פרק 5: הכבשים פועות על תל (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: ערב קודר באחוזת האדון קולרון

החבורה בלתה שלושה ימים במנוחה באחוזה של האדון קולרון; חלק מהדמויות עסקו בכשרונות יצירה, וחלק (בעיקר מנדי) בנמנום בחלקים שונים של האחוזה. אורון התאושש באיטיות מהפציעות שספג בקרב הסופי מתחת לחורבות של מורואיל, כאשר המשרתת לשעבר קר - מרגע בו התאוששה בעצמה, פיתחה רכושנות כלפיו, והתעקשה על כך שהיא ורק היא יגישו לאורון את התרופות שלו או יחליפו לו תחבושות.

סילפיריאל הפכה קצרת רוח, ורצתה לעזוב ולצאת למסע שלה לעבר עיר המחוז, אבל דל'ארנור הצליח לשכנע אותה להשאר לעוד פרק זמן, כדי לעזור לו לחלץ את האחיינית שלו מקלאן הרועים הפראי של דולו - ברגע שהאנשים שקולרון שלח לברר פרטים על הקלאן הזה ומקום המשכן שלו יחזרו.

אורחת לא שגרתית: בערב לפני היציאה של החבורה, נכנסת לאחוזה סיירת אורגת ערפל עטויה ברדס, והדמויות מגלות ששמה אמנטסטריה טיר-דארנילרה, והיא עובדת באורח רופף עם הלגיון התשיעי, ולאחרונה צוותה לפלוגה שעלתה להלחם בשודדים על הגבעות, תחת הפיקוד של סרן נורווין. הגם שאורגת הערפל לא נראית בהתחלה כלהוטה לשוחח, הדמויות מצליחות לדובב אותה קצת, לפני שהיא עולה לשיחה פרטית בחדר העבודה של האדון קולרון.

דל'ארנור מדבר עם אמנסטריה בשפת אורגי הערפל, ומגלה שהיא צינית מאד - כולל ובעיקר כלפי המנהגים הישנים והפואטיים מאד של אורגי הערפל - ומלאה זכרונות מרים מתקופת החורבן של הממלכה ביבשת המערבית; היא היתה בתו של מפקד כוח צבאי שנספה ביחד עם אנשיו בנסיון להגן על דרך המלך לעיר הבירה; היא מאשימה בתבוסה ובחורבן לא את מלכי הפראים ואת האנ'גורג המפלצתיים ("הם פראיים ומסוכנים, כן, אבל הם לא בלתי מנוצחים. הם מתים כמו כל יצור אחר כשהם סופגים חץ בצוואר"), אלא את אורגי הערפל עצמם. אמנסטריה אומרת לדל'ארנור, שרבים מכוחות אורגי הערפל לא נלחמו ולא שינו טקטיקות במשך שלוש-מאות שנים (וגם כאשר כן נלחמו, זה היה תחת פיקוד אנ'מירי), ואיבדו את היכולת להבחין בין מלחמה לקרב טקסי; אבירים רכובים יצאו לקרב עם טקטיקות שנהגו עוד כאשר היחידות הללו רכבו על גריפונים מכונפים; שרשרת הפיקוד לא עבדה, ואמנסטריה מזכירה בלעג איגרת רהוטה שכתבו לא פחות משישים ושישה אבירים בכירים, שסירבו בכל תוקף לעלות לאוכף כל עוד הפקודות לא יעברו אישור של 'מועצת שומרי האור הנעלה'; היא פולטת בזעם שהיא מקווה שכל אחד מחותמי האיגרת הזו מת מוות גרוע מאד.

לאמנסטריה כמסתבר יש סיבות עדכניות יותר להיות מרירה; הדמויות מצליחות להוציא ממנה שסרן נורווין מתעלם מהמידע ומהעצות שלה; אחרי הנצחון הראשון של כוחות הלגיון על השודדים, הסרן פרש את אנשיו בעמדות הגנה (ודאג לעצמו ל'מגורים הולמים' אגב כך), ובניגוד לפקודות מגראן א-דרום, מסרב להתקדם כל עוד לא יקבל תגבורת. אמנסטריה חושדת שהשודדים ניצלו את הזמן והתאוששו מהתבוסות שספגו ושהמנהיג שלהם ("איש הדרקון") מתכנן תוכנית נגד. היא מספרת לדמויות שהיא עצמה עזבה לכמה ימים את הסרן ואנשיו (שממילא לא מקשיבים לה) ל"עניינים פרטיים" - כאשר מתברר שהיא שמה את פניה לפגישה הסודית של אורגי הערפל שאמורה להערך בעוד יומיים על החורבות בפסגת הרכס. היא סקפטית למדי לגבי מה שיקרה שם, וחוששת שכוחות מפוקפקים יודעים על הפגישה הזו יותר מהרצוי, ואורבים לאורגי הערפל שנמצאים בדרך אליה.

דל'ארנור, שסבר עד כה שאחייניתו טירניל נחטפה בדרכה אל האגם השוקע, מגלה שלמעשה היא עזבה את האגם השוקע ונחטפה (כמו הציר היהיר מהמערב שזימן את הפגישה) בדרך אל הפסגה.

פגישה בחדר העבודה והחדר הנטוש:

לאחר שאמנסטריה עוזבת, הדמויות מוזמנות לחדר העבודה של האדון קולרון.

מהארשת שלו, וגם מקטעי דברים שמנדי שמעה כאשר ניסתה - בהצלחה חלקית מאד - לצוטט לשיחה הפרטית בינו לבין אמנסטריה, החבורה חושדת שהוא קיבל בשורות רעות.

הדמויות מתרשמות מיד, שקולרון מוטרד מאד ופזור דעת באורח לא אופייני, למרות שהוא מכחיש וטוען שהכל בסדר ואין מה לדאוג. בתחילת הפגישה, הוא מסלק הצידה צרור מפתחות מוזר שהוא השתעשע איתו קודם.

קולרון מספר לדמויות שהאנשים שהוא שלח לברר על קלאן הרועים של דולו חזרו עם מידע, והוא מצא עבור החבורה בן-ברית אפשרי - ראש משפחה מקומית שהיה פעם קשור לקלאן של דולו אבל הסתכסך איתם, שיהיה מוכן לעזור לדמויות למצוא דרך לחדור פנימה ולחלץ את אחייניתו של דל'ארנור. החבורה מוזהרת, גם בידי קולרון וגם בידי אמנסטריה, שהתקפה ישירה על הקלאן לא באה בחשבון - לדולו יש עשרות לוחמים וקשתים מיומנים, שלא לדבר על החשש שהם יהרגו את האסירים שלהם, אם יחששו שבאו לחלץ אותם.

אחרי השיחה עם קולרון, אדון הבית יורד לקומת המסד, ומבקש מהמשרת שלו לוודא שאיש לא יפריע לו. מנדי מתגנבת בצללים וצופה מרחוק בקולרון משתמש במפתח שהניח קודם בצד כדי לפתוח דלת ישנה, באגף שנראה שלא השתמשו בו הרבה כבר שנים.

קולרון נכנס לחדר חשוך, שוהה שם כמה דקות ונאנח בינו לבינו, לפני שהוא נועל את הדלת מחדש ומסתלק. לאחר כמה דקות, מנדי ניגשת למנעול (שהוא מורכב יחסית, לא ממולכד, אבל כמה כשלונות לפרוץ אותו יכולות להקים רעש שיזעיק אנשים), מצליחה לפרוץ אותו, וחומקת פנימה כדי לבדוק את החדר.

מנדי מגלה חדר מגורים שלא היה בשימוש לפחות כמה שנים; המיטה מאובקת, והחפצים המעטים שנותרו בו מאופסנים בארגזים. באחד הארגזים יש מלבושים שלמרות ההשערה הראשונית, לא היו מלבושים של אישה, אלא דווקא של נער. הרושם מתגבר כאשר מנדי מזהה חרבות עץ וצעצועים מגולפים בעץ, לרבות גילוף של סמלים של לגיונות אנ'מיריים, ולא פחות מכך הרבה מאד גילופי דרקונים - כולל דרקון צעצוע גדול שגולף בעץ בכזו מיומנות, שנראה כאילו הוא עומד לנשוף אש בכל רגע.

מנדי חוזרת עם המידע לחבורה, והדמויות תוהות האם לקולרון יש קשר עבר טראגי עם 'איש הדרקון' (שמא, הוא לא דייק באמירה שאשתו מתה בהולדת בנה היחיד שגם הוא לא שרד? או שיש הסבר אחר?) - ואולי מסיבה זו, האחוזה של קולרון לא הותקפה (לפחות עדיין לא) בידי השודדים שסרים למרות 'איש הדרקון'.

כך או כך, הדמויות מחליטות להמשיך לסמוך על הבטחותיו של קולרון שהאחוזה שלו (והילדים של סילפריאל שנותרים בה) היא המקום הבטוח ביותר על הרכס, וכמו שקולרון יעץ, החבורה יוצאת לדרך עם שחר.

הדמויות מתנהלות לפי מפה גסה שקולרון שרטט עבורן, ושמות את פניהן למה שנראה כמו קשתות אבן עתיקות וחרבות מתחת לצוק, שם שוכנת חבורת אנשים פראית ועניה למדי, שסרה למרותו של אדם שנקרא גורב - אותו גברתן שהיה פעם מקורב לדולו, וכעת מוכן לעזור לחבורה.

המתחם של גורב

המתחם של גורב מתגלה כמקום דל, מלוכלך ומעורר רחמים, שרבים מאלו שהתקבצו שם נראים נגועים בזיהומים, לוקים בנפשם או סובלים מתופעות אחרות. אוהלים ובקתות עלובות בנויות מתחת לעמודי אבן עתיקים, שחלקם נראים (או לפחות התבליטים השחוקים עליהם רומזים) כאילו נבנו בידי שבט עתיק של אנשי לטאה. שדות הדלועים ליד וגדרות הכבשים מוזנחות, וזבובים מזמזמים בהמוניהם בכל מקום.

החבורה הופכת מיד למוקד של תשומת לב, ונארקירוס נאלץ להדוף ברנש עם שיניים רקובות שחוסם אותו ומטריד אותו ("מאמא, אני רוצה את הנעליים שלך") - מה שמסתיים ברמז של הברנש שיש לו סכין, ומיד אחר כך אגרוף מדוייק של נארקירוס שמעיף אותו ממנו והלאה.

הערה: נארקירוס ניצל את הזמן באחוזה של קולרון להשתמש בחומרי הגלם שאסף כדי ליצור לעצמו נעליים קסומות מעוטרות שעושות שימוש בין היתר בכותנה ראמג'ירית יקרה - והנעליים האלו די בולטות. לפחות עבור מי שאין לו נעליים בכלל.

מתחילה מהומה, ומיד לאחריה קול הבס של גורב שואג לדמויות להכנס - הן באו לדבר, או להרביץ לבחורים שלו?

ה'חדרים' של גורב הם מערה, מעט פחות מטונפת מיתר הקומפלקס, ומעוטרת בכריות ושטיח מעט מעופשים, וכמה מזכרות ממסעות ציד מוצלחים. מכוך צדדי עולה עשן ריחני של מרקחת נוזלית מבעבעת, ושם יושב זקן מטורף למחצה בשם וארבה, שבוחש בקלחת כשהוא משמיע צחוקים לא קוהרנטיים, ולא נראה כמסוגל לדבר.

גורב עצמו הוא גברתן עצום ומזוקן; הוא אומר לדמויות שוארבה 'דפוק בשכל' אבל הוא רוקח שיקויים ומשקאות מצוין. בינתיים, נערה מוזרה עם פנים מלאות פצעים וריח חמוץ מאד מגישה לחבורה תקרובת, כאשר גורב רודה בה בשאגות ומאיים לחבוט בה.

מהשיחה עם גורב, עולה שכאשר הוא ספק עזב ספק גורש מהקלאן של דולו, אחרי שנים בהן נחשב כמקורב למנהיג, הלכו אחריו בעיקר 'חבורה של מוכי גורל' ו'רק כי אני נחמד יותר מדי אני לא זורק חצי מהם החוצה. אוכל לזאבים, זה מה שהם'

נארקירוס מעיר בציניות שזאב שיאכל מהאנשים האלו, כנראה יסבול משלשול חריף.

מהשיחה עם גורב, הדמויות מבינות שהקלאן של דולו, כולל גורב, הם צאצאים של חבורה גדולה של אנשים שגורשה מעמק טולו לפני כמה דורות - כנראה משום שבנוסף לפולחן הרגיל של טולו, הם החלו לסגוד לרוח של הדרקון, שלדעתם מבטיחה עוצמה. במקום ללכת לבוץ עם המנודים המנוונים והספק-אנושיים של עמק טולו, החבורה הזו עזבה למרחקים כדי למצוא בית חדש.

גורב לא מעוניין במרחץ דמים בין החבורה לקלאן שהוא היה שייך אליו - הוא אומר שדולו היה 'בחור טוב' עד לפני כמה שנים, כשהוא "התחיל להשתגע"; ובקלאן שלו יש מספיק גברים שבלב שלהם הם טובים והגונים, והוא לא רוצה לראות אותם מתים (הגם שגם הוא סבור לחבורה אין סיכוי) - שלא לדבר על מה שיקרה לנשים ולילדים אם לוחמים רבים מדי יפגעו, ויהיו פחות מדי ידיים להגן על הקלאן נגד הזאבים וטורפים גרועים יותר.

גורב שמע על כמה שבויים, כולל 'אישה מהערפל' שדולו מחזיק, והוא מעליב אגב אורחא את דל'ארנור, כאשר הוא אומר ש"כל האנשים מהערפל הם מזל רע מאד. אסור לבני-אדם מהסוג שלנו להתערבב איתם ככה". הוא משער שהם מוחזקים במערה היכנשהו במתחם של הקלאן או מתחת לו. הוא אומר לחבורה שבעוד שאין סיכוי לחלץ את השבויים במתקפה פנים אל פנים, יש לו רעיון אחר איך לעזור להם לחדור פנימה.

גורב מספר לחבורה על משפחות מוכות-גורל ורעבות ללחם של פארליל אדוקים מאד, ש'עזבו את העולם כדי להיות עם האבא ביער'; וגם על משפחות של פליטים מאורגאקה שגורשו מכל מקום והגיעו לפת לחם. הנערים של המשפחות האלו באים מדי פעם לעבוד אצלו דולו בעבודות בזויות, בשביל 'חופן מטבעות והצלפות מקל'. גורב אומר שוארבה הזקן יכול לרקוח לדמויות שיקוי שיסווה את הנשק והשריון שלהן, ויגרום להן להראות לזמן-מה כמו אותם נערים מוכי גורל - כל עוד לא יכנסו לקרב, או יתקרבו למישהו חכם מדי או עם חושים חדים מדי.

אלא, שגורב לא מוכן לעשות את הטובה הזו לחבורה בחינם, והוא רוצה משהו בתמורה:

הוא מספר לחבורה שבמערות במעלה פלג, מרחק לא גדול מאד מכאן, גדלים שיחים שמצמיחים דמדמניות אפורות מוזרות שמשמיעות קולות לחישה שמזכירים נחש. הם חומר גלם להרבה 'דברים טובים' - וגם לשיקוי שוארבה יכין לדמויות.

גורב מספר שאנשיו היו קוטפים מהשיחים האלו, אבל בסתיו שעבר התנחלה שם חבורה גדולה של פארליל אדוקים וקנאים בהרבה מהרגיל, והם לא היו ידידותיים בכלל. הוא הצליח להסתדר איתם, איכשהו - אבל לפני שבוע, כמה מאנשיו שמעו המון צרחות ויללות בטקס שהפארליל האלו עשו, ומאז דממה מוחלטת. גורב מבקש מהדמויות ללכת למערות האלו, לקטוף עבורו חמישה אשכולות של גרגירים אפורים שלמים ולא פגומים, ולברר מה קרה ל'שכנים' הלא אהובים שלו.

החבורה מסכימה להצעה, גם אם לא בשמחה.

מערות הגרגירים האפורים

המערות בהם התנחלו 'האדוקים' נמצאות מרחק לא גדול מהמתחם של גורב, במעלה מדרון ופלג מזוהם למדי שיורד ממנו, שיוצא מבריכה עמוקה שמפל עכור מזין אותה מתוך הצוק. ליד הגדה ומתחת לצוק, יש שרידים של מדורות בישול שנראה שהיו כבויות כבר כמה ימים, ולצידם תילי אשפה, מזון מכורסם וכמה פגרים של חיות. ריח רע עומד באוויר.

גם כאן, אפילו ביתר שאת מאשר במתחם של גורב, אפשר לראות שרידים של עמודים, תבליטי קיר ועוד, שמרמזים שפעם - אולי לפני מאות שנים - ישבו כאן אנשי לטאה שבנו מבנים מרשימים שכעת התפוררו כמעט לגמרי. הדמויות לא נתקלות בהתנגדות, אבל ככל שהחבורה בודקת את האיזור, כך הדמויות חושדות יותר שהריחות מסביב נגועים במחלה.

הדמויות בודקות את השרידים ליד מדורות הבישול, ומגלות כמה חפצים אישיים זולים, בין היתר סיכה של הלגיון התשיעי שמישהו 'המיר' אותה ביד גסה לסמל פארילי וצירף לה קרניים מגולפות בעץ; חלקי מלבושים מזוהמים מעור, חרוזי תפילה פארילים ספוגי מים, ועוד.

הדרך אל תוך המערות היא פתח גדול ואפל בתוך המצוק; אבל הדמויות מחליטות לבדוק קודם את הבריכה, ומגלות שהיא שורצת יצורים מעוותים שמזכירים איכשהו דגים עם שיניים חדות; ואילו מאחורי המפל יש פתח חבוי ואפל שמוליך - כפי שהדמויות יגלו בהמשך - אל תוך מפלס נמוך יותר של המערות.

דל'ארנור מרחיק את הדגים המעוותים באמצעות לחש של 'מערבולת רעבתנית' שמסחררת את המים ומוציאה את היצורים מאיזון לזמן קצר - מספיק בכדי שהחבורה תעבור במהירות ותכנס לפתח שמאחורי המים המזוהמים.

המפלס התחתון: החבורה מוצאת את עצמה במנהרה מוזרה ומוצפת למחצה בין שני קירות אנכיים שעולים גבוה מעליה; פה ושם, הדמויות דורכות על אבן חלקה מתחת למים הרדודים, שנראה שיש עליה חלקי פסיפסים או חריטות של לטאות שאוכלות את הזנב של עצמן; ואילו בחלקים אחרים, המים עמוקים יותר, וחלקים שלהם שורצים בעוד דגים מעוותים.

הדמויות שומעות הדים של יללות מפחידות שעולים ממרחק, כנראה מהמפלס הגבוה יותר, ורואים כמה חפצים רקובים שהושלכו כנראה מגבוה צפים במים - בין היתר, תיבות שבורות שהכילו דגן בעל ריח מפוקפק מאד, שחורג בהרבה מעובש או רקבון 'רגיל'.

לאורך הקיר המזרחי, יש שורה של בליטות סלע מעוצבות למחצה, במרחקים שווים למדי זו מזו; בדיקה שלהן מגלה שבמקור הן עוצבו כראשים של לטאות, ומתחת לכל אחת מהן חרוטה רונה בעלת משמעות אחרת:

ציד; סתיו; רעם; שער; ביצה בוקעת; חנית; גרזן; עננים; קוצי זנב; שיקוי עשבים.

דל'ארנור משתמע בידע הרוני שלו כדי לפענח את המשמעויות, והחבורה מתווכחת מה הפירוש שלהן ומה כדאי לעשות, כאשר נראה שאפשר לנסות 'להפעיל' את הקסם ברונות על-ידי ריכוז של מטיל לחשים בעל ידע בתורת הרונות והצפנים.

בינתיים, ולפני שהחבורה מקבלת החלטה סופית, הדמויות מגששות ובודקות את סוף המסדרון; הן מגלות מדרגות חלקלקות שעולות משם אל חדר גבוה מאד יותר (אולם עדיין תהום עמוקה פעורה בינו לבין המפלס העליון של המערות, שהוא גבוה יותר וכדי להגיע לשם צריך להשתמש בקרס וחבל באורח שנראה מסוכן). הדמויות מגלות באיזור הזה שני שיחים של דמדמניות אפורות, ומצליחות להפיק ממנו חלק מהאשכולות שגורב ביקש.

לאחר מכן, הדמויות חוזרות אל ראשי הלטאות השבורים מאבן במסדרון המוצף, ומתכווחת על הפירוש שלהן, והאם ומה הוא הצירוף הנכון של רונות שצריך להפעיל, ואיך הוא קשור לכך שהיוצרים שלו היו כנראה אנשי לטאה.

בסופו של דבר, המזל משחק לחבורה כאשר הדמויות מבקשות מדל'ארנור להפעיל ראשונה את הרונה שפירושה 'שער'.

שזו הרונה הנכונה שמבקשת את פתיחת החדר הסודי שהחבורה לא ידעה על הקיום שלו. כל יתר הרונות היו מפעילות מלכודת שהיתה גורמת נזק הלם כבד לכל הדמויות, ומעיפה כל דמות שתכשל בגלגול הצלה אל איזור של מים עמוקים שורץ בדגים מעוותים טורפים.

דל'ארנור צריך לעבור שלושה סיבובים בהם הוא נאבק לשמור על ריכוז קסום כשהוא שורה עם התבונה שלו עם הכוחות הרוניים של הסמל, ומצליח לשמור על הריכוז באורח שפותח חלק מהקיר (ובאורח חלק, שלא הזהיר מראש את היצור שמאחוריו או נתן לו זמן להכין לחבורה מארב).

הדמויות רואות פתח למה שנראה כמו חדר טהרה עתיק של אנשי לטאה, אבל לא יכולות לבחון אותו משום ששומר מכושף מגיח מבפנים ותוקף - מעין סלמנדר מעט שקוף, שהכוחות האפלים שניגעו את המקום עיוותו אותו ומילאו אותו בכוחות של צל ומוות שעיוותו את כוחות האש המקוריים שלו. בחיפוש מדוקדק מסביב, הדמויות יראו רונות אפלות דומות באורח חשוד לאלו שראו במורואיל - רמז שהעוג הנקרומנסר 'ביקר' גם כאן.

נפתח קרב, שבו היצור משתמש בנשיפה נגועה במוות; נושך ומצליף בזנב שלו; אבל למרות הכוח שלו, ונזק לא גבוה שהדמויות ספגו מהנשיפה, החבורה מכריעה אותו בקלות יחסית.

מעבר לפתח, אכן חבוי חדר טהרה עתיק של אנשי לטאה, כולל שברים של כדים קנופיים, שרידים של מעין אמבטיה חרוטה בסמלים מוזרים שכעת היא שבורה ורק שרידים של עיסה שחורה עדיין נמצאים בקרקעית שלה; ושני סרקפוגים סדוקים שלא נשאר בהם כלום מלבד אבק.

הדמויות מוצאות שני מסרקים מוזרים שמסוג מוזר של שנהב (חפצים יקרי ערך, אבל לא קסומים) שעוצבו כמו קוצי גב של לטאה... ומטה יפיפה עשוי מעץ כהה מצופה בלכה, שהשנים שעברו עליו לא פגעו בו בכלל, עם גולה שנראית כמו נחש מקומר עם שתי עיניים ירוקות נוצצות מאבני חן.

המטה נראה קסום מאד - וכנראה היה שייך לאיש לטאה כוהן רב עוצמה.

הדמויות מנסות לבדוק אותו, אבל כאשר דל'ארנור נוגע במטה כדי לבחון את החריטות המסובכות עליו, נשמעת לחישה; דל'ארנור נכשל בגלגול מול כוח רצון, ומשהו מתוך המטה משתלט עליו; הקומה של אורג הערפל הופכת ענקית, צללים מקיפים אותו; עיניו הופכות לאש ירוקה כמו זו שעל המטה, והוא לוחש בקול שאינו שלו "זמן למות, מחללי קברים מוצצי חלב".

דל'אנור מוכה הדיבוק הוא בעל נק"פ יותר מכפול מהמקור; הלחשים שלו חזקים בהרבה מאלו של דל'ארנור (למשל, הוא מסוגל להטיל שלוש קללות דם חזקות על שלוש דמויות שונות במקום אחת חלשה יותר), והוא מצליח לפגוע לא מעט בכמה מהדמויות האחרות לפני שהחבורה משתלטת עליו ומכה בו מספיק כדי שהדיבוק יצא מתוכו בלחישת "הססססס!!!" זועמת, ויתאיין בענן של עשן מחניק.

כעת, הדמויות יכולות לקחת את המטה, שמתברר אכן כמטה קסמים עוצמתי מאד:

מטה הנחש עם עיני האגליט מחזק מאד לחשים שמבוססים על רעל, גם בנזק וגם בקושי של גלגול ההצלה של היריבים נגדם; מקנה 4+ בונוס לגלגולי רונות, צפנים וידע; ויש לו שני סוגי מטענים שאפשר להפעיל מתוכו:

שישה מטענים קבועים שמתחדשים כל יום, שאפשר להשתמש בהם או להטלת חזיז רעל מחוזק (בעלות של מטען אחד) או להטלת לחש ריפוי פצעים קשים (בעלות של 2 מטענים).

ועשרה מטענים מתכלים שחידוש שלהם עולה לא מעט כסף, שיכולים להטיל לחשי התמרה של אדמה לבוץ וענן רעל מעוצמה ראשונה.

החבורה מחליטה שדל'ארנור יקח את המטה.

הקרבות במפלס העליון: הדמויות מחליטות לא להסתכן בטיפוס עם חבל אל החשיכה מלאת היללות במפלס למעלה, ובמקום זאת לחזור לכניסה, ולהשתמש בפתח הראשי.

הדמויות נכנסות לתוך מערות עם סמלים פאריליים חרוטים עליהן בגסות, רבים מהם בוטים ופראיים הרבה יותר מסמלי הפארליל שהדמויות מכירות בבקעת קיירן - כולל תמונה של יצור שהוא ספק חיה וספק אדם, מצליף בשוט בנימפה ערומה וגרוטסקית.

הריח של המחלה נעשה מבעית יותר ויותר, וכאשר הדמויות מתקדמות, נשמעות צרחות ספק אנושיות מבפנים - ועד מהרה מתחילה התקפה, כאשר שתי דמויות שנראות כמו עופרים אדוקים, עם בטנים נפוחות ופנים מעוותות, מתקיפים את החבורה מתוך צומת אפלה, יורים לחשי צחנה רעילים שנראים כמו חיקוי מלגלג של לחשי התקפה של זאגליטים מתחילים, ואז מנסים לסגת לתוך החשיכה, ולמשוך את הדמויות למארב.

בפועל, התוכנית של הזאגליטים משתבשת, כאשר מנדי מתגנבת בצללים לצומת, ומגלה קבוצה נוספת של היצורים האלו שמחכה שם; והדמויות האחרות בחבורה פוגעות בשני העופרים הנפוחים ומפילות אותם במהירות. מתחיל קרב פראי בצומת, כאשר בשלב מסוים מנדי נמצאת בסכנה גדולה, כאשר היא מוצאת את עצמה לבד מול ארבעה יצורים שמטילים בה לחשים, כולל זימון של ענפים רעילים שמנסים לכבול אותה למקום אגב גרימת נזק כבד.

הדמויות מגלות בדרך הקשה, שכאשר אחד העופרים הנפוחים מתמוטט, קורה אחת מהשתיים (סיכוי שווה) או שהוא מתפוצץ ומפיץ סביבו גאז נגוע במחלה שגורם נזק כבד ליריבים סמוכים, או שמתוכו מתחפרות החוצה שתי תולעי רקבון קטנות, אבל בעלות שיניים חדות מאד (כלומר, מעט מאד נקודות פגיעה, אבל דירוג שריון וחמיקה גבוהים, וכן דירוג פגיעה מעולה ונשיכה רעילה שמסבה המון נזק יחסית ליצור קטן).

לאחר שהעופרים הנפוחים נקטלים, נשמעת נהמה לא אנושית מצפון, ומסך של שרכים נקרע, ומגלה יצור עצום שמתחיל להתקדם אל הדמויות - זה נראה כמו גוש איזובים ובוץ שמישהו הקנה לו צורה שדומה באורח כללי לדמוי-אדם עשוי בגסות.

הערת השה"ם: היצור אמור להגיע תוך מספר סיבובים שנקבע מראש מרגע בו מתחיל הקרב. בפועל, הדמויות הביסו כמעט את כל היריבים האחרים, מלבד שתי תולעים, לפני שהיצור החדש הצליח להכנס לקרב.

בהמת האיזוב - גם היא נגועה בכוחות של מוות ומחלה, מסוגלת לשגר יריקה של נוזל מבחיל שגורם נזק כבד מאד למטרה נבחרת, ולהלום עם האגרופים העצומים שלה. אורון סופג פגיעה קשה, אבל מחזיק מעמד הפעם, והחבורה מצליחה בסופו של דבר להתגבר גם על היצור הזה, שמתפורר בנהמה אחרונה לגושים חסרי צורה של טחב ובוץ.

כאשר החבורה ממוטטת סוף-סוף את התוקפים שלה, נשמעות יללות מזעזעות מתוך החשיכה. החבורה מגלה, בין כדי חרס שבורים, עוד תיבה גדולה מלאה למחצה בדגן שמדיף ריח נורא של מוות; בדיקה שלה מגלה חריטה לא בולטת עם סמל שמוכר לדמויות - הוא דומה באורח חשוד לסמלים שהחבורה גילתה בפעם הקודמת שנתקלה במעשה ידיו של העוג הנקרומנסר שמסתובב באיזור. הדמויות מנחשות שהפארליל האדוקים במערות הפכו לעוד קורבן שלו (כנראה דרך מזון נגוע), וכעת חלקם לפחות כמו בתור חיקויים אל-מתים לעגניים למה שהיו בחייהם.

החבורה מוצאת שיחים נוספים של גרגרים אפורים לא נגועים באחת הנקבות הצדדיות, וקוטפת אותם - כעת, יש לדמויות מספיק גרגירים בשביל גורב.

מיד לאחר מכן, מתוך מערה שמובילה כנראה לחלל גדול יותר, נוחתת על הדמויות מתקפת נגד; בהתחלה, עוד עופרים מעוותים; ולאחר שאלו מובסים - כוח גדול יותר עופרים נפוחים, שאחריהם מדשדשת בהמת איזוב נוספת.

הדמויות מצליחות להציב מלכודת קטלנית, שהופכת את הגל הראשון של העופרים הנפוחים לקורבן קל מאד עבור הדמויות, מה שמותיר את החבורה להתמודד בעיקר עם בהמת האיזוב הנוספת.

לאחר שהקרב מוכרע, הדמויות יכולות להציץ אל תוך מה שנראה כמנהרת גדולה שהיתה איזור מגורים, שכעת מדיף צחנת מוות; ולראות תילי אשפה, הריסות וצורות מוזרות ומטרידות יותר.

הדמויות מתווכחות ביניהן: אורון מציע להתקדם ולטהר עוד מהיצורים, רוב הדמויות האחרות מתנגדות - החבורה מוטשת, ולפי הצרחות ויתר הקולות (אחד מהם נראה כאילו הוא מנסה למלמל תפילה לאבא, שנשמעת כעת כמו מלמול גרוסקי בפה מלא שמן), נראה שיש שם יצורים רבים, כולל כלבים נגועים במגפה, ולפחות יצור אחד עם כוחות קסם חזקים יותר מאלו של העופרים הנפוחים.

לאחר ויכוח קצר, החבורה (שחלק מהדמויות שלה כבר הגיעו לדרגת התשה ראשונה) מחליטה לסגת במהירות ולהמנע מהתקלות מסוכנת יותר. האל-מתים לא רודפים אחרי הדמויות, ונשארים בחסות האפלה של המערות שלהם.

הדמויות חוזרות אל גורב עם החדשות הרעות, וממליצות לו שלא לשלוח אף אחד מהאנשים שלו לאיזור בו גרו הפארליל הפראיים. גורב מקשיב להם בפנים קודרות, ועומד בחלקו בעסקה - הזקן המטורף שמשרת אותו רוקח לדמויות שיקוי אפור שנראה כאילו הוא מבעבע ולוחש, שיכול לגרום לחבורה להראות, לזמן-מה, כמו חבורה של נערים מקומיים בעלי צורה עלובה; וגורב מכוון את הדמויות לעבר המקום בו יושב הקלאן של דולו: מדף סלע גבוה במרומי הרכס, שחולש על שדות מרעה רחבים ודשנים מתחתיו.

הארועים במתחם של דולו

הקלאן של דולו בנה את המתחם שלו על מדף סלע גדול, גבוה וקל מאד להגנה, מסביב למגדל עתיק (גם הוא כנראה מעשי ידיהם של אנשי לטאה עתיקים) שרק החלק התחתון שלו שרד. הדרך אל המתחם הוא שביל מתפתל ולא מאד רחב, שמגדלי עץ עם קשתים חולשים עליו מגבוה, והוא מסתיים בשער עץ גדול וגס.

באורח כללי, המתחם של דולו, עד כמה שבתי העץ שלו פשוטים למראה, נראה הרבה פחות עלוב מאשר זה של גורב (או המערות של האדוקים), ומעל מגדלי העץ מתנופפים ניסים גסים שמשלבים איל טולו זהוב עם דרקון מתפתל; אפשר לראות בקלות שגם כוח גדול בהרבה משל הדמויות היה מתקשה מאד בהתקפה ישירה על המקום.

הדמויות משתמשות מבעוד מועד בשיקוי, וגוררות את הרגליים אל עבר השער, שם הן סופגות צעקות וגידופים מהשומרים: מסתבר שקבוצה של נערים אמיתיים מבני הפליטים או המשפחות העניות של הפארליל ביער היתה צריכה להגיע לכאן לעבודות כבר לפני יומיים, אבל לא הגיעה; והדמויות סופגות צעקות וקללות על האיחור.

השומרים בשער מעכבים את החבורה, וקוראים ל'בוס של העבודות' - הר-אדם בגובה שני מטרים ורוחב עצום בשם גאלג, אדם שהוא בו-זמנית שמן מאד, בעל שרירים אדירים וכתפיים ענקיות, לזה מתווסף זקן סבוך וכהה, שפם ופאות לחיים ענקיות. גאלג מתייחס ל'נערים' באורח רע במיוחד, כשהוא מכנה אותם בזלזול 'עקומים' ו'רגלי ביצה שטוחות'; ובשלב מסוים מודיע לחבורה שבגלל שהם בהמות מטומטמות, הוא ידבר איתם מעכשיו רק בנהמות ופעיות, כמו שמדברים אל בהמות. גאלג משמיע קולות לעגניים של כבשים, כשהוא מנפנף במקל שלו ומורה לדמויות ללכת לעבר ירכתי הכפר, במקום בו יש גדרות ענקיות ליד צוק הסלע, שמהן בוקעות מערות שהחלל שלהן מנוצל בתור דירים מוגנים מהגשם.

גאלג מורה לדמויות (בין פעיה לפעיה ונפנוף במקל) לאסוף את כל צואת הכבשים והעיזים בגדרה לתוך שקים (מדבריו עולה שמשתמשים בה אחר-כך לדשן או למטרה דומה), ומאיים שאם כשיחזור כל השקים לא יהיו מלאים בקקי, הוא ידוש את הדמויות כמו שצריך עם המקל שלו, ולא ישלם להן פרוטה.

נארקירוס עושה הצגה משכנעת מאד של נער מפגר, שמתלהב מהמילה 'קקה', וחוזר עליה שוב ושוב עם חיוך מטומטם על הפנים, מה שגורם לגאלג להזהר פחות מהדמויות, ולפחות פעם אחת לשחרר את חרצובות לשונו, ולומר שהוא הולך לאספה חשובה של הקלאן, שם המנהיג הגדול שלהם דולו ידבר, ו"כולם הולכים לשמה". כמה מבני הקלאן של דולו צופים בחבורה בבוז; ילדים משליכים עליה רגבי עפר כשהם צועקים 'עקומים! עקומים!'; ואישה צעירה ונאה למדי מעירה שלא היתה מתקרבת לאחד העקומים, גם אם היה עשיר כמו לורד - האנשים האלו מבחינתה לא שונים מבהמות. לאחר מכן, היא שבה לדבר בהתלהבות על אימוני הקשת שלה.

רוב הדמויות נכנסות לגדרה (שאכן מלאה כדבעי בצואה של בהמות שיש לאסוף); הגדרה נמצאת במזרח הכפר, רחוק יחסית מהמגדל החרב שעומד קרוב לתהום במערב. החבורה מבחינה במדרגות סלע שעולות מעבר לקצה הצפוני של הגדרה למפלס גבוה יותר; הן מוארות היטב בלפידים, עוברות ליד מבנה מגודר שנשיפות של לטאות עולות ממנו, וממשיכות כנראה קרוב אל פתח המערה שבה אולי מוחזקים האסירים של דולו.

מנדי מרגלת בעצרת של הקלאן: מנדי, לעומת זאת מנצלת הזדמנות להעלם בצללים, ומתגנבת בין הבקתות והאנשים שנמצאים שם לעבר המגדל החרב במערב, לשם הולכים רבים מאנשי הכפר. מנדי עוברת חבורה של ילדים שמשחקים ברוב רעש בחרבות עץ, כשהם צועקים שהם הולכים לכבוש את עמק טולו ולשרוף את הכפר שנמצא שם עכשיו באש.

בראש המדרגות שבפתח המגדל ההרוס, מנדי מזהה את דולו בכבודו ובעצמו; לוחם מרשים מאד עם זקן מאפיר, נושא גרזן דו-ידני כבד וכנראה קסום, ולידו כמה מבכירי הלוחמים שלו, וגם טיפוס שלא נראה שייך למקום - הוא בלא ספק אנ'מירי, בבגדים הדורים וחזות חלקלקה משהו, בצופה במתרחש בארשת של עליונות משועשעת.

בסמוך אליהם, עומדת שורה של גברים, בתוספת של כמה נשים מקומיות; החבורה הזו נראית לא נינוחה, ומחזיקה דפים שלא ברור אם מישהו מהם יודע לקרוא. לידם, מוחזקת בידי שני שומרים גברתנים, נמצאת אורגת ערפל צעירה, זעופה וכהת שיער, שמחזיקה מקל עץ קטן ביד.

מנדי מנחשת שזו הגבירה טירניל, אחייניתו של דל'ארנור שהיתה אמורה לעבוד כמורה למוסיקה בארמון השוקע.

בסופו של דבר, כאשר הקהל הרועש נרגע קצת, דולו עושה צעד קדימה, ובקול עמוק וכריזמטי מאד, מתחיל לשאת נאום. הוא פונה אל הקלאן שלו כאחים ואחיות אמיצים, הבנים האמיתיים של עמק טולו, שלא שכחו איך גירשו אותם כי הם ידעו להיות חכמים ולשלוט 'גם באיל וגם ברוח הדרקון' - ושיום יבוא, והם יחזרו ויקחו בכוח את האדמה שלהם, העץ הקדוש וכל מה ששייך להם בזכות; והעושקים שחיים בטולו עכשיו יהיו אלו שיעופו לבוץ, לחיות ביחד עם המנודים.

הקהל הופך משוהלב ומריע, כאשר דולו מסביר שקודם תהיה מלחמה גדולה וארוכה, שרק החזקים ("אנחנו") ישרדו אותה, ויהפכו חזקים ועשירים יותר; יש לקלאן חברים חדשים וחזקים, וכל האויבים - גם אלו שיושבים בבתי אבן מגונדרים ולועגים לקלאן, ישלמו מחיר כבד. הקלאן ירד עליהם ויכלה אותם, כמו שעז מפצחת קליפה של עץ רקוב.

אחד מאנשיו של דולו פורש לראווה נס מלחמה גדול, עליו רקום הסמל של איל זהוב ודרקון משולבים זה בזה, ואז מגיע הזמן לחשוף לראשונה את ההמנון (או "מנון" כפי שהמקומיים הוגים זאת באורח עילג למדי) שחובר במיוחד לכבודו של מנהיג הקלאן הגדול והאמיץ.

טירניל מוצעדת קדימה, זורקת כמה מילים לשורה של הגברים והנשים עם הדפים, ואלו מתחילים בשירה, לכל נגינה של שני נגנים מקומיים - מה שהופך לפארסה לשמה: טירניל שנדרשה לחבר "מנון גדול" שמהלל את דולו, תרגמה בחפזון גרסה ששכתבה מבלדת רועים מתקתקה של אורגי ערפל, שנכתבה בשפה גבוהה ופיוטית, וכאשר חבורה של גברים ונשים גסים מנסים לשיר את המילים בלהג המקומי העילג שלהם, נוצר 'שילוב' בלתי נשכח, שחלקו נשמע בערך כך:

הכבשים פועות על תל,

הגדיים פוסעות בצל,

החליל יחלחל - שיר רועים לדולו,

דולו, דולו הרועה,

גם גבוה, גם נאה...

האנ'מירי המהודר מתקשה לכבוש את הצחוק שלו; דולו מסמיק בכעס, ומשוכנע ש"האישה ערפל" עשתה את זה בכוונה כדי ללעוג לו, ומורה לשומרים לגרור אותה למערה, עד שהוא יתפנה לטפל בה - הוא רומז שהפעם היא תכיר משהו בעומק, ותגמור רע מאד.

מנדי נסוגה, עדיין חבויה בצללים, וממהרת עם הבשורות אל הגדרה שם ממתינות לה יתר הדמויות, ששמעו רק חלק מהקטעים הקולניים יותר מרחוק, וגם זה באורח די מקוטע - מה שמונע בין היתר מאורון סיכוי לגלגל כדי לנסות להזכר או לגלות האם הוא מכיר את האדם המהודר שעמד ליד דולו.

תם ולא נשלם...

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.