פרק 2: צער גידול יורשים

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

הגעה אל אחוזת תרומ'ראק והפגישה עם האדון קול'רון

לאחר מנוחת לילה באברש ומספר שעות מסע רגלי אחריה, החבורה העייפה מגיעה סוף-סוף אל מרגלות רכס הגבעות שנישא הרחק מצפון-מזרח לאגם רל'נארן ולארמון השוקע. חלק מהחבורה, בעיקר ילדיה של ליידי סילפריאל והמלח המבוגר והצולע באר'ריק, מגלים סימני עייפות הולכים וגוברים.

הדרך מעפילה מעלה, ומותירה את ה'ים' מוכה הרוח והגשם של האברש מתחתיה ומאחוריה; מנגד, נישאים חלקים גבוהים יותר של הגבעות, מסתתרים למחצה מאחורי הערפל, ומגלים יער גבוה שמערבב עצים נשירים ועצי מחט, ואפילו כתמי שלג שלא התמוסס עדיין על החלקים היותר גבוהים של המצוקים.

בשלב מסוים, המסלול מתפצל לשניים – דרך אחת חומקת לצד המתלולים ומתקרבת לעבר צורות מעורפלות שמזכירות כפר קטן עם מעט עשן עולה מעליו, ודרך אחת ממשיכה להפעיל למעלה, אל עבר קו שחור שמתגלה כגדר חיה גדולה, עם שער ישן ומעוטר שמשני צדדיו מפוסלים דובים רוקדים – השער החיצוני של אחוזת תרומ'ראק ("אחוזת הדוב השיכור"), שהוא היעד של החבורה.

האחוזה נראית חסרת הגנה (מלבד גדר חיה גבוה) ולא שמורה, מה שגורם לפחות לאורון לתמוה כיצד מי ששוכן כאן מחזיק מעמד; אולם כאשר החבורה העייפה מתקרבת יותר, נשמעת צעקת אזהרה מעבר לגדר החיה, ומיד לאחריה קולות אחרים, מלווים בנביחות של כלבים רבים. לאחר כמה רגעים, שלושה אנשים יוצאים מהשער – שניים נראים כמו שומרי אדמות חמושים בקשתות, והשלישי – אציל כפרי מבוגר וסמוק, מוקף בלהקה נובחת של לא פחות מעשרה כלבים.

הכלבים מקיפים את הדמויות במהירות, אולם ניכר בהם שמדובר בכלבי ציד (רובם נמוכים יחסית, חומים או חומים-לבנים, ורק שניים אפורים וגדולים עם חזות זאבית יותר), ולא בכלבים שאולפו לתקוף ולחסל בני אדם. האציל המבוגר והסמוק, שמו קול'רון – בעל אחוזה כפרית קטנה יותר במעלה הרכס, שכן וידיד לאדון של אחוזת תרומ'ראק, דורש לדעת את שמן ומעשיהן של הדמויות.

מתפתחת שיחה, שבה הדמויות מציגות את עצמן, וליידי סילפיריאל מציגה את עצמה כאחיינית של אדון אחוזת ת'רומראק שבאה לבקר אותו עם שני ילדיה. נארקירוס מציג את עצמו כאציל נודד שבא לבקר בחבל הארץ שמשפחתו גרה בו לפני ההתנפצות, ואת מנדי הוא מציג כבת הלוויה שלו.

קול'רון נועץ במנדי מבט בוחן, ואומר שהיא מוכרת שלו, מה שגורם למנדי להודות שיש לה קשרי-דם משלה במחוז, כולל לגברת החדשה של האחוזה.

השיחה הופכת את קול'רון לידידותי בהרבה, והוא קורא לכלבים ("חרב! גריפון! קלסוריון!") לחזור לצידו, כולל לשני הכלבים האפורים שנראים עויניים או חשדניים יותר ("אווז! סער! גם אתם! אוך, תסלחו לשני אלו. מהרגע שהם התחברו, הם נעשו בלתי נסבלים. בחיי!"). עד מהרה, בנה של סילפיריאל, מית'רוס, מתחבר לכלבים וכבר בדרך לאחוזה שוכח את העייפות שלו ומתחיל לשחק ולהתגלגל באושר עם חלקם, כשהוא מתעלם מהפרצופים המתנשאים שאחותו עושה לו).

אחד משומרי החווה נשלח בריצה להודיע לאדון ולגברת של האחוזה על האורחים, והחבורה עושה את דרכה דרך אדמות האחוזה אגב שיחה עם קול'רון, שמתגלה כדברן למדי.

מעבר לגנים ולמעט אדמות מעובדות, אדמות האחוזה כוללות חלקה יפיפייה של בריכות עם צמחי מים אדמדמים ("עיני קלסורילי"), שאי-שם מהחשיכה מאחוריהם עולה נהמה של מפל רחוק שנופל מהצוקים המיוערים שצופים על האחוזה מגבוה; בצד השני, משתרעים לולים, דירים ואורווה ישנה; קול צניפה לא נינוח עולה מפעם לפעם מתוך הערפל, ומשהו בו מרגיש למנדי מוכר, כאשר שהיא חומקת מתוך החבורה ומתגנבת בצללים כדי לגלות במה מדובר.

להפתעתה, הקולות אכן מוכרים לה; הסוס האפור והמבוגר שנמצא באורווה, ונראה תוקפני ולא צפוי (נערי החווה מקפידים לשמור ממנו על מרחק של כבוד) הוא לא אחר מאשר סוס הרכיבה שהיה אהוב על אחותה הבכורה של מנדי, לפני התאונה שהותירה אותה חורבה בגוף ובנפש, ולא ברור למנדי תחילה מה הוא עושה כאן, מרחק גדול כל-כך מבית המשפחה שלה.

בהמשך, היא תגלה שהסוס של אחותה הפך לרע מזג, ואינו מרשה לאף רוכב אחר לעלות עליו או להתקרב אליו. בהיותו חסר ערך למשפחה של מנדי עצמה, הוא הועבר לגבעות, במקום שיש מרעה עשיר ואדמות פתוחות שבהן הגבירה הקודמת שלו אהבה מאד לרכב עליו. חלק מבני המשפחה, כולל דודתה של מנדי שהיא הגברת החדשה של תרומראק, רצו לקחת אותו לפושט העורות – אבל בני משפחה אחרים עודם מתנגדים בתוקף.

קול'רון, מצידו, תוהה קצת על קנקנה של החבורה הלא שגרתית שהגיעה להתארח אצל ידידו הטוב, האדון של תרומ'ראק. הוא מגלה עניין רב באורון, עם צורת הלגיונר החסון והמשוריין שלו, ואומר לו יותר מפעם אחת ש"הארץ כאן זקוקה לאנשים כמוהו", אגב שהוא תוהה האם הוא מחפש מקום להשתקע בו.

קול'רון מסביר, שאחרי שנים רבות ושלוות יחסית, בהן הסכנות היחידות באיזור היו חיות פרא, הגבעות הפכו מסוכנות יותר ויותר בתקופה האחרונה. בין היתר, הוא מספר על חבורה של שודדים חמושים ומאורגנים (Brigands), שהתנחלו באחוזה נטושה גבוה יותר על הרכס – מקום שעמד שנים שומם וחרב למחצה, מאז המוות של האדון הישן שלו; ומאז הם עושים שם צרות – כאשר לו ולידידו סילת'רוס אין די אנשים כדי להסתכן בהסתערות ישירה עליהם.

מדברים אחרים שקול'רון אומר ושיתגלו בהמשך הפרק, עולה שאותם שודדים נמצאים בקשר עם טיפוסים מפוקפקים אחרים, ש"באים והולכים, והם הכי גרועים" – ויתכן שלאחד מהם קעקועי דרקון שמזכירים מאד את האדם שגם אורון וגם דל'ארנור מחפשים, כל אחד מהסיבות שלו.

קול'רון תוהה מה דל'ארנור עושה כאן – אורגי ערפל הם לא חזיון נפוץ בדרך-כלל בגבעות; אבל הוא רומז שהיו אורגי ערפל אחרים לפניו, ושכדאי לו להזהר. ארועים מסויימים שהוא 'לא בקיא בהם' גרמו לגבירת האחוזה לחבב אורגי ערפל הרבה פחות מאשר פעם; ובאותה נשימה, הוא מברר מול דל'ארנור האם אורגי הערפל אכן רוקדים ריקוד מוזר בשם 'ריקוד ארנב השמש' – תשובה שדל'ארנור הנבוך עונה עליה בשלילה.

בהמשך יסתבר, שאורגת-ערפל מפוקפקת כלשהי אכן עברה באיזור, ושמה ללעג ולקלס את הגבירה נאלת'רה ועוד שתיים מחברותיה היהירות, כאשר גבתה מהם סכום נאה של מטבעות כסף כדי ללמד אותן 'ריקוד אופנתי ממלכת אורגי הערפל' בשם 'ריקוד ארנב השמש' – שהביצוע שלו ברבים שם את הגבירות ללעג בארמון השוקע; ונאלת'רה עודה זועמת על העניין, מה שאכן פגע מאד בחיבה שלה לאורגי ערפל בכלל.

אדון וגבירת הבית

האחוזה עצמה – מבנה מאורך עם שתיים (ובמקום מסוים שלוש) קומות, לא מוגן במיוחד ומלא בחלונות קשתיים נאים, מתגלה לדמויות. ליד הדלת, החבורה נתקלת בבעלי הבית:

האדון סילת'רוס, דודה של סילפיריאל, הוא ברנש מאפיר בשנות החמישים שלו, שלמרות הצורה העגולה שלו, שערו המדלדל והפנים הסמוקות שלו, יש לו תווי-פנים שמזכירים את סילפיריאל, ומעידים על דם אורגי הערפל שזורם גם בעורקיו; הליידי נאלת'רה – דודתה (אחותה הצעירה של אמה) של מנדי, היא אישה רזה ושמורה היטב בשנות הארבעים שלה, עם קול מעט מתחנחן, אבל ניכר שעיניה הרבה פחות מחייכות משפתיה כאשר היא מדברת עם החבורה, ועם סילפיריאל בעיקר.

מסתבר, שהזוג הכין ארוחה חגיגית לכבוד יום הולדת ארבע של בנם המשותף, קל'סורם; ועל-פניו הם אומרים שישמחו לארח את החבורה (למרות המחיר הלא צפוי שזה יטול מהמזווה של האדון...). כפי שסילפיריאל 'הזהירה' מראש, נראה שדודה רק מחכה להזדמנות נוספת לספר על מעלליו באיי הדרום כאשר היה הרפתקן צעיר, ובעיקר את הסיפור שהוא לא מתעייף ממנו לעולם – כיצד זחל למאורתו של דרקון, הערים עליו וברח משם עם זהב ושכיות חמדה, שכמה מהן עדיין מוצגות לראווה בטרקלין שלו.

נראה שכל הנוכחים, מלבד אורון, נארקירוס ודל'ארנור, כבר מכירים יפה את הסיפור וסירלורין לפחות מתנשאת ורוטנת שהוא טפשי ומשעמם; ורק מית'רוס נראה כנלהב לשמוע אותו שוב.

נארקירוס, שזוכר יפה את התוכנית המקורית לשמה הגיע לאחוזה, מצליח בקלות להרשים בלשונו החלקלקה ובאמצעות מסמכי האצולה המזוייפים שלו את גבירת הבית, שכולה זורחת מאושר לשמוע על הייחוס שלו, ואת הרמזים הברורים למדי שהוא מגלה עניין באחיינית שלה (מנדי צצה מחדש בתוך החבורה זמן-מה לאחר תחילת השיחה, וזוכה לחיוך חמוץ ומבט חשדני מאד מדודתה).

נארקירוס מצליח לגרום לנאלת'רה לקרון מאושר, כשהיא מצהירה ש"יש לה חוש לזהות מידות אציליות באנשים" ו"שהיא אוהבת להכיר את בני שיחה לעומק, ואין דרך טובה יותר להכיר אדם לעומק מאשר לרדת לפרטי עץ המשפחה והייחוס שלו" – אגב כך, היא 'מזכירה' (כאילו במקרה, לפחות שלוש פעמים), שהמשפחה שלה – כולל אחותה היקרה, אמה של מנדי, היא משפחה אנ'מירית עתיקה מאד, שהגיעה לעמק הזה ביחד עם קלסורילי הכובשת בכבודה ובעצמה. משום-מה, את הייחוס של המשפחה של מנדי מצד אביה – בנו של מגלף-עץ וארת'ארי שהתיישב באחד הכפרים ממערב לארמון השוקע לפני שני דורות ועשה שם הון קטן, היא מעדיפה שלא להזכיר.

כאשר מנדי מופיעה, נאלת'רה לכאורה חביבה אליה ומשבחת אותה, הגם שמה שהיא חושבת *באמת* על אחייניתה הפרחחית ועושת הצרות (שהוגלתה למעשה מבית המשפחה שלה, לאחר שהודחה מהלגיון התשיעי על שכרות וחוצפה לקצין, והסתבכה שוב ושוב עם אהבתה לטיפה המרה, שהכניסה אותה לחובות שתיה), מבצבצת שוב ושוב מתחת לחיבה המעושה.

("מנלדוריאל היקרה שלנו היא כמו אבן-חן שזקוקה לליטוש. יש לה המון תכונות טובות, עמוק-עמוק בפנים").

אוצרות ופעוט רגזן בטרקלין

החבורה נכנסת לטרקלין המהודר של האחוזה, בדרכה לקבל את ההצעה האדיבה לזכות ברחצה הגונה בגיגיות מבושמות של מים חמים, לפני שיסבו עם האדון, הגבירה ובנם הקטן לארוחת ערב חגיגית.

הטרקלין של האחוזה אכן מהודר, עם כמה וכמה פריטים מרשימים – כמו ראש מפוחלץ של דוב ענק מפלצתי שמקובע לקיר מעל כרכוב האח, ומתפורר קצת בצד (נאמר לחבורה שהוא נהרג עוד בימים שאביו המנוח של סילת'רוס היה גבר צעיר) – וכפי שאחת הדמויות מעירה, אולי אכן מזכרת לשנים בהן הסכנה היחידה בגבעות היתה חיית פרא מזדמנת.

הדמויות מבחינות גם בחרב קצרה, כנראה קסומה למדי ונאה מאד תלויה מעל כרכוב האח, הלהב שלה מתבהק מפעם לפעם באור סגול חלוש. פריט מושך-עין עוד יותר, ככל הנראה אכן חלק נטען מהאוצר של הדרקון, הוא גביע יפיפה, חרוט ברונות מסובכות שדל'ארנור מזהה אותן כשייכות למסורת של ממלכת האיים הדרומית האבודה של אורגי הערפל; הוא נמצא בתוך ארון תצוגה מזכוכית בלא מפתח נראה לעין (וכפי שנארקירוס מפתה אחר-כך את אדון הבית להתרברב, מוגן בקסם חזק – נארקירוס חושד שהאדון מחביא את המפתח לגביע בחדר העבודה הפרטי שלו).

בנם בן הארבע של האדון והגברת, קל'סורם, סרוח על כסא מרופד גבוה בקצה השולחן, שעוצב קצת כאילו הוא חיקוי לכס מלכות. קל'סורם נראה כמו דוגמא ליופי אנ'מירי עם עור חיוור ושיער כהה (אמו משוויצה שהוא יפה כמו אחותה הצעירה ביום חתונתה, ויותר מרומזת שכמה צר שלא כל בנותיה ירשו את יופיה – כאשר היא מלכנסת מבט אל מנדי), מלבד העובדה שהשיער שלו מסולסל באורח לא אופייני.

כך או כך, עד מהרה, מסתבר שמדובר בפעוט רגזן, מפונק ותובעני – שהעובדה שהוא חולה לעיתים קרובות (לא מזמן היה לו חום במשך שבוע, כך אימו אומרת), לא משפרת את המצב.

כאשר קל'סורם מוצג לראשונה בפני החבורה, הוא תוהה בקול:

"אמא, מי האנשים האלו ולמה הם כל-כך מלוכלכים? הם פארליל?" (לפחות אחד המשרתים שולח בו מבט אפל מאד בתגובה); נסיון מגושם של אביו הנבוך לחפות על ההתפרצות כשהוא נוזף בבנו ש'יש פארליל שהם אנשים טובים, וחלקם אפילו משרתים מצוינים'), ומתנצל בפני החבורה ("תצטרכו לסלוח לו מעט, ילדים... דעתם היא, ובכן... ילדותית משהו").

קל'סורם, שאמו לא מפסיקה לכרכר סביבו ולכנות אותו "הנסיך שלי, משוש חיי", ממשיך בשלו, וכאשר האדון מבקש לערוך היכרות בין בנו לבין ילדיה של אחייניתו, קל'סורם מעווה את פניו וצועק משהו כמו:

"לא רוצה!!! אמא, תאמרי להם שילכו! בני-דוד זה הילדים שרוצים את הכסף שלי, ושאני לא אהיה יורש, נכון?!"

לרגע משתררת דממה כללית של מבוכה; אדון הבית, סמוק ממבוכה, תוהה 'מי הכניס לראש של הילד רעיונות כאלו'; נאלת'רה מחייכת, כולה נופת צופים מתממת ולא מאד אמינה ("באמת שאיני יודעת, יקירי. רכילות מרושעת כזו יכולה פשוט... להיות בכל מקום!")

הנסיונות להפיס את דעתו של הפעוט לא מצליחים במיוחד, והוא אוחז ומושך בכנף בגדה של אמו, כשהוא תובע לקבל את העוגה שלו, וחוזר על "אמא, אני לא רוצה שהם יהיו כאן. אני רוצה שנלך לישון במקום!"

תשובה לעגנית של הנערה סירלורין לא משפרת את המצב. סילפיריאל נוזפת בבתה, אבל ניכר שהיא מזועזעת וחשה מושפלת מאד.

לאחר המאורעות האלו, סילת'רוס הנבוך מורה למרשתיו לקחת את האורחים לחדרי הרחצה.

כאן למעשה סילפיריאל וילדיה מופרדים מדמויות השחקן לזמן-מה, וכנראה נלקחים לקבל טיפול במקום אחר באחוזה, מה שמותיר את דמויות השחקן לבדן עם כמה ממשרתי הבית.

תחושה אפלה: דל'ארנור חש, עוד בטרקלין וכמה פעמים אחר-כך, כולל בחדר הרחצה, תחושה של מועקה אפלה שעומדת באוויר, ומדמה לשמוע או לחוש בקול רצרוץ וריחוש מוזר בצידי החדר או בין הרהיטים. אבל בשלב הזה, הוא לא מצליח בשום-פנים ואופן לזהות משהו מוחשי יותר.

הארועים בחדר הרחצה

החבורה מובלת למפלס נמוך יותר של האחוזה, שם הוכנו לדמויות גיגיות מהבילות ומבושמות.

הגברים – נארקירוס, אורון ודל'ארנור נלקחים לצד אחד של החדר, שהופרד בוילון מאולתר מהצד האחר, שאליו לוקחים את מנדי.

בגברים מטפל משרת פארילי מבוגר ובעל מראה מכובד בשם זורנאן בן אמרוז, שמרחיק משם בנהמת זעף שתי משרתות צעירות וצחקקניות, שבאות והולכות עם כדים וחפצים אחרים, ולא מורשות להתקרב אל האורחים. זוראנן מכבד מאד את אדונו (למרות חילוקי דעות ביניהם בעניין אמונה ועוד), ומנסה לשווא להסתיר את הביקורת כלפי החינוך של הילד הקטן – שבלא ספק זוכה לפינוקים רבים מדי, והמשרת טוען שדווקא חשיפה שלו לאדמה שאבא הגדול בירך, לרוחות השמים ולגשם היתה מחזקת אותו.

למרות ההצהרה המוסרנית שלו בהתחלה, שהוא אינו שומע רכילות ואינו רשאי לרכל, הדמויות מצליחות עד מהרה למשוך את זורנאן בלשונו, ולהוציא ממנו לא מעט מידע.

מנדי, בינתיים, נלקחת לחלק הדרומי של החדר, ומופקדת בידי משרתת זקנה וחנפנית בשם סורליס, שהיא משרתת של נאלת'רה שבאה איתה לאחוזה לפני מספר שנים, ודי ברור שיש לה דעה לא טובה במיוחד על מנדי, והיא כמובן גם מצווה לדווח על כל מילה שלה.

למרות זאת, מנדי מצליחה להוציא מהמשרתת הזקנה והמתחסדת (תוך התעלמות מעלבונות מרומזים מאחורי נהי על העצב של הוריה האומללים) כמה פרטים על מה שקרה למשפחה שלה בינתיים – בעיקר אחיה המלומד, שכיום עבר להתגורר באגם השוקע, כנראה ישמש שם כמורה, וזכה להכיר כמה וכמה נשים צעירות ומצויינות ממעמד גבוה.

המשרת זורנאן, לעומת זאת, מתלונן גם הוא לא מעט על השודדים שהופכים ונעשים חצופים מעונה לעונה, ואין לו ספק כי ברגע שיצברו מספר מספיק ואומץ, הם עלולים לא רק לארוב בדרכים, אלא ממש לתקוף את אחת האחוזות באיזור. הם עדיין יראים מקול'רון הנועז והכלבים שלו – אבל מי יודע, מתי הם ינסו לארוב לו בחשיכה, בהתקפה נבזית ולא הגונה.

יש לו, בתור פארליל אדוק למדי, הרבה דברים רעים לומר על הארמון השוקע 'וכל חבורת הנשים קלות הדעת ששקועות במותרות שם', ועל הדרך בה החיילים של גבירת המחוז מגנים פחות ופחות על האחוזות ועל הדרכים בשנים האחרונות. זורנאן הוא גם זה שהדמויות מושכות אותו בלשון ושומעות ממנו את הסיפור המלא למדי על אורגת הערפל שהפכה את הגבירה נאלת'רה וחברותיה ללעג ולקלס עם 'ריקוד ארנב השמש' – בעטיו היא גבתה מנאלת'רה לא פחות ממאה מטבעות כסף נוצצות ("לא שמעתם את זה ממני, אבל אפילו האדון אמר לי, כאשר הברשתי לו את הגלימות, שהוא מקווה שהגבירה תלמד לקח מהמאורע המעציב הזה").

כך או כך, אורגת הערפל שעשתה את התרגיל המביש הזה, לפי התיאור, אינה אחותו האבודה של דל'ארנור, אלא מישהי אחרת ("עם שם דומה למשהו כמו 'הירליר').

זורנאן גם יודע לספר לדמויות שיש, ממש בפסגת אחד הרכסים הגבוהים, סוג של חורבות ישנות של אורגי ערפל, אבל לדעתו 'הם מלאות דברים שהאבא אסר להתעסק בהם, ויביאו רק סכנה ומזל רע למי שינסה לחטט בהם') – מעבר לזה שאותו חלק של הרכס מסוכן מאד.

נארקירוס, מצידו, מנסה לדובב את המשרת גם על האוצר של הדרקון, ומהתשובות מתחזק בדעתו שיש אכן סוג של הגנה קסומה שרק האדון יודע איך או איזה חפץ מסיר אותה.

דל'ארנור חש פעם נוספת מועקה, ותחושה של משהו שרצרץ במים ורץ במהירות לחלק הדרומי של החדר וממנו מתחת לדלת נעולה בקיר הרחוק, אבל לא מצליח לראות או לזהות מה זה.

למעשה (בין אם הדמויות מזהות את זה בזמן אמת או רק בדיעבד), התחושה הכתה בדל'ארנור ממש רגע אחרי שהמשרתת הזקנה בצד השני של חדר הרחצה שיגרה במנדי משהו מצער ומעליב במיוחד, מתחת לחיוך מתרפס ומילות נימוס לכאורה.

כמה מהדמויות מצוטטות ושומעות חלק מהשיחה בין שתי המשרתות הצעירות לינרל ("לין") וקאר'ליר ("קר"), שמלווה בלא מעט צחקוקים וויכוח (מלווה בירידות הדדיות) בין שתיהן.

מעבר לכך ששתי המרשתות עסוקות מאד בהשוואה ודיון מעמיק בשאלה 'מי משלושת הגברים הכי שווה' שתיהן מסכימות שנארקירוס פחות מושך 'מצד אחד פנים של ארמון, מצד שני זרועות של קצב', אבל חלוקות בשאלה האם אורון – הלגיונר הגבוה, השרירי והחזק, עדיף על אורג הערפל דל'ארנור 'עם השיער השחור היפיפה והעור החלק והחיוור החלומי'.

לין גורסת שעדיף החייל הגדול והחזק 'טיפוס כזה שאיתו יש סיכוי לגמור עם בית נחמד וגבר שיודע איך להגן עליו, ולהביא הרבה ילדים בריאים שיטפלו בשדה כשתהיי זקנה'; ונענית בלעג על זה שהיא משעממת, חושבת כמו זקנה כבר עכשיו, ואולי בכלל 'נולדה זקנה'.

לין לועגת לקר (שתוהה אם כדאי לה 'לנסות מהלך' על דל'ארנור) על כך שאין סיכוי שאורג ערפל, שיחיה מאות שנים, ישים על אחת כמוה, שהיא בכלל חצי פארליל ("לא נכון, אני רק רבע!"). הדבר היחיד שיקרה זה שילשינו לגברת ואז יפטרו אותה בלי פיצויים.

הויכוח נקטע, כאשר המשרתת הזקנה תוחבת את ראשה למסדרון, מגנה את חוסר המוסריות של שתי הצעירות ומאיימת לרוץ ולדווח לגברת. שתי המשרתות מצטדקות ואומרות ש'לא עשינו כלום'; ורק בלחש, הן מפליטות כמה דברים לא מחמיאים על סורליס הזקנה ("קרפדה מרירה").

אורון, מצידו, משנן יפה את מה ששמע, וחוכך בדעתו האם לנסות מהלך משלו כלפי אחת משתי המשרתות, אולי בהזדמנות נוחה יותר בהמשך הביקור. כמו כן, אורון מגבש בינו לבינו תוכנית לנסות לתפוס 'שיחה ידידותית' עם הפעוט הרגזן קל'סורם כדי לפתות אותו לפטפט.

שיחות בחדרה הפרטי של הגבירה נאל'תרה, ותגלית בתחתית המסדרון

לאחר הרחצה ולפני ארוחת הערב, נאלת'רה מבקשת הן מנארקירוס והן ממנדי להגיע לשוחח איתה בחדר פרטי ומצועצע למדי שהיא מחזקה, ממש מתחת לחדר העבודה של אדון הבית.

למנדי מצפה השפלה קטנה נוספת, כאשר מסתבר שדודתה לא רוצה לראותם ביחד, אלא 'מבקשת' ממנה, באמצעות המשרתת סורליס, להמתין בחדר צדדי קטן עד שהיא תסיים לשוחח עם נארקירוס.

נארקירוס זוכה בשיחה ארוכה ומלאה בחיוכים לבביים, שמתחתיה הגבירה נאלת'רה, באורח שלא פעם הוא הרבה פחות מעודן ו'הולם את מעמדה' ממה שהיא חושבת, מנסה להתחנף אליו, כולה מוקסמת מעץ המשפחה (המזויף) שלו, ומנסה למעשה לדחוף אותו להתקרב אל מנדי – במטרה כמובן למצוא שידוך ש'יתקן' את מי שהיא רואה ככבשה השחורה (והשיכורה) של המשפחה.

בין לבין, מתחת לדברי חיבה מעושים, היא לא מתאפקת מלרכל על ליידי סילפיריאל, שאותה היא כנראה רואה כאיום על הירושה שלה ושל בנה. מעבר לזה שהיא 'נערה מקסימה וחביבה', אבל אולי 'בוטחת קצת יותר מדי בבריות. דבר שיכול להיות פגם מסוים באופי, בוודאי בעולם שכולו מלא בנוכלים'.

נאלת'רה מרכלת, 'כאילו במקרה ושלא מרצון' על כך שהענף של משפחת בעלה מן המערב שסילפיריאל נמנית עליו, הוא ענף מכובד ומיוחס מאד; ושסבתא של סילפיריאל הפליגה על סיפונה של 'עלמת הסערה' בכבודה ובעצמה, ושם פגשה והתארסה לאורג ערפל מהמערב. מנגד, סילפיריאל עצמה ביזתה את המשפחה כאשר התחתנה 'הרבה מתחת למעמד' – לא פחות ולא יותר מאשר עם רופא ששירת על הסיפון שלה. נאלת'רה לא מחמיצה את ההזדמנות לומר שלמרות שהשושלת שלה עצמה היא מקומית יותר, היא עתיקה לא פחות ו"אצלנו לא היו פגיעות כאלו בכבוד".

נארקירוס מפגין התלהבות קולנית מדברי דודתה של מנדי, ומצטרף אליה בהסכמה מקרב לב - יותר מדי לטעמה של מנדי שמאזינה מהחדר הסמוך, וחשה בשלב מסויים חשק עז מאד לחנוק את 'האציל המיוחס' במו ידיה.

בינתיים, מנדי – שמחכה בחדר הצדדי – חשה משהו מוזר מהמשך המסדרון.

היא עושה סימן לנארקירוס, שמקפיד להעסיק ולהסב את תשומת הלב של נאלת'רה מכיוון הדלת, כאשר מנדי מתגנבת ועוברת על פניה כדי לחטט במה שנראה כמו אוסף ארונות ישנים ונעולים בחלק התחתון של המסדרון, ביחד עם מדפים מאובקים שעליהם מונחים ספרים ישנים.

מנדי מצליחה לפצח מנעול שמתברר כמתוחכם יותר מכפי שהוא נראה בהתחלה, ועוד קודם לכן מגלה שכמה מהספרים הישנים והמתפוררים היו שייכים פעם לאחותה הגדולה, הכל לפני התאונה שממנה חזר רק שבר כלי, נכה בגוף וברוח. בין היתר, היא מזהה שני ספרים עם סיפורים רומנטיים מטופשים שאחותה חיבבה; ספר עם מפות של בקעת קיירן והסביבה, עליהם אחותה סימנה כל מיני סימונים ואיקסים – אולי מקומות שהיא חלמה לבקר בהם כהרפתקנית, ואולי מסיבות אחרות; ספר על רכיבה וספר אחר עם מעשיות על סוסים אגדיים, ועוד.

מנדי נמלאת בסערת רגשות שקטה, מלווה בפרץ טינה וחשדנות בעניין השאלה, מדוע כל החפצים של אחותה הורחקו מבית המשפחה שלהם והגיעו לכאן – והדברים מגיעים לשיא, כאשר בתוך הארון הנעול, מלאה באבק, מנדי מזהה את חליפת שריון הקשקשים המשובח של אחותה.

אלא, שבין אם באורח שקשור לפרץ הרגשות והצער שלה עצמה, ובין אם מסיבה שהדבר ארב בכל-מקרה בארון, מנדי מותקפת בידי עכביש בגודל שעולה במעט על זה של אגרוף, אולם כל-כולו נראה כמו צל סגול מרצד ולא טבעי; מנדי מצליחה להתחמק מנשיכה קטלנית, ומתגלגלת על הרצפה כדי לצבור מרחק מהיצור שנופל על קרשי הרצפה אחריה ומתחיל לרצרץ לכיוון שלה. מנדי מצליחה בבדיקת מהירות, ונמלטת בהצלחה מהיצור – במעלה המדרגות. העכביש הסגול המוזר לא רודף לאורך זמן, אלא חוזר לקצה המסדרון וכנראה נעלם בסדק בין שני קרשים ברצפה.

הרעש שנוצר מזעיק את דודתה של מנדי, שלא ממש שמחה לשמוע את ההסבר המגומגם של האחיינית שלה, ומכאן ואילך מתעורר בה חשד שמנדי כאן כדי לבזוז את האחוזה (לא רחוק מהאמת, למעשה...)

נארקירוס זוכה לשחרור ועולה לעבר חדר האורחים, כאשר הדודה 'רוצה לגלגל שיחה עם אחייניתה האהובה, שהיא כל-כך התגעגעה אליה'- אבל כאמור, החיוך נעלם מהפנים של הדודה ברגע שנארקירוס מתרחק.

מנדי זוכה להטפה צדקנית שלמה מהדודה שלה, כולל איזכור של הצער והאכזבה שהיא גרמה להוריה המסכנים, ומיד אחר הדודה 'מבקשת, לא, בעצם דורשת ממנה' שלא לפספס את ההזדמנות שניתנה לה עם 'האציל הצעיר והמקסים נארקירוס', וכך להביא סוף-סוף מעט נחת למשפחה.

בין לבין, גם נארקירוס וגם מנדי, כל אחד בתורו, מזהים צינור מוזר שצמוד לקיר, מעל שולחן הסבה קטן ועגול בפנית החדר. מסתבר, שזה מכשיר שדרכו נאלת'רה יכולה לשבת כאן, ולצוטט למה שנאמר בחדר העבודה של בעלה למעלה (נארקירוס זוכר יפה מכשיר דומה שהיה בבית הזונות שם עבדה אמו המנוחה).

כאשר מנדי נמצאת בחדר וזוכה להטפה מהדודה שלה, נראה לפי רחשים שמתחילה שיחה גם בחדר העבודה למעלה; מנדי יוצרת מעין הסחה שגורמת לדודה לצאת למסדרון – כנראה בהקשר לזה ש'המסדרון למטה מלוכלך ושורץ חרקים ארסיים'; וכך מנדי מצליחה לצוטט מעט לשיחה שמתנהלת בחדר העבודה למעלה – בין אדון הבית סילת'רוס לבין סילפיריאל, שנשמעת במצוקה ובשלב מסוים ממש קרובה לבכי.

ממה שמנדי מצליחה לקלוט, סילפיריאל הגיעה לכאן כדי להשאיר את ילדיה בחסותו של סילת'רוס, לפני שהיא ממשיכה לבדה במסע לעיר המחוז אנ'מירלור – במטרה לאתר את בעלה האבוד, רופא הסיפון לשעבר שכפי שמסתבר, בגד באשתו עם בת הדודה המפוקפקת שלה, ושניהם נמלטו לבקעת קיירן, כשהם משאירים את סילפיריאל בתסבוכת שאילצה אותה, בין היתר, למכור את הספינה שעברה מדור לדור במשפחה שלה.

סילת'רוס מגלה כלפי האחיינית שלו וכלפי הילדים סימפטיה רבה, אבל כן מזכיר את זה שהוא התנגד לנישואין האלו, ושבעורקיו של אותו רופא זרם דם רע, בעיקר מאחד הצדדים.

לדעתו של סילת'רוס, אחייניתו לא צריכה לחפש את בעלה הבוגדני ובת-דודתה המפוקפקת; והוא מתווכח עם רגשי האשמה שסילפיריאל חשה במלוא העוצמה, על הדרך בה סירבה לנסיון של בעלה להתחנן למחילה מצידה, ושילחה אותו – אז – לדרכו כשכולה צינה ונוקשות.

בנוסף, סילת'רוס מזהיר את אחייניתו משמועות אפלות ששמע; הוא חושש שבעלה לשעבר הסתבך במשהו שהוא לא מבין, אבל הוא לא טוב בכלל. משהו שם משך טיפוסים אפלים, "כולל צוות שלם של הספינה הכי גרועה שהפליגה בים המערבי, שאת זוכרת אותם יפה".

ארוחה חגיגית שהפכה לאסון

זמן-מה לאחר המאורעות האלו, הדמויות נקראות סוף-סוף אל הטרקלין לארוחה החגיגית שהובטחה. ארוחה, שלמרות כל הרצון הטוב והנסיונות של סילת'רוס וידידו קל'רון להקליל את האווירה שלה ולהפוך אותה לשמחה וידידותית, הופכת עד מהרה למבוכה, שלא לומר אסון.

הנסיון של אורון להתידד עם קל'סורם ולקנות את אמונו עם סיפורים, נכשל כשלון חרוץ, ומסתיים עד מהרה בצרחות "אמאאא!!!! האיש הגדול והרע הזה מפחיד אותי!!!"

במהלך הארוחה, סילת'רוס מקיים את הבטחתו ומספר ברוב-אריכות את סיפור הרפתקאותיו בדרום, כאשר היה "בחור צעיר וקליל בהרבה ממה שאתם רואים היום", ובין היתר, הפליג על סיפונה של ספינה בשם "האלון הצונן" בין האיים בדרום, עד שהגיעו לאי שבו רבץ דרקון אדיר על אוצרות עצומים.

סילת'רוס מספר ברוב-רושם על כמה הדרקון היה מאיים, עם הקשקשים האדומים-זהובים המבריקים שלו; ואיך הוא התגנב בחשיכה וראה את הגביע היפיפה שנמצא עכשיו בארון התצוגה, מבצבץ מתוך ערימות הזהב העצומות.

קל'סורם לא מחמיץ את ההזדמנות להטיח בילדיה של סילפיריאל ש"הכל שלי! כשאבא ואמא ילכו, אני אקבל את כל הכסף והאוצר, ואף אחד שאני אוהב לא יהיה כאן בכלל!'

סירלורין, שנמאסו עליה גם הסיפור, גם קל'סורם וגם קבלת הפנים באחוזה בכלל (זמן קצר קודם לכן, כאשר היא שיחקה בשעמום בכפית כסף, היא זכתה לגערה מנאלת'רה 'זהירות עם זה, מתוקה. את יודעת כמה הדברים האלו יקרים?'), לא מתאפקת, ובחיוך אפלולי היא מספרת לקל'סורם, שאולי הוא לא יודע, אבל אולי יום אחד הדרקון יגיע לכאן לחפש את האוצר שלו. דרקונים, כך היא מסבירה בקול מתוק מאד, הם רכושניים מאד, ומסוגלים להריח חלקים מהאוצר שלהם כמו כלב ציד, או כריש במים שחש דם ממרחק עצום.

"כשהוא יגיע, בהתחלה אתה תשמע משק כנפיים רחוק וגדול. ואז העצים, אלו שמה מעל האחוזה, יתחילו לחרוק ולעלות באש-"

קל'סורם מתחיל לצרוח מאימה ולקרוא לאמא שלו, כשהוא מפרכס בכסא שלו.

אז, בעוד סילפיריאל, חיוורת לגמרי (ונראה שגם לה הולך ונמאס מההשפלות שהיא סופגת) נוזפת בכעס בבתה שמיתממת ואומרת שהיא בסך הכל הסבירה לקל'סורם ש"ככה זה בעסקי דרקונים", קורה משהו.

דל'ארנור, והפעם גם מנדי, חשים את התחושה המוכרת של הרצרוץ והמועקה.

משהו, בלא ספק אחד מאותם עכבישים קטנים וסגולים, רצרץ מתחת לכסא של הילד; ובאותו רגע, קל'סורם צורח בכאבים ומתחיל לפרסם – הפעם באמת, כשהוא מזיע ומקיא לכל עבר.

החבורה בטוחה שהעכביש הזה, שצץ בדיוק כאשר רמת העלבונות, העוינות והצער סביב השולחן הגיעו לשיא, נשך את הילד; הגם שמבדיקה שדל'ארנור מבצע, נראה שקל'סורם לא נמצא בסכנת חיים של ממש.

וכך, החבורה – לאחר דיון קצרצר בין הדמויות – דולקת אחרי העכביש, בעוד המהומה בטרקלין בשיאה. היצור נמלט כנראה דרך מסדרון ומדרגות, לעבר חדר משמר קטן שבו משרת מנמנם ליד דלת גדולה ונעולה היטב.

מנדי מתחילה להאבק עם המנעול, מפצחת אותו בסופו של דבר, והחבורה מגלה מדרגות עץ אפלות שמוליכות אל מפלס תחתון ואפלולי של מרתפים. הדמויות מתעכבות מעט כדי להשיג ולעטות מחדש את השריונות שלהן, ועד מהרה מצטרפים אליהם גם דל'ארנור (שסיים לבדוק את קל'סורם ולנסות להקל במעט על פרכוסי החום הפתאומי שאחז בו) וסילפיריאל, שמצב רוחה גרוע למדי, והיא מהרהרת בקול שבכך שאולי חבל שהגיעה למקום הזה מלכתחילה עם הילדים שלה – אבל מצד שני, היא נותנת אמון בחבורה, ולא מוכנה אפילו לשקול לתת להם לגשש באפלה אחרי העכביש הארסי, בלא שהיא תהיה שם לעזור להם.

המרתפים מתחת לאחוזה

הדמויות מגששות את דרכן במורד מסדרון שחלקו מסותת למחצה וחלקו נראה כחצי מנהרה טבעית, שאחד מהקירות שלה סדוק ומים החלו להכנס לתוכו וליצור שלולית חומה ובוצית מתחת לקיר.

בין רהיטים ישנים והרוסים למחצה, הדמויות מוצאות ספר ישן ומושחת למחצה של מלומד שכוח שכתב ספר שלם ללעוג למיתוס של 'גן העלמים הנעלמים' ולטעון שאין בו כלום; שבתוכו חבויה מעטפה מצהיבה עם כתב ישן ומחוק למחצה, שמתוכה הדמויות מצליחות לפענח את המשפט הבא:

'אם נאמר שהוא נמלט, והוא לא יראה כאן במשך כמה שנים, עד שהסיפור ישכח...', ובהמשך יש משהו על אחוזה גבוה במעלה הרכס, וחלק של משפט: 'לסחוט כסף, המנוול. מבזה את הבית העתיק שלו. לא אתפלא אם כל הסיפור המצער קשור-' ולאחר-מכן משהו על 'לשבת בשקט ולתת לזה להשכח. אף אחד לא מצטער עליה. לא באמת'.

אורון טוען בתוקף, שהדברים מחזקים את דעתו שיש לאדון הבית או למשפחה 'שלדים בארון' שקשורים לעכבישים ולכל יתר הדברים המוזרים שקורים.

אגב שהדמויות מחטטות, מנקבה קטנה וחשוכה שקרועה בקיר ליד הרהיטים ההרוסים, בוקעים ארבעה עכבישוני-צל סגולים, ותוקפים בלא התראה את החבורה.

העכבישונים מתבררים כאויבים מסוכנים בהרבה מכפי שהם נראים; הם אמנם קטנים ובעלי נקודות פגיעה מועטות למדי, כך שכל מכה חזקה או שתי מכות הגונות שהם סופגים הורגות אותן (או ליתר דיוק, מפוגגות אותן לענן חסר צורה של צל מבאיש), אבל הם מהירים מאד, קשה מאד לפגוע בהם – בעיקר בהתקפות פיזיות, והנשיכה שלהם כואבת, רעילה מאד ומסבה נזק כבד.

אורון סופג נשיכות לא נעימות, בעיקר כאשר אחד העכבישונים מטפס על הרגל שלו ונצמד אליו; אולם בסופו של דבר, בעיקר בזכות הלחשים של נארקירוס ודל'ארנור, וגם התקפה מוצלחת שמנדי מבצעת כשהיא צצה מאחורי אחד העכבישים, הדמויות ממגרות את יצורי הצל.

החבורה מציצה לנקבה הצרה, שמים מזוהמים זורמים מתוכה, ושולחת את מנדי לגשש קדימה כשהיא מנסה להתגנב בצללים.

מנדי לא מוצאת עכבישוני צל נוספים, אבל בהמשך, במקום בו המערה מתפצלת לשלושה חדרים קטנים שנראים כמו מבואים סתומים (ואחד מהם 'מקבל' מלמעלה זרזיפי מים מזוהמים שמטפטים אולי מהמחראה של האחוזה), מנדי מגלה ערמת אבנים חשודה שעכבישונים זעירים (קטנים בהרבה מהקודמים ולא מסוגלים לגרום נזק לדמויות) מזדחלים בתוכה.

חיטוט באבנים מגלה שמתחת להם זרוק שלד של גבר אנושי (או אולי דמוי-אנוש) שהגולגולת שלו רוסקה בחבטה של משהו כבד, ועדיין בוהה נכחה במבט שמשדר מעין הפתעה מזוגגת. סביב השלד יש קרעי בגדים וגלימות, כולל של מסכת עץ מוזרה שנוצות עדיין דבוקות עליה, ונראה שהיה לה מעין חרטום שהזכיר מקור מחודד.

כמו כן, מנדי מגלה פגיון מכושף שהניצב שלו גולף ממש כמו נוצות עורב, וסימנים של נוצות נחרטו גם הלהב שלו – שבור לשניים באורח שרק נפח אומן יוכל לתקן; אבל באותו רגע, משהו מתוך האפלה שבין האבנים תוקף את כוח הרצון של מנדי בלי התראה. היא נכשלת בגלגול ההצלה, ואז פונה אחורה בעיניים בוערות, וצללים איומים שמקיפים אותה וגורמים לה להראות גבוהה בהרבה, כדי לתקוף את יתר החבורה. אגב שמנדי נגועת-הצללים תוקפת, היא צורחת בקול שאינו שלה "בוגד! בוגד! הבטחת!!!"

מנדי נגועת-הצל קשה מאד לפגיעה; היכולות שלה חזקות בהרבה מהרגיל, והיא מתחמקת מסדרת התקפות שהחבורה משלחת בה, אגב נסיון נואש לא לשלוח התקפה קטלנית שתהרוג אותה. היא מפעילה גרסה חזקה של יכולת 'קריעה לגזרים' של גנב, ופוגעת גם באורון פגיעות קשות.

בסופו של דבר, לאחר שאורון מגיע לסף התמוטטות מנדי מצליחה – גם בעזרת יכולת שסילפיריאל הפעילה מתוך תליון השחף שלה, לחזור ולהשתלט על עצמה, באורח שגורם לה להצטמק – מבועתת ומבולבלת – בחזרה לממדים של דמותה המקורית.

החבורה לוקחת את פגיון העורב השבור, מנסה לשרוף כמיטב יכולתה את השרידים הרוחשים של השלד, ואז חוזרת למסדרון הראשי וממשיכה לאורכו, עד שהיא מגיעה לדלת כפולה, מעוטרת, נעולה היטב וממולכדת.

קרב סופי בחדר המיטות המעופש

מנדי מצליחה לפרוץ גם את המנעול הזה בלא להפעיל את המלכודת, והחבורה מוצאת את עצמה בכניסה למה שנראה כמו חדר מיטות מפואר ואפלולי, כעת כולו מעופש, מלא קורים לחים, אבק וזוהמה.

לרגע, החבורה רואה צללים מתערבלים על אחת המיטות המעופשות – ולהרף-רגע, הם לובשים צורה מטושטשת שנראית כמו נער מכווץ וממרר בבכי (יתכן שהוא דומה קצת לסילת'רוס); אבל אז, ממש מהאפלה מאחוריהם, יורד בשקט מוחלט על קור בלתי נראה עכביש צל עצום, שמתקיף את החבורה בלא התראה.

עכביש הצל - מפלצת רבת-עוצמה שניזונה ותופחת מאנרגיות אפלות של צער ויאוש (אבל מסוגלת גם למצוץ בני אדם ויצורים דומים גם באורח ישיר יותר) נראה מוזר, כלומר, החרטום שלו הוא הרבה יותר 'אנושי' משל עכביש (למשל, יש לו שתי עיניים במקום שמונה, וכמעט סוג של ארשת פנים); היצור צווח בקול גבוה ותאתווני שהוא רעב, ושסוף-סוף יש לו קליפות אדם טעימות ומלאות (כנראה בצער) עסיסי למצוץ.

כך, מתחיל קרב סופי וקשה מאד בין החבורה לבין היצור.

העכביש פותח את הקרב בנשיפת קונוס צל שגורם לנזק לא מאד כבד, אבל יכול לנגע דמויות בצער משתק (וכך הוא מצליח, בין היתר, להוציא את דל'ארנור מרוב הקרב). מאוחר יותר, הוא מסוגל להפעיל יכולת שניה שבה הוא מושך אליו ו'ניזון' מכל הצער שבו הוא ניגע את הדמויות שנכשלו בגלגול ההצלה נגד ההשפעה המזיקה של הנשיפה, מסב להם נזק כבד נוסף, ומרפא את עצמו בנזק שהוא גורם.

מלבד שתי היכולות הללו, העכביש תוקף בנשיכה שלו, שמלאה ברעל צל שמחליש במהירות את הקורבנות שלו, והופך את העולם שלהם לכהה ומאיים יותר ויותר.

בסופו של דבר, החבורה מנצחת ושורדת את הקרב - למרות שכל הדמויות ספגו נזק כבד; דל'ארנור שותק לרוב הקרב, ואורון (שהצליח רוב הזמן להחזיק עליו את תשומת הלב של העכביש, כך שהוא היה זה שהותקף בנשיכות הפיזיות) ונארקירוס נמצאים על סף התמוטטות. שילוב היכולות של הדמויות מצליחה להתגבר סוף-סוף על כוח הסבל העצום והריפוי העצמי של העכביש, והיצור מתפוגג ביבבה לאד סגול, מצחין וחסר צורה.

החבורה שרדה, ויכולה לבחון את החדר, ואז לחזור אל המארח שלהם ואשתו – והכל אגב שהחבורה עודה מתדיינת איך ומה מתוך הסיפור של העכביש ושאר הדברים שגילו לספר להם.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.