פרק ראשון: כלבים וגנבים

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: פגישה בכפר מאלג

החבורה נפגשת בכפר מאלג: ישוב קטן ועלוב ששוכן באיזור אגמי הבוץ המעופשים שמשתרעים בין הגבעות שמדרום לאנ'מירלור וממערב למעבר וירת' ונחלות אבאריל. זהו כפר שרוב תושביו כורי בוץ שחיים בבקתות מזוהמות, והוא נראה כאילו הוא דחוס בין מדרונות של גבעה תלולה (שעל ראשה יושבת אחוזה עתיקה, מוקפת לעיתים קרובות ערפל) לבין עציו של יער דולף ומטונף שיורד אל אחת מבריכות הבוץ הגדולות של האיזור.

מית'נאתור וטיר, אורגי ערפל אחים עם ציוד עלוב למדי שבאו ממשפחה עניה משולי קלסילדי החדשה, הגיעו למאלג מאיזור מעבר וירת שבמזרח כחלק ממשימה שהטילו על עצמם – חיפוש עקבותיה של כנופיה רצחנית ומסתורית, שלפי השמועות מחזיקה בציוד של אורגי ערפל. אליהם הצטרף אאורלוס – שוליית קוסם אנ'מירי שלא סובל גם הוא מעודף כסף. הגם שיש לו מטרות משל עצמו, הוא ביקש מהאחים להצטרף אליהם במטרה הנאצלת של טיפול באותה כנופיה אפלה וחילוץ החפצים של אורגי הערפל מידיהם, ונענה בחיוב.

החבורה מגיעה אל הכיכר של מאלג, שהפונדק המקומי נמצא לידה (המבנה היחיד בכפר שיש לו שתי קומות). במרכז הכיכר ניצב פסל עתיק ושבור למחצה של אביר אנ'מירי שכוח, עם סמלים מתפוררים של ההשתקפות האדומה.

בשלב זה, מגיעה אל הכפר מהצד השני אישה אנ'מירית צעירה, מצויידת היטב ונראית ממוצא אצילי. היא עטויה בשריון כחול מפואר וגלימה תואמת, ובולטת למדי בשטח למרות הנסיונות שלה להצניע את עצמה. למרות החזות שלה כאצילה צעירה שרגילה לחיי מותרות, כרגע היא עייפה ומבוהלת למדי, לאחר מסע ארוך ומהיר ברגל דרך היער הדולף והבוצי.

האישה הצעירה הזו מתגלה כליארמיר, בת-אצולה מאיזור האגם השוקע וגם פרח כהונה כחולה בראשית דרכה, שנמלטה מכרכרה שהובילה אותה לאירוסין כפויים באבאריל – כפי שהדמויות האחרות יגלו בהמשך, משפחתה מייעדת אותה ללא פחות מאשר עבור לאנתוריון הבן, מפקד המשמר של לורד אבאריל; אבל לליארמיר עצמה יש תוכניות אחרות מאשר להנשא למי שמתחת לשריון המפואר שלו, הוא לא נראה לה הרבה יותר מבריון יהיר ולא מבריק במיוחד.

 

ליארמיר עצמה מחפשת את הישוב של אורגי הערפל, הגם שהיא לא מכירה את האיזור; אולי כדי למצוא שם מסתור או מקלט. לאחר שהיא רואה חבורה עם שני אורגי ערפל צעירים, היא מדברת איתם, ולאחר שיחה קצרה מסכימה לסייע להם במשימה שלהם כדי להתחבר איתם.

וכך, ארבעת ההרפתקנים נכנסים לתוך הפונדק המקומי, ששמו "מאורת הזמיר".

 

 

ההתרחשויות בפונדק 'מאורת הזמיר'

הפונדק העלוב מלא בריחות תבשילים לא טריים במיוחד (גרסה מקומית של דייסת בראק גסה, עם פזילה לטעם וארתארי בדמות ערבוב שלה בירקות שורש מתקתקים ומעט נאלחים). בשעה הזו של שקיעה, יש בו לא מעט מקומיים – רבים מהם מסתכלים באורגי הערפל בחשדנות ואפילו במעט עוינות, בעיקר לאחר שמית'נאתור מסלק – לא בעדינות יתרה – קבצן מציק וגס רוח שנדבק אל החבורה.

בהיכל נמצא רוב צוות הפונדק – הפונדקאית טילה ושני העוזרים שלה, נער בשם אג שנראה מפגר למחצה, עם עיניים גדולות ובוהות וקול עילג, וזקן צולע וזעפן; מלבדם, ישנו גם הטבח המקומי, שמכונה בפי כולם "שמנדריק", ולא מתבייש לבחוש בסירים בידיים לאחר שחיטט באף.

הדמויות מתקבלות בידי הנער אג, שבוהה בהם בגיחוך מטומטם ושואל האם יש להם "באן-באן", כי "גיברת אמרה מי אין לו באן-באן, בועט החוצה עם ז'ה מקל". אג מציג להם בתכליתיות עילגת במעט את שירותי הפונדק:

"היום יש לנו 'בשיל עם לופקה ושורה. אפשר מפה זה מריח אותו. אה, וגם לחם ושיכר שורה, זה עושה קצת פליץ-פלוץ. זה יהיה חמש באן-באן ביחד לכל 'חד. נהניתם? ספרו לחברות. לא נהניתם? ספרו לקירות, חי חי חי חי!"

ליארמיר מגדפת בשקט את מזלה הרע להגיע למאורה מטונפת כזו, כאשר טיר מנסה לדבר עם הנער בסבלנות, ועוצר את מיתנאטור מלהתפרץ עליו כאשר אג, שלקח באופן מאד מילולי את הבדיחה המקומית על אורגי הערפל ("אין דבר כזה זכרים אורגי ערפל, או שהם כל-כך דומים לנקבות שאין אפשר להבחין ביניהם"), שואל את שני אורגי הערפל "אז איך אפשר זכר אתם?".

 

הדמויות מקבלות את השולחן שלהן, עם אוכל מקומי עלוב, ולאחר זמן-מה מתפצלות כדי לנסות לדבר עם אנשים שונים, בעיקר אלו שלא נראים מקומיים: יש שם ברנש צעיר ונאה מאד, עירוני לפי החזות, עם מבט כעוס ומפונק שלא מפסיק להתלונן; אדם זקן שנראה כמו מלומד שמעיין במגילות מפוזרות ולא מפסיק לקשקש; בריון מצולק עם מבט ידעני ולא נעים, שנראה שעוקב אחרי החבורה מהפינה כשהוא משחיז סכין; ואישה מית'ווארית עם גלימה אפורה פשוטה, שלידה תלויה קשת והיא עוסקת בשקט בענייניה (רושמת דברים בספר חשבונות, כפי שהדמויות יגלו).

 

הערת השה"ם: לאחר שהדמויות מסיימות את שיחת ההיכרות ומשחק תפקידים פנים-חבורתי, יש להן זמן קצוב למספר מוגבל של מהלכים ושיחות לפני שהארוע המסוכן הראשון מתרחש. כך, שלבחירה עם מי לדבר יש משמעות.

 

ליארמיר מנסה לדובב את הפונדקאית טילה, שבהתחלה עונה בגסות ובקוצר-רוח, אבל מיד מעלה חיוך חנפני על פניה כאשר היא מבינה שמדברת איתה זרה עם חזות אצילית, ומנסה למכור לה "במחיר מבצע" בקבוק יין יקר (במונחים של המקום – 20 באן לבקבוק זה יקר מאד).

טילה טוענת שאינה יודעת שום דבר על כנופיה רצחנית ומסוכנת, מלבד כנופיה מקומית בשם 'הכנימות' שרובצים על אי בתוך אגם הבוץ הגדול בצפון-מערב; היא מרבה להתלונן בפני ליארמיר על מר גורלה, על כך שהעוזרים שלה מטומטמים ועצלנים ולא עוזרים לה, למרות שבחסדה היא מאכילה את שניהם; עם רמזים שיש עוד מישהי שבכלל לא טורחת להראות את הפנים בעבודה לאחרונה.

מית'נאטור מנסה לדבר עם המלומד, שמתחיל לקשקש במבטא זר עם ר' מתגלגלת (של הנסיכות האפורה). מעבר לכך שהוא מתלונן ששומרי הראש שלו, לרבות איזה "סייר יפיוף" ברחו ונטשו אותו ברגע שנתקלו בכמה בריונים ביער המטפטף מדרום, ומלבד העובדה שהוא בא לחפש חפצים עתיקים מהימים של איזה מלך מכשף וארתארי עתיק, הוא מתחיל לייגע את אורג הערפל בקשקושים לא מאד קוהרנטיים על 'התורה הגדולה' ועל דם קופי הגאבוטו שנמצא בכל מקום – מית'נאטור מאבד את הסבלנות ועוזב אותו.

 

אאורלוס (וליארמיר שמצטרפת אליו בשלב מסוים) מתחיל בשיחה עם המית'ווארית – ששמה הוא וארניסיה. בהתחלה היא חשדנית ולא ידידותית, ומבהירה שרצונה שיותירו אותה לבדה לחשבונות שלה. בסופו של דבר היא מתרככת, ומספרת שבשנים האחרונות היא נודדת מישוב לישוב ועוסקת בסחר של צבעים, אריגים וסחורות דומות.

למעשה, היא חוזרת כעת מהאחוזה שעל הגבעה, שם חי כיום ידיד ותיק שלה עוד מימי שער חורף (שניהם כמסתבר נלחמו במלחמות השלג האדום, לפני כ-20 שנים), בשם סרן רארדורין ("רארדו"). היא מודה שהוא טיפוס זעוף, קצר-רוח ומפחיד, אבל מסבירה שהגיל, צלקות המלחמה ומחלות מכבידות עליו ומעכירות את רוחו. היא עצרה אצלו ומכרה לו צבעים ועוד כמה חפצים (כפי שהדמויות יגלו בהמשך, בעל האחוזה הזעפן אוהב לצייר).

וארניסיה אינה מקומית ולא יודעת על הכנופיה שהדמויות מחפשות; אבל היא כבר שמה לב שהמקומיים מפוחדים ואף אחד מהם לא ידבר, או שישלח את הדמויות אחרי הכנופיה של "הכנימות" באגם הבוץ. על "הכנימות" וארניסיה מעירה שאין שום סיכוי שהם השיגו ציוד של אורגי ערפל, וספק אם הם הטיפוסים הרצחניים שהדמויות מחפשות – לדעתה של וארניסיה שוד של עגלה עם ירקות שורש הוא משימה שהולמת יותר את "האיכות" של כנופיית "הכנימות".

לעומת זאת – וארניסיה שמעה על צומת דרכים סמוך, כמה שעות מערבה מכאן, שבו ישב פעם כפר, שכעת רק גשם יורד על ההריסות שלו ואין בו נפש חיה. כנראה שהמקומיים סבורים שגורלו של מי שיפטפט על הכנופיה ושל הכפר ממנו הוא בא יכול להיות דומה ("הלילה והערפל שומעים הכל, ומי שהולך לתוכם, לא חוזר").

הדמויות תוהות בשלב הזה, האם מדובר בהטעיה, והכנימות הם בכל-זאת הרוצחים המסוכנים, שמסתתרים מאחורי חזות מגוחכת כדי לא להסב אל עצמם תשומת לב.

 

הבריון המצולק מנסה להטריד את ליארמיר, אגב שהוא אומר לה שהיא "רחוקה מהבית" וכדאי מאד שהיא תמצא לעצמה שומר ראש מיומן כמוהו – אגב שהוא בוהה בה במישרין ובלא שום בושה. ה"שיחה" נקטעת במהירות כאשר טיר ומית'נאטור מתערבים, ומסלקים את הבריון בנחישות (כאשר מית'נאטור לא נרתע מלאיים עליו במישרין).

הבריון נסוג לעת עתה, ממלמל גידופים גסים, וחוזר להשחיז את הסכין שלו בפינה.

 

 

התקלות עם צייד הראשים והכלבים שלו

בעוד הדמויות עסוקות בשיחות, הדלת הראשית של הפונדק נטרקת בעוצמה, ודרכה מתפרץ שכיר חרב חמוש היטב בקשת קטלנית ובשני להבים קצרים משובחים, כאשר איתו מספר כלבי תקיפה פראיים שכל אחד מהם נראה מסוגל לקרוע אדם לגזרים. כאשר טילה מנסה למחות, שני כלבים מתקרבים אליה באיומים, נוהמים וגורמים לה להצמד באימה לדלפק.

שכיר החרב צועק לבאי האולם לא לזוז, ומאיים שיהרוג מיד מי שינסה להסתלק או להתחכם, או (הוא מוסיף בחיוך אכזרי), יזרוק מישהו לכלבים שלו, שיכרסמו אותו לאט באופן שהוא יתחנן לזה שיהרגו אותו מיד.

הדמויות יזהו שיש לשכיר החרב בן-ברית נוסף: מתנקש חמוש בפגיונות מורעלים שמסתתר בצללים ומחכה להתקיף מהגב אם יפתח קרב.

 

עד מהרה מסתבר מה הביא את שכיר החרב לכאן – הוא מחפש 'פושעת נמלטת' בשם ליארמיר, שמישהו חשוב מוכן לשלם לא פחות מאלף באן כדי לקבל אותה בחיים. בנוסף לאיומים, צייד הראשים מבטיח פרס קטן למי שיעזור לו ויתן לו מידע.

ליארמיר עצמה מסתתרת מתחת לשולחן לידו יושבת וארניסיה, כאשר למזלה, הזהירות שנקטה כאשר נכנסה לפונדק עם ברדס על הראש, מנעה מרוב האנשים במקום לזהות אותה. וארניסיה מסייעת לליארמיר כאשר היא שופכת בשקט רוטב חריף, שמבלבל את חוש הריח של אחד הכלבים שמתקרב לשולחן שלהן.

מי שכן זיהה את ליארמיר ומנסה לצעוק שהיא כאן, זה הבריון המצולק. אאורלוס מתעמת איתו, ומפעיל כריזמה נגדית כדי לשכנע את צייד הראשים שהוא יודע ש'בחורה שנראית דומה למה שהוא מחפש' יצאה מהכפר לא מזמן ופנתה מערבה, לעבר צומת הדרכים שלידו חורבות של כפר הרוס.

אאורלוס מצליח בבדיקת כריזמה קשה, ומשכנע את צייד הראשים לעזוב את הפונדק וללכת עם הכלבים שלו אל החורבות בצומת הדרכים, ואפילו לזרוק לו עשר באן נחושת בתור פרס.

 

עם זאת, החבורה חושדת – ובצדק – שברגע שצייד הראשים לא ימצא כלום בחורבות בצומת, הוא יבין שסידרו אותו ויחזור לכאן; והחבורה – בעיקר ליארמיר ואאורלוס - מעדיפה לא להיות כאן כאשר זה יקרה.

 

 

מסע במעלה הגבעה

החבורה מקבלת את העצה של וארניסיה, להעפיל למרות החשוך במעלה השביל שמוביל ממאלג אל האחוזה של סרן רארדורין שעל ראש הגבעה. האחוזה אמנם ישנה ואין לסרן הרבה אנשים, אבל עדיין היא מוגנת בחומות גבוהות וזקיפים, באופן שלא יאפשר לצייד ראשים עם כלבים להתפרץ לתוכה ולעשות שם מה שהוא רוצה. רארדורין הוא זעפן וחשדן, אבל וארניסיה אומרת לדמויות לנקוב בשם שלה כשהן מגיעות.

 

החבורה יוצאת מהפונדק בחסות המהומה, כאשר וארניסיה עוזרת לליארמיר לצאת בלא שהמקומיים ישימו אליה לב. מחוץ לפונדק, הדמויות נפרדות מהסוחרת המית'ווארית, ועושות את דרכן במהירות אל מחוץ למאלג, אל הדרך המתפתלת והצרה שמעפילה במעגלים על צלע הגבעה. החשיכה מעמיקה, וגשם קל וטורדני של אביב יורד.

בשלב מסוים, במקום בו המעבר צר יחסית, הדמויות מבחינות בקולות ותנועה חשודה, ומצליחות להבחין במועד בכך שדמויות של בני-אדם שנראים באורח חשוד כמו שודדים מתצפתים על הדרך מגבוה.

הדמויות נסוגות, ומוצאות מערה נסתרת יחסית להכנס אליה ולנוח למשך הלילה. החבורה חוסמת את הפתח בשיחים, כדי להקשות על השודדים לאתר את הדמויות; החבורה מחלקת משמרות, והדמויות נערכות למנוחת לילה.

 

בזמן המשמרת של ליארמיר, מעט לאחר חצות, היא שומעת צעדים גסים וקולות של בני אדם מדברים בלהג מקומי עילג. שני שודדים מתקרבים באיטיות לאורך השביל, ויגיעו עוד דקה קצרה ממש אל פתח המערה שהוסווה בשיחים.

מהשיחה עולה, שמנהיג השודדים נקרא "קוטמה העקעק", והוא הוביל את הבחורים שלו לכאן, כי מישהו בשם "שמונה אצבעות" סיפר לו על נוסעים עשירים ששווה לשדוד. השודדים רוטנים, ולא ממש אוהבים את המשמרות הארוכות ברוח ובגשם.

לפחות אחד הדוברים היה מעדיף לרדת ולהצטרף ל"כנימות", ונאמר משהו על נפח שיש להם באי הבוץ שלהם.

ליארמיר משתמשת בלחש טלקינזיס כדי להעיף אבן, באורח שמסיח את דעתם של שני השודדים, וגורם להם להאמין שיש ארנב בשיחים. נראה שהם בעצמם די מורעבים (וגם לא טיפוסים מבריקים במיוחד, כפי שליארמיר מתרשמת), כי עצם הרעיון גורם להם לשכוח מהסיור ולרדוף אחרי הארנבת הלא קיימת ("בוא, בוא הנה, שפני. בוא...").

 

 

קרב עם הכנופיה של קוטמה העקעק

כאשר השחר עולה, הדמויות עוזבות בשקט את המערה. החבורה חושדת ובצדק שהתצפית שחולשת על המשך הדרך עדיין תפוסה בידי השודדים, ולכן הדמויות חוזרות מעט אחורה, מחפשות ומוצאות שביל צדדי שנכנס אל בין עצים שגדלים על הגבעה ועוקף את הדרך הראשית.

עד מהרה, הדמויות מגיעות להתפצלות דרכים, ובוחרות את הדרך שנראית להם שמובילה אל התצפית מאחור. החבורה מנסה ללכת בשקט, ואכן מצליחה כמעט עד הרגע האחרון שלא להתגלות בידי השודדים בתצפית – בריון וארתארי מגודל עם פטיש דו-ידני ("ואמבו הפטיש"), ושודד צעיר יותר עם ציוד בסיסי ("ילד קקה").

ברגע האחרון, השודד הצעיר מבחין בדמויות וצועק; החבורה מחסלת אותו במהירות, ופוגעת בבריון המגודל שמנסה להתרומם. הבריון משיב מלחמה ומכה מכות מעגליות מסוכנות עם הפטיש, אבל בסופו של דבר מוכרע ונאלץ להכנע. הוא מילל לרחמים, ומספר שיש לו אישה והרבה ילדים להאכיל (הדמויות לא ממש קונות את הסיפור, וסבורות שאם יש לו ילדים, כל אחת מאישה אחרת והוא בכלל לא מכיר אותם).

ואמבו טוען שהוא לא יודע כלום מלבד מה ש'בוס קוטמה' אמר לו; שהם קיבלו מידע ממחסנאי מושחת באיזור אבאריל על נוסעים עשירים שישתמשו בדרך הזו, ומאז הם 'זרוקים כאן כמו כלבים' ולא מצאו כלום. הוא יודע משהו על המחנה של הכנימות ועל זה שיש להם נפח או נפחית טובים במחנה שלהם. הוא גם יודע בערך איפה המערה שבה מסתתר בוס קוטמה.

לאחר ויכוח קצר בתוך החבורה, הדמויות משחררות את השודד המילל, אחרי שהן 'פורקות' מעליו את הפטיש הדו-ידני שלו ואת הכסף שלו (הפטיש איכותי מעט יותר מחרב הקיראן הבסיסית הגסה שמית'נאטור משתמש בה), וליארמיר מזהירה אותו בחריפות שבפעם הבאה שיפגשו בו, הדמויות לא יהיו רחומות כמו עכשיו.

 

לאחר מכן, הדמויות חוזרות להתפצלות הדרכים בתוך העצים, ומגלות בקלות את המערה בה מסתתרים יתר השודדים. שודד צעיר עומד על המשמר לפני הפתח, ונראה שקוטמה ביחד עם הסייר-קשת שלו מסתתרים במערה, אולי מנומנמים. לפני המערה יש שרידים מדורה גדולה עליה השודדים צלו מזון בלילה.

הדמויות מכינות הטעיה: טיר מתקדם לעבר המערה, כשהוא מעמיד פנים שהוא ספק רוכל זקן וספק נווד שמחפש כסף, ושואל את השודד אם יש לו במה לסחור.

השודד הצעיר מהסס לרגע, לא בטוח מה לעשות – האם לשסף את הזקן, לאיים עליו או לקרוא לבוס שלו מתוך המערה. מית'נאטור מנסה להתגנב מאחוריו; השודד מבחין בו רגע אחר מאוחר מדי, מספיק לצעוק, אבל מית'נאטור, בסיוע של לחש של אאורלוס, הורג אותו במהירות.

שני השודדים האחרים יוצאים מהמערה ותוקפים בחמת זעם. הסייר ("מסריחון") יורה ברד חיצים שפוגע קלות באחת הדמויות, אבל אאורלוס וליארמיר מכריעים אותו במהירות. קוטמה העקעק מוכיח את עצמו כאתגר קשה יותר, ומצליח להפיל את מית'נאטור חסר הכרה, ולפגוע בדמויות אחרות, אבל בסופו של דבר גם הוא מוכרע ונופל חסר הכרה.

הדמויות כובלות את שני השודדים שנותרו בחיים, פורקות אותן מ'ציוד מיותר' – כגון שריון המתכת הקל המשובח של קוטמה, ושיקוי הרעל לחיצים של מסריחון ביחד עם הקשת שלו, כסף ושיקוי מרפא קל שנמצא על "הבוס". קוטמה מאיים על הדמויות שיש לו חברים במקומות גבוהים, ושהן ישלמו על מה שעשו לו ולבחורים שלו, אבל הדמויות לא מתרשמות במיוחד.

החבורה מחליטה לקחת את מנהיג השודדים ואת הסייר שלו בחיים ולגרור אותם אל אחוזת רארדורין. הן כבר הבינו שאדון האחוזה הוא טיפוס קשה ולא ידידותי, והן מקוות ש'מתנה' בדמות השודדים ששרצו על הדרך לאחוזה שלו ותקפו נוסעים, תרשים אותו ותקל עליהן לזכות במחסה ובעזרה.

 

 

כניסה אל אחוזת רארדורין

החבורה גוררת את שני השודדים, כאשר מית'נאטור, שהתעורר וזכה לריפוי בינתיים, הולך מאחוריהם ומבהיר להם שהוא לא צריך הרבה בכדי להוריד להם את הראשים.

יתרת המסע במעלה הגבעה, בשביל הצדדי שמעפיל בין העצים, היא קשה ומלוכלכת מבוץ, אבל שום דבר לא תוקף את החבורה, עד שהעצים נסוגים וחושפים בפני החבורה את החומה הצדדית של האחוזה (שם מהלך שומר שלא נראה דרוך במיוחד, שר שיר זימה וארתארי בקולי קולות. ליארמיר רוטנת בינה לבינה, שביום האחרון שמעה יותר גסויות וזימה מאשר בכל השנים האחרונות ביחד).

מתחת לחומה הצדדית, יש סככה שצופה על היער, כעת נטושה ודולפת גשם, אבל הדמויות שמתקדמות לעברה רואות כני ציור נטושים, ומבינות שהאדון היה כנראה יושב כאן בימים יפים, צופה על הנוף של המדרונות שיורדים אל היער ומצייר.

הדמויות מגיעות לסככה בלא שהשומר על החומה רואה אותן, ומחפשות בסככה. הן לא מוצאות שום דבר בעל ערך, מלבד חומרי ציור שרובם מקולקלים או בלויים, כולל פורטרט לא גמור של אישה צעירה גבוהה עם שיער חום בהיר, חרב ושריון זהוב, שמישהו קרע בחמת זעם עם פגיון. הדמויות תוהות מה קרה כאן, ולוקחות את שרידי הפורטרט הקרוע.

מכאן, הדמויות עושות מעקף ומגיעות אל בית השער הקדמי של האחוזה; הן מתקדמות בזהירות, ומקישות במקוש הכניסה שמשמיע צלצול חזק.

 

השומרים בבית השער לא ידידותיים בכלל בהתחלה, דורכים רובי קשת מלמעלה, ומצווים על הדמויות להסתלק, בטענה שהאדון לא מקבל אורחים. אולם דין ודברים עם החבורה, והצגה של השודדים הכפותים, משפיע במהירות, והשער נפתח.

הדמויות מובלות לבית השער, שם הן נשאלות לרצונן. קוטמה עושה עוד נסיון לשקר ולטעון שהחבורה היא זו שהתנפלה עליו ועל החברים שלו כאשר "הם סתם בילו בחיק הטבע", אבל הדמויות משכנעות בהרבה, והשומרים גוררים את שני השודדים ("אנחנו ניקח את הטינופת מכאן. קדימה! יש לנו תא נחמד בשבילכם, עד שהאדון יתפנה ויחליט אם לתלות אותכם").

הדמויות מבקשות ראיון עם רארדורין, ומזכירות גם את שמה של וארניסיה, ושהיא שלחה אותם לכאן. טיר מוסיף ואומר, שהוא מרפא והוא יכול לנסות לטפל במחלה של האדון. השומרים ספקנים מאד, ואומרים שכמה וכמה מרפאים נכשלו, אבל הם יודיעו לאדון גם את זה.

 

הדמויות מתבקשות לחכות על ספסל בהיכל הכניסה שמתחת לבית השער, ואחד מהם רץ להודיע את החדשות לאדון רארדורין.

החבורה מחכה; מית'נאטור, שמבחין בתמונות ותבליטים מעניינים במסדרון סמוך, ליד הכניסה לגן האחוזה, הולך לבחון אותם. הוא מזהה שם סמלים של שער חורף (בעיקר הינשוף הלבן פורש הכנפיים), תמונות של הנסיך הרם האחרון ורעייתו, וגם תמונה עשויה באורח בסיסי אבל מעניין של קרב בין לוחמים וארתארים עתיקים לאנשי דוב (קוטזוקי). את אנשי הדוב מנהיגה שאמאנית ענקית ופראית; ואת הוארתארים מנהיג מלך קדום עם נשק מוזר מסוג שכלל לא בטוח שיכול להתקיים במציאות, שנראה כמו שילוב של חרב, שוט וקלשון שקורא לברקים.

כאשר מית'נאטור מנסה לדובב את השומרים על התמונה, הם מספרים לו את המיתוס הקדום על הקרב המכריע בין הוארתארים (שעזבו את הים רק כמה דורות קודם ונסו אל היער שנקרא כיום על שמם) והמלך המכשף האחרון שלהם, ששלט בתורה הקדומה של ציד צללים ומפלצות, לבין אנשי הדוב והשאמאנית הגדולה שלהם בא-קאהזוק.

מאוחר יותר, הדמויות ישמעו גם את הסיפור על הנשק רב-העוצמה של המלך המכשף האחרון, שנשבר לשלושה חלקים. מסופר שאחת משושלות האצולה העתיקות שחיה לא מאד רחוק מהאחוזה בה נמצא היום רארדורין, התפארה שהיא מחזיקה באחד משלושת החלקים של הנשק. לרוע מזלה, "האדומים" (כת השלג האדום) האמינו לסיפור, פשטו על האחוזה הזו וטבחו את כל מי שחי בה לפני קצת יותר מעשרים שנה.

 

ליארמיר שמה לב למבטים שהיא מושכת מהשומרים ומצוטטת לשיחה שהם מנהלים עליה:

"פששש... תסתכל על הפרח הזו. אם היא מקומית, אני אבנון"

"היא כחולה. בטח היתה בדרך לבת של אבאריל ולקחה איזו פניה לא נכונה"

"או שהיא מחפשת אורג ערפל להתחתן איתו. כל האצילות הצעירות חולמות על זה בגיל מסוים".

ליארמיר לא אוהבת את השיחה במיוחד, ועוד פחות מזה את תשומת הלב, ונזכרת מאוחר מדי להתכסות בברדס שלה ולהצטנף בשקט במקומה.

 

 

סודות מתחת למטבח

טיר, לעומת זאת, שם לב בעיקר לריח נזיד הירקות החם שעולה מהמטבח הסמוך, חש רעב גדול ומחליט ללכת למטבח כדי לנסות את מזלו שם.

כאשר טיר מתקרב לדלת המטבח, הוא שומע מריבה מלאה בצעקות בין הטבח לבין משרתת שבאה לקחת מגש לאדון וגילתה שהוא לא מוכן. הטבח זועם – כבר שבוע עבר מאז שהשוליה שלו, אותו אדיוט עצלן, ברח והשאיר אותו לעבוד לבד; האספקה דלה ומשובשת, והאדון שוב מאחר בתשלום משכורות.

הדברים מסלימים לקללות משני הצדדים, והמשרתת מסתלקת בכעס, כשהיא צועקת לטבח שהוא בהמה גסת רוח, שהיה מתאים לו "להיות אצל האדומים".

כאשר טיר נכנס, הטבח מצית לעצמו מקטרת, סמוק מזעם. הוא רוצה לשלוח את טיר לכל הרוחות, אבל בסופו של דבר מתרכך ומסכים לתת לו קערת מרק, אם הוא יעזור לו קצת במטבח, כשהוא שב ומתלונן על השוליה העצלן והאדיוט שברח ונעלם, ועל זה ששבוע הוא לא מקבל אף אחד שיעזור לו.

טיר מנצל את כשרון הבישול שלו ומסייע לטבח, באורח שמרכך אותו עוד יותר. בסופו של דבר, כאשר הטבח שומע על החברים של טיר ומציץ עליהם מדלת המטבח, הוא מנמיך את הקול ואומר לטיר שיש לו בעיה קטנה, שאם החבורה תעזור לו לפתור אותה בדיסקרטיות, הוא יעזור להן, וגם יזרוק עליהן מילה טובה אצל האדון ואנשים אחרים שהוא מכיר.

הטבח מספר שבמזווה למטה מסתובב כבר כמה ימים עכברוש ענקי ומכרסם מהמזון. הוא כנראה מספיק גדול כדי שאף אחד מהחתולים של האחוזה לא יסכים אפילו להתקרב למזווה, וגם חכם מספיק כדי "לעשות אצבע משולשת לכל המלכודות ששמתי לו" – ורק זה חסר לו, שהמשרתת המלשנית או מישהו אחר יגלה את זה.

טיר מספר את הדברים לחבורה. ליארמיר מתנגדת בתוקף להתעסק בעניין כרגע, אבל יתר הדמויות מסכימות בסופו של דבר. מיתנאטור אומר ברוב-רושם, שלא ראוי ולא ישמע דבר כזה, שאביר של מלכת האור יפחד וימנע מהתקלות עם שרץ.

ליארמיר נשארת במקומה, ויתר הדמויות נכנסות למטבח, ויורדות בסולם שנמצא מתחת לדלת מלכודת ברצפה שהטבח פותח בשבילן.

 

המזווה למטה חשוך מאד, ומלא ריח טחוב ורע. הדמויות מתחילות לחפש, ונתקלות בסופו של דבר בשקי דגן שנראים מכורסמים. אארלוס בודק את צורת הסימנים, מצליח בגלגול הבדיקה (עם בונוס בשל השאלה הממוקדת שהוא בדק) ומגלה משהו מטריד – סימני השיניים על המזון לא נראים אפילו דומים לכאלו של מכרסם, אלא דווקא לשיניים אנושיות.

החבורה ממהרת לקרוא לליארמיר ולעדכן אותה, שיתכן שהצרה למטה גדולה יותר. ליארמיר רוטנת, אבל הפעם מסכימה להצטרף לחבורה.

 

הדמויות מחפשות; באחד החלקים של המזווה, טיר מתחיל לחוש כוח אפל, ובסופו של דבר, החבורה מגלה חלק מהקיר שיכול לזוז, וחושף כניסה למסדרון אפל ומעוטר שנראה עתיק יותר. הצחנה כבדה יותר, ומיד לאחר שמיתנאטור מנסה להכנס, נשמעת יבבה גועלית.

מיתנאטור מותקף בידי משהו שנראה כמו מי שהיה עד לא מזמן נער בן 16 בערך (הדמויות מבינות שזה השוליה האבוד של הטבח), וכעת השיניים והאצבעות שלו התחדדו, הפנים שלו מלאות פצעים שחורים, והעיניים שלו בוהקות באדום. לצערן של הדמויות, בעיקר של אורגי הערפל, ניכר שהוא כבר מעבר לכל יכולת ריפוי – והוא פגיע מאד לכוחות האור של טיר.

היצור תוקף עם הטפרים והנשיכה הרעילה שלו, שמסוגלת לגרום נזק נמשך שלא כולו מתרפא; וגם עם יכולת לירוק רעל מקולל. אארלוס חוטף יריקה שהיתה הורגת אותו אלמלא מגן הכוח שלו, וסובל מהשפעות של רעל שמחליש את נקודות הפגיעה שלו; מיתנאטור סופג התקפות פיזיות שמורידות לו את נקודוח הפגיעה במהירות.

גרוע מזה, כאשר הקרב נמשך, נשמע מתוך האפלה צחקוק מוזר ולא נעים של ילדה, שפוגע בכל הדמויות לנזק הלם ויכול לבלבל אותן ולשבש להן את היכולות. בהמשך, מתוך המסדרון (שהאפלה בו עמוקה מאד, וכאילו דוחה ומחלישה את האורות של הדמויות) מופיע עוד יצור דומה, רק "ישן" יותר, העור שלו אפור ומתקלף וחושפת חלק מהגולגולת שלו, והשיער שלו יבש ולבן.

אם לא די בזה, משהו בלתי נראה שמשמיע קולות צקצוק שנשמעים קצת כמו רחש של דם מבעבע, מנסה לנשוך את השוק של ליארמיר מאחורה, ואז נעלם שוב. רק אארלוס, שחנית הברק שהטיל על האדם המעוות פגעה בנזק היקפי קל גם ביצור הלא נראה, מסוגל לחוש בערך היכן השרץ נמצא.

למרות כוחות הריפוי של טיר, מית'נאטור מתמוטט ומאבד שוב את ההכרה, אבל גם האדם המעוות מתמוטט ומתחיל להתמוסס על הרצפה.

היצור הבלתי נראה תוקף שוב ושוב, ומתמקד בעיקר בליארמיר, אבל לא מצליח לפגוע בה. בינתיים, היא מפעילה את כוח הקדושה של ההשתקפות הכחולה, שבין היתר מפיץ אור כחול מתוך האבן בנזר שלה, והוא מקשה על היצור ומסייע לדמויות להבין בהדרגה היכן בערך הוא נמצא.

 

הערת השה"ם: היצור מתחיל מדירוג שריון בלתי פגיע של 14, שמייצג את העובדה שהוא בלתי נראה לגמרי, שיורד ל-12 בגלל היכולת של אארלוס להבין בערך היכן הוא נמצא. האור הכחול של ליארמיר פוגע בהדרגה עוד יותר בדירוג השריון של היצור, וכבר הופך אותו פגיע לגלגולים גבוהים של הדמויות, ליצור אין הרבה נקודות פגיעה, ושתיים-שלוש פגיעות מלחשים של הדמויות (חזיז כפור של הכוהנת הכחולה, לחש התקפה של אארלוס וכוח קדוש של טיר), מצליחות לסיים את הקרב.

 

היצור, סוג של טפיל-דם מקולל, מתהפך על הגב, מפרפר עוד קצת עם שש הרגליים האדמדמות השעירות שלו, ואז מתמוסס לשלולית של גועל נפש אדמדם סמיך.

 

החבורה מתקדמת בזהירות במסדרון, אחרי שמיתנאטור – חלש ומותש, מוקם על רגליו. הצחוק המרושע של הילדה מהדהד שוב, מסביב לפסל מבעית של יצור פראי שעיר שעומד בסוף המסדרון ליד ערמה של זבל, הריסות וחפצי פולחן ישנים.

ליארמיר מתמודדת עם הקול הילדותי המרושע, ומנסה לדבר עם הילדה – תהיה מי שתהיה, אבל הרוח או הצל של הילדה נדחים ונכווים מהאור הכחול שלה ("צעצוע כחול ורע! לא רוצה לשחק איתך יותר!") – ונראה שהנוכחות המרושעת נסוגה, לפחות בינתיים.

 

הדמויות מחפשות ליד הפסל, ומוצאות בין השברים רסיסים של אבן אדומה, שגם במצב המרוסק והעלוב שלהם, שווים לא פחות מ-260 באן. כמו כן, אארלוס מגלה שמה שנראה במבט ראשון כמו מקל קטורת מאובק ומלוכלך, הוא למעשה שרביט ישן.

השרביט מקנה 3+ לנזק של כל הלחשים של קוסם שמחזיק אותו, ויש עליו חמישה מטענים של חזיז אש; אולם אארלוס מבין, שאם הוא יבזבז את כל המטענים, השרביט יתפורר והבונוס הפסיבי שלו יאבד לנצח. כך או כך, אארלוס מרים את השרביט, והחבורה חוזרת אחורה, כדי למצוא את הטבח ולספר לו שהם "מצאו את השוליה האבוד שלו" – ושהבעיה גרועה בהרבה מעכברוש, ולא סולקה לגמרי: גם אם טפיל הדם הבלתי נראה והנשיכה הנגועה שלו טופלו, הרוח הרעה שמשמיעה קולות של ילדה עדיין נמצאת היכנשהו בחושך, גם אם נסוגה לעת-עתה.

 

הטבח מוכה בהלם כאשר הוא שומע את החדשות, מהנהן בבהלה כאשר הדמויות מציעות לו לחסום את המעבר ולדאוג שאף אחד לא ירד לתוכו ויקלע בטעות למסדרון העתיק. בשלב הזה, הוא מבין שהאיום גדול מדי מכדי לשמור סוד, ומסכים לעדכן את השומרים כדי שימסרו את הפרטים לאדון האחוזה.

הדמויות מנסות בינתיים, בהצלחה חלקית, לרחוץ מעליהן את הצחנה המזעזעת של היצורים המתים למחצה.

 

 

ראיון עם אדון האחוזה

זמן לא רב לאחר מכן, משרת חוזר מהצריח הראשי של האחוזה, ואומר לדמויות שהסרן רארדורין מוכן להעניק להן ראיון.

הדמויות מובלות לעבר מדרגות שעולות אל מעל הגן, לעבר הצריח הראשי של האחוזה; עוד לפני שהן נכנסות להיכל, הן שומעות את האדון הזקן שואג בזעם על המשרתים שלו, לרבות על זה שמוביל את החבורה.

המשרתים נראים רגילים לזה (וגם לכך שהאדון כנראה לא יעשה להם הרבה מעבר ללצעוק ולאיים), והדמויות מצליחות להוציא מידע, לפיו האדון הזקן לא התאושש לגמרי מפציעות שחטף בקרבות על שער חורף ולאחר מכן, כאשר לחם בשירות של הגנרל הלבן האחרון של הנסיך הרם (קולסקארין), ויש לו כאבים בלתי נגמרים וקור ברגליים. מלבד זאת, החבורה שומעת שלפני כמה שבועות, פרץ ריב גדול בין האדון הזקן לבין נערה שאירח כאן – משהו שהתחיל מכך שהיא נשכרה להיות מודל לציורים שלו, ובמקביל הוא אימן אותה בלחימת חרבות.

לאחר הריב, אותה נערה הסתלקה בזעם, כנראה בחזרה אל אנ'מירלור, והאדון רארדורין, למרות שכלפי חוץ נהם "ברוך שפטרנו" ועוד דברים לא מחמיאים עליה, למעשה לקח את זה קשה מאד, והמחלה שלו (כולל מצבי הרוח המזופתים) החמירו מאז.

 

הדמויות נכנסות בסופו של דבר אל החדר בראש הצריח בו יושב אדון האחוזה, עם הרגליים שלו חשופות לגמרי, טובלות בגיגית של מים חמים ומעלי אד, ומסביבו קטורות מבושמות וצמחי מרפא. רארדורין, עם הזקן האפור המדובלל שלו, הצלקות והחזות הכללית, נראה כמו 'דוב זקן, פראי ומאד לא מאולף'.

סמוך אליו, רובץ כלב זקן מאד, שנראה שבזמנו היה כלב תקיפה חזק ומובחר בהרבה מהכלבים של ציד הראשים, מסוג שיכול להכריע חזיר בר, אבל כעת הוא מנמנם ברפיון במקום חמים, ורק פוקח עין להביט לרגע על הדמויות שנכנסות, ואז חוזר לנמנם.

רארדורין מקבל את החבורה בדרכו המחוספסת, ומכנה את הדמויות 'גורים', הגם שהוא מציין לשבח (בדרכו הלא מאד חביבה) את העובדה שסוף-סוף הוא רואה שני אורגי ערפל שלוקחים נשק ונלחמים, במקום ליבב בין הפרחים – כמו שעושים רבים מדי מבני מינם, ומשאירים למית'ווארי את כל העבודה המלוכלכת מול הכוחות האפלים. הוא לא מהסס ללגלג על הציוד העלוב של האחים אורגי הערפל, ונענה בהודאה מלאה במבוכה שהם באו ממשפחה עניה מאד.

ליארמיר מסמיקה מאד אחרי כמה הערות שיכולות להתפרש כגסות מאד (או לפחות דו-משמעיות) שמלוות בצחוק רועם, ועושה כל מאמץ להראות כשקועה מאד בכלב הזקן, שאותו היא מלטפת בחיבה רבה מאד.

 

הדמויות משוחחות עם הסרן המית'ווארי הזקן, מספרות לו על מה שמצאו אצלו במטבח ועל השודדים שתפסו, ומבקשות ממנו עצה וסיוע במשימה שלהן – לאתר את הכנופיה הרצחנית שמחזיקה בחפצים של אורגי ערפל. טיר מנסה להשתמש בידע שלו כמרפא כדי לבדוק את הזקן, ומגלה שהוא אכן חולה במחלה מוזרה וכנראה קסומה, שנמצאת הרחק מעל המיומנות שלו כשוליית מרפא, ובין היתר גורמת לו לסבול מקור בלתי פוסק.

רארדורין שמע משהו, ויודע שהכפריים לא ידברו על העניין אחרת 'יעלמו אל תוך הלילה והערפל'. הוא עצמו לא מפחד, כי הוא יודע להלחם ומוגן מאחורי חומה גבוהה בראש הגבעה, אבל לא יודע הרבה – הוא לא העסיק את עצמו בענייני האיזור בשנים האחרונות (מעבר לאמירה כללית שמאז ששער חורף נפלה, כל מיני כוחות זדוניים החלו להרים ראש ולהיות חצופים יותר מאי-פעם בעבר).

בסופו של דבר, הוא מוכן לתת לדמויןת מידע שיש לו, שיוכל אולי לעזור להן בחיפוש שלהן:

 

לפני כמה שבועות, הוא השליך מהאחוזה שלו בחרפה אורח שבגד באמון שלו. זה היה מכשף צעיר ויהיר, כנראה אנ'מירי, ששמו היה זהה לשמו של כוהן האור של החבורה – טיר (הגם שכנראה השמות המלאים שלהם שונים). לאחר שהוא נהג לפי המצופה ממעמדו ואירח את השרץ כפוי הטובה, למרות שהבין מיד שהוא צרה צרורה, הלה התגנב לספריה של הטירה, למקום שנאמר לו במפורש שהוא אסור – רארדורין עצמו לא קורא הרבה, אבל יש שם כל מיני ספרים ששרדו מהאדונים הקודמים של האחוזה.

 

הדמויות מגלות אגב כך, שרארדורין שוכר את המקום ומשלם כל שנה סכום ליורש של המשפחה המקורית שהחזיקה במקום, שחי עכשיו באיזור האגם השוקע, דבר שגורם לליארמיר להרים גבה בעניין.

 

לאחר שהמכשף הצעיר נתפס בספריה, הוא הושלך מהטירה. בדיעבד התגלה שהוא כן הצליח לסלק משם קודם ספר כזה או אחר – רארדורין לא יודע בדיוק מה, כי הוא לא ממש התעניין או מבין בספרים מהסוג הזה, אבל זה הספיק לו להורות לזקיפים לירות בצעיר החצוף אם אי-פעם הוא יראה את עצמו שוב ליד האחוזה, דבר שלא קרה בינתיים.

בדיעבד, רארדורין חושד שיתכן שהמכשף הצעיר הזה קשור או ריגל בשביל הכנופיה שהדמויות מחפשות, וממליץ להן לתפוס אותו חי, כדי לגרום לו 'לזמר'. הוא לא יודע להיכן הוא הלך, אבל יש לו מידע שיכול לעזור לדמויות בעניין: הוא שמע שהיתה לצעיר הזה איזו אישה בכפר למטה.

רארדורין נוחר בבוז, ומנחש בקולניות ובלי עידון שהיא היתה 'המזרון' של המכשף הצעיר, ושהלה סובב את הראש הטיפש שלה בהבטחות על אירוסין, אבל למעשה התכוון להעלם כאשר ירצה, ולהשאיר את הטיפשה היומרנית עם 'מזכרת בבטן'. רארדורין מייעץ לדמויות לחזור למאלג, לחפש את הנערה הזו ולנסות להוציא ממנה מידע על המכשף הצעיר והמיקום שלו.

בינתיים, גם לאחר שמיתנאטור מזכיר לרארדורין שכפי שהוא עצמו אמר, הציוד של מיתנאטור ואחיו עלוב, והם עשו עבורו שירות חשוב, רארדורין מוכן לתת לחבורה גמול קטן על השירותים שעשו לו. הוא מוכן לתת סכום כסף קטן, שני שיקויי מרפא מחוזקים בקסם מית'ווארי, ולהורות לנפח של האחוזה לתקן ולהתאים למיתנאטור את שריון המתכת הקל שהיה שייך לקוטמה העקעק – אם הדמויות יסכימו כמובן לחכות יום כדי שהנפח יוכל לעבוד.

בנוסף, הוא מוכן לתת להן אבן יקרה פשוטה וחומה. הוא אומר שהיא הובאה לו בידי הרפתקנית מקומית, עוד נערה צעירה שיעדה את עצמה לגדולות (לא מדובר בתלמידה שלו שעזבה בזעם), אבל למרבה הצער, היא לא חזרה מההרפתקה הבאה שלה – שודדים או משהו גרוע יותר ארבו לה לא רחוק ממאלג, וכיום היא שוכנת מתחת לאדמה. רארדורין זוכר במעורפל, ששמע מאחד המשרתים שלו שאת החרב המנופצת שלה תלו איפשהו בפונדק של הכפר.

 

וכך, הדמויות נפרדות מאדון האחוזה רע-המזג, שחוזר לצעוק הוראות כעוסות למשרתים שלו, והולכות לנוח בחדרים באחוזה שהוקצו להן – שעד כמה שהם פשוטים וקודרים, נראים בהחלט שיפור יחסית לפונדק ולמקומות אחרים שרוב הדמויות היו בהן מאז שיצאו לדרך.

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.