פרק שישי: קן הקוקיה

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

פתיחה: חזרה לאחוזת רארדורין

החבורה המותשת עושה את הדרך הארוכה בחזרה אל ובמעלה הגבעה, לעבר אחוזת רארדורין. עד שהדמויות מגיעות לשם, הלילה יורד, והאחוזה חשוכה מלבד אורות בודדים בחלקים העליונים שלה. חלק מהחבורה לא מסוגלת לשמוע יותר מאיוושת רוח וניחוח מגרה של מרק בשר שעולה מבין החומות. ליארמיר, לעומת זאת, מדמיינת שמתבוננים בה, והיא שומעת קול ילדותי דקיק משמיע משהו כמו "אווווו!!!" או "אווו, כוהנת כחולה!".

אאורלוס לעומתה מדמיין שהוא רואה את השמיים מעט אחר מהאחרים – עם צללית אדומה מטושטשת שהוא לא ראה מעולם קודם, כאילו הוא רואה ירח או גרם שמיים אדמדם שכפי שהוא מגלה – אף אחד מהאחרים, כולל ליארמיר (הדמות הנוספת בחבורה עם כוחות קסם) לא מסוגלים לראות. שלב מסוים הוא מדמיין לראות גם צל נע, כמו צורה של חיה גדולה שמזכירה דוב, אבל היא לא בדיוק דוב.

מירסיל, לעומת זאת, צועדת קדימה ובולעת בעיניים קרועות לרווחה את הצורה של האחוזה שהולכת ומתגבשת מול החבורה: "אווו! הבית הישן של השושלת שלי!"

 

חלק מהדמויות בחבורה מודגאות משטויות שמירסיל עלולה לפלוט מול רארדורין הזועף והשומרים שלו, אבל היא מרגיעה את הדמויות ואומרת שהיא לא כזו טיפשה. מנגד, היא 'מרגיעה' את החבורה, בעיקר את טיל'מנל וליארמיר, בכך שגם כאשר תהיה לה אחוזה עם דגל משלה וכרכרות וסוסים, היא תמשיך לקבל את שתיהן "למרות שאתן מהאצולה הזוטרה" כי "אנחנו הרי חברות טובות עכשיו, שלושתנו".

 

טילמנל ממלמלת דבר הלצה לא מחמיא, והדמויות ניגשות לשער. הדמויות נתקלות בשומרים חשדנים שדורכים קשתות מהחומה, אבל הם זוכרים הטיב את ליארמיר ("הכוהנת הכחולה הקטנה עם הארוס הבלתי נשכח") מצליחים לשכנע אותם בקלות להכניס אותם – למרות שיש שתי דמויות חדשות שאנשי הטירה לא מכירים.

השומרים לא מתפלאים ורובם גם לא נראים מצטערים במיוחד על ההעלמות של טיר ומית'נאתור ("אורגי ערפל, רק צרות הם מביאים"; את אורמראגנר וטיל'מנל הם מקבלים – אחרי שליארמיר מסכימה לערוב להם).

החבורה מתבשרת שהאדון רארדורין לא יוכל לראות את הדמויות הלילה – המחלה שלו קצת החמירה; אבל אפשר להעביר לו מסר, ובינתיים החבורה תובל לחדרים כדי לנוח ולהתאושש.

 

הדמויות מובלות דרך הגן של האחוזה, שנראה שקט, אבל אאורלוס רואה שוב את אור הירח האדום, נשפך כמו דם על הקירות והחלקים העליונים של הצמחים; אור מטושטש בוקע מראש המגדל וגם מהאכסדרה החיצונית הגבוהה, היכן שהאדון נוהג לצייר. הדמויות מובלות לצד אחר של הגן, ודרך מסדרון חשוך בקומת המסד.

 

המסדרון והיכל האורחים

הדמויות מובלות בין עמודים אפלוליים ומתחת לקירות מעוטרות בתמונות רבות; רובם דיוקנאות של השושלת מהאגם השוקע שהחזיקה במקום הזה עד ההתנפצות; ואולי גם של שושלת קודמת שהחזיקה בו לפניהם. יש גם גם דיוקן של רארדורין עצמו צעיר יותר, עם מדים בהירים, מחזיק ברתמה של סוס, עם שלג יורד מסביב; תמונה גדולה של שער חורף מוקפת הילה זהובה עדינה; תמונה של הגבירה נארטילסה, הגיבורה שם אחד הספרים המוכרים ביותר מימי שער חורף – שאחת הדמויות מוצאת סביב המסגרת שלה משהו מוזר.

(מאוחר יותר, הדמויות יגלו שיש שם מנגנון שאולי פותח תא סודי – אבל לא יצליחו לפתוח אותו בלי סכנה לעורר רעש ולהביא את השומרים).

תמונה אחרת מתארת את גנרל קולסקארין המפורסם, אחרון המצביאים של שער חורף, עם טבעת נוצצת על האצבע שלו; השומר מספר לחבורה משהו על הקרבות האחרונים באגם הקפוא, על הפליטים משער חורף שקפאו בסערת השלג, ועל הדרך בה "האדומים" הפרו את הבטחתם ורצחו את הגנרל. לאחר מכן, השומר מאריך בהתפייטות על הטבעת של הגנרל – מלאכת מחשבת קסומה שעוצמה ויופי של שער חורף הושקעו בה. אאורלוס חשה תחושה כבדה; ומדמיין קור מצחין, עם הד של נהמה פראית רחוקה.

ליארמיר, לעומת זאת, מגלה תמונה של ילדה חמודה עם שיער צהוב אסוף בקוקיות, מחזיקה ומגילה וקוראת ממנה פיוט עם חיוך מתוק. לרגע, הכוהנת הכחולה הצעירה מוכנה להשבע שהתמונה לא רק הסתכלה בה בחזרה, אלה ממש הוציאה לה לשון והשמיעה נפיחה גס. השומר לא מזהה את הילדה הזו או יודע את שמה – כנראה בת של אחד האדונים השכוחים של הטירה, מהשושלת שהחזיקה בה לפני שבאו האדונים מהאגם השוקע.

מירסיל מחפשת רונות מסוג מסוים, לא מוצאת אותן ונעשית מתוסכלת. למרות שיש לה קוקיות מאד דומות (רק כתומות), היא מסרבת לשמוע על הרעיון של קשר בין הילדה בציור לאם-אימות-אימותיה, הקוסם הדגולה.

 

השומר מוליך את הדמויות להיכל ישן עם כמה חדרים קטנים שיוצאים ממנו, ואומר שידאגו לחבורה לאוכל. הוא מראה לדמויות גם דלת שמוליכה לחצר קטנה עם שולחנות עבודה שמתאימות למלאכות יצירה פשוטות. מעבר לזה, הוא אומר לחבורה לא לחטט ולא להסתובב בשום מקום מחוץ לחדרים והחצר עד מחר, כאשר האדון יקרא להן.

 

הדמויות מתארגנות ומשוחחות ביניהן על תוכניות עתידיות, כאשר טילמנל ואורמראגנר שומעים מליארמיר ואאורלוס על קורותיהם בטירה הזו בפעם הקודמת שהיו בה, ועל האדון רארדורין.

באחד מתאי השינה, ליד תמונות ישנות של גברים מית'ווארים צעירים עם מדים בהירים שמזכירים את אלו של קולסקארין, מוקפים במסגרת שחורה, החבורה מוצאת שרידים של ניירות וחפצים אחרים. יש שם חלקים ממכתב יש שנכתב במית'ווארין, אבל נקרע לגזרים בזעם. מישהו בשם וארדוריל מפציר בידידו הותיק רארדורין – משהו על אורגי הערפל,שלמות.... משהו בעתיד.... נזדקק לכך שכל בניה של אלת האור..."

ומופיע שם השם "טיאליס" – שמוכר לליארמיר היטב; זו הכוהנת אורגת הערפל שסייעה לה לברוח וכיוונה אותה להפגש עם טיר ומית'נאתור בתחילת הקמפיין.

 

 

חלום מסוכן

באמצע הלילה, אורמראגנאר (שהוא בעל מידת כוח הרצון הכי נמוכה בחבורה) מותקף בחלומות, שמאוחר יותר מתגלים כחלומות בהקיץ. הוא נע לאורך מסדרון אפלולי שיוצא מהיכל האורחים, מאחורי דלת סתרים שהדמויות לא הבחינו בה קודם. צעצועים הרוסים זרוקים על הרצפה, כולל הרבה בובות מתפוררות; יש בצדדים דלתות אבן עם סימנים מטושטשים ולא קריאים; ובאוזניו מהדהד קול קורע לב של ילדה שממררת בבכי.

"אני כל-כך לבד, וקר לי... אתה רוצה לשחק איתי?"

הקול מוליך את אורמ'ראגנאר לדלת נעולה עתיקה עם ציור של שתי ילדות הולכות יד ביד בתוך שדה ירוק. הוא פותח את הדלת, והקול הילדותי שב ונשמע, הפעם צוחק ברשעות: "אוווו, מה יש לנו כאן? צעצוע חדש, עדיין לא שבור? מה אתה אומר, צעצוע? אולי נשחק במסיבת תה"?

מול אורמראגנר מופיע קונסטרוקט צוחק בקול עבה ומטומטם, שנראה כמו גרוטסקה של ספל תה עתיק וסדוק עם נוזל רותח. הוא יריב מסוכן, ואורמראגנאר נאלץ להלחם בו אחד על אחד – אבל בסוף מכה קריטית אדירה מהחרב הדו-ידנית שלו מכריעה את 'ספל התה הצוחק' – לא לפני שהוא עצמו סופג פגיעות מהנוזל הרותח בתוכו.

אורמראגנר מתעורר בחדר שלו בזעקה, כולו שטוף מים חמים... או זיעה.

כאשר החבורה פורצת פנימה לאחר הזעקות – אורמראנגאר מזועזע, אבל נראה לא פצוע... עד שהחבורה מתגלה מה כן השתנה בו: מתוך שיער הראש שלו צמחו שתי קוקיות בלונדיניות ילדונתיות, שהוא לא מצליח להוריד אותן, לא משנה מה הוא עושה. החבורה תתחיל לחשוד אחר-כך שהקוקיות המקוללות האלו מאפשרות למשהו... או מישהי, לחוש או אפילו לראות דרך העיניים של אורמ'ראגאר כשהיא רוצה.

 

 

ראיון עם האדון רארדורין

באחר-הצהריים הבא, לאחר המשך מנוחה שלא קרה בה שום דבר חריג, האדון רארדורין מזמן את החבורה לפגוש אותו באכסדרת הציור הגבוהה שעל החומה.

מהאכסדרה, יש תצפית מעולה ונוף שבחלקו יפיפה; אפשר לראות את כל מעבר וירת' במזרח, מתפתל כמו נחש; את המורה המטושטשת של ואלקוריל עילית וטירת אבאריל גבוה מעבר לחה; ואת הגבעות הדרומיות והעץ השחור של מארוורית' מוסתר למחצה באד בפאתי דרום.

רארדורין במצב רוח רע; הוא מדבר הרבה על כך שהארץ כולה שוקעת בצל, שהולך ומתחזק מאז חורבן שער חורף, ומשהו על "מטומטמים! מטומטמים כולם!" כאשר בין היתר הוא מתכוון לאבאריל במזרח, וגבירת העץ השחור בדרום, שעסוקים בלגייס צבאות ולזמום זה נגד זה. הוא שואל אם החבורה הביא את הספר שביקש, ומורה להם – לאחר שיגמרו את השיחה איתו – לעלות לספריה ולשים אותו שם, זה המקום שלו – ואם ליארמיר רוצה ללממוד ממנו, עליה לעשות את זה שם. הוא יתן לחבורה מפתח לאחת התיבות שיש שם, בתור הגמול שלהן.

על ה'תסרוקת הלא אופיינית' של אורמ'ראגנאר הוא מגיב בגיחוך, ותוהה אם מישהו שוב חיטט במקום שהיה עדיף לא להכנס אליו. בדרך-כלל, הוא מוסיף 'מחלת הקוקיות' עוברת תוך כמה שבועות. הוא לא יודע מי הדמות של הילדה הזו, וחוזר למעשה על מה שהשומר אמר עליה בלילה הקודם.

 

לאורך השיחה, הדמויות מבחינות שרארדורין סובל מכאבים עזים; הוא לא רוצה לפרט, אבל ממה שהוא אומר עולה שזה קשור לקרב האחרון של קולסקארין שהוא השתתף בו בעצמו ו"יצא יחסית בזול"; הוא רומז שגורלם של כמה מהניצולים של הקרב היה גרוע ממוות; ומשהו על קסם שהם ניסו – אבל מסרב בכעס לפרט יותר.

השיחה עוברת לדמות בדיוקן החצי גמור – אבירה צעירה שריון לוחות צבוע בזהוב וחרב; הוא אומר ששמה היה ראדלינד – איזו בת של נפח מהעיר הגדולה שחלמה להיות אבירה. הוא השתמש בה כמודל לציורים שלו, ובתמורה אימן ושיפר את היכולות שלה בחרב – אבל בסוף היתה 'אי הבנה ארורה' – היא לא הבינה אותו נכון, והוא – היתה לו סבלנות קצרה, כמו תמיד; ולכן היא נמלטה חזרה לעיר ולא חזרה. בתחילה הוא מנסה לגלות אדישות כועסת, אבל בסוף הוא מודה שהוא קצת דואג לה – היא לא הסתדרה עם אבא שלה, ובעיר הסתובבה עם כל מיני מטורללים. הוא אומר לחבורה שהוא ישמח אם יעשו בשבילו שליחות – אם הן בדרך לאנ'מירלור, שינסו לבדוק היכן אותה ראד'לינד מסתובבת, ושהיא שלא הסתבכה בצרות גדולות ממידת נעליה; הוא יצייד את הדמויות גם במשהו קטן למסור לה, אם ימצאו אותה.

(איפשהו, נראה לדמויות שהוא גאה מכדי להודות – אבל הוא יודע שעשה לנערה עוול, ומבקש להתנצל עליו בדרכו).

השמש מתחילה לדעוך, ורארדורין רועד מקור או מכאב, והזעם שלו ניצת שוב; הוא מודה שהכאבים של המחלה חוזרים, ומצווה על הדמויות לעזוב אותו מיד. אאורלוס שוב רואה את קרני הירח האדום; הלילה, הוא יהיה מלא או כמעט מלא.

 

 

הארועים בספריה

הספריה של הטירה היא היכל אנ'מירי קודר בלא חלונות חיצוניים, מואר בידי גבישי מאור עתיקים וחלשים; הוא מאובק ואפלולי מאד, וניכר שהוא לא היה בשימוש ממשי הרבה זמן.

ליארמיר לא מבזבזת זמן, פותחת את ספר הצללים ומתחילה לנסות לפענח אותו, בעזרתו של אאורלוס.

מירסיל משוטטת, בודקת סמלים ועיטורים כשהיא מתוסכלת מאד – היא מחפשת כנראה את זה שיוכח סימנים לבעלות של המשפחה שלה על המקום.

טיל'מנל ואורמ'ראגנר משועממים ומשוטטים בין ארונות הספרים, מחטטים פה ושם, ומפעם לפעם שמים עין על מירסיל.

הדמויות לא יודעות שקללת הקוקיות של אורמ'ראגנר לא רק נותנת לו מראה מטופש, אלא גם מאפשר למי שהטילה אותה לראות דרך העיניים שלו ולעקוב כך אחרי הקבוצה. היא מנסה לתמרן באורח שיפריד את הדמויות זו מזו, באופן שיקל עליה את המעשים הנבזיים שהיא מתכננת.

טיל'מנל, שמחטטת פה ושם בספריה, מוצאת ציור של הילדה עם הקוקיות ומתחילה לבדוק אותו; היא מבזבזת זמן על חיפוש מנגנון ונטרול שלו – רק כדי להפעיל מלכודת לא קטלנית, אבל משפילה ונבזית למדי, של לשון גועלית ש'מלקקת' ומתיזה לה ריר צחיג על האף, ביחד עם הד חלש של צחוק ילדותי מלגלג. אורמ'ראגנר מוצא ספר מעניין שעוסק בתכשיטן עתיק וביצירות שלו – אבל מיד לאחר מכן הוא סופג נשיכה חלשה אבל כואבת בקרסול שלו, ומספיק לראות עכבר קטן ונבזי שנראה כאילו גם לא יש קוקיות נמלט לתוך הצללים, עם הד של צחוק ילדותי מתגרה ("נה-נה, נה-נה-נה!"). הוא רודף אחרי העכבר – אבל למרבה המזל, הוא מספיק לשמוע בזמן "קליק" של משהו נפתח ולהבין שמירסיל עזבה את החדר וירדה אל תוך מדרגות אפלות.

 

בינתיים, ליארמיר ואארולוס עוסקים בספר. הם מגלים תיאורים ארוכים של "האלים העמוקים" השכוחים, שהכוחות שלהם נראים דומים, בהיקף חזק בהרבה, לזו של בהמת התהום הלוחשת שהחבורה התגברה עליה מתחת למגדל עם השודדים. בספר מפורטים גם פרטי מידע נוספים על השליחים של האלים העמוקים, מהקרקאן האדיר ועד הנארבומור – כולל סימנים כיצד לזהות נארבומור שמתחזה לאישה; שמות ותארים של כוהני מצולות עם הרונות והסמלים שלהם, ועוד.

לאחר מכן, כאשר הדמויות מצליחות להגביר את הריכוז שלהן, הן מפענחות שורה של סמלים אפליםן שמזכירים היפוך של סמלים של אורגי ערפל; משהו מזה מזכיר דבר שהם ראו במבוך, רגע לפני התקפת יצורי הצל שהפרידה את ליארמיר ואאורלוס מטיר ומית'נאתור. בהבזק של ריכוז מוצלח, ליארמיר שומעת לחישה על כך ש"מישהו מאורגי הערפל הפר את ההסכם הישן, ולקח מהצללים את מה שאינו שלו-"

 

אבל דווקא ברגע הזה, שבו מאמצי הריכוז של הדמויות מצליחים ומתחילים לגלות פרטים מסתוריים, קול מתוק ומעצבן במיוחד של ילדה קורע את הריכוז שלהן לגזרים עם שיר תינוקי ומתגרה, שנשמע כמו:

"עייפה הבובה לירמיר, ועייף אאורלוס-דוב. הצלים לחדר באו, מזמרים כאן לילה טוב-"

 

הריכוז הנשבר והקסם סוחפים את התודעה של ליארמיר ואאורלוס לתוך סערה משתחררת של פתיתי שלג-צל, כאשר סיוט קורם עור וגידים סביבם. הם נכנסים למעין שער צללים סגדול, ומוצאים את עצמם על אגם קרח מלא בסדקים; חלקי הקרח מלאים בגופות של חיילים, וגם של נשים וילדים, חלקם בבגדים מהודרים מאד של שער חורף; ריח של בשר מבאיש עולה עם הרוח.

הקול של הילדה לועג לדמויות.

"רוצים לדעת עוד, בובה לירמיר ואאורלוס דוב?"

לרגע, הצללים מסתחררים ולאימתו של אאורלוס, הם לובשים את צורת הפנים של אבא שלו, בוכה בדמעות של דם.

"לא לבכות, דובי-דוב" לועגת הילדה "הרבה יותר כיף לשאוג!"

שאגה מרחישת אוזניים מקיפה את הדמויות; הקלסתר הבוכה נשבר, ומתוכו יוצא מפלץ הולך על שתיים עם קרניים, פרווה לבנה וטפרים נוטפי דם, לכאורה אמיתי אבל משהו בו שקוף. הצל השואג של אוכל האדם הקפוא תוקף את הדמויות ומעסיק אותן סיבובים רבים, די בכדי שלא יוכלו להתערב ולעזור לדמויות האחרות.

 

 

הקרב מתחת לספריה

מירסיל מוצאת הרונה הנכונה, שפותחת לה מדרגות שיורדות למטה, והיא יורדת בהן כמהופנטת. אורמ'ראגנר, שהבחין בזה, שומע את הלמות הרגליים ונשיפת ההתפעלות שלה.

הקול הילדותי המרגיז מהדהד מהאפלה.

"את? משפחה? איכסוש של בובה. אפילו קסמים אין לך. שעמומוש!"

משהו נוהם מתוך האפלה; מירסיל צורחת כשהיא נפגעת ומתמוטטת. קול עבה ואיטי נוהם "אני... קניבובה!"

אורמראגנר מגיע, מדלג מעל גופות של הרפתקנים ישנים שכברה הפכו לעצמות מתפוררות, ומגלה את עצמו מול קמרון אבן עם סמל דומה מאד לזה של החלום אתמול – שתי ילדות אוחזות ידיים בשדה ירוק.

ה"קניבובה" שהרימה את החנית שלה ועמדה לוודא הריגה במירסיל המעולפת, פונה אל אורמראגנר; זו הרפתקנית נפוחה מרקבון, פניה לא ניתנים לזיהוי מלבד קוקיות צהובות מקוללות שצמחו לה; הבטן שלה נפוחה ופעורה לרווחה, ומתוכה צומח עוד לוע.

הקול חסר הגוף של הילדה מצחקק: "איזה כיף! הצעצוע הישן שלי, נגד הצעצועים החדשים שלי!"

 

היצור מטיל חנית בעוצמה רבה באורמ'ראגנר, מחטיא, ושולף להב מעוקל (ביחד עם הנשק המרכזי שלו – הפה העצום בבטן שנפתח ומסגר). אלא, שהפעם המזל משחק לאורמ'ראגנר וזמן קצר לאחר פתיחת הקרב הוא פוגע ב'קניבובה' פגיעה קריטית מהסוג החזק ביותר, שמחישה מאד את הנפילה שלה. טיל'מנל מגיעה באיחור במורד המדרגות כדי לעזור לו, והילדה אומרת "הי, זה לא פייר! בעצם, למי אכפת מפיר, פייר זה לנזלים קטנים!"

שתי בהמות צל קטנות מצטרפות לקרב, קופצות מתוך האפלה; אורמ'ראגנר וטיל'מנרל נלחמים בהן בהצלחה, מרימים את מירסיל חסרת ההכרה ומתחילים להוביל אותה במעלה המדרגות, בחזרה אל הספריה.

בינתיים, ליאמיר ואאורלוס מצליחים להתגבר על הצל של המפלץ אוכל הבשר, שמצטמק לאפר; ובין השרידים שלו הן מוצאים אבן צל ברת ליטוש בשווי 500 באן (מכושפת כך שכל ליטוש מוצלח שלה יחשב כהצלחה קריטית).

 

הדמויות נפגשות בספריה; הקול של הילדה המפוקפקת צורח.

"זה לא הוגן! לא הפסדתי! לא הפסדתי! יש לי התרגזות! כן... אני ממש מרוגזת!"

שעון הקוקיה העתיק על הקיר עונה בסדרה של 'קוקו' שנשמעים כל אחד מטורף יותר מהשני; וצווחות ונהמות של יצורים עונות. המשרתים האפלים של הילדה כאילו יוצאים מהקירות, ומתכוונים להתקיף את החבורה הפגועה מכל הכיוונים....

 

[ המשך יבוא ]

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

 

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.