מאחורי מסכה

 

 

פרק 1: המלצה צוננת

 

 

חלק א'

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

קו העלילה של אל'מי (לפני איחוד החבורה)

 

פתיחה

אל'מירליר (אל'מי) הצעירה בארבעת בנותיה של מושלת ואלקורטיל מאהובה המית'ווארי, הפייטן מית'ריס, התקשתה להאמין שהחלטה חפוזה אחת תגרום לה למצוא את עצמה, חודשים ספורים לאחר יום הולדתה ה-16, רחוק כל-כך מאביה ומאחיותיה; לגמרי לבדה, כשרק שתי חרבות, מכתב המלצה צונן וטבעת מוזרה שקנתה במשיכה מארחים לה לחברה.

מה שהתחיל כהתעקשות ילדותית למדי לעקוב אחרי אחותה רוסילפיר שחמקה לעבר עיר המחוז אנ'מירלור (שם אל'מי גילתה, להנאתה ולזעמה של אחותה, שרוסילפיר מנסה לחפש שרידים או עקבות של גילדת כותבי-ספרים ישנה שסגרה את שעריה לפני יותר משנות דור), המשיך בעליה על קרח דק מדי והתקפה של אבנוני סלע באפיק של נהר קפוא, הסתיים בעלמה צעירה, מפוחדת אבל בלא שום כוונה לחזור הביתה מושפלת, בלא שהשיגה תהילה או לפחות שיפרה מאד את המיומניות שלה באומנויות היפות ("אני אראה לשחצנית הזו, רו. היא חושבת שהיא בערך הכשרונית היחידה בעולם, הא!").

מסעה של אל'מי לקח אותה צפונה, ולאחר מכן מזרחה, בדרך שהעפילה לעבר ברכי רכס קאראנסיל העצום והפכה קרה ומושלגת יותר מיום ליום; כאשר הגיעה סוף-סוף אל עיירת השוק ההומה של חצרות הגרנית שמתחת לטירת קור-אומת'ל, אל'מי ניסתה להשתמש במעמדה כבתה של אצילה משושלת וארת'ארו-אנ'מירית מוכרת (אף אחד לא צריך לדעת שאנחנו חיות עכשיו בקוטג' עץ ישן ומשעמם על שפת היער, נכון?), קסם אישי וכשרון הציור רב-הפוטנציאל שלה (לפחות לדעתה), כדי להתקבל אצל הרב-אומן המפורסם אמ'נורל, שבוודאי ישמח לקבל עלמה רמת יחש, רהוטה ובעיקר כשרונית מאד בתור מתלמדת.

אלא, שקבלת הפנים לה זכתה אל'מיהיתה צוננת בהרבה משהעלתה על דעתה. הרב-אומן היהיר לא טרח אפילו להפגש עימה, מעבר לכמה מילים יהירות. כל שעלה בידי אל'מי להשיג, הוא מכתב המלצה צונן למדי שניתן בידה, אשר יועד לצמד אומנים אחר ופשוט בהרבה, אף שאמ'נורל העיר בציניות כי גם הם רמי יחש, באורח שיהלום את העלמה השאפתנית שהגיעה אל סף דלתו.

 

לכבוד האדונים הנכבדים,

מיל'דירלן ו-מית'-תארול

 

אני מתכבד לשלוח אליכם את הנערה המצוינת הזו שהופיעה על סף-דלתי, וטוענת לכשרון יוצא מהרגיל בתחום הציור ושאר אומנויות. מאחר והליכותיה ראויות, והשם שהציגה על סף דלתי מעיד או טוען ליחוס העולה על הרגיל, אני בטוח שתמצאו בה שימוש הולם במסגרת... עבודתכם הברוכה ורבת הכשרונות, באורח שיהיה בו לעזר רב לכם וגם ללימודיה והכשרתה הראויה של העלמה נושאת מכתב זה.

 

בכבוד רב,

חתום בזאת

אמ'נורל– רב אומן

 

לפי המידע שניתן בידה, אותו צמד מיוחס מתגורר בחדרים בפונדק 'רסיס הקרח' – לפחות יומיים נוספים של מסע הלאה במעלה הדרך שמתפתלת לעבר רכס קאראנסיל, שהפך גבוה ומאיים יותר ויותר ככל שהמסע נמשך, ממש כמו שסימני האביב שכמעט הגיע בארצות שמתחת להרים נמחקו, ופינו את מקומם לשמיים אפורים ולפתיתי שלג שלא הפסיקו לרדת.

 

למרות זאת, המראה של שני פסלי הענק שעל המדרגות הקפואות כמעט היה בגדר פיצוי הולם; אל'מי מתבוננת בעיניים קרועות לרווחה בשתי הדמויות המפוסלות שגובהן עשרות מטרים, שקפואות בקרב איתנים בתוך השלג היורד, ממש מעל הדרך ההררית; דמותה של רסיס הקרח, שמנחיתה את התקפת המוות על הגארת'ארון; והמפלצת עם השיער המקורזל ושלוש העיניים קפואה כשהיא שואגת בכאב בעת שהחרב הרונית של המצביאה המפורסמת חודרת לתוכה מהחזה ועד הגב.

אל'מי בוהה בשני הפסלים, ובמשך שעה ארוכה חושבת על הדרך בה היא תצייר את שתי דמויות האבן, תמכור את הציורים לאנשים עשירים ותחזור הביתה עם כשהיא עמוסה בכסף ("ונראה את הפרצוף של רו אז!").

 

 

חיפוש בפונדק 'רסיס הקרח'

בסופו של דבר, היא נאלצת לחזור למציאות ולשים פעמיה לחצר פונדק 'רסיס הקרח', כשכפי שהיא מגלה, חצוב באבן ממש מתחת לרגלי הפסל העצום של המצביאה 'רסיס קרח'; הפונדק הוא מקום מוזר, צונן ופשוט מאד; אל'מי עוברת על פני פועלים שפורקים חביות מעגלה, ונכנסת להיכל השתיה שהוא פשוט מערה טבעית שסותתה רק בחלקים מסויימים, וחלק מתקרת המערה, כולל הנטיפים, עדיין נשמר שם.

היכל השתיה ריק למדי בשעה זו של בוקר מאוחר; המוזגת, נערה מקומית עגלגלה, עם שיער בהיר ומראה פשוט למדי, משועממת; כמה כורים עייפים לוגמים באיטיות ליד אחד השולחנות; גבר מזוקן וחמוש שקע בתנומה קלה קרוב לאחר, בעת שהשחיז את החרב שלו; ונער מרופט שרוע בתנומה ליד שולחן עץ אחר, בחברת ספל המשקה הכמעט ריק שלו.

אל'מירליר ניגשת למוזגת, ומשתמשת בכישורים שלה להפוך את מה שהתחיל כנוסעת (בעלת מראה מעורר סקרנות, אמנם) שמבקשת שתיה וארוחה, לשיחה לבבית ומועילה מאד מבחינת אל'מי. המוזגת כולה נרגשת, כאשר אל'מי פונה אליה כמו אל חברה ומציעה לחלוק איתה רכילות מהעיר (כלומר, חלקי מידע ודברים שאל'מי קלטה, ואת חלקם היא גם מרחיבה ומפרשת) בחצרות הגרניט – שמבחינת הנערה, היא "העיר הגדולה".

אגב שאל'מי והמוזגת מתחילות לפטפט כאילו הן חברות מילדות, אל'מי משיגה מידע מעניין ומתסכל כאחד: שני האומנים עזבו יומיים קודם את הפונדק לאחר ריב קולני עם בעל הבית, שבמרכזו חשבון של יותר ממאה מטבעות באן שלא שולם; הם לקחו את רוב החפצים שלהם, המוזגת לא יודעת להיכן, אבל בעל הבית נעל את יתר החפצים בחדר שבו הם התאכסנו – אבל כנראה שהם לא שווים הרבה, אחרת היה בוודאי לוקח אותם לשוק החוואים הקרוב כדי לפצות את עצמו על החוב.

המוזגת מצידה מצטערת מאד על דרך העזיבה של השניים; רק מפני שאל'מי עכשיו 'חברה שלה' היא לוחשת לה בסוד כמוס, שהשניים היו מפנקים אותה מפעם לפעם בממתק או חרוז נוצץ שהביאו מהעיר הגדולה, והם גם גילו לה – אבל ממש בסוד כמוס – שלמעשה הם מיוחסים מאד, אחד הוא אחיו הצעיר של דוכס מהנסיכות האפורה, והשני מיוחס עוד יותר, אבל אנשים רעים גזלו את הנכסים, האדמות והתארים שלהם.

אל'מי, חרף העניין הרב של באצולה, מעקמת את האף בחשדנות, ומתמרנת את המוזגת להוביל אותה אל החדר שלהם "רק כדי להציץ".

 

שה"ם: הדרך הזו חסכה מהדמות סצנה של התגנבות ומעבר קרוב לשומר חשדני, שהיה יכול לתפוס אותה בשעת מעשה ולהשליך אותה מהפונדק, אם היתה נכשלת בגלגולים. כעת, השומר רק נוהם בינו לבינו, אבל לא מתערב משום שהמוזגת היא שמובילה את אל'מי פנימה "להראות לה חדרים פנויים".

 

אל'מי משתמשת בסיכת הראש הנאמנה שלה בכדי לפצח בהצלחה את המנעול הפשוט והחזק של הדלת, ונכנסת אל אחד החדרים הטובים יותר של הפונדק, עם שתי מיטות נוחות למדי, שולחן כתיבה ורהיטים נוספים. היא מאתרת במהירות את הארגזים בהם בעל הבית הזועף אחסן את החפצים של שני האומנים הסוררים, פותחת אותם ומחטטת.

רוב החפצים אכן כמעט חסרי ערך; כמה גלימות פשוטות, כף מוזרה שאליה מוצמדת מעין מסננת; כרית רקומה רקומה עם דוגמא שמזכירה קצת את העיטור על הטבעת שאל'מי קנתה במשיכה (כלומר, מצאה באופן הגון בהחלט) במקום אחר – מעין צלב שחור על רקע לבן, עם עיטור אפור בצורה של מעין נשר במרכז; כמה קלפים מקושקשים וקרועים, ספר מרופט שעוסק בסוגים שונים של סלעים ואבנים, מזלג נחושת, בקבוק כמעט ריק של ליקר מתוק...

ואז, אל'מי שולפת מבין הקשקושים חצי עמוד כתוב בצפיפות; בין אם זה כתב רוני, שפה זרה מורכבת או משהו אחר, זה כמעט בלתי ניתן לפענוח – הגם שאל'מי מבטיחה לעצמה שתעבוד עליו כאשר יהיה לה זמן, במקום בטוח יותר. בראש הדף יש סימן של חרמש ירח, ובתוכו ציור של משהו שנראה כמו גולגולת של עז עם צורה או רונה אלכסונית עליה. נראה, שהחלק הקרוע למטה הכיל חלקים מצורה של מפה – אבל אל'מי לא בטוחה בזה.

אל'מי ממהרת להחביא את חצי העמוד בכיס פנימי, לסגור את התיבה ולמהר בחזרה להיכל השתיה.

 

 

נער בן-בלי שם ומכתב נוסף

אל'מי חוזרת לשוחח עם המוזגת אגב שהיא שותה את כוס השיכר ההררי הפשוט שהוגש לה, ומנסה לחשוב על הצעד הבא. אבל אז, מתערב הנער המרופט, שהקיץ בינתיים מהתנומה שלו ("פסססט, גיברת קטנה!"). הוא מציג את עצמו בתור פראן; נער פשוט שעושה שליחויות ועבודות פשוטות באיזור, מכאן ועד טירת קור אומת'יר, גבוה במעלה דרך צדדית מלאה בקרח.

המוזגת מכירה ולא מחבבת במיוחד את הנער הזה, שהוא לא יותר מפרחח חסר שם, שלא פעם (וגם הפעם) מנסה לקבל שתיה בהקפה ולא תמיד טורח לשלם את כל החשבון.

פראן טוען בהתחלה (בלחש) שהוא יכול לקחת את אל'מי אל שני האצילים שהיא מחפשת.

"אה, אני די מכיר אותם. פעם אפילו עבדתי בשבילם ש... כלומר, אני יש לי מכתב שאמרו לי לתת לאיזו גברת צעירה עם שיער צהוב" (כל זה, כאשר הוא מבקש ממנה לבוא לפינה שקטה, שאנשים אחרים לא ישמעו).

 

המכתב הוא על פיסת נייר די ישנה, אבל כתוב בכתב יד מסולסל:

 

"לכבוד,

הליידי הצעירה,

אל'מירליר לבית אלקורטיר

 

אנו נרגשים מההזדמנות שנפלה בחלקנו,

להיכרות עם נצר משובח לשושלת ידועה לתהילה בייחוסה ונימוסיה הטובים,

ששמה הטוב הולך לפניה, כמעט כמו התארים הרמים שאנו מתכבדים לשאת בהם.

אנו מצטערים מאד על הטרחה,

אולם נסיבות שאינן בשליטתנו אילצו אותנו לעקור מפונדק רסיס הקרח,

אל מרומיה הפסטורליים של אחוזת קור-אמת'ירהמהוללה,

והלורד האדיב והאדוק שלה.

נשמח מאד אם תלכי ביחד עם מורה הדרך ששלחנו לך,

שהוא נער משובח ביותר, חרף מה שאפשר להתרשם ממבט ראשון.

 

מקווים לראותך בקרוב – מ' ו-מ.ת'

שני אדונים מכובדים ורמי-תואר

 

פראן אומר, ששני האדונים מתארחים באחוזה של של הלורד ראל'היר קור-אומת'יר, במרחק של קצת פחות מיום הליכה מכאן; הוא יכול לקחת אותה לשם, אם היא תרצה. אם כי – הוא מציין במעט גיחוך מרושע – "זו הליכה די קשה בדרך במעלה של ההר, אפילו קצת מפחידה. בטח בשביל בנות".

אל'מי לא מחבבת את הזלזול, ומעירה לו משהו על הגיבורות האנ'מיריות, כמו המצביאה שמפוסלת בהר; פראן רק מושך כתפיים.

"טוב, מה שהיה פעם היה פעם, אם בכלל היה, כל הסיפורים על האימפריה מהימים של סבא שלי, לא שאנ'יודע מי הוא היה, גיברת. אבל הבנות של היום זה יצורים בכייניים וטפשיים, לפחות במקומות האלו. לאפ'חת שאני מכיר אין חרבות כאלו. אפילו המלומד בטירה אומר, שהגברות האלו שמתפללות כל הזמן ומטיפות מוסר, זה בגלל שאין להן טיפה של כשרון. זה הוא אמר, גיברת, לא אני".

 

אל'מי שוקלת את האופציות שלה, ומחליטה, לא בלב שלם, ללכת עם הנער המרגיז הזה; היא נפרדת מידידתה החדשה, שעצובה מאד לראותה מסתלקת ומנסה להשביע אותה לחזור שוב בקרוב (עם סיפורים חדשים).

אגב שהם הולכים, אל'מי חושדת שפראן לא מספר את הכל, ומנסה לתמרן אותה בחלקות לשונה לספר יותר, כולל על "שני האצילים הרמים", שפראן די מתחמק בעניין שלהם.

בתחילה, היא מוציאה ממנו רק כמה סיפורים כללים על עצמו; הוא סתם נער פשוט שעובד פה ושם; הוא מגיע לטירה מדי פעם, כי המלומד טור'בה נותן לו עבודות קטנות וקצת כסף, ובאמצע החורף מרשים לו לישון באסם. פעם אפילו היתה הצעה שהוא ישאר שם יותר, אבל הוא לא רוצה – כי אז בטח היו מכריחים אותו ללמוד עם המורה הנוראית שיש שם, ובכלל היה אסור לו לשתות ולקלל שם.

הוא מודה גם, שלמעשה הוא מיודד (סוג של( עם האחיין של הלורד; קוראים לו קוראדאן או בקיצור קורי, ולפעמים הוא קצת משתחצן שהוא בן טובים וכזה, אז פראן החזיר לו כגמולו וגרם לו להאמין שבלשון ההררית הפירוש של קיצור השם שלו "קורי" הוא "תחת"; אבל עכשיו ממילא כבר לא מרשים לקורי להתראות איתו, כי פראן הוא פרחח לא מחונך. פראן מספר לאל'מי שהוא מעדיף להשאר בן-בלי שם חופשי, ושהחלק שהוא הכי אוהב בעבודות ובמסעות שלו זה בקיץ – אז נהר הקארא'נדון מפשיר, ואפשר לשוט בדוברה מהאגם מעל המפלים ובין החוות ועד קרוב ליער המוזר והמכושף – אם כי אף אחד לא מתקרב למקום ההוא יותר מדי, אם הוא רוצה לחזור בחיים.

 

בסופו של דבר, אל'מי מצליחה לסחוט מפראן את האמת:

הוא כבר לא עובד עם שני 'האומנים רמי היחש', שהם בכלל לא שני אצילים ויורשים, אלא אנשים רעים שכבר רימו אותו פעם אחת, כשהוא כן עבד בשבילם. למעשה, הוא בא לחפש אותה בשליחות המלומד טור'בה מטירת קור-אומת'יר– הוא לא יודע איך המלומד ידע שאל'מי בדרך לאיזור– הוא אדם חכם ומוזר שמדבר בהרבה שפות, פעם עשה מסעות בכל העולם ("אפילו ביער הנורא הזה בדרום עם הקוצים המכוערים" – הגדרה שאל'מי מתקוממת מאד לשמוע על הבית שלה), ויש לו עורבים לבנים שפראן בטוח שהוא יודע לדבר איתם.

"אנ'לא יודע, אולי אחד העורבים שלו סיפר לו עלייך. אני סתם נער פשוט, גיברת".

מה שמסתבר הוא, שהמלומד זייף את המכתב בשמם של "שני האדונים רמי היחש", והורה לפראן להביא את אל'מי אל קור אומת'יר; פראן אומר לה שזה עדיף לה, במקום ללכת באמת עם שני "האדונים רמי היחש" – פראן מעיר שאם היא היתה הולכת איתה, הם היו לוקחים לה את הכסף ומחזירים אותה עם תינוק בבטן, או גרוע אפילו יותר (וכאן הפנים שלו מאפילות עוד יותר, אולי בגלל זכרון התקלות קודמת שלו איתם).

 

 

הדרך ההררית

הנוף הופך להיות פראי (ובמידה מסויימת גם מעורר השראה), ככל שהמסע מתקדם, ובעיקר אחרי שאל'מי ופראן סוטים מדרך המלך, ונכנסים לדרך צדדית יותר שעולה בין שני צוקים תלולים, ופה ושם היא מתרחבת מספיק כדי שחלקות של אורנים מושלגים יגדלו בינה לבין הצוק; באופק, ההרים עולים לגובה עצום כזה, שראשיהם נראים כאילו עולים מעל לרקיע; בראשי מתלולים קרובים יותר שצופים על הנתיב, מתנוססים לעיתים עמודים מוזרים או שברים של קשתות אבן מוזרות, שגורמות לאל'מילהאנח בצער על כך שאין בידה את הזמן והיכולת לצייר אותם כראוי.

פראן, לעומת זאת, מנסה להפחיד אל אל'מי בסיפורי זוועה על יצורי אימים שיורדים מהחורבות בחסות הערפל, ועלולים 'לשתות לך את הנשמה ולהפוך אותך לאחד מהם, עם עיניים חלולות, קר יותר מהשלג'.

(מסתבר כמובן, שמקור הסיפורים האלו הוא בעיקר ידידו של פראן –קוראדאן הצעיר, שנהנה להפחיד ככה את העלמות או סתם אנשים בטירה).

 

סכנה מוחשית יותר מתגלה לאחר כחצי שעה של הליכה במעלה הנתיב הקפוא, במקום בו המעבר מתרחב וליד המצוקים צומחות חלקות מעובות של עצים ושיחים.

אל'מי מצליחה להבחין בתנועה בין השיחים, ולגלות שיש שם לפחות אדם מפוקפק אחד שמסתתר וצופה על הדרך, ואולי יותר מאחד. פראן נרתע, ולוחש לאל'מי שזה 'מריח כמו הבחורים של ברוג 'הגבעה המהלכת' ונול'מה הזקן – שניהם בריונים גדולים ומכוערים. הוא מודה שפה ושם הוא עשה עסקים עם כמה מהאנשים שלהם, אבל הוא לא היה סומך על זה עכשיו, עם עלמה שנראית כמו אל'מי ביחד איתו. מה גם, שבחיים הוא לא חשב שהכנופיה הזו תהיה מספיק חצופה כדי לארוב באור יום על הדרך הראשית לטירת קור-אומת'יר.

 

אל'מי תוהה איך אפשר לעבור, ופראן מהסס, ואז אומר שיש לו רעיון, אבל זה רק בתנאי שאל'מי "גם יותר קשוחה ממה שהיא נראית" וגם יודעת לשמור סוד; הוא אפילו מנסה לסחוט ממנה שבועה חגיגית, שאם היא תספר על הסודות האלו למישהו, האלים העתיקים של ההר ישמעו וימיתו אותה ביסורים.

(הוא לא מתרשם כל-כך, בעניין הזה, מההצעה שלה לשחזר את השבועה שהיא והאחיות שלה נשאו, כאשר הן שיחקו במועדון סודי של אצילים וארת'ארים מיוחסים).

בסופו של דבר, פראן (שמקבל רק חלק ממבוקשו, בליווית מבט מתנשא ועיקום אף מצידה של אל'מי), מוביל אותה במיומנות בין העצים באורח שמשאיר אותם מחוץ לטווח הראיה של הצופה שהכנופיה הציבה על המעבר הראשי. השביל הסודי מוליך לפתח נסתר בקיר המצוק, שממנו נושב אוויר קר מאד.

פראן מסביר לאל'מי, שיש בפנים מערה של קרח, שאחת ההסתעפויות שלה עולה במקביל לדרך, ותוביל אותם ליציאה אחרת, קרוב מאד לאגם הקפוא שמעליו הטירה של לורד ראל'היר; הוא מכיר את המקום, כי הסתעפות אחרת מוליכה למערות שיורדות אל נהר תת-קרקעי שמגיע מהאפלה שמתחת להר; הנהר הזה נושא מדי פעם גושים של אבן עם נחושת – והמלומד טור'בה, שצריך אותם בשביל להפיק איזה סוג של דיו, משלם לו כמה מטבעות כל פעם שהוא מביא אחד.

לצערו של פראן, בזמן האחרון המערות האלו הפכו למסוכנות... כל מיני 'דברים מצקצקים' מסוכנים ומפחידים מסתובבים שם. אז, אם אל'מי מוכנה להוכיח שהיא לא סתם ילדה בכיינית שבמקרה מחזיקה חרבות, ותשבע לשמור לו על הגב כשהוא מחפש את גושי הנחושת, הוא יראה לה איך מגיעים אל הטירה ועוקפים את כל הבריונים ששורצים במעבר ההרים.

 

 

מערת הקרח

פראן מוליך את אל'מי לדרך אפלה, אבל מרהיבה בדרכה, של קירות קרח כחולים, עם נימים שחורים פה ושם במקומות בהם משתרגים שורשים עתיקים בתוך הקרח. פה ושם, אל'מי יכולה להשבע שהיא יכולה לראות צלליות של כל מיני חפצים – למשל, שיריון מעוך ועצמות צלע של יצור גדול, שקועים עמוק מאחורי הבדולח הכחול והמרצד של הקירות (ופעם נוספת היא חושבת על כל הדברים שהיא היתה רוצה להנציח בציור והיא לא יכולה).

עד מהרה, הם מגיעים להתפצלות שפראן דיבר עליה, שם מערות יורדות לעבר זרם כהה ושוצף.

עד מהרה, מסתבר טיבה של הסכנה שהזדחלה למערות; צמד תולעים אליפטיות לבנוניות בגודל של כלבים, עם ראש מוארך נוטף חומצה; אל'מי נלחמת ביצורים, ומגלה למרבה זעפה, שכאשר הם מתים, הם מתפוצצים ומתיזים רעל מאכל וצורב לכל עבר – וחלק ממנו פוגע בה, וגרוע מזה, מטנף ומכער את בגדי המסע שלה.

 

פראן מתחיל לגשש במרץ אחרי אבנים עם נימי נחושת; מוצא אחת, ותר אחרי אחרת במים הרדודים... כאשר משהו גדול יותר מתקרב, כשהוא משמיע ריחוש מגעיל.

אל'מי אורבת ליצור מאחורי פינה – דבר שמשחק לטובתה, משום שהוא מונע מהתולעת הענקית להפעיל את יכולת יריקת החומצה ארוכת הטווח שלה מרחוק. השרץ הזה גדול בהרבה מהתולעים הקודמות ומאורך יותר, כולו טבעות בהירות שמנוניות ומעלות ריח רע. אל'מי נלחמת בקרב קשה מאד כנגד היצור, אבל מצליחה למגר אותו. בבטנה של אחת התולעים, נמצא פסלון שהיא לא הצליחה לאכל – שמתאר סוג מוזר של ספק אדם וספק זאב הולך על שתיים, עם עיניים מאבן חן ירוקה.

 

ואז, בלא התראה, פראן – שמחטט במים הרדודים, מפליט קריאת בעתה, כמעט צרחה.

אל'מי מחניקה גידוף וחשה לעזרתו... אבל הדבר המבעית שפראן נתקל בו לא תוקף אותו; זהו גבר גוסס בעל מראה מזוויע, השיריון שלו פגום ושרוף באורח מוזר, חלקו תקוע בבשר המבאיש שלו עצמו; העיניים שלו ריקות ומזוגגות למחצה.

פראן לוחש לאל'מי בבעתה, שזה נול'מה הזקן, השודד הכי קשוח באיזור.

הגוסס מספיק למלמל קטעי דברים:

"מת... מת... אין זהב... יורש... דוכ... דוכ... אין זהב... מת..."

ואז הוא מתמוטט על פניו ולא מדבר יותר.

 

אל'מי ופראן, שכעת נראה מפוחד ופחות להוט להרפתקאות, חוזרים למנהרת הקרח הראשית ומעפילים בה כלפי מעלה; בתוך אחד הקירות הם נתקלים במראה שפראן הזהיר קודם לכן את אל'מי, שהוא 'בטח יגרום לך לבכות ולהתפלל' – צורה של ספק אדם, עם שיניים חדות ומזוויעות וגוף רקוב, עוטה רק איזור חלציים, שקפא בקרח כאילו באמצע זינוק.

הקרח של הקיר מלפניו סדוק מעט ומטפטף פה ושם טיפות מים עכורות.

לא רק שהמראה אכן מפחיד מאד, כאילו אכן היצור עומד לזנק, אלא שאל'מי נתקפת בלא התראה סחרחורת. משהו בכיס שלה... ככל הנראה הטבעת עם הצלב השחור ונשר האומת'יט, כאילו רועדת ונעשית כבדה יותר מרגע לרגע. המציאות והדמיון מתערבבים, ולרגע, לפני שאל'מי מצליחה להתנער מהחזיון, היצור אכן נע בתוך הקרח הנסדק ועומד לזנק עליה עם שיניו המזוויעות, כשעיניו דולקות באדום.

ואז, ההזיה נגמרת, ואל'מי מוצאת את עצמה, עם זיעה קרה זולגת על המצח, מול היצור שעודו קפוא ודומם מאחורי שכבה עבה של קרח כחלחל, נוצץ באור עמום.

 

הדרך נמשכת הלאה, עולה במתינות; ואז, אל'מי מזהה חור עצום שנקרע באחד מקירות הקרח, במרחק של פחות מחמישים מטרים לפניה; רעשים גסים עולים, כאילו חבורה שלמה של אנשים מתקרבת לבקע במורד המנהרה שמשתרעת מצידו השני.

 

 

* * *

 

קו העלילה של וארדו ופאג (לפני איחוד החבורה)

 

פתיחה: ראיון עם מפקד המשמר

טירת קור-אומת'יר יושבת מעל אגם קפוא גבוה בין ברכי ההרים, חולשת על דרך עתיקה שחומקת מתחת לחורבות קדומות ועוטות ערפל, ומסתיימת על גבול היער הקדום והמסוכן מאג-אגלור; בפועל, הטירה היא לא יותר מאשר מבנה אבן גדול ודמוי "ח" עם שני צריחים עגולים שבנוי סביב חצר גדולה וחומת אבן מושלגת, שבפאתיה צריפים ודירים לבעלי חיים.

שעה של בוקר מוקדם עומדת באוויר האפור והמושלג, כאשר שני שומרים חדשים נקראים למפקד המשמר המבוגר, סרן מר'סיריל; וארדו הוארת'ארי הוא למעשה חבר צעיר במסדר הקאראנ'סירי, וככזה התקבל באורח לא רשמי בתור 'ידיד של הטירה'; פאג הוא בנו של רועה חדש שהגיע לקור אומת'יר לפני חודשים ספורים, לאחר הסתבכות כזו או אחרת בחצרות הגרניט, וקיבל בקתה ישנה ודולפת לגור בה בפאתי הכפר שמתחת לטירה; בעוד בנו הבכור של אותו רועה הוא בחור חסון שעובד בתור סתת אבן ובנאי לעת מצוא בטירה, הבן הצעיר מחזיק בכוחות... יחודים יותר, או ליתר דיוק כוחות קסם, שגם אם מפקד המשמר הקשיש לא הכיר בזה בפומבי, ועדיין טוען ש"אתה צריך עדיין להוכיח שאתה שווה את הלינה והמזון שלך", נראה שבאורח לא רשמי, הספיקו כדי להקנות לקוסם המתלמד מקום בשולי משמר הטירה.

כך או אחרת, וארדו ופאג, שקודם לכן בקושי הכירו זה את זה, ושניהם חדשים בשירות, מוצאים את עצמם מזומנים בדחיפות אל מפקד המשמר, כל אחד מהם חושש למדי לסיבות שהביאו להזמנה הלא צפויה הזו, שלפחות לדעתו של פאג, מבשרת על שבירה מסוכנת ולא בהכרח רצויה של השגרה.

המורה הקשוחה שמעסיק הלורד עבור אחיינו חולפת על פני החצר, מביטה בשני השומרים החדשים במבט חמור ויהיר; אור עמום מהבהב מהצריח אליו אסורה כניסה של רוב אנשי המשמר, שמרומיו – כך מספרים – שוכנת עלמה אורחת חלושה וחולנית תמיד; ואילו מהחלון של מגורי הלורד עצמו בצריח השני, נשקפת חשיכה מוחלטת.

 

וארדו ופאג משוחחים בשקט ביניהם, כאשר נפתח דלת ומפקד המשמר הישיש צולע החוצה; נראה, שעצם ההליכה קשה לו וגורמת לו להתנשף.

 

מפקד המשמר פונה אל שני השומרים הצעירים בקשיחות יהירה, אגב שהוא משתעל בכבדות; ולאחר שהוא נהנה מאד מהבדיחה של עצמו לעניין הדמיון בין השם של המכשף הצעיר לשם של כלבלב ("בוא הנה, פאג!"), ומזכיר לשני הצעירים שהם עוד צריכים להוכיח את עצמם, הוא טורח להגיע לעניין.

אחד הציידים המקומיים עבר לא מזמן בטירה, והזהיר שראה צורות חשודות קרוב לדרך ההררית שיורדת מפאתי האגם הקפוא לעבר דרך המלך והפסלים הענקיים שמעליה; לפי התיאור, ישנו חשש כבד שמדובר בכנופיה של שודדים שירדה מהגבעות; ואם אכן זה המצב, ועוד בסוף החורף כאשר עוד שבועות מעטים תתחיל עונת השיירות, הרי שהשודדים האלו יכולים לנתק את קור-אומת'יר מדרך המלך וחצרות הגרניט.

 

מפקד המשמר בוחן את וארדו ופאג במבט פולח, כאילו למדוד את ערכם, ומוסר להם שהמשימה שלהם היא לרחרח במורד המעבר ההררי, לבדוק האם אכן הוא נגוע בשודדים, ולחזור לקור אומת'יר כדי לדווח – אלא אם כן כמובן (הוא אומר כשהגיחוך קורא התגר בעיניו מתגבר), הם יחליטו שהם חזקים מספיק כדי לטפל בבעיה בעצמם. כך או כך, יש לדווח על הממצאים אליו כי – הוא מוסיף במבט אפלולי וציני – כבוד הלורד 'עסוק בעניינים חשובים'

(הציניות כאן ברורה בהחלט לדמויות – לורד ראל'היר שקוע בתקופה האחרונה בטיפה המרה ומבלה לא פעם לילות בשתיה ביחד עם ידידו המלומד של הטירה).

מפקד המשמר מסיים את ה'תדריך' הקצר ומורה לשני הצעירים 'להתנדף', כי יש לו עוד עניינים לטפל בהם; ופעם נוספת הוא שולח מבט ממורמר אל הצריח של הלורד – מה שגום לפאג ללחוש לוארדו בציניות ש"הסרן הזה ממש אוהב את האדון שלו".

לפרידה, מפקד המשמר מודיע לוארדו, שמשום שהוא קאראנ'סיר ונחשב לידיד הטירה, ואילו פאג הוא עדיין בן-בלי-שם, מבחינתו וארדו הוא 'מפקד המשימה' ואחראי בכבודו גם על התנהגותו של פאג.

 

אז, הסרן הזקן צולע משם והלאה, כשהוא נאנק בכאב, וממלמל משהו בלתי מחמיא בעליל שהדמויות לא מצליחות להבין.

 

 

אחיין מיוחס ושאלה הרת גורל

וארדו ופאג מחליפים עוד כמה מילים, בודקים את הציוד המועט שלהם עצמם, ויוצאים מחצר הטירה דרך פשפש צדדי, שאחד השומרים פותח – לא בחשק רב – עבורם.

כאשר הם יוצאים וצופים ממקומם שמתחת לטירה על בקתות הכפר והאגם הקפוא, הם מופתעים בלא התראה מאחורה; למזלם – לא מדובר באויב – אלא בנער צעיר עם שיער בגוון של בין חום לכתום-גזר, שמתברר כלא אחר מקוראדאן הצעיר, אחיינו של הלורד.

קוראדאן מרוצה מאד מעצמו על הדרך בה הפתיע מאחור את שני השומרים; הוא מדבר אליהם ביהירות ילדותית למדי, כאשר הוא מודיע להם חגיגית שאם הם אנשים של דוד שלו, הם גם אנשים שלו שצריכים לסור לפקודותיו. הוא מודה ששמע "במקרה! לגמרי במקרה! אני כבר לא מצותת לאף אחד!" על המשימה שלהם (הוא מנסה להסתיר את ההתלהבות שלו מהסיפור על שודדים אמיתיים עם חרבות אמיתיות שמסתובבים בשלג...), והוא רוצה שימלאו גם את הפקודה שלו – אבל מאחר וזו "פקודה סודית" הם צריכים להתקרב אליו.

בקול שקט, קוראדאן מודה שיש איזה פרחח מקומי בשם פראן, שכבר אסור לו לדבר איתו, אחרת הוא יסתבך עם המורה ("קוט הזקנה") עוד פעם, אבל הם פעם היו קצת חברים, והוא יודע שהמלומד שלח את פראן באיזו שליחות דרך מעבר ההרים לפני יומיים; קוראדאן הצעיר (או קורי) חושש שאם יש שודדים על המדרגות, פראן לא יודע את זה ועלול להתפס בהפתעה – לכן הוא 'פוקד' של שני הזקיפים לחפש את פראן ולהזהיר אותו מהסכנה.

לאחר מכן, הנער מצווה על וארדו להתרחק, כי יש לו עניין 'סודי ביותר' אל פאג בלבד; כאשר וארדו, ספק תמה וספק משועשע, מציית, הנער חוקר את פאג, האם זה נכון שהוא היה בארצות זרות ויודע כמה שפות כמו שמדברים; ואז מזהיר אותו בחגיגיות, שמה שישמע עכשיו זה סוד כמוס, שהוא חייב להשבע באלים העתיקים של ההר (שכמובן, ימיתו אותו ביסורים אם הוא יבגוד או 'ימלשן'), אבל-

האם זה נכון, שבאחת השפות העתיקות, פירוש השם המקוצר שלו, קורי, הוא למעשה 'תחת'?

 

פאג סבור שיש מילה דומה –קאו'רה– שהיא אכן קללה גסה באחד הניבים של ההר; אבל הוא מטיף לנער שהוא זה שצריך, בהתנהגות אצילית שיאה למעמדו, להראות לכולם מדוע הוא קרוי על שם הגיבור העתיק קוראדאן, ולא על שם... עכוז או מילה גסה מההרים.

היורש הצעיר משחרר את פאג, לא מרוצה במיוחד, ופאג חוזר אל וארדו, כשהוא ממלמל משהו על 'ילד טיפש' בינו לבין עצמו; הוא גם מוסיף, שמאחר ווארדו הוא המפקד של המשימה שאחראי גם עליו, אז בתור אביר אמיץ הוא צריך ללכת ראשון.

 

 

ההתקלות במעבר ההרים

וארדו ופאג מקיפים את האגם הכפוא ומתרחקים מהכפר שמתחת לטירה, לעבר פתחת הדרך ההררית שיורדת אל פסלי האבן הענקיים שעל דרך המלך. גבוה מעליהם, חורבות עתיקות, כולל עמודי ענק נפולים, נגלים ונעלמים לסירוגין בתוך הערפל עמוס השלג.

לאחר כשעה של הליכה זהירה בעלטה, שנותרת מעובה גם לאחר שהבוקר עלה, הדמויות מגיעות למקום בו המעבר שבין הצוקים מתרחב, באורח שרק חלק ממנו נתפס בידי הדרך, כאשר לצד הדרך יש איזור גדול למדי של אורנים צפופים ושיחים שחולשים על המעבר.

הדמויות מנסות לגשש (הגם שאף אחת מהדמויות לא טובה בכך במיוחד), ומבחינות באורות אדמדמים מתוך העלטה, ולאחר מכן גם שומעות הדי קולות גסים בסמוך. השודדים אומנם ניסו להסוות את המדורות שלהם, אבל לא עשו עבודה טובה במיוחד.

קשה לדעת ממרחק כמה שודדים יש שם ובמה בדיוק הם חמושים, הגם שנראה שרוב השודדים עוטים אדרות או שריונות עור. הדמויות מנסות להתקרב בזהירות כשהן צמודות לקיר הסלע, כאשר פאג מפעיל את קסם הזימון הבסיסי שהוא שולט בו, ומזמן לעזרתו שדון פטרייתו גועלי, מתרפס ונודף צחנה.

 

כשהדמויות מתקרבות יותר, נראה להן שהמדורות לא קרובות מדי זו אל זו; ליד כל אחת מהן, או לפחות ליד המדורה הקרובה אליהם, יש שלושה או ארבעה גברים גסים למראה, עם חימוש פשוט; ויש לפחות פטרול אחד שעובר באיטיות בין המדורות השונות.

 

הערת השה"ם: למזלן הרע של דמויות השחקן, נקודה אחת שהם לא הבחינו בה, ועתידה לעלות להם ביוקר תוך זמן קצר, הוא צופה מנומנם שהשודדים העמידו קרוב לדרך. הצופה (קשת) לא מבחין בפאגווארדו מייד כי הוא מנומנם וחצי שכוב בעמדה שלו, אבל יבחין בהם כמה דקות אחר-כך, ברגע הגרוע ביותר מבחינתם.

 

וארדו ופאג נכנסים אל תוך האיזור המעוצה, ומנסים לתכנן תוכנית קרב שתאפשר להם למשוך כמה מהשודדים אליהם, באורח שימנע מהם לעמוד בבת-אחת מול כמות גדולה מדי של בריונים חמושים. וארדו מפעיל את כשרון בניית המלכודות שלו ליצור מעין תיל ממעיד מאולתר עם זיזים קוצניים; ואילו פאג תופס עמדה שתאפשר לו להפתיע שודדים, ולשדון שלו – לצוץ מאחוריהם.

לאחר מכן, פאג מפעיל קסם הזזת חפץ על פרווה קטנה ומזוהמת, בתקווה שתראה לשודדים ליד המדורה הקרובה כמו סנאי שמקפץ על הקרקע. התרגיל עובד בהתחלה, כאשר שניים משלושת הגברים ליד המדורה קמים כדי לתפוס את "הארוחה" – אולם רגע לפני שהם מגיעים למלכודת מאחוריה מחכה להם וארדו, הזקיף שהדמויות לא ראו מזדקף וצווח קריאת אזעקה, כשהוא יורה בדמויות חיצים ופוגע באחת מהם באורח קל.

 

וארדו מתמרן בין העצים כך שהמלכודת תפריד בינו לבין שני השודדים שקמו מהמדורה; וכאשר הללו מתנפלים עליו, הם מועדים על הסיב הצמחי דמוי התיל, נפגעים ממנו ומאבדים סיבוב, באורח שמאפשר לוארדו לפגוע קשה ולאחר מכן להרוג אחד מהם; פאג מחטיא לחש חזיז שהוא משגר לעבר הקשת-זקיף שממשיך לצעוק, וסופג חץ למעט נזק; אולם לאחר מכן פוגע בו בלחש אחר, ומדי לאחר מכן השדון הפטרייתי מגיח מאחורי הזקיף הפצוע וממית אותו בנשיכה הרעילה שלו.

הצעקות של הזקיף והקרב מושכות שודדים נוספים: הגבר השלישי שישב ליד המדורה הוא גברתן חזק יותר משני השודדים הקודמים שנפלו למלכודת, ובניגוד ללהבים הקצרים שלהם, חמוש בפטיש דו-ידני כבד; מצד אחר, מגיח אחד הפטרולים של השודדים; קשת-צייד נוסף, מלווה בכלב תקיפה גדול, ולצידו ברנש מגודל נוסף עם פטיש ("תראו-תראו בחורים, הטירה שלחה לנו בשר טרי!").

פאג מנסה לשלוח את השדון שלו כדי להתקיף את הפטרול מאחור, כשהוא פוגע פגיעה קשה בקשת; זה מגדף, אבל מצליח – למזלו ולמזלן הרע של הדמויות – להפוך את מהלך הקרב על-ידי הפעלת יכולת 'חץ דם' שפוגעת בפאג בפגיעה קריטית; פאג מאבד את ההכרה ונשמט מהעץ עליו ניסה לטפס; איבוד ההכרה גורם גם לשדון שלו להעלם ב'פוף', מה שמשאיר את וארדו מול חמישה יריבים – שהופכים במהירות לארבעה, כאשר וארדו מחסל באבחה אכזרית את השודד שעומד מולו.

 

השודדים האחרים מסתערים; אחד מהם נופל למלכות ומאבד שיווי משקל, מה שמאפשר לוארדו להתגבר עליו ולגרום לו להתמוטט חסר הכרה; אולם השודדים האחרים מצטרפים בזה אחר זה לקרב, ולמרות שוארדו עומד מולם, תוך הפעלת 'להבת הקרח הפנימית' של הקאראנסיר באורח שיוצר מגן של שבבי קרח סביבו, בסופו של דבר הוא סופג שתי פגיעות כואבות.

במצב דברים נואש זה, וארדו מנסה להידבר עם השודדים, שקוראים לו, אגב גידופים גסים,  להוריד את הנשק; בצר לו, הוא טוען שלמעשה הוא לא נאמן ללורד, ולמעשה היה מוכן לחפש אדונים חדשים (בעיקר כי המסדר שלו חצי גמור ומזמן לא משלם כמו שצריך) – ומה זו אשמתו שהשודדים תקפו אותו מיד לפני שיכול היה להבהיר להם את הכוונות שלו?

השודדים לא ממהרים להאמין, בעיקר לאחר ששניים מחבריהם שוכבים מתים, ועוד שניים פצועים באורח קשה, אבל מסכימים בסופו של דבר להשאיר את החרב של וארדו עליו, אם הוא ילך איתם בצייתנות 'אל הבוס' – כאשר שניים מהם מרימים את פאג שעודו מאולף למחצה, ומזהירים את וארדו, שאם יגלה אפילו סימן אחד של התחכמות או נסיון לברוח, הם ישספו את הגרון של החבר שלו, ויאכילו את הכלב שלהם בביצים שלו.

 

 

בשבי השודדים

אגב שהם מובילים את השבויים שלהם בין העצים, השודדים מדברים בלחש ביניהם; וארדו מצליח לשמוע כמה מהמילים; השודדים מתוסכלים מאד, מכך שהבטיחו להם זהב שיבוא מאיפשהו בהר, אבל הם מחכים ומחכים ואף זהב לא הגיע.

נראה שהשודדים עובדים עם שני אנשים שטוענים שהם אצילים, אבל לא בוטחים בהם; ולכן שלחו איתם חלק גדול מהבחורים 'שלהם' כדי לוודא שלא מסבנים אותם; אבל השעות עוברות ואף אחד לא חזר.

אחד השודדים מציע לבזוז בינתיים את אחת החוות הקרובות, ונענה בלעג:

"מה תמצא שם, מוח לפת? כבשה לזיין? גם זה בקושי"

השודדים האחרים מסכימים; הם לא רוצים זבל מחווה עלובה, הם רוצים זהב, זהב שאפשר לקנות בו דברים בחצרות הגרניט. לזה הם מוסיפים משהו שוארדו לא מבין על 'חבורה שצריך משהו חדש או נוצץ, והרבה' כדי להצטרף אליה.

 

וארדו ופאג נלקחים דרך העצים למדורה הגדולה יותר, שם, מאחורי סיר נזיד מבעבע, יושב גבר עצום (מעל שני מטרים גובה, ורוחב כתפיים עצום), עוטה אדרת פרווה משובחת ובניגוד לחימוש הבסיסי של האחרים, חמוש בחרב-דו ידנית עצומה ומשובחת.

הברנש הזה, ששמו הוא ברוג, ומכונה בידי השודדים האחרים 'הגבעה הנעה' ("The hill"), ניחן בקול בס רועם, וכשהוא מזדקף במלוא קומתו (אחרי ביס אחרון בשוק הכבש הדשן שכרסם), הוא שואל את וארדו, למה שהוא לא יורה לשסף לו ולחבר שלו, הזבלים מהטירה של הלורד השמן, את הגרון, גמול על הבחורים שלו שנהרגו – אלא אם כן, כמובן, הוא חושב שמישהו ישלם עליו, אבירון קטן שכמותו, כופר מספיק.

וארדו ופאג מנסים להתמקח עם השודד העצום ולהפעיל עליו יכולת שכנוע, בהצלחה חלקית בלבד; וארדו מתפאר ביכולת הפרוונות שלו, ובכך שהוא יוכל לייצר עבור שודד גדול כמו ברוג שריונות ופרוות משובחות, לא כמו הזבל שהאנשים שלו לובשים.

 

ברוג שוקל את הדברים, ובסופו של דבר מורה לגרור את שתי הדמויות לתוך 'המערה'; יש כנראה מישהו איתו או מעליו, שעדיף שיראה את הצמד-חמד הזה, לפני שיחליטו מה לעשות בהם; ומלבד זה, כבר נמאס לו להתיישב כאן ולחכות.

 

 

אל תוך ההר

השודדים לוקחים שביל קטן בין האורנים (הדמויות למעשה ראו חלק ממנו לפני שהחל הקרב), שמוביל אל תוך פתח מוסתר של מערה בפני הצוק, לידה זרוקות ערימות עפר מושלג, מריצה חלודה, כמה מעדרים ועוד; שני שודדים מיומנים יותר שומרים על הפתח, נראים מודאגים וזעופים, כשהם אומרים לברוג שאין שום סימן לבחורים האחרים שלהם, או לשני האדונים המפונפנים.

אחד מהם מציע או תוהה למה לא חתכו לדמויות את הגרון – רק מרגלים עם גרון חתוך לא מספרים שום סיפורים מיותרים, והמצב נראה מחורבן גם בלי הטירה והרחרחנים שלה.

 

הדמויות מובלות הלאה, לתוך מערה אפלולית וקפואה שיורדת לתוך ההר, ככל הנראה במקביל לדרך הגלויה שעל-פני השטח; הדמויות רואות במעורפל קירות קרח זוהרים בכחול עמום.

לאחר זמן-מה, המנהרה מתפצלת לשניים; הדרך הימנית, מוליכה למקום עם צמחי מערה לבנים ושמנוניים וריח רע, ממנו עולים קולות מגעילים – שמסתברים כנראה כלטאת שלג ענקית והגורים שלה; השודדים שומרים על מרחק מהפתח הזה, כאשר וארדו מנסה – אבל לא מצליח – לשכנע את אתברוג לעזור לו להכנס לשם, ולהכין לו, כאות נאמנות, שיריון נפלא מהקשקשים של לטאת השלג.

 

במקום זאת, השודדים יורדים במנהרה השמאלית הקפואה, עוברים בין קירות קפואים מתנוצצים, ובסופו של דבר מתקרבים לפער או מעבר גדול שפעור באחד מהם.

אוויר קר, קר מאד, בוקע ממה שנראה כמו מדרגות מתנוצצות חצי-טבעיות שיורדות לתוך חשיכה נוצצת בכחול קריסטלי עמום; השודדים דוחפים את השבויים שלהם קדימה, אבל אז, ממש בקצה המדרגות, במקום בו הן נפתחות לתוך מעין מנהרת נטיפים נוצצת, או חיבור בין כמה מנהרות נוצצות, הם קופאים על מקומם, והגידופים שלהם הופכים לאימה.

המנהרה הקפואה מולם זרועה בגוויות טריות – החברים שלהם שירדו עם 'שני האדונים המפונפנים' שוכבים מתים בפנים קפואות באימה מזוגגת, כאשר בין הגופות מזמזמים יצורים מעופפים; משהו בין דבורים לזבובי-קרח ענקיים שכל החלק האחורי שלהם זוהר בכחול מאיים; ואי-שם, עמוק מבפנים, נשמע קול ספק נוהם ספק מחרחר, מקפיא-דם.

השודדים נאחזים באימה ומתחילים לסגת, כאשר חרקי הקרח הענקיים מתחילים לזמזם לכיוונם; ברוג שואג, שנמאס לו, שני החארות המלוקקים לא הביאו זהב, הם רק הביאו מוות; הוא מצווה על השודדים להשליך פנימה את הדמויות עם ידיים קשורות, כדי שהחרקים יתקיפו אותן, ויתנו לברוג והבחורים שלו זמן להמלט; וכך, וארדו ופאג מושלכים במורד המדרגות לעבר הקרקע הקפואה של המערה הנוצצת, מנסים להאבק בחבלים ולשחרר את עצמם לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

למזלם, לפני שהחרקים מגיעים, צצה דמות אחרת שעקבה אחרי המחזה ממחבוא בטוח.

 

 

סיום חלק א': החבורה מתאחדת

אל'מי ופראן הספיקו לתפוס מחסה כאשר ראו את ברוג 'הגבעה' והשודדים שלו מגיעים מהצד השני, כשהם מחזיקים בשני שבויים. פראן לוחש לאל'מי ביראת כבוד ש'זה ברוג, השודד השני הכי קשוח באיזור'.

אל'מי חושבת בקול, שצריך למצוא דרך לשחרר את השבויים המסכנים ההם.

ברגע הבא, השודדים נעלמים מעיניה של אל'מי שהם נכנסים לפער הגדול בקיר; ודקה לאחר מכן, נשמעות צרחות בעתה, ומיד לאחר מכן, כל חבורת השודדים נמלטת על נפשה, כשהם צועקים דברים על 'מלא במוות' ושרימו אותם – הפעם בלא השבויים.

 

מיד לאחר שהשודדים מתרחקים, אל'מי ממהרת לעבר הפער, ומזנקת במורד המדרגות, בדיוק בזמן כדי לסייע לוארדו ופאג להשתחרר מהכבלים שלהם.

וארדו, עדיין הלום למחצה ומבולבל, שואל בזהירות את אל'מי האם היא אחת מ"האנשים האלו" שהיו כאן קודם, וזוכה לתשובה בקול הילדה המתנשא ביותר של אל'מי (אם כי די זה, בכדי שוארדו יזהה מבטא של וארת'ארו-אנמירית ממעמד גבוה):

"כן בטח, אני והם נפגשים כל שבוע באותו מועדון רקמה. מה חשבת לעצמך?"

 

החרקים הזוהרים, ספק דבורים וספק זבובים (או "דבובים" כפי שהם נקראים לעיתים בחצי-צחוק), מתקדמים לעברם באוויר, בדיוק כאשר החבלים האחרונים נקרעים.

"לא ראיתי אותך משתמשת בחוט, רק חותכת אחד" נאנח וארדו.

פאג מעיר משהו ציני ומנסה לחזור ולזמן את השדון שלו-

 

ואז הקרב נפתח.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.