא מדבר
בחרוזים מתיילדים, כאשר הוא מרחרח בעקבות הדמויות,
("איפה העכברים?" צוהל הקול "עכברים רים-רים-רים היכן הם
מסתתרים?")
צמר מתקיף בשתי החרבות שלו, ומסוגל להקשית מהלומות רצחניות או להשתמש בתמרון של
"סופת חרבות" כמעין התקפה איזורית; עבור קונמארין הלא משוריינת, עם לחשי
כוהנת-האש שלה, וציצוביץ החלוד עם כלי היריה הישן שלו, צמר מעמיד בהחלט אתגר קשה;
בעור שיניהם, הם מצליחים לנצח אותו וגוררים אותו פנימה, אל תוך חדר הארונות;
קונמארין נאנחת ומעירה שכדי להוציא את ציצוביץ החוצה, הוא יאלץ... להתפשר על כמה
עקרונות.
סצנריו 3: שרלוט
סוף-סוף, שרלוט מוצאת עצמה מול הדלת הנעולה, שקול מוכר עולה מהצד השני; וכנראה
שהוא לא לבד.
כאשר שרלוט הולמת בכוח על הדלת, מלוויל אומר בציניות ש"גם אם זה הוד-מלכותו,
אני עסוק. מה ב"נא לא להפריע" לא הבנת, חדרנית מרגיזה שכמוך?
ובעוד שרלוט צועקת דרך הדלת הנעולה (גם בקסם), הרי שלמרבה רוגזה קונצן החצי-ערום
מופיע, מדשדש מאחוריה ומצטרף אליה; זאת, לאחר שכבר הספיק להתאושש מההתקלות ליד
הצינור.
"זה קוסם מאלוויל, אתה חייב בא!" קונצן צועק "ז'ה פרה שמנה ציצוביץ
נתקע בצינור, וז'ה מר תרנגולת כועס נורא, אומר כולם, כולם לבוא-"
לשווא, מאלוויל מקלל אותו וקורא לו להסתלק;
קונצן הולם בדלת וצועק "אני ז'ה מביא!" שוב ושוב.
בסופו של דבר, מאלוויל פותח את הדלת עם שרביט שלוף, מוכן לחזור ולהפוך את קונצן
לצפרדע למשך שעה שלמה, ושרלוט מזנקת פנימה; הפנים של מלוויל מחווירות כמו סיד
כשהוא רואה אותה; ואילו שרלוט נחשפת למחזה המגוחך: מאלוויל ערום כביום היוולדו,
מלבד מגבת שהספיק לכרוך על עצמו במהירות; וניכר בחזותו ששתה לא מעט בימים
האחרונים.
נפתחת סצנה אבסורדית, כאשר שותפתו של מלוויל למיטה: פרוצה עירומה שחובשת כובע
קפטן, ומלוויל הכריח אותה לעטות גם פאה בגוון אדום-כהה מסויים מאד, קצרת רוח,
מזכירה לו ששילם רק עבור שעתיים של "הפלגה"; אבל היא נתקעת ממש באמצע
ה"אהוי" כאשר היא רואה את קונצן בוהה בה במבט מטומטם, צורחת וצוללת אל
מתחת למיטה. מאלוויל נראה כאילו הוא מחפש קסם שיגרום לו להבלע עמוק בתוך האדמה.
"מה את עושה כאן- גריווינד. אם באת לחגוג על הקבר שלי, אני לא פנוי. נסי
מחר-"
הוא מנסה לשוב ולסגור את הדלת, אבל שרלוט כבר מתפרצת פנימה; הזונה צווחת למאלוויל
להרחיק את קונצן שעומד וזורח עם מבט נוטף טמטום סוטה על פניו;
בין לבין, שרלוט מצליחה לכבוש את הצחוק, להרצין ולהבהיר למלוויל שהוא בסכנה;
מלוויל מצליח בקושי להשליך על עצמו את גלימות הקוסם שלו, כאשר ארני עצמו מופיע
בפתח, ולפניו שני ה"דובים"; צמד הבריונים הענקיים באורח לא אנושי,
נוהמים ומגרגרים; אותם יצורים לא משתמשים בנשק נראה לעין, אבל הם בליל של כוחות
פראיים, והידיים שלהם הולמות בעוצמה של אילי ניגוח. אחד מהם זורק את קונצן הצידה
כאילו היה סמרטוט, וארני מצווה עליהם "להרוג את שתי הכוסיות" (את שרלוט
ואת הזונה), ולקחת את מאלוויל בחיים: הוא וביווי יעשו "מה זה מסיבבוש כיף
חיים"- כלומר, מסיבת עינויי תופת שתקח לילה, אולי אפילו שניים, לפני שמאלוויל
יפח את נשמתו.
וכך מתחיל הקרב הגדול: ארני עצמו, כצפוי, איננו בעל כישורי לחימה, אבל שני
ה"דובים" לוחמים בכוח של מכונות מצור, נוהמים באטימות ונראה בבירור שהם
לא ממש אנושיים; שרלוט תופסת עמדה בכניסה ומטילה לחש הגנה, כדי לחסום את הדובים
בגופה ולהשתמש בקסם מגן האור כדי לספוג חלק מהנזק האיום שהם עושים בידיהם. מאלוויל
תופס עמדה מאחוריה ומשלח בדובים קסם אחר קסם; תחילה ברק-שרשרשת שפוגע בהם כמה
פעמים, ולאחר מכן חזיזי ברק, חיצי אש וקליעי קסם.
ובסופו של דבר, הבלתי יאמן קורה; לחשי ההגנה והמרפא של שרלוט מאפשרים לה לעמוד מול
מטר המהלומות של הדובים זמן ארוך די הצורך, כאשר החרב שלה והלחשים של מאלוויל
חותכים בגופים הלא מוגנים די הצורך שלהם, ובסופו של דבר מכריעים גם את כוח הסבל של
שני היצורים, שלא נופל מזה של צמד ממותות. מאלוויל שומר לחש חזיז ברק אחרון כדי
שיעבור את הדוב האחרון, הגוסס למחצה, ויפגע בארני; אלא שארני מוגן בלחש מגן קסום;
כך שהברק מכלה את רוב העוצמה שלו על שבירת המגן, ורק חלק ממנו פוצע את ארני; לא
מספיק חזק; הסוטה הרצחני מפעיל רונת התעתקות ומצליח להעלם; פצוע, זועם ומושפל, אבל
עדיין חי. עם זאת, ברור למדי שכוחם של ארני וביווי נשבר, לעת-עתה; טובי הבריונים
והרוצחים שלהם אבדו, כך שיקח עוד הרבה זמן עד שהם יעזו לנסות את כוחם על שרלוט
ומלוויל פעם נוספת.
מלוויל, שאין דבר שהוא שונא יותר מהדרך בה נתפס "עם המכנסיים למטה" מול
שרלוט, מנסה לטעון שלמעשה תכנן את הכל, זו היתה מלכודת לארני, ולמעשה שרלוט היא זו
שקלקלה אותה; שרלוט מפליטה כמה ביטויים לא נעימים, תוהה בקול מדוע היא טורחת עם
היצור היהיר וכפוי הטובה הזה, אבל מצעידה את מאלוויל במהירות לעבר חדר הכבשנים,
וממנו אל הצינור שיורד למטה, אל תוך נקבות הביוב והקיטור.
סצנריו 4: ציצוביץ
הקולות של שומרים רצים נשמעים מכל עבר; קונמארין מסבירה לציצוביץ, שהדרך היחידה
לחלץ אותו בחיים היא להוציא אותו בתחפושת; ולשם כך היא בודקת במהירות את המלבושים
הרבים בחדרי הארונות- אלא, שכל השמלות שהיא מוצאת קטנות בהרבה עבור הגוף של
ציצוביץ... עד שהיא מוצאת בסוף שמלה שהשאירה כובסת בשם ג'מה סטיוארטס, שקונמארין
זוכרת ש"היו לה מידות של שור".
ציצוביץ זועם על עצם ההשפלה, ולאחר שכל כוחות הפיתוי של קונמארין נכשלים, היא
רותחת ומעירה לו שאם הוא מסרב, הוא "יכול להשאר כאן בתור ציצוביץ מטירת
ציצוביץ, ולראות כמה פופיש ואסקווית יהיו נחמדים אליו, וזה אחרי שהיא סיכנה את
החיים שלה בעבורו-"
ציצוביץ, מתנשף ורוטן כמו אוניית קיטור, מתרצה באל-כורחו, ונכנס לתוך שמלת הכובסת
העצומה, השחורה-לבנה; וזה נעשה בדיוק בזמן, כאשר השומרים עוברים מדלת לדלת,
וצועקים לכל הנשים לעלות למפלס העליון, כי יש פולשים חמושים למטה; ואסקווית' צונף
ברקע. ציצוביץ בלבוש כובסת, עם סל כביסה גדול חבוק בידיו, נדחף עם קונמארין במעלה
מדרגות, עם עוד נשים צועקות ומדברות במהירות; הוא מתנדנד כמו אוניה, כולו סמוק
מההשפלה מתחת לכובע הכובסת, ולא יכול שלא לדמיין את הרוזנת פון שטיינברג מתפקעת
מצחוק, ואת בת לוויתה המפוקפת גרטכן שרה בקול מעצבן:
"ציצון הלך עליז ברחוב,
הלך משתעשע..."
קונמארין מושכת את ציצוביץ למסדרון צדדי, אבל דווקא כאשר הם חושבים שנמלטו, קול
מוכר ושחצני קורא להם.
המזכיר הבוגדני, מר שוסטר, עם שני שומרים אמת'ורים, עומד בראש המדרגות, וצועק
לכובסת לבוא מהר, כי הגבירה הלנה צריכה לבנים וסדינים נקיים; ציצוביץ כולו מבעבע
מזעם, מנסה להתאפק בכל כוחו שלא לשכוח הכל ולהסתער כדי לחנוק את שוסטר המאנפף בשתי
ידיו, ולרוע המזל, שוסטר מתחיל אכן לחשוד, וקורא לכובסת להתקרב, כי "היא
מוכרת לו מהיכנשהו".
קונמארין מצילה את המצב פעם נוספת, כאשר היא משתמשת בכשרונות האירוטיים שלה להסיח
את דעתו של שוסטר, להחניף אותו וללטף אותו באורח מרומז; השומרים האמת'ורים, ששוסטר
השפיל אותם וקילל אותם קללות גזעניות גסות זמן קצר קודם לכן, לא מתערבים ולא
מפריעים לקונמארין לפתות אותו, להסכים לקלף לו פירות, כמו שהוא דורש, ולמשוך אותו
לחדר צדדי; שם היא מטפלת בו עם סם הרדמה חזק, באורח שלפי דבריה "הוא לא יפריע
למשך עוד הרבה שעות טובות".
בינתיים, ציצוביץ-הכובסת נדחף אל עבר החדר של הגבירה הלנה, אבל השומר שעומד שם לא
נותן לו להכנס ומנתב אותו לחדר המתנה צדדי: הגבירה מקבלת עכשיו עיסוי, ואינה פנויה
לענייני כביסה. שהכובסת תמתין עד שהמעסה יסיים.
ציצוביץ, וקונמארין שמצטרפת אליו לאחר כמה דקות, נמצא בחדרון אפל, וחיפוש שהוא
עושה שם מגלה חריץ הצצה אל החדר של הלנה; הגבירה אכן שכובה על המיטה במלוא יופיה
הצונן, ומדברת עם מי שנחזה כ"מעסה אמת'ורי" – אבל כאן מצפה הפתעה. המעסה
אינו אלא קסם הסוואה מאחורי מסתתר אותו לות'אר שנפגש עם שרלוט קודם לכן; כאשר
בפועל מדובר בקולונל קיידרהרצי בשם לות'אר פון טראזינג, ששייך לחוג קצינים
ומדינאים שמנסה לרקום קשר כנגד הרודן הקיידרהרצי וכוהני טוטנהאגן; ולהפתעתו של
ציצוביץ – הלנה, שכל העת נחזתה למאמינה קנאית של טוטנהאגן, ממש מילדות מוקדמת,
מכירה את התוכנית ומשתפת פעולה. לא מסיבה אידיאולוגית, חלילה; הלנה היתה ונשארה
אישה מרושעת, קרה ואנוכית, שאין לה שום בעיה אידיאולוגית עם פולחן הרודנות
והדיכוי; אולם היא רוצה להתנקם, משום שלדעתה נהגו בה באורח כפוי טובה על שירות
נאמן וארוך, ואילצו אותה להנשא ל"חזיר", כלומר, לרוזן פון פופיש. מלבד
זאת, היא מעריכה בניתוח קר, שקיידרהרץ תפסיד אם תכנס למלחמה מול האימפריה
ההידרוסטית; כמו כן, היא רוצה מאד שבעלה יחוסל, והיא תשאר עם הרכוש שלו.
טראזינג, קצין נוקשה וישר מהדור הישן, לא מסתיר את התיעוב שהוא רוחש כלפי הלנה,
אבל נאלץ לשתף עימה פעולה בהוראה מגבוה. היא לועגת לא מעט לנוקשות של הקושרים
ולתוכניות המסורבלות שלהם, הן בתחום הצבאי והן בתחום המשא ומתן מול ההידרוסטים שהם
אמורים לנהל בחשאי.
בנקודה מסויימת, היא חושדת שמאזינים לה, ומורה לזקיף לחפש בחדר הצדדי ולהכניס אליה
את "הכובסת" – שהיא כמובן מזהה מיד את זהותה האמיתית ומתפקעת מצחוק על
חשבונו של ציצוביץ; פון טראזינג מביט בו בבוז ובתיעוב ומתייחס אליו כ"רוזן
הקש והגבבה", ש"משרה של כובסת מכובדת מדי עבורו"; מה שלא מפריע
לציצוביץ להתייהר ולטעון בשחצנות מדהימה שהקושרים היו צריכים למנות אותו למנהיגם,
ויש לו אלף ואחד תיקונים לתוכניות שלהם, ו-
הרוזן פון פופיש חוזר בקול מהומה גדולה ממש באמצע השיחה, אולם כמובן שהוא נשמע
היטב ממרחק גדול, מה שמאפשר לכולם לחזור ולהעמיד פנים.
פופיש מתנשף, ומספר לרעייתו ש"השמן הארור הצליח לברוח דרך צינור" ומגדף
את אסקוויט; אז, הוא דורש "להוציא את הילידים הנחותים מהחדר" – מה
שכמובן מתקבל בשמחה. ציצוביץ חומק החוצה, לא לפני שהלנה גוערת בו שהטיפול שלו
בתחתוניות היה מרושל למדי,
אבל דווקא אז, כאשר קונמארין וציצוביץ כמעט מריחים את החופש, צץ לא אחר מאשר...
קונצן, שמזהה את ציצוביץ מיד וצועק משהו כמו:
"הי, מה זה פרה שמנה ציצוביץ לבוש כמו כובסת? רוצה מכבס גם תחתונים
קונצן?"
פופיש מתחיל לצרוח לשומרים; קונמארין שולחת באמת'ורים האחרים מבט מצמית, ושואלת
אותם מי מהם מוכן לירות חיצים בנכדתו של כוהן האש הגדול ראל-אומנור; השומרים
נבוכים, וכמה מהם מעמידים פני מבולבלים וסרים מן הדרך; ציצוביץ מותח את כלי היריה
שלו ויורה חץ (בגלגול מדוייק מאד) שעובר דרך הדלת ופוצע את פופיש פצעים קשים,
מוריד את הרוזן הבוגד ומשתף הפעולה לרצפה, כשהוא צועק וגונח "כמו החזיר
שהוא" מהדם שקולח מן הפצע שספג. הלנה צועקת צעקות שבר, אולם מטבע הדברים, לא
עושה שום דבר אמיתי כדי לעצור את הדמויות הבורחות.
סצנריו חמישי: קרב סופי (כולם)
שרלוט ומאלוויל הנמלטים נתקלים בקונמארין וציצוביץ, שגולשים למטה מתוך צינור אחר;
השומרים האמת'ורים דולקים אחריהם, כאשר אסקוויט צועק, מאיים ומילל מאחורה; אולם
נראה שהחיצים שנשלחים בדמויות לא מדוייקים באורח תמוה למדי. הדמויות רצות דרך
בריכה בוצית מטונפת, ומאלוויל לא יכול שלא להקניט את ציצוביץ ולתהות האם מצא
סוף-סוף עבודה שהולמת את כישוריו המיוחדים.
בעל ההיכל צועק מאחור, מאשים את הדמויות כי פגעו בביתו ובהכנסת האורחים שלו; והחבורה
מנסה להמלט דרך הבריכה, שהויברציות במים שלה הולכות ומתרבות; ובנקודה מסויימת,
השומרים נעצרים, מצביעים על הדמויות בפלצות ונסוגים... מהר מדי, מסתבר לחבורה שלא
הם הפחידו את האמת'ורים, אלא מה שבוקע מתוך הבוץ מאחוריהם; מוטאציית הידרה עצומה,
בעלת שלושה ראשים נושפי אש ועצומי ניבים.
וכך נפתח הקרב הסופי בין ארבע הדמויות לבין המפלצת בעלת המלתעות הענקיות, שמסוגלת
בין היתר לנשוף חרוט של קיטור לוהט ומעוור, להטיל דמויות אחורה בהתקפות הפיזיות
שלה (גם אם השיניים עצמן נבלמו), וכך הלאה; כל הדמויות נפגעות פגיעות לא קלות, ובעיקר
ציצוביץ שסופג פגיעה קטלנית של קיטור לוהט ומאבד את ההכרה; אולם בסופו של דבר,
היצור מובס ושוקע בחזרה אל תוך הבוץ המזוהם, פצוע פצעי מוות; שרלוט מסייעת
לקונמארין לגרור את ציצוביץ המעולף (משימה קשה למדי), והחבורה נמלטת הלאה והחוצה,
אל מחוץ ל"היכל מפלי הזהב", ואל מחוץ להישג ידו של אסקווית המושפל,
הזועם והמשתולל.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.