השירה האחרונה

פרק 3: כתר של קוצים

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

דרך קיר הקוצים

שעות ספורות לאחר עלות השחר, גאב וטיליאן, מלווים בידי הקוסמת מירקן, הסיירת קונסארין והפייטן אזלארד, שעדיין ממורמר על כך שטיליאן שבה והחרימה לו את החליל המכושף, יורדים מגבעת מאר-אלור דרומה, לעבר המצוקים שסוגרים על עמק טולו מדרום.

כאשר החבורה מגיעה אל האיזור בתחתית המצוק שמכוסה בקוצים, מתגלה שהמחזה מכוער בהרבה ממה שנראה מרחוק; נבלות של עיזים משופדות על הקוצים; המקום מצחין ושורץ זבובים, באורח שגורם לפייטן אזלארד לרטון ולהתלונן. טיליאן, שנמצאת במצב רוח עכור מאד, משתיקה אותו בחריפות.

מירקן מודאגת; לשאלות של גאב, היא אומרת שהמקום לא היה כל-כך מגעיל בפעם הקודמת שהיא היתה כאן, ושהיא חשה משהו... אולי ישות ואולי משהו אחר מסתתר בפנים, ומודע לכך שהם כאן.

ההצעה של אזלארד שיתנו לו את החליל כדי שיוכל לנסות להתחבר לישות הזו, נענית בשלילה.

החבורה מוצאת מקום שבו סבך הקוצים דליל יותר, ומתחילה לפלס את דרכה פנימה.

המשימה קשה מאד, ודורשת מהחבורה לחלק תפקידים: גאב וקונסארין עסוקים בקיצוץ הקוצים, כאשר קונסארין מחזיקה לפיד ביד אחד כדי להקל על המלאכה.טיליאן ומירקן שומרות מאחורה ומוכנות להגיב להתקפות. אזלארד משתרך מאחוריהם, מציע לשווא שיחזירו לו את החליל כדי שהוא יוכל לסייע עם הכוחות שלו.

החבורה מותקפת בידי זמורות קוצניות רבות שבאות מהצדדים, ומנסות להתלפף ולדקור את הדמויות. פה ושם, מופיעים גם שורשים גדולים יותר שמצליפים בדמויות והחבורה צריכה להוריד להם את הנק"פ; גולגלות עיזים מבעבעות שלא מתקיפות ישירות, אבל לאחר שני סיבובים מתפוצצות ושולחות הדף ורעל קטלני לכל הכיוונים; אגוזים זעירים עם חמיקה מעולה ודרג"ש גבוה, אבל 1 נק"פ, שמפיצים סביבם רעל שפוגע בכל הדמויות כל סיבוב; פרחים מגעילים שיורקים רעל מרחוק, ועוד.

החבורה מנהלת מאבק יעיל ומהיר בהתקפות, כאשר גאב ממשיך לקצץ צמחיה. טיליאן הודפת ביעילות רבה את הזמורות המצליפות עם החרבות שלה; מירקן הופכת לאבן את גולגולת העז, לפני שהיא מצליחה להתפוצץ; וקונסארין משגרת מטח חיצים קטלני שקוטל את הפרחים היורקים לפני שהם מספיקים להזיק. ולמרות שלקראת סוף הפילוס, מירקן סופגת נזק גבוה ומתעלפת, הדמויות מצליחות לעבור את הסבך הקוצני ולהגיע להיכל המוזר שקרוע בין המצוקים מאחוריו.

אזלארד, לעומת זאת, מנהל 'מאבק של גבורה' עם שורש קטן שמתלפף לו סביב הנעליים, כשהוא מנסה להכות בו וצועק בקולי "קישטא! קישטא!", דבר שסוחט עוד אמירה צינית מאד מטיליאן.

ההיכל של המג המטורף

אחרי הקוצים, משתרע היכל שבזמנים אחרים, יתכן שהפארליל לפחות היו רואים בו מקום מקודש; כולו מוקף בקירות של צמחים ושורשים עתיקים, מעל למרצפות עתיקות ומעוטרות, ולמעלה גג של סכך טבעי מרשים מאד של קוצים. כעת, המקום מצחין בריח של פגרים; בתוך המעברם הצדדיים שבוקעים מהקירות, בנויות בקתות מכוערות עם גג מקש, והדמויות מצליחות לזהות עיניים של אנושואידים מוזרים שמציצים משם.

הדמויות מתדיינות האם לתקוף את היצורים, ומחליטות בסופו של דבר להתקדם במרכז האולם ולא להיות הראשונים שישלפו נשק.

במרכז ההיכל, יש מצבת אבן לא ישנה מאד, עם כיתובים בסגנון של אורגי ערפל. מעבר לה, או בין המצב לבין קיר קוצים מלא בגוויות משופדות, משתופף אדם קשיש (או אולי מית'ווארי, קשה לדעת במצב שלו), עטוי קרעי סחבות עם שרידי גלימות שהיו פעם בהירות. הוא מחזיק סוג של קוץ כאילו היה מטה, והעיניים שלו ירוקות ומוזרות.

הדמויות מנסות להידבר איתו, אבל מגלות במהירות שהוא מדבר בשני קולות שונים. לצד הקול המקוטע, הזועם והכאוב של הישיש עצמו, עולה גם קול דובר במבטא מוזר, שחלק מהמילים שלו מתארכות ונשמעות כמעט כמו פעיות.

אף אחד משני הקולות לא ידידותי. הזקן מאשים את הדמויות (אליהן הוא מתייחס בתור 'רועים מטולו') בכך שהם ובני הכפר שלהם רוצחים; שהם אחראים למעשה טבח נורא. הוא מתאר באורח מקוטע תיאור קשה, לפיו אנשי טולו לא חסו אפילו על הנשים שהתחננו לרחמים; בזזו מהן את התכשיטים כאשר הן עוד היו גוססות, והשאירו אותן לגווע בשלג אחרי שחיללו אותן. הקול השני מלבה את האש, והוא עצמו מתייחס אל אנשי טולו כאל "בוגדים, מורדים במלך הגדול" – הפגרים שלהם יהיו קישוט יפה להיכל. כאשר הוא מדבר, הרבה מאד אגוזים רעילים מהסוג שהדמויות פגשו קודם, מאירים בירוק מאיים על קיר הקוצים מאחוריו, והיצורים בבקתות רוחשים, דרוכים.

הדמויות שמות לב, החל משלב מסוים, שהצל של הישיש לא בסדר – הוא גדול מדי, ויש לו קרניים עצומות של כבש הרים. גם מירקן וגם גאב נזכרים בחלקים מהשירה הראשונה של טולו, ככל שהשיחה מתקדמת.

העימות עם מאאקרול

הדמויות מפעילות את הכריזמה שלהם כדי למנוע קרב. טיליאן טוענת שהיא בכלל לא מטולו, ואין לזקן שום סיבה להאשים אותה ואת קונסארין בטבח; גאב טוען שאם אכן רועים מטולו ביצעו מעשה כזה, הם מייצגים את עצמם ולא את הכפר, והוא מוכן לחקור את העניין ולהשבע בכבודו שיביא את הדברים למועצת הכפר כדי להעניש את האחראים.

בהדרגה, הדמויות מפתות את הקול האפל שקשור לצל שמטיל הישיש, להתחיל להתרברב ולחשוף פרטים. השם של הישות המוצללת הוא מאאקרול, ולפי קטעי הדברים שהוא אומר, הוא קשור לכוחות עתיקים ממאג אגלור; הוא חושף את זה שהמג הזקן זימן אותו, אבל הוא הפך את היוצרות והשתלט בקלות על המזמן שלו. מאאקרול מתפאר שהוא חכם, חזק ועתיק; הוא היה לפני הכפר העלוב של הרועים, ועוד לפני שהאגוז שהם גנבו ממלך היער הפך לעץ.

למרות ההתפארויות של מאאקרול על איך שהוא ישפד את הדמויות על קוצים ויהנה מהמוות האיטי שלהן, הוא לא ממהר לתקוף – ולא רק בגלל הפעלת הכריזמה של גאב, אלא גם מעוד סיבה. הוא חש קסם עתיק 'כלוא בעץ' אצל הדמויות והוא רוצה אותו.

אזלארד מתחיל למחות בקולניות, כאשר מסתבר שהיצור רוצה את החליל, וטיליאן לפחות בהחלט שוקלת לתת לו אותו. הדמויות מתמקחות עם מאאקרול, על עסקה שבה הוא יקבל את החליל בתמורה לכך שהוא יעזוב את הגוף של הזקן שהוא ישתלט עליו ויחזור למקום ממנו הוא בא. כאשר הישות שואלת בלעג, מה יעצור אותה מלקחת את החליל מהגופות של הדמויות, החבורה מאיימת לשרוף את החליל ("יהיה חבל אם יקרה לו משהו בלהט הקרב").

הישות פועה בכעס ורוקעת ברגליים, מאיימת, אבל הדמויות לא מתרשמות במיוחד. בסופו של דבר, היצור, שמעריך מעט יתר על המידה את החוכמה שלו יחסית לחבורה, מציע מבחן של חידות כדי לקבל את החליל בלא תמורה.

החידה הראשונה של היצור היא "בתוך עריסה אני מתגלגל, וילד תמיר מתוכי גדל".

טיליאן, שמחבבת מאד חידות והדבר מזכיר לה קצת ימים חסרי דאגות בבית המשפחה שלה, מתבוננת בקיר מאחור ובאגוזים הרעילים, ומנחשת שהתשובה היא אגוז (או בלוט). היצור זועם, פועה ורוקע ברגליים כשהוא מרעיד את הזקן האומלל כמו בובה; וגאב חד לו חידה שקשורה למסורת של טולו, שהתשובה לה היא מוזיקה. היצור מתלבט בהתחלה, אבל מנחש נכון.

הוא חד לחבורה חידה נוספת: "היער ביתי אך איני בהמה. יש לי כובע עגול ונחמד, אבל באור שמש לעולם לא אצעד". גאב, שמבין שהיצור מרוכז במה שהוא מכיר מהיער, לא מאחר לנחש 'פטריה' – לכעסו הגדול של היצור, שתוהה אם בני האדם הקטנים והטפשים מרמים במשחק איכשהו.

בסופו של דבר, למרות המחאות והצעקות של אזלארד, העסקה נעשית: מאאקרול לוקח את החליל, ויוצא כמו צל שחור ומקורנן מתוך הזקן, שנופל על האדמה חסר הכרה. הצל שלו מתחיל להתפוגג, תוך שהוא עדיין מגדף ומאיים. כמו כן, הוא לא היה ישר עד הסוף – משום שבאותו רגע, המשרתים שלו, שלא נכללו באורח מפורש בעסקה, מסתערים על הדמויות מאחורה.

קרב עם המשרתים של מאאקרול

התוקפים הם הולכי על שתיים עם פנים חזיריות מאורכות וגב מלא קוצים של קיפוד. חלק מהם תוקפים בעזרת גרזינים; אחר יורה חיצי רעל קטלניים מאחורה, ולצידו עומד יצור קוסם שמטיל חזיזים מורעלים. לקרב מצטרפות גם שלוש עיזים מעוותות עם קוצי גב צמחיים.

מירקן מטילה קיר מסתחרר של אבק, שמזיק ללוחמים ולעיזים כל פעם שהם מנסים לחצות אותו, והודף חלק מהם אחורה. הקוסם והקשת, לעומת זאת, מצליחים לגרום נזק גבוה לחבורה, למרות העונשין של יריה דרך האבק המסתחרר; גם גאב, גם טיליאן וגם מירקן קרובים להתמוטט.

הדמויות שורדות את הקרב ומנצחות בו, בקושי. מירקן מטילה קללת התאבנות זמנית שמשתקת את הקשת. גאב וטיליאן הודפים בקלות ומכריעים את היצורים המעטים שהצליחו לחצות את קיר האבק; וקונסארין מצליחה להתגבר על הקוסם ולהכריע אותו אחרי מספר סיבובים של יריות מדוייקות.

בסופו של דבר, אחרון היצורים מוכרע; קיר האבק דועך, והדמויות נותרות לבדן בהיכל, ביחד עם המית'ווארי הזקן חסר ההכרה.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.