הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

2.3: דמויי האדם של קלדאריה
(

2.3.6: דארקירי

לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה

שיוך כללי: דמויי-אנוש

סטטוס: פתוחות למשחק

תוחלת חיים ממוצעת: כ-500 שנים, לעיתים יותר.

יסוד דומיננטי: אוויר (בהקשר של סערה, עלטה וערפל)

הופעה חיצונית: דארקירי, או "ולקיריות של עלטה" נראות כנשים חיוורות וגבוהות, בעלות מבנה גוף אנושי, דקיק ואתלטי שמזכיר מאד קאהרויאנים (הגם שחיוורונן לא מגיע לדרגת הלובן הכמעט מוחלט של האחרונים, ומזכיר יותר בנות-אנוש בעלות גוון בהיר מאד). לעומת זאת, ובניגוד לגווני הבהיר והזהוב בו ניחנו לפי המסורת הולקיריות של האור, הדארקירי נוטות לגווני שיער כהים מאד, משחור מוחלט ועד לחום-אגוז; גם גוון העיניים של רובן הוא כהה, ונע משחור לחלוטין ועד ירוק ואפור כהה. החזה קטן יחסית, באורח המזכיר נשים קאהרויאניות. הגבות כהות ודקות, ואצל חלקן יש סימנים למעט נטיה שלהן כלפי מעלה, באורח המזכיר אף הוא (במעט) את שוכני קאזאטיריה.

עם זאת, ונוכח העובדה כי הדארקירי חיוורות פחות מן הקאהרויאנים, הטיית הגבות שלהן פחותה בהרבה, והן נעדרות כליל את המאפיין הקאהרויאני הבולט של טשטוש האישונים, הרי שקשה מאד להבדיל בינן לבין נשים אנושיות (בעיקר מזרע אנשי הדמדומים, כגון ההידרוסטים), עד שהן מפעילות את כוחותיהן, שהפכו למאפיין העיקרי המייחד את הדארקירי מדמויי-אנוש אחרים: כשם שהולקיריות העתיקות שלטו באור, כך הדארקירי שולטות בעלטה, וכוחן המרכזי מאפשר להן לרכז סביבן אנרגיה אסטרלית בולעת-אור, שנשפכת מאחורי גבן כמו זוג כנפיים אפלות. הגם שהדארקירי אינן מסוגלות לתעופה של ממש (ללא קסם מתאים, כמובן), הן מסוגלות להשתמש באותן כנפי אפלה בכדי לזנק במהירות ובקלילות העולה על זו של אדם או קאהרויאני, להאט נפילה וכיוצא באלו.

זאת ועוד; תכונות אלו, ביחד עם הזריזות, העוצמה ואורח תיעול האנרגיה המאגית של הדארקירי (ע"ע), הולם היטב את התרבות ואת היעוד שאימצו לעצמן; גזע של לוחמות אכזריות ופראיות, שמפילות אימת-מוות על כל מי שאתרע מזלו להקלע אל תוך נתיבן. גופה המעודן של הדארקירי, והעדרה של מסת שרירים מנופחת נראית לעין, הינה מטעה באורח קטלני, באשר דארקירי – ככל הנראה אם משום שחלק מהאנרגיה המאגית הזורמת בתוכה ומניעה אותה מתועלת באורח תמיד להעצים את כוחה הפיזי וכח הסיבולת שלה – היא אויבת קטלנית (כשם שהיא בעלת ברית רבת-עוצמה). לכך ניתן להוסיף את יכולת האיחוי-העצמי וההחלה המדהימה שלהן, שיכולה לגרום לפגיעה קטלנית [1] להתרפא בלא עקבות בתוך תקופה קצרה של ימים או לכל היותר שבועות ספורים.

הזיהוי (הן העצמי והן מצד אחרים) של הדארקירי כגזע אכזרי של פושטות, החי על החרב וגאה בכך, משפיע היטב על לבושן; בעת מלחמה או פשיטה, הן מחבבות שיריונות קשקשים צבועים בשחור ומעט אדום, בתוספת קסדות קרניים גבוהות ולא אחת גם מסכות קרב המגולפות כחרטומן של מפלצות מבעיתות; הפושטות הדארקירי מחבבות מאד גרזיני מלחמה בינוניים וחרבות ארוכות וקטלניות, בד"כ כאלו עם להב מעט מעוקל בקצה (נפוץ מאד השימוש בשני כלי-נשק, אחד בכל יד), הגם שהן מאמנות מספר לא מועט של אוחזות קשת-ארוכה, המאומנות לצלוף מעל גבן של בהמות המלחמה מעופפות, מפלצות מבעיתות וצמאות דם בפני עצמן (Stormhowlers, ע"ע); נפוצה מאד גם הצביעה באודם של קצות הגרזינים והחרבות, באורח שנועד לבשר ליריב מה צפוי לו. הדארקירי מפורסמות גם בשל הכידונים הארוכים והמשוננים שלהם, אולם אלו כמעט ואינם משמשים בפועל ללחימה (מלבד אולי בקרבות כנגד רוכבי-אוויר עויינים, או שבט דארקירי אחר) – תחת, זאת, את שמם המבעית הן קנו, בשל האורח הנפוץ בו נעשה בהם שימוש במעשי טבח; כמה מן השבטים היותר מבחילים, נוהגים לשפד מספר ילדים על כידון אחד, ולנעוץ אותם לאחר-מכן במקום גבוה, כאות ומופת לפשיטה המוצלחת.

כאשר הדארקירי אינן מצויות בקרב ואינן עוטות שיריונות, רובן נחשבות כמי שאינן מקפידות במיוחד על לבושן; במצב כזה, הן יסתפקו בדרך-כלל באדרות צמר גסות, כאשר דארקירי ממעמד גבוה יותר יוסיפו לכך צמידים ותכשיטים מסוגננים לפי טעמן, שחלקם מגולף לא פעם מעצמותיהם של יריבים קטולים. רוב מוחלט של הדארקירי בז לאופנה מעודנת ולשאר הבלים של נשים אנושיות או קאהרויאניות; תחת זאת, הסטריאוטיפ לפחות מייחס להן חיבה רבה למשתאות של הוללות גסה, שתיה לשוכרה והתעללות בשבויים, שכמה מהם מכושפים בכדי לענג אותן (ובדרך-כלל ראשם נערף זמן לא רב לאחר מכן). יוצא, כי כתמי משקה ומיץ בשר על אדרת הצמר, אינם גורמים לרוב מוחלט של הדארקירי לזעזוע גדול מדי – לא יותר מאשר נימוסי השולחן המזעזעים במרבית אותם 'ארועים חברתיים'. אמנם, כמה מן הקלאנים – בעיקר אלו שנטשו את רכסי דארקרילד שבצפון-מזרח העולם ועקרו לתת-היבשת ההרקאלית ולאיזוים בהם המגע שלהם עם בני האדם הוא אינטנסיבי יותר, עידנו מעט את נימוסיהן; אלא שזאת באורח חלקי למדי.

שפה ושמות: שפתן של הדארקירי (או דארקירין, כפי שהיא מכונה לעיתים) לקוחה באורח מובהק מן הואלקירין הגבוהה – שפתן המשוערת של הולקיריות הלבנות, שהיא אימן-מולידתן של שפות לא מעטות המדוברות כיום בצפון הסיל'נאראלד. נראה, שהדארקירין היא חלק בלתי נפרד ממשפחת שפות ה'ולקירין המקומית', וחלק גדול מצורות הדיבור ואוצר המילים שלה מזכיר שפות אנושיות המדוברות בצפון הסיל'נאראלד. עם זאת, נראה שהדארקירין ספגה מספר יסודות של קאהרויאנית עתיקה, והדבר ניכר במיוחד בניגון הנוקשה יחסית של השפה.

באורח כללי, שמותיהן של הדארקירי דומים מאד לשמות הולקיריות העתיקות מעידן דמדומי השחר, אולם ההגיה שלהן שונה ונוקשה יותר, אגב הכנסת עיצורים או סיומות התורמים לכך, במיוחד "ר" או "ד", ו"ק", במינון גבוה יותר מאשר הם מופיעים בשמות המקוריים. סיומות נפוצות של שמות דארקירי הן "דיירי", "רינד" , "וירק", וכיוצא באלו. כמו כן, מספר תחיליות בולקירין שמשמעותן היא "אור" (ריל) או מושגים אחרים שעניינם לובן, טוהר או קדושה ("פיורל", "ליירי", "יירל/אירל"), הועלמו מהשפה לחלוטין, והוחלפו בתחיליות או מושגים אחרים שפירושם עלטה ("מיר/מירד"), "סערה" ("סירד/סירנ"), או "דם" ("קירן"). לעיתים, בעיקר אצל לוחמת ממעמד גבוה, תתווסף לפני השם המילית "דיאר", שמשמעותה "מטילת אימה" (ההידרוסטים עוטים Dierk, ככל הנראה בשם הקרבה ל-Dark [2]).

שמות נפוצים של דארקיריות: קסורדיירי (הטייה של קסוריניאה), קלאורינד (הטיה של קלאריליה), מירדיירי (הטיה של רילדאריה), קירנדיירי (הטיה של אירלדיירה); סירנווירק (במקור רחוק: פלאוריליאה), ארלרינד (הטיה של אליריה), וכך הלאה.

דארקירי אינן נוטות להשתמש בשמות משפחה (מה גם שהמסגרת המשפחתית שלהן רופפת ביותר, אם בכלל); עבור דארקירי, קיימת היא עצמה (על הצורך שלה בקטל ובתהילת גיבורים), והשבט או הקלאן שלה; לעיתים, כינויים שבני האדם מזהים כשמות משפחה (בעיקר אצל מצביאות ומנהיגות), הוא למעשה שמו של קרב שנחל נצחון מסעיר ומוחץ במיוחד, כינוי שלקוח ממעלל גבורה כזה או אחרת, וכיוצא באלו.

מוצאן של הדארקירי: אין ספק, כי הקרבה בין הדארקירי לבין הולקיריות העתיקות של האור היא ברורה מאד; נראה שכמעט איש (כולל הדארקירי עצמן) אינו חולק על העובדה כי במקורן, היו הדארקירי חלק מרוחות האור של האלה פיוריליה (קאהר'ליירי בשמה דאז); וממש כמו הולקיריות של האור, לבשו גם הן מעטה בשר ודם כאשר ירדו אל עולם בני-התמותה, ונעשו חלק ממנו לטוב – ובעיקר לרע. אין ספק, כי הולקיריות העתיקות והדארקירי דומות במגוון של עניינים – פיסיים ומטה-פיסיים, כולל היכולת לתעל אנרגיה מאגית (של אור או של עלטה) וליצור ממנה צורת כנפיים; הצורה הפיסית הדומה לאישה בת-אדם, בלא זכרים, והצורך להשתמש בזכרים של גזעים אחרים לצורך ריבוי, השפה; וכך הלאה.

אלא שהסוגיה הברורה הרבה פחות, הינה מה שינה את הדארקירי באורח כה דראסטי, והפך אותן לבבואת ראי אפלה של שארות-בשרן השנואות; מה הפך רוחות אור ושומרות גנים ללוחמות פראיות וצמאות דם, שכמה מן השבטים שלהם מתחרים באכזריותם של הקאהרויאנים?

המסורת של הדארקירי עצמן מציבה את רגע הפירוד בעבר הרחוק, ולמעשה הופכת אותו לחלק מן המסכת העקובה מדם של חורבן הורקרייס; לפי מסורת זו, הרי שגבירתן הרכרוכית והפחדנית של רוחות האור נסה על נפשה לאחר שרבה עם בעלה האכזר, אדון הרקיע. אלא, שחלק מרוחות האור האציליות והאמיצות ביותר שלה המרו את מצוותה עוד קודם לכן, וירדו אל העולם בכדי להאבק בשרי השדים ובעריץ האנושי המתועב שטימא את הארצות הקדומות. תחת פיקודה של מנהיגתן הקדומה, דיארק-מירדרינג (אז רילדרייני), נחלו נצחון אדיר אחד על בני-אנוש העובדים לאש המאגית של השדים (הקרב הגדול על מצוקי באר'הירק [3]), ותכננו להתקדם לעבר ליבה של הורקרייס ולתקוף אותה ממזרח, אולם אז הכתה סערת התופת של החורבן הגדול – ממנו לא טרחו גבירתן האלה הפחדנית ואחיותיהן הבוגדניות להזהיר אותן.
הסופה קרעה את צבאה של מירדרינג לגזרים, וקטלה לפחות מחצית ממנו; ואילו היתר התפזרו על פני הארץ, מוכות, מטורפות למחצה מיגון וכעס על הבגידה הגדולה ועל מות רבות כל-כך מאחיותיהן. אלא, שמתוך זעמה השחור של הסופה, שמעה מירדרינג את קולו של כח קדום, עתיק מהאלים ואדיר מהם – והבינה את רצונו, ואת התפקיד האמיתי שנועד לה ולאחיותיה בתוך העולם האכזר, הבוגדני והארור.

בניגוד מוחלט להשערתם של רוב המלומדים שחקרו את תולדות הדארקירי, הרי שהמסורת של הדארקירי עצמן טוענת כי התגבשו לצורתן הנוכחית כבר באותה עת או מעט אחריה, תחת הנהגת המלכה הקדומה שאספה את הרוחות התועות בזו אחר זו, ולימדה אותן קשיחות ועוצמה אמיתית מהי; אלא, שלאחר מאות שנים של חופש וכבוד, פעם נוספת נפל בחלקן של הדארקירי גורל אכזרי: המגים הקהארויאנים, שהתחזו לבעלי-בריתן ושכרו את שירותיהן בעבור מעשי-מלחמה, בגדו בהן ורקחו קסם מתועב ששיעבד את הלוחמות הגאות והחופשיות לצו-רצונם של אותם יצורים מעודנים ונתעבים. הדאקירי התענו תחת השעבוד במשך מאות שנים רבות, עד שקמה להן מנהיגה אדירה חדשה, שירשה את גדולתה, עוז-ליבה וכשרונה הקטלני בקרב של דיארק-מירדרינג עצמה; המנהיגה החדשה, דארק-קלאורינד, ארגנה והובילה מרד עצום, ששבר את שלשלאות השעבוד של המגים הקאהרויאנים וקטל רבים מאד מהם, ולאחר מכן הובילה את רוב-רובן של בנות עמה מערבה, למערכה מהוללת של נקמה באחיותיהן הבוגדניות ובעבדיהם העלובים בני האדם, ואל ארץ חדשה במרומי ההרים הבלתי חדירים של רכס דארקרילד.

המלומדים האנושיים, לעומת זאת, מתייחסים לרוב הסיפור (להוציא אולי המרד הגדול של דיארק-קלאורינד) ביותר משמץ פקפוק; זאת, בין היתר אגב מציאות לא מעט סתירות, תמיהות ותאריכים שאינם מתיישבים עם מקורות אחרים אודות העידן העתיק. התאוריה המקובלת (למצער בהידרוסט) לגבי הדארקירי היא אחרת, מחמיאה הרבה פחות.

לפי תאוריות אלו, הדארקירי הן אכן צאצאיות של אי-אלו מרוחות האור שנשכחו מאחור או אבדו בעת מנוסתן של פיוריליה ובנות-חסותה מהורקרייס אל הצפון הרחוק; ויתכן, כי חלקן נקרע מאחיותיהן בשל ריטואלים אפלים של מגים הורקאריים, שניסו לפגוע בכוחותיה של אלת האור, לזמן ולכבול אליהם חלק מהרוחות המשרתות שלה, כאילו היו שדים. אלו, חסרות גוף, כואבות ומיוסרות, נקלעו אל תוך חורבן הורקרייס ושוטטו בארצות האבודות כשהן המומות, חסרות כוח ומטורפות למחצה מכאב וצער. אז, מאות רבות של שנים לפני הופעתו של אר טורגול, למדו המאגים הקאהרויאנים על קיומן, ויצרו קסמים אכזריים שאילצו את הרוחות להתממש ולסור למרותם. אזי, בתהליך איטי ומחריד, שינו ועיוותו אותן, כדי להפוך אותן לגזע של לוחמות זדוניות הסר למרותם. אולי, עשו זאת בין היתר משום שחששו מן היום בו הולקיריות יפלשו אל תוך הארצות האבודות (דבר שבסופו של דבר לא קרה), וביקשו ליצור לעצמם ולקיריות אפלות שיסייעו להם להדוף את הפלישה.

אם אכן היו אותן רוחות אור מלאות מרירות על אחיותיהן שנטשו אותן (לדעתן) מאחור, והותירו אותן להימק באפלה, הרי שהקאהרויאנים טיפחו והעצימו את המרירות לשנאה יוקדת, שנפלה אך במעט משנאתם שלהם אל האור וכל הקשור בו; וכך, נולדה תהום השנאה בין הדארקירי לאחיותיהן לשעבר, ולכל בני האדם השומרים על מורשתן. הדארקירי, מטיבם של דברים, מכחישות בבוז את התזה הזו, וטוענות כי איש לא השפיע עליהן, או אף יכול להשפיע עליהן ולעצב את האורח בו הן תופשות את עצמן – אף לא קסם קאהרויאני. לשיטתן, הבגידה הנוראה, ולא שום דבר אחר, היא שפקחה את עיניהן ולימדה אותן לראות את הכזב, הצביעות והדו-פרצופיות שבאור, שבסופו של דבר תהפוך אותו "לשפחה עלובה ומצקצקת-לשון" שתשרת את הגרועים באויביו. לשיטת הדארקיריות, הן ורק הן נותרו אמיצות, ישרות וחסרות-מורא, ובסופו של דבר עתידות להתמודד מול "אבי כל התועבות" (ע"ע) לבדן – כפי שהופקרו ולחמו בפראות ובאומץ לבדן, מאז ראשית הימים. הן – ולא שארות-בשרן המנוונות, שהפכו ל"זבובונים חסרי ערך המרפרפים סביב פרחים".
כך או כך, רוב המלומדים מקבלים, פחות או יותר את אמיתות האמונה בדיארק-קלאורינד והמרד הגדול שלה כנגד הנוגשים הקאהרויאנים. אולי היה זה שביב שנשאר בהן מעברן כרוחות של אור, אולי גאוותן ונוקשותן, שכל הקסמים הקאהרויאנים לא יכלו לשבור אותה באורח נצחי; ואולי אין מדובר אלא בגלגול של הרצון הבסיסי בחופש וביכולת בחירה, המקנן בנפשם של כל בני-האדם ודמויי-האדם. מובן, שאת מעלליה של אותה דיארק-קלאורינד, המלומדים האנושיים רואים פחות ברכיבה אפית של מעללי-גבורה, ויותר כמסע שוד ורצח ארוך, שהותיר אחריו שובל של אש ונהרות דם של חפים מפשע. שכן, הצירוף בין המרירות הנוראה, קסמם האפל של הארצות האבודות, וההשפעה הקאהרויאנית השטנית, עיוותו את הדאקירי באורח בלתי הפיך, והפכו את אלו שהיו פעם רוחות אור לברואות של אפלה, המתענגות על ביזה ושפיכות דמים, ורואות בכל דרך פרנסה אחרת משום פחיתות כבוד.

תפוצה וחברת הדארקירי: הדארקירי נמלטו מן הארצות האבודות טרם הגעתו של אר-טורגול, בערך במקביל להתקפות הגדולות של פראי הים מהצפון – ואין ספק כי בכך, סייעו מאד להחלשותה המהירה של קייסרות האור. בעוד שרובן אכן היגר הרחק מערבה, אל רכס דארקרילד הנישא מעל צפון-מערב הסיל'נאראלד, הרי שקבוצות קטנות שלהן התפזרו לכיוונים שונים – איזורים הרריים בדרום פאראלאריה, בגבולות רוסלאן הקפואה והמבודדת, וגם דרומה משם, למאסקארו, תת-היבשת ההרקאלית וגבולו זאהאדריין.
אלא שאחת הסוגיות המעניינות והשנויות במחלוקת היא השאלה, כיצד הגיעו הדארקירי לשממת הקרח הקפואה שבצפון האי-ההידרוסטי – לשם הגיעו שבטים לא מעטים, אשר במשך מאות על מאות שנים מיררו את חיי ההידרוסטים בהטרדות ופשיטות בלתי פוסקות דרומה. אין ספק, כי הדארקירי מותאמות מעצם טיבן לחיים באיזורים קפואיים ועוינים, אולם עולה השאלה כיצד הצליחו רבות כל-כך להרחיק מרחק גדול כל-כך דרומה, תוך מעבר בארצות שלא היו מעולם מקומות ישוב של בנות מינן, יש הטוענים, כי הופעת הדארקירי בצפון הידרוסט, החל מתקופה מוקדמת יחסית, מאוששת את התאוריה כי השממה הקפואה חורגת מגבולות המרחב ההידרוסטי הפיזי, ולמעשה מקושרת דרך ערפילי-מעבר או אמצעים מאגיים דומים למרחבים הקפואים העצומים של פארלאריה; ואם כך – הרי שמשם באו גם הדארקירי עצמן.

למרות המיתוסים של הדארקירי על "אומה" ועל שתי מלכות עטורות תהילה שהנהיגו אותה, הרי שבמציאות, הדארקירי הן גזע מפולג ומפוצל לעשרות רבות של שבטים גדולים וקטנים, שעסוקים לא רק בפשיטות על בני האדם וגזעים אחרים, אלא גם, וכמעט באותה מידה עצמה, במאבקים אלימים בינם לבין עצמם. בסופו של דבר, ומעבר לתארים המפוצצים שקיימים בחברת הדארקירי (מנהיגת שבט נקראת עוצרת או גבירת-מערכה), שלא היו אכן מביישים ממלכה אגדית, הרי שבפועל רובן חיות בחברה שבטית ראשונית למדי, כאשר השבטים מנוהלים בידי מנהיגה שנחשבת ללוחמת המוערכת והמוכשרת ביותר בשבט, ביחד עם מועצה שבטית, כמה Field Captains, שלמרות תארן אינן אלא ידידות ותיקות שהמנהיגה סומכת עליהן בכדי להנהיג כח פשיטה עצמאי או להחליף אותה מיד כאשר היא נפגעת באמצע קרב, ושאמאנית (אחת או כמה), שמפעילה את סוג הלחשים המיוחד (ולמעשה היחיד שפתוח בפני רוב מוחלט של הדארקירי). נראה, שטיבן היהיר והפרוע של הדארקירי מונע הלכה למעשה כל אפשרות, כי דארקירי כלשהי תאחד את כל השבטים ותוציא אותם למסע מלחמה משותף – מה גם שהדארקירי רגישות מאד (ומגיבות באלימות קיצונית) לכל סימן של נסיון לשעבד אותן.

הדארקירי, יותר מכמעט כל ציביליזציה אחרת, רואות את עצמן כמי שחיות על החרב, פשוטו כמשמעו; אמנם, גם חברת השבטים הפרועה שלהן דורשת מספר עיסוקים אחרים, כגון גידולן ואילופן של הבהמות צמאות הדם המשמשות אותן, חישול כלי נשק, ועוד כהנה וכהנה – אלא שכמעט כל פרנסה אחרת, במיוחד חקלאות, נחשבת בעיניהן לבזויה באורח בל-יתואר; וגם כי חלק מהשבטים נאלצים לעסוק פה ושם גם בדיפלומטיה או מסחר (אחרי הכל, הן זקוקות למחצבים ולטובין נוספים שהן אינן מסוגלות ליצר לעצמן, ולא תמיד ניתן להשיג את הכל בפשיטות וביזה), הרי שהן משכנעות את עצמן כי עיסוקים אלו הם זמניים, ושניים תמיד לעיסוק המרכזי – העיסוק בלחימה, חלק מתהליך האימון הנצחי של הדארקירי, אשר לא רק משרת אותן בעולם הזה, אלא מכין אותן לתפקידן אחרי מותן ובסוף הימים (ע"ע). הדארקירי כה מקובעות בעניין זה, עד כי לא פעם רבות מהן נוהגות בכפיות טובה ובמידה רבה של בוז אפילו אל אותן מעטות מקרבן, אשר מסוגלות לחשיבה מורכבת יותר ולא פעם עושות שירותים חיוניים מאד עבור הקלאנים שלהם – בדיוק אותן משימות דיפלומטיים, עסקאות או הסכמות הנראות לרוב-רובן של הדארקירי כפחיתות כבוד.

חרף הבוז הגדול שלהן למלאכות שונות, הרי חלק מהשבטים היותר גדולים וחזקים מחזיקים במכרות בהרי דארקרילד, בהם עמלים שבויי מלחמה ושאר עבדים הזוכים בדרך-כלל ליחס אכזרי ביותר; לעיתים, דארקירי עשויות להשתמש באנושואידים מסוגים שונים בתור נוגשי עבדים הכפופים להן, ונאלצים לגלות כלפיהן יחס של כבוד גדול, כמעט עד כדי סגידה.

דארקירי, באורח דומה לולקיריות של האור, נטולות זכרים משל עצמם, ונאלצות לעשות שימוש בבני אדם או קאהרויאנים (לעיתים נדירות) בכדי להתרבות; אלא, שהן חוסכות לעצמן מראש את כל מסכת החוקים והמנהגים המסובכת שהיתה נחלת הולקיריות לגבי אורח הקשר המורכב עם בני-זוג אנושיים, שלא לדבר על תקופת האבל הטקסית הארוכה לאחר מותם. רוב הדארקירי, וודאי אלו החיות בשבטים הפרועים במרומי ההרים, בזות לעצם הרעיון של זוגיות (קרי, לחלוק את חייהם עם יצור זכרי כלשהו). תחת זאת, הן מאלצות שבויים הנושאים חן בעיניהן לענג אותן (לא פעם, אגב שימוש בכישוף הידוע לכל שאמאנית מתחילה, וניתן בתור שירות לעצמה ולחברותיה). אותה 'מערכת יחסים זוגית' (הגם שכדרכן, כמה מהן עשויות להשתמש בזו אחר זו באותו שבוי, או אף להפוך אותו למושאה של קטטת שיכורים באחד הנשפים המגונים שלהן) מסתיימת בדרך-כלל בכך כי 'בן הזוג' מושלך למכרות או שראשו נערף ברגע שהוא נעשה 'משומש' וקסמיו נמאסו על הדארקירי (או הדארקיריות) שהשתמשו בו. זאת, בתוספת לעובדה, כי קסם העינוג עצמו הוא קסם אפל שגורם נזק לקורבן; האורח, בו הוא הופך אותו למטושטש וצייתן, בעל רצון בלתי-נדלה לציית ולענג, עלול להסתיים בפגיעה מוחית (זמנית ולעיתים תמידית) ו/או לגרום לו לכלות את עצמו אגב מעשה, ולהיוותר מרוקן מכוחות – דבר שגורם לדארקירי בדרך-כלל לערוף מיד את ראשו, בלא לברר האם המחלה והחולשה הן זמניות, אם לאו (אקט שמלווה לא פעם במקהלה עולזת של שאגות צחוק פרוע, ומשחק 'מסירות' בראש הערוף, המדמם עדיין, בתוך היכל הנשף המצחין מריח אלכוהול זול, דם וקיא). מנהג 'ציורי' אחר של שבטי דארקירי רבים מאד, שנראה כמו לעג לאורח בו הולקירי היו שומרות חפצים המסמלים את אהוביהן המתים, הוא לאסוף את גולגולותיהן של אותם 'אהובים' ולהציג אותן לראווה, כאשר אותן גולגלות, לאחר שנוקו ולעיתים גם עוטרו בגילופים או שובצו באבנים כאלו אחרות, משמשות בדרך-כלל כספלים מהן שותות המסובות בנשפים, אגב שהן מתפארות במעלליהן בפשיטות האחרונות, לעיתים אגב חריזתם לשירה פרועה.

עם זאת, ראוי לציין כי לכלל הרחב יש חריגים, וקיימות דארקירי מסויימות – בעיקר כאלו המנותקות לזמן ארוך מהשבט שלהן (או גורשו ממנו), שמסוגלות לקיים מערכות יחסים מורכבות וסימפטיות מעט יותר עם בני אדם, בעיקר כאלו הזוכים להערכה כלוחמים נועזים בפני עצמם; עם זאת, גם דארקירי כזו עשויה להתגלות כבת-זוג פרובלמטית, הנוטה לא אחת להתפרצויות ולגחמנות.

שבטי הדארקירי הקטנים יותר חיים בדרך-כלל במערכת מנהרות, גבוה על צלעו של הר, ומשתמשות בבהמות המכונפות שלהן (ע"ע) כדי לצאת ולחזור מפשיטות; קיימת לכאורה סתירה מסויימת בין העובדה, כי הדארקירי הן טיפוסים אינדיבידואליסטים בעלות זהות עצמית וגאווה מפותחת, לבין העובדה כי מושג הפרטיות חלש יחסית בחברה השבטית שלהן. כל קומפלקס יכלול אולם נשפים גדול, חצוב היטב באבן ומעוטר בגילופים (גסים יותר או פחות, תלוי בשבט ובאמצעים שלרשותו), שם מתנהלים הנשפים בפרט, וחיי החברה בפרט; כמו כן, כמעט כל קומפלקס יכלול איזור מיוחד, בדרך-כלל גבוה ויוצא אל מעל פני הרכס בדמות מגדל או תבנית אחרת, שמיועד לשאמאנית; השאמאניות הן הדארקירי שנזקקות למרחב ולפרטיות (שמוענקת להן, בקדימות גם על מנהיגת השבט), כמו גם למגורים עם גישה מיידית ונוכחות של כוחות האוויר והסערה; כל דארקירי יודעת, כי העלאת חמתה של השאמאנית היא מתכון בדוק לצרות צרורות – מקסם קטלני, ועד לקללה שתכשיל אותה באורח נבזי בפשיטה הבאה – ושיכורות ואלימות ככל שיהיו, הן יודעות בדרך-כלל להמנע מזאת. מתחם השאמאנית (או השאמאניות), יהיה מופרד מיתר הקומפלקס, ובדרך-כלל גבוה יותר, כאשר הגישה אליו הינה דרך מדרגות לולייניות חצובות בסלע.

השבטים הגדולים יותר של הדארקירי משלבים בדרך-כלל בניה תת ועל-קרקעית, שתבנה במתכונת של חומות וצריחים שחורים המזדקרים אל תוך העלטה של מרומי ההרים; קומפלקס כזה יהיה מרווח יותר, לעיתים תוך שימוש בסחורות ובארכיטקטורה שהושפעה מבני-אדם, ויקיים חיי חברה מגוונים יותר עם מספר מעמדות וקשת רחבה יותר של עיסוקים – הגם שכל דארקירי המכבדת עצמה תגדיר עצמה קודם כל כלוחמת (או פושטת), ולאחר מכן ככל דבר אחר – מאומנית חציבה וגילוף ועד רוקחת שיכר. כמה ממנהיגות השבטים הגדולות יותר למדו מבני האדם לשים כתר על ראשן, ולכנות עצמן מלכות; אם כי, בדרך-כלל הדבר אינו גורר יותר מנחרת בוז מצידם של שבטים אחרים.

חברת הדארקירי, באורח מסורתי, נעדרת כמעט כליל את מושג המשפחה; לאחר שדארקירי מתעברת מאחד השבויים הנאלצים לענג אותה (אחת למספר ארוך של שנים), היא נפרדת מהבת שנולדת לה (תינוקות זכרים מומתים בדרך-כלל מיד לאחר הלידה) לאחר תקופה של לא יותר משנתיים-שלוש, לאחר שהפעוטה למדה לדבר וללכת; מכאן ואילך, דרקירי צעירה הופכת לחלק מקבוצת הילדות של השבט, שאיש מהן אינה נחשבת כ"הילדה של-", אלא כולן נחשבות, מאומנות ומוכשרות כילדות של השבט כולו. בחלק מהשבטים, נערה-דארקירי שהגיעה לגיל המתאים, הופכת לשוליה או חניכה של דארקירי בוגרת בעלת מקצוע והתמחות שמתאים לכישוריה, ומוכנה לקבל אותה תחת חסותה – ונראה, שההשפעה והקשר בין החונכת לחניכה חזקה בהרבה מן הזכרון העמום של האם הביולוגית.
יוצא מכך, כי גם בשבטים הגדולים יותר, בעלי הריבוד המעמדי המורכב יותר, אין שום זכר למעמדות הקשיחים והעוברים בירושה של חברות רבות של בני-אדם ודמויי-אדם; אצל הדארקירי, הכלל מאד פשוט – את היוצרת במו-ידייך את מעמדך, והיחס שתקבלי הינו בדיוק בהתאם למה שאת שווה, לא יותר ולא פחות. אין דבר שמעורר בוז גדול יותר אצל דארקירי מאשר נסיך או בן-עשירים אנושי מפונק ורכרוכי, שזוכה לכבוד ויקר מהחברה רק בשל מעמדו של אביו, אליו הוא מוצנח עם "כפית של זהב בפה". מצב כזה, השגור כל-כך בחברות האנושיות היותר 'מתורבתות ומתקדמות', מעורר שאט נפש, אפילו אצל הדארקיריות בעלות היחס האוהד והליברלי ביותר כלפי בני-אדם. לכן, כל נסיון אנושי לשבות צאצאית ישירה של מנהיגה דארקירי (גם בהנחה שיצליחו לזהות אותה), לגדל אותה אצלם כדי להמליך אותה אחר-כך, נידון לכשלון חרוץ; בעבור הדארקירי, אין כל משמעות וכל יתרון למי שבמקרה היא בתה של מנהיגה; בדרך-כלל, מנהיגה אחראית אכן תבחר לעצמה יורשת, כמו גם לוחמות דגולות שיקיפו אותה, אולם אך ורק בהתאם לכשרון בשדה הקרב (ובמקרה הטוב, גם בתחומים אחרים שמנהיגה עתידית תזדקק להם).

דארקירי מסוגלות לחיות מספר מאות של שנים (כ-500 בממוצע); כמו הולקיריות והקאהרויאנים, הם אינן מגלות סימנים חיצוניים רבים מדי של זקנה, אולם בעשורים האחרונים לחייהן הן אכן נחלשות והופכות עייפות יותר. עם זאת, תרבותן האלימה דואגת לכך כי לא רבות יגיעו מניה וביה לסוף תוחלת החיים הארוכה הזו – גורל ששמור בדרך-כלל לשאמאניות מוצלחות (אשר מקצתן יכול להאריך את חייהן עוד יותר, אם הקסם שלהן חזק מספיק), ורובן נופלות מניה וביה בחרב, בשלב כזה או אחר של חייהן (מה גם, שהדבר משתלב היטב עם אמונתן, ע"ע).

תפישה עצמית: הדארקירי, בין אם הן מודות בכך ובין אם לאו, מצויות תמיד בצל ההשוואה לשארות-בשרן השנואות, והדבר אך מגביר את מרירותן וזעמן. הדרך בה מגיבות רובן לכך, היא אימוץ גישה שחצנית ונוקשה, הרואה בה וב"אחיותיה" (דארקירי נוטות לכנות כך האחת את השניה, גם כאשר הן מנהלות קרבות אכזריים בינן לבין עצמן) יצורים נעליים, כמעט אלוהיים למחצה, טובים בהרבה מיתר הברואים. יצורים כגון בני-אדם נתפסים כגזע המוני ונחות, שנועד לשרת את המאוויים שלהן – לשמש כמטרות לפשיטות, לשרת ולענג אותן, או (במקרים נדירים) לשמש כחיילים תחת פיקודה של דארקירי מוכשרת במיוחד.
עובדה זו, כמו גם האכזריות הנוראה שלהן (או למצער, של רבות מאד מהן), שכוללת לא אחת מעשי טבח ושיפוד ילדים על כידונים, אינה מפריעה להן לבדל את עצמן בבוז מ'כוחות הרוע' קרי, בעיקר הקאהרויאנים שנואי-נפשן, וכל יתר הברואים המשרתים את אר-טורגול או סוגדים לבני-אלמוות זדוניים. באותה מידה, הן בזות ל'כוחות האור', ורואים בהם צבועים, דו-פרצופיים, רכרוכיים ומתחסדים. במיוחד הן בזות לאלו המגנים את המלחמה וההרג כ'אקט ברבארי', ולאחר מכן מוצאים תירוצים מפותלים כיצד לשלוח בכך את ידם – בין אם מרצון או מאונס. מבחינת הדארקירי, הן עצמן עומדות מעל הסקאלה המעושה של 'טוב ורע' – הן פלדה יצוקה המטילה אימה על הנחותים ממנה, הא ותו-לא; ולאחר כל העוול שנעשה לאמותיהן הקדומות, וודאי שאין הן חייבות להצטדק או להסביר את עצמן לאיש.

רוב מוחלט של הדארקירי, כאמור, מקדש את העיסוק במלחמה ורואה כל עיסוק אחר כנחות (או למצער זמני ומשני, אף אם חייבות לעסוק בו); המלחמה היא תענוג, הגשמה מוחלטת של "האני", והפתח היחיד למעשי גבורה, שיגרמו לשמה של הדארקירי להיזכר בשירים למשך דורי דורות. הן בזות בכל ליבן למושג ה'נשיות' כפי שפותח בחברות אנושיות רבות, ורואות בו תעלול גרידא של הזכרים שנועד לכבול ולסרס את מי שהן טובות, חכמות ומוכשרות מהן; ומאחר והאנרגיה המאגית המניעה אותן מקנה להן עוצמה פיזית ומהירות, הן שמחות להבהיר נקודה זו לגברים אנושיים חצופים בכל הזדמנות. המלומדים חלוקים בדעותיהם, הם מתחת לאותו מעטה הן מגלות גם תכונות נשיות יותר – אלו השוללים זאת, מסתמכים על ההעדר הכמעט מוחלט של יצר אמהי; אלו הגורסים להיפך, מזכירים את הנטיה של הדארקירי לרגשנות עזה (גם אם היא נצבעת בצבעים אגרסיביים מאד), ואת העובדה כי כמה מהן, לאחר שנותקו למשך זמן מספיק מחברתן של דארקירי אחרות, נטו להפגין רגשות גם בדרכים אנושיות יותר, ואפילו התאהבו מפעם לפעם בגברים אנושיים (הגם שמאהבת דארקירי היא עניין הפכפך, קנאי להדהים ומסוכן מאד); לפי קו טיעון זה, הקסם האפל שעיוות את הדארקירי שדף והשחיר גם את הנשיות שלהן, אבל בכל זאת הותיר אחריו שרידים ממנה (החורגים אך ורק מהעובדה כי דארקירי מסויימות למדו כי צורתן הנשית יכולה לשחק לטובתן אצל בני-אנוש מסויימים, וניתן לנצל זאת) – ולראיה, אף באמונתן האפלה של הדארקירי עצמה (ע"ע), ישנה תקווה – מודחקת וקלושה אמנם, כי בסוף הימים תבוא להן רפואה מאותה אפלה מעוותת.
כך או כך, אין חולק כי לרגשות ולהתפרצויות רגשיות יש תפקיד לא קטן בהתנהגותה של הדארקירי, החל מטירוף הקרב שלהן (ע"ע), וכלה באופיין הגחמני והמתפרץ, התובע תמיד תשומת לב. נראה כי רוב הדארקירי מעדיפות לקבל יחס של שנאה לוהטת מאשר התעלמות – במיוחד מצד בני-אדם; לקלל אותה, ליחל למותה או לתקוף אותה הינו חלק לגיטימי מכללי המשחק; להתעלם ממנה בקור, זה כבר חטא בל-יסולח המוציא כמעט כל דארקירי מן הכלים.

אמונתן של הדארקירי: הדארקירי, באורח דומה לקאהרויאנים, מתעבות את האלים המוכרים לבני-האדם, בעיקר את אלת האור ואת מנלת'וריוס וכל משרתיהם. לשיטתן, הן אינן משועבדות עוד לשום אל, וחופשיות לעשות כרצונן – זאת, כאשר רוב-רובן המוחלט מכבדות אך ורק בת אלמוות אחת: את דיארק-קלאורינד, המלכה הגואלת שאיחדה בעבר את כל הדארקירי לאומה אדירה, ועתידה לעשות זאת שוב באחרית הימים. דיארק-קלאורינד, לשיטתן, שוכנת בהיכל שמימי מוקף בסערה נצחית, ואליו הולכות הדארקירי האמיצות שנפלו בקרב ומתו מות גיבורים היאה לבת לגזע הנוקשה והחופשי, אשר מתעב את שלשלאותיהם השחורות של הקאהרויאנים, כשם שהוא בז לצביעותם של מאמיני האור הרכרוכיים. אותן דארקירי אמיצות זוכות לסעוד עם דיארק-קלאורינד ולהשתתף במשתאות הנערכים בהיכלה; אולם בזאת לא מתמצה תפקידן, ולא בכדי, גם אותו 'עולם הבא' של הדארקירי, מלא באימונים ובקרבות, שנועדו להתכונן למלחמה הגדולה שתבוא באחרית הימים.
נבואת אחרית הימים של הדארקירי היא סבוכה ומעניינת (הגם שיש לה מספר גרסאות, שונות במקצת זו מזו). באורח כללי, הנבואה מתארת שלוש מלחמות אדירות בין כוחות הרוע, שבראשן הקאהרויאנים, לבין כוחות האור, שיחריבו את העולם אולם לא יסתיימו בהכרעה ניצחת ומאריכת-ימים לשום צד. אז, יקום מנהיג הרסני, בן לאב חסר נשמה ולאם ואלקירי, יסחף את מרבית האנושות (בני אדם ודמויי-אדם כאחד) אחריו, ויקים אותה כנגד האלים. כוחות הזדון השחורים בעלי הלב הרקוב, יתאחדו עם כוחות האור הצבועים לבליל הרסני, שימצא את חולשתם הגדולה של האלים ויפעיל אותה כנגדם, בכדי לברוא עולם חסר אמונה וחסר משמעות, שברואיו יזנחו את עצם נשמתם, אגב סגידה לצלם מבחיל בדמות מוח רירי, כפי שילמד אותם מלכם הכל-יכול (ולצידו, לפי חלק מהגרסאות, יסגדו הברואים ל"שנים-עשר הכוכבים הכוזבים"). אותו "אדון האיחוד הגדול", יוביל את גייסותיו למלחמה כנגד האלים, ובה יפלו אלו חלל, ויופחתו לרוחות קלושות וחסרות כוח. רק הדארקירי האמיצות, שידעו לבוז לרוע ולפולחן האור גם יחד, ועימן קומץ קטן בלבד של בני-אדם ודמויי-אדם אחרים, יסרבו להצטרף אל החגיגה המתועבת, ויעמדו נגדה בחומה בצורה של פלדה נוצצת. "אדון הטוב והרע" יתקוף את היכלה של דיארק-קלאורינד, שתצא מולו ביחד עם חיל הדארקירי שלה; לפי הנבואה, באותה מערכה יפלו רוב הדארקירי עצמן, בהפילן עימן מספר גדול פי עשרים מיריביהן, ובסופה עתידים דיארק-קלאורינד ו"אדון האיחוד הגדול" לקטול זו את זה, וליצור סערה שתחריב את רוב-רובו של העולם; הים יעלה, וישטוף את הערים והתרבויות המושחתות אל תוך מעמקיו. ואז, מתוך התוהו המשתולל, תחזור דיארק-מירדרינג, ותביא עימה את הלהבה הנצחית של הכח האחד, העתיק והנעלה מן האלים הקטולים; לצידה, יתייצב שר הים ועימו שנים-עשר המלכים הקטולים שיעלו מן המצולות (לא ברור מי הם הללו, אבל לפי כמה מהגרסאות מדובר על יריבים ראויים לדארקירי שנקטלו על-ידן, ובאחרית הימים יתפייסו עימן), ביחד עם שרידי הדארקירי, היא תצא לקרב אחרון שישמיד את שרידי גייסותיו ומאמיניו של 'אדון האיחוד הגדול'; ואז, ירגע הים ויסוג, והעולם המושחת ירפא מפצעיו; הדארקירי הנותרות ירפאו מפצע הבגידה והחורבן שנקרע בנפשן בראשית הימים, והעולם כולו יגיע לעידן חדש וטוב יותר.

עד אז, על דארקירי המכבדת את עצמה ורוצה לשבת בהיכלה של דארקלורינד להיות אמיצה, חסרת פחד וחסרת רחמים; טבח הוא חטא קטן מאד, אם בכלל (שלא לדבר על כך, כי נשים אנושיות ואחרות שמתו בגבורה, עשויות לזכות ולהיוולד מחדש כדארקירי); מאידך, חטא בל-יסולח הוא לפתות את האויב להכנע בהבטחת שווא כי לא יפגע, ואז לטבוח בו. דארקירי חייבת להיות ישרה, להגן על בעלי בריתה ולכבד את הבטחותיה – גם כאשר הן ניתנות לבני-אדם או בני גזעים אחרים. חיי פינוק ונוחות מוגזמת הם חטא; בעיני רוב השבטים, גם שימוש מוגזם בעינויים הינו מעשה מגונה – במיוחד כאשר מדובר ביריב ראוי שלחם נגדן באומץ; ראוי לגמול לו, במקרה זה, במוות מהיר וחסר כאבים. מנגד, יצורים חסרי כבוד בהחלט ראויים לכך שישתעשעו בהם, ישליכו אותם למכרות או יאכילו בהם את בהמות הרכב.

ראוי לציין כי אצל כמה מהשבטים היותר מעודנים של דארקירי, שהתרגלו ליחסים מורכבים יותר עם גזעים אחרים, מופיעות גרסאות מעודנות יותר הן של האמונה והן של קוד ההתנהגות היאה לדארקירי (הגם שהעיקרים משתנים מעט מאד, אם בכלל). לפי זה, בני-האדם המעטים שהוכיחו אומץ לב ומידות נדירות וראויות לכך שמשכו את הערכתה וחיבתה של דארקירי, עשויים ללוות אותה (גם אם במעמד נחות יותר משלה, כמובן) להיכלה של דיארק-קלאורינד (אחרי ככלות הכל, גם הלוחמות בהיכל הנצחי זקוקות שיענגו אותן), ולהלחם לצידן בקרב האחרון. כמה מן הדארקירי שלמדו להכיר את הידרוסט (הגם שמעולם לא הסתירו את שאט-הנפש שלהן מהגינונים ההידרוסטים המורכבים והצבועים מאד, לשיטתן), הגיעו למסקנה כי הרדיקלים ההידרוסטים ובני-האדם הסוגדים לאל (או לדאמון, תלוי בנקודת ההשקפה) סיימר (ובמיוחד הקאהנדברישים), יהיו הראשונים בחסידיו של 'אדון האיחוד הגדול' – ואי לכך, הן נוהגות בהם בהתאם, בכל הזדמנות שנקרית בדרכן.

פשיטות, שיטות מלחמה ויללני-סערה (Stormholwers): דארקירי עוסקות בפשיטות כמעט בכל הזדמנות, ושולחות את ידן הן בהתקפות על כפרים ועיירות, ולעיתים אף מרהיבות עוז לתקוף אפילו ערי מבצר, אגב איחוד אד-הוק בין מספר שבטים בעלי עוצמה; עם זאת, בשל אופיין הבעייתי והסוער, גאוותן העצומה ונטייתן להתקוטט זו עם זו, כמעט מעולם לא עלה בידן להתאחד וליצור צבאות גדולים שיתקיימו לטווח ארוך, ויוכלו לכבוש ארצות שלמות ולהחזיק בהן לאורך זמן. כמה שבטים, לעומת זאת, מתמחים בשוד-ים, ויודעים להשיט ספינות פשיטה למרחקים, גם בימים הסוערים והחשוכים של הצפון.
כך או אחרת, הדארקירי אוהבות מאד להכות מן האוויר, ועושות זאת הן בקרבות ים והן בקרבות יבשה. לשם כך, הן משתמשות בבהמה מכונפת יחודית, פרועה וצמאת דם כמוה עצמה, שהדארקירי למדו לאלף ולביית כבר לפני אלף וחמש-מאות שנים. ה-Stormhowler, הוא חיה מאגית מפחידה, הולכת על ארבע (כאשר אינה מעופפת), שנראית כזאב שחור (או אפור כהה מאד) בעל פרווה מבריקה ועיניים אדומות בוערות, בעל רגליים קדמיות מפותחות הניחנות בטפרים ארוכים וחדים כפגיונות, וזוג קרניים ארוכות וישרות בגוון ברונזה; אורכו, מראש ועד אחוריים הוא כ-2.5 עד 3 מטרים (לא כולל הזנב, שאורכו לא נופל מאורך הגוף), וגובהו מטפרים ועד חרטום (לא כולל קרניים) מגיע ל-1.8 מטרים בערך. מן הגב בוקעות זוג של כנפיים דמויות עטלף או דרקון, ומאחור זנב צולפני המסתיים בזוג קוצים חדים. כמו הדארקירי עצמה, אותם זאבים מכונפים נראים כיצורים קסומים מעצם טיבם, המונעים על-ידי אנרגיה מאגית לא פחות מאשר על-ידי עוצמה פיזית, דבר המשתקף בין היתר בהבזקי חשמל סטטי על הפרווה הסמורה, ואור אדום הדולק בעיניהם ובמעמקי לועם הפעור. אותה חיית פרא צמאת דם מסוגלת לפלוט יללה מקפיאת דם, הפועלת כסוג של לחש אימה, בעיקר על יריבים ירודי-דרגה ולא מיומנים כדבעי; בניגוד למנטיקור, אין הם מסוגלים לירות קוצים מהזנב (וקוצי הזנב שלהם אינם ארסיים), אולם הם מחפים בצמאון הדם ובפראות שלהם על חסרון זה, בין אם הם צוללים וחוטפים את טרפם מן הקרקע אגב שהם משפדים אותו על טפריהם הקדמיים, הארוכים והחדים כסכינים, ובין אם הם יורדים להלחם על הקרקע ממש, מצב בו הם משתמשים בו-זמנית בשינייהם, בטופריהם הקדמיים (אגב הזדקרות על שתי הרגליים האחוריות, כמו סוס מלחמה מעוות), ובהצלפות זנב עוצמתיות. כאשר הם עושים כן, הם מתפתלים בגמישות, ומסוגלים להתקיף במהירות, לעיתים מספר פעמים, כמעט לכל כיוון וזווית אפשרית. זאת, אף בלא להזכיר את הדארקירי שעל גבו, שמתחרה איתו בצרחות מלחמה מקפיאות דם, ומצליפה לכל עבר בגרזן המלחמה ובחרב ההריגה הארוכה שלה.
התקפה של דארקירי, כאמור, מתחילה מן האוויר – הן בים והן ביבשה [5]; כאשר הן תוקפות ספינה, הדארקירי ישגרו את הרוכבות המכונפות שלהן מספינות המלחמה כאשר הן עודן מחוץ לטווח ירי, ואלו יחוגו מעל הקורבן אגב שימוש ביללות המפחידות של זאבי המלחמה המכונפים, יבדקו את טווח הירי של מגיני הספינה (אם ישנו), ויפתו אותן לבזבז חיצים וקליעי באליסטרה בניסיון שווא להפיל את הרוכבות המכונפות מן האוויר; אגב כך, הקשתיות הדארקירי יכנסו לטווח הארוך להדהים של הקשתות הארוכות שלהן, ימטירו חיצי אש (ולעיתים גם חיצי-ברק, אם יש ברשותן) במטרה לפגוע במפרשים ולהפיל אבדות, במטרה לפגוע ביכולת התמרון של ספינת האוייב וליצור כאוס על סיפונה, באורח שיאפשר לספינותיהן של הדארקירי להדביק אותה בקלות, עדיף אגב כיתורה משני עברים, באורח שיאפשר התקפה משולבת הן של הפושטות הרגליות מן הסיפון, והן של הרוכבות המכונפות שינחתו במהירות, ויניחו לבהמותיהן הקטלניות להשלים את העבודה.

גם התקפה על ישוב יבשתי נפתחת בדרך-כלל מן האוויר; במידה, ומדובר בפשיטה קטנה כנגד כח נחות, רוכבות האוויר יעוטו בשקט מן השחקים, בדרך-כלל בשעה מאוחרת של לילה, ויפתחו ביללת המלחמה שלהן אך ורק מטווח אפס, אגב ירי חיצי אש בגגות קש ושאר חפצים דליקים; לאחר מכן, תתחיל ערבוביה בין קרב לטבח – הגם שכמעט אף-פעם לא באורח מאורגן מדי ולא עד הסוף; גם השבטים האכזריים ביותר אוהבים להתיר למספר גדול מספיק של ניצולים לברוח, בכדי להפיץ את שמעם ואת אימתם. פשיטות גדולות יותר ישתמשו בשילוב בין כח מכונף לכח רגלי, לא אחת אגב שימוש ברוכבות אוויר להתקפות הטעיה, שנועד לתמרן את הצבא המגן ולהרחיק אותו/להסיח את דעתו מן הכיוון ממנו תגיע ההתקפה האמיתית, וסחיטת עצביו ב'פגע וברח' של שעות, לפני שהן מורידות את המהלומה הגדולה. עם זאת, נראה כי למקל יש שני צדדים, וגם סבלנותן של הדארקירי עצמן היא מוגבלת; מצביא אויב מתוחכם מספיק יכול לשחק את המשחק בעצמו, ולמשוך את הזמן בתקווה שעצביה של מנהיגת ההתקפה יפקעו (או לחלופין, כי הלוחמות שלה יהפכו קצרות רוח ומרדניות), והיא תורה על ההתקפה מוקדם מדי ולפי תנאי המשחק שיכתיב הוא עצמו.

הדארקירי והמערכה: יחסים עם גזעים ועמים אחרים
הדארקירי, מטבע הדברים, אינן אהובות (בלשון המעטה) על בני עמים וגזעים אחרים; באורח כללי, היחס אליהן הוא כאל מטרד שנוא ומזיק, שרצוי לבער אותו ככל שרק ניתן. זאת, כאשר מאידך גיסא, מקומות מגוריהן הקשים לגישה של הדארקירי עושים משימה זאת לכמעט בלתי אפשרית, ואילו מאידך גיסא, הדארקירי עצמן מפולגות, שחצניות וגחמניות מדי מכדי להפוך לאיום קיומי של ממש. מאידך, בכמה מן התרבויות האנושיות שבאו עימן במגע, היו אנשים שלא נותרו אדישים לקסמן או יופיין האפלולי של הדארקירי או מקצתן – דבר שהוביל ללא מעט מצבים מפתיעים או פרובלמאטיים ששני הצדדים לא ציפו להם.

שבטי הדארקירי של דארקילד ניהלו, במשך מאות שנים מערכת יחסים מורכבת מול הנוטרים של לופאר שמתחת להרים; מחד גיסא, שבטי דארקירי הפכו לא אחת לקללה של ממש, כאשר לא הפסיקו לפשוט על עיירות, חוות וכפרים, ולנהל קרבות מול הנוטרים הרכובים ושאר כוחות ההגנה של בני-האדם המקוריים. מאידך גיסא, העובדה כי אותן מקומות גילו התנגדות כבדה מחד, והשלל שסיפקו היה צנוע מאד, הביא את רוב השבטים המאורגנים והחזקים יותר לחפש לעצמם מטרות אחרות (ובין היתר, להיטפל לספינות הסוחר של ננסי האורנים, שהיו תמיד טרף מרתק, קשה ומשתלם מאד, ע"ע); זאת ועוד, הלופארים וכמה וכמה משבטי הדארקירי מצאו 'שפה משותפת' בתיעוב המשותף שחשו כלפי ממשיכי-דרכה של ציביליזציית 'כס הנחש' מנולג-הית'רורק, כמו גם כלפי אי-אלו מנסיכי הסחר השאפתנים והבוגדניים של האלנסיליי; כאשר פרץ המרד הגדול של יושבי לופאר כנגד ידה המשעבדת של 'הפאלאהין' מחרט-אובך, תמכו בהם כמה משבטי הדארקירי והגישו להם סיוע רב-ערך. יוצא, כי היחס בין הלופארים לדארקירי משתנה מזמן לזמן, ובעיקר משבט לשבט – בעוד כמה מהן היו ונותרו קללה עקובה מדם, הרי שהסכמים נכרתו עם שבטי דארקירי אחרים; ההיסטוריה הלופארית ידעה כמה פעמים מקרים של זיווגים בין דארקירי לבין נוטרים אמיצים והרואיים במיוחד, כך שקיימים מספר שבטים, שיש להם זכות תנועה וכניסה לערים, ובנותיהן מוגדרות כ"ידידות לארצנו" – קשר, שהתהדק לאחרונה נוכח האיום המחודש שנושב מרמותיה האביכות של נולג הית'רורק.

בארצות אנושיות אחרות בצפון, הדארקירי היו ונותרו בעיקר מטרד שנוא, דוגמא לפראות, התנהגות לא-נשית ובהמית; מז'ראל, דרך האלנסיליי ועד זאהאדריין, סבלו המקומיים פעם אחר פעם מפשיטות, והגיבו לעיתים בהתקפות תגמול; רק דארקירי בודדות הורשו והשתלבו, מפעם לפעם, בתוך החברה האנושית, ואף זאת בדרך-כלל באורח זמני.
כלפי הקאהרויאנים, הדארקירי רוחשות שנאה נצחית ועזה כמוות; הקאהרויאנים, אלו שהעזו לשלול מהדארקירי את היקר להן מכל – את החופש והכבוד שלהן; דארקירי יתקפו קאהרויאנים בכל מקום שימצאו אותם, ובמידה ואי אפשר להשמיד אותם, יטרידו אותן בהתקפות פגע וברח. זאת, כאשר הדארקירי – גם האכזריות והמרושעות ביותר – יעדיפו למות (כולל ליטול את חייהן במו ידן) מאשר לשרת אותם פעם נוספת [6]. הקאהרויאנים, מצידם, בזים לדארקירי כעדר של ברבריות צווחניות, חסרות תרבות ובעלות חשיבה שעולה אך במעט על זו של אנושואיד מצוי; מאחר והם מכירים בכך, כי קשה יהיה לשעבד אותם פעם נוספת, סביר להניח כי ינסו להפטר מהן בכל מקום אותו יכבשו.
גזע אחר, שבינו לבין הדארקירי שוררים יחסי תיעוב ומלחמה נצחית הוא ננסי האורנים. הדארקירי בזות לננסים, הן בשל פחדנותם וחוסר כשרונם בקרב פנים אל פנים, והן בשל בוגדניותם והיותם באורח כללי עם של סוחרים בזויים ושקרנים, המעדיפים להשתמש בכשפים נבזיים על-פני קרב הוגן של פנים אל פנים. גם נטייתם של הננסים לקסמי שעבוד הופכת אותם שנואים על הדארקירי, וזאת שלא בכדי.

ובעוד הדארקירי רואות את הננסים כסוג ערמומי ונתעב במיוחד של רמשים (בעלי ביזה עשירה ומעניינת), הרי שלננסי האורנים לא מעט סיבות משל עצמן לתעב את הדארקירי: גזע פראי שאינו מסוגל להעריך מסחר הגון, אלא מעדיף לשדוד, להבעיר ספינות ולהשליך את הסחורה שהוא אינו זקוק לה (ואת אנשי הצוות הננסים) אל הים, אגב שאגות צחוק בהמיות; פושטות, שגרמו אינספור הפסדים לקברניטים ואילי-סחר טובים, ומנגד, הן שפחות גרועות מאד, מאחר והן מגלות עקשנות ועמידות מדהימה לרוב קסמי השעבוד. אמנם, שום ננס הגון לא יפסיד הזדמנות ללכוד דארקירי יפה, לכבול אותה באזיקים קסומים ולמכור אותה כשפחה במחיר מפולפל לבן-אנוש תאוותני ושוטה, שנמשך משום-מה לקסמה של אותה חיה פראית (שכל ישר מעולם לא היה נחלתם של רוב בני האנוש, למרבה הצער, אולם אך הוגן שאותן פושטות ארורות יעזרו לפצות מעט על הנזקים שהן גורמות). מאידך גיסא, גם לאפר של דארקירי קטולות יש תמיד מקום בשוק רכיבי הקסם – בין אם הוא נמכר למגים קאהרויאנים או למכשפים אנושיים חסרי מצפון.

תת-היבשת ההרקאלית סבלה מפעם לפעם גם היא מפשיטות דארקירי, הגם שריחוקה היחסי ממקומות המושב של מרבית השבטים צמצם מאד את הנזק; לעומת זאת, כמה וכמה מערי המדינה ההרקאליות נהגו, ועודן נוהגות לשכור דארקירי בודדות או קבוצות קטנות שלהן כשכירי חרב – שוק שיש לו תעסוקה בלתי נדלית בתת-היבשת, ותמיד זקוק ל'בשר טרי'. עם זאת, לאחרונה זועזעה תת-היבשת מן הדרך, בה הופל העריץ הצעיר של עיר הנמל אסטהארק בידי המצביאה הדארקירי שהשתטה לשכור בכדי לפקד על המשמר שלו. נראה, כי אותה דארקירי, לוחמת ותיקה ובעלת חשיבה ארוכת-טווח ומתוכננת באורח חריג יחסית לבנות מינה, מאסה בעריץ הצעיר והחולני, בעל הנטיות המאד אפלוליות והדרישות המחוצפות – אשר שמועות חוזרות ונשנות כי הוא מקבל אספקת מותרות קסומים מסוכנים קאהרויאנים, יתכן והכריעו את הכף. אותה מצביאה וחברותיה השליטו על אסטהארק הנדהמת משטר נוקשה ויהיר – אם כי, רבים אומרים כי טוב במידה ניכרת מגורלם של יושבי העיר בתקופה שקדמה לו. כעת, נראה ששאלת אסטהארק החלה להטריד גם את הידרוסט – אשר המכסים שהטילה השליטה החדשה וביטול הפריבילגיות של מספר סוחרים הידרוסטים גדולים ש'חגגו' בזמן השליט הקודם, מרגיז מאד את 'ממשלת הוד-מלכותו'. עם זאת, אסטהארק ידועה, ולא בכדי, כאחד הנמלים המבוצרים הקשים ביותר לכיבוש, כך שההידרוסטים לעת עתה שוקלים צעדיהם בזהירות [7].

נראה, כי בין הדארקירי לבין חרשי הנשק הראלז'הארקים של אולנאסוס שוררת הערכה הדדית לא מעטה; הדארקירי נמנעות מלפשוט לשם, לא רק נוכח ההגנה הנוקשה והבלתי חדירה של ליגת אולנאסוס, אלא גם ובעיקר משום שאולנאסוס הינה אחד המקומות היחידים שכמעט כל שבטי הדארקירי חושקים בסחר עימו – כאשר הדברים אמורים כמובן בעיקר בכלי הנשק והשיריונות המשובחים שהם מייצרים, בראש ובראשונה כלי הנשק המכושפים המחושלים מפלדת-דם. דארקירי לא מעטות משרתות כשכירות-חרב באולנאסוס, בין היתר מתוך הבטחה לפרסים מתוך מעשי-ידיהם של חשלי הליגה, דבר המעצים כמובן עוד יותר את כוחה האפלולי של אולנאסוס, ואת המוניטין הרע שיצא לה מניה וביה.

הדארקירי והידרוסט: הדארקירי, שמספר שבטים גדולים שלהם התנחלו בשממה הקפואה שבצפון האי, הן מטרד קבוע בגבול הצפוני וההררי של ממלכת הידרוסט, עוד מן התקופה בה היה גלימרדון הזהוב בן תמותה, אם לא קודם לכן [8]; בהיסטוריה ההידרוסטית, היה זה תסריט חוזר על עצמו: בכל פעם בו השלטון המרכזי והאצילים הצפוניים נחלשו או הונהגו בידי מצביאים לא מוכשרים, הפכו הדארקירי (כמו גם אורחים לא קרואים אחרים, מפראים אנושיים ועד אנושואידים ומפלצות קרח) חצופות יותר, והעמיקו לפשוט אל תוך האיזורים המיושבים יותר שמדרום להרים הצפוניים. בין האצולה (ואח"כ גם הצבא ההידרוסטי) לבין הדארקירי, התנהל מאבק קבוע וחוזר על עצמו על השליטה במעברי ההרים הצרים השולטים על הגישה לשממה הקפואה, ועל הרכסים הגבוהים שמעליהם. זאת, כאשר ההיסטוריה לימדה כי בכל פעם בו עלה בידי שבט דארקירי חזק להשתלט על המיצרים, נדרשו לא אחת עשרות רבות (ולעיתים יותר מכך) של שנות מאמץ בכדי לסלקו מן הרכסים הגבוהים. מאידך גיסא, כמה מן הדארקירי היותר מוכשרות ומיושבות בדעתן, ראו בהידרוסט עצמה כר פורה לחקר, חיפוש הרפתקאות ועלילות גבורה, ומדי פעם לחמו דארקירי שכירות גם כחלק מצבאותיהם של מספר שליטים הידרוסטים.

הסיבוב האחרון שהתחולל בין הדארקירי לבין צבא הוד-מלכותו, ואשר תם באורך סופי אך ורק לפני שנות דור אחד בלבד, היה קשור בקשר הדוק לסדרת המהומות, המרידות והמלחמות שהתחוללו בין אצילי הצפון לבין עצמם ובינם למשרתי הכתר בחציה השני של המאה הקודמת. כמה משבטי הדארקירי כרתו בריתות עם בית דוכסי נורהולם, כאשר הלה שם על ראשו את "כתר צפון הידרוסט"; בין היתר, נראה כי אותן דארקירי הזדהו עם בית הלוחמים העתיק והנוקשה, במלחמתו כנגד הפוליטיקאים והפלוטוקראטים של היידרקרון; כמו כן, אותן דארקירי שהכירו טוב יותר את ענייני הידרוסט, נחרדו מ'צבא התבונה' של פרופסור הנקן ומהרדיקלים בכלל – ומה שארע, כאשר תפסו אלו את השלטון, מחצו הלכה למעשה את אבירי סנט-קלאודור, ולבסוף הזמינו רודן אמת'ורי לסייע להם, נראה לאותן דארקירי כרמז להתקרבות בואו של 'אדון האיחוד הגדול', נגדו עליהן להלחם בכל האמצעים.
אלא שכידוע, בסופו של דבר הצליחו ההידרוסטים להשמיד את 'צבא התבונה', להדוף את האמת'ורים ולהעביר את המלחמה לרצועת האמתיסט, מה שהחל את סדרת המלחמות שהסתיימה בקרב ראגאמות' ובהפיכת הידרוסט לאימפריה. אצילי הצפון הסוררים הוכו מכה ניצחת, בסופו של דבר, ב"מלחמת הממזר האדום", והדארקירי שתמכו בהן חלקו עימם את גורלם; שרידיה של 'ברית החץ השחור' – אותה קואליציית שבטי דארקירי שלחמה לצד המורדים, הוכתה מספר שנים לאחר מכן מכה ניצחת בידי צבא הוד-מלכותו (אשר כוחותיו המרכזיים התפנו לאחר קרב ראגאמות' וכניעת הקייזר של קיידרהרץ דאז), שרידיה הונסו בחזרה אל תוך שממת הקרח, ומנהיגתם האגדית נתפסה, נגררה להיידרקרון ונתלתה שם.

כיום, נראה שכוחן של שבטי הדארקירי השונים (ששבו להלחם בינם לבין עצמם לאחר מפלתה והתפוררותה של ברית החץ השחור) להזיק באורח רציני כמעט התאפס, והן ירדו לדרגת מטרד מקומי גרידא, שאינו מצליח להרחיק עוד מעבר לגבול הצפון. מאידך גיסא, מספר לא מבוטל מלוחמות 'החץ השחור' שהושלך לכלא בהיידרקרון, שוחרר ממנו לאחר זמן-מה, ולא כולן שבו בהכרח אל הצפון הקפוא. כמה מאותן דארקירי נותרו בהיידרקרון, ושוקלות כעת את צעדיהן, לאור ההבנה כי הידרוסט נעשתה חזקה כל-כך, שכל נסיון להוסיף ולפעול נגדה, בינתיים, באמצעים מסורתיים נידון לכשלון טוטלי ולפעולות תגמול כואבות. אם אכן אפשרית תקומה להן ולבעלי בריתם משרידי האצולה הצפונית, הרי שזו צריכה להעשות בדרך מתוחכמת יותר, מתוך פעולה מבפנים – ועד כמה שהדארקירי מתעבות זאת, הרי שחלקן למצער הבין כי בשלב זה אין מנוס מ'ללכלך את הידיים' בדרך שכזו.

נקודה נוספת, שהחלה להטריד לא מעט מאותן דארקירי שנותרו בהיידרקרון ולמדו את הפוליטיקה האנושית (או שמא, היא משמשת תירוץ אמוני להתנהגותן הסוטה כל-כך מהדרך הישנה), היא כי חל שיבוש מסוכן במהלך המאורעות אשר צפוי להביא בסופו של דבר לקרב אחרית הימים, לחורבן העולם ויצירתו מחדש. כפי שהסתבר להן, ממשיכיהן של הולקיריות ו'כוחות האור' למיניהם, התגלו ככה פתטיים, חלושים ורכרוכיים, עד כי ישנה סכנה כי הסיל'נאראלד לא יגיע למלחמות ארוכות בלא הכרעה, אלא יפול כפרי בשל לידי כוהני טוטנהאגן או גרוע מכך – לידי אר-טורגול (הדארקירי, בוודאי החכמות יותר מביניהן, נוטות לקחת את האותות על התחזקות קאהרויאנית באורח רציני בהרבה מרוב בני-האדם). אי לכך, ועד כמה שהדבר מגעיל אותן – אולי ראוי לסייע לאיזון מחדש של הכוחות, ולוודא ש"האור", צבוע ונתעב ככל שיהא, לא יתמוטט מהר מדי וימיט על העולם שעבוד נצחי לשלשלאות השחורות, שמי כמותן מכיר את פגיעתן הרעה.

נתונים ויכולות טכניות (מפרט מקוצר)

תכונות יסוד: בונוס 2+ לזריזות, בונוס 1+ לכושר ולכוח, בונוס 1+ לכח רצון.
עמידויות וחולשות ליסודות וכשפים:

· עמידות רגילה לכפור ולחשמל.

· עמידות רגילה לקסמי מוות ומאגיה שחורה.

· פגיעות לקסמי אור ואש לבנה; עשויה לספוג נזק מקסמי נזק מבוססי-אור, כאילו היתה דאמון.

· לחשי אור מועילים (כמו קסמי מרפא) משפיעים בחצי מהעוצמה והכמות הרגילה.

· עונשין 4- לקסמים המשפיעים על התפרצות רגשות, זעם או תשוקה.

· חסינות של 85% (בממוצע) לכל קסמי ההשתלטות והשעבוד, וכן לקסמים המבוססים על פחד.

בונוסים וחולשות כלליות:

· בונוס 2+ לירי קליעים ו-10% תוספת לנזק של ירי קליעים, אינה סובלת עונשין (אבל בלא ה-2+) כאשר היא יורה מעל משטח לא יציב.

· אינה מסוגלת להתמחות בשום מקצוע שכולל קסם אקטיבי משום סוג (כולל לוחם/קוסם), מלבד שאמניזם בנוסח הדארקירי (סגור בד"כ לשחקנים).

· Berserker Stance: לוחמת בדרגה 10 ומעלה, מסוגלת להכנס באורח רצוני למצב של שכרון-קרב, שמקנה בונוסים נוספים משמעותיים ליכולת פגיעה, הסבת נזק וסיבולת לנזק, ומנגד עונשין לכמה מהיכולות ההגנתיות. מנגד, קשה להשתחרר מהמצב הזה באמצע קרב, ושימוש ארוך מדי עלול להיות פוגעני לדארקירי עצמה, ואפילו לגרום לה להתקיף ידידים ויריבים בלא אבחנה.

· שכרון קרב לא רצוני: דארקירי שנפצעה, הושפלה קשות, או חוותה טראומות מסוג מסויים יכולה להכנס לעיתים לשכרון קרב הרסני גם שלא מרצונה, לא פעם במצבים הגרועים ביותר מבחינתה.

· יכולת החזקת שני כלי-נשק חד-ידניים משופרת מעט, יחסית למקבילה אצל בני-אדם.

· התחדשות רקמות מסיבית: 3 נק"פ לסיבוב, יכולת התחדשות רקמות גבוהה בהרבה מאשר של אדם (פציעה מורכבת שתותיר אדם רגיל כשבר-כלי (אם לא טופלה בקסם) תתאחה אצל דארקירי בלא להותיר שריד חיצוני בתוך 7-10 ימים (לא עובד במקרה של פגיעה שקטלה את הדארקירי מיד(.

· בונוס 5+ לכח חיים.

· הילה בולעת אור (כנפי אפלה) – מקלה על זינוקים, מקנה יכולת טבעית לנפילה איטית.

· השפעה מזיקה כפולה מכל לחש מסנוור הפועל על בסיס אור או קרינה; ניתן להשמש בלחש הארה חזק כדי לסתור את ההילה בולעת האור, על כל יתרונותיה.

· התנסות איטית: מתקדמת בדרגות נסיון בקצב של 70% מדמות אנושית בדרגה מקבילה.

· עונשין 25%- לכל כשרון המבוסס על למידה איטית של נושאים עדינים ומורכבים.

·

·

---

הערות שוליים:
[1] הכוונה לפציעות קשות ומורכבות מאד, אולם כמובן לא לפגיעות ממיתות; כאשר הדארקירי מגיעה למצב של מוות, יכולת האיחוי הקסום נעצרת ואינה מסוגלת להציל אותה, אלא נהפוך הוא; גופה של הדארקירי מתפורר במהירות לעלטה, ומותיר אחריו רק סוג של אפר שחור וחסר צורה (שמשמש, בתורו, רכיב לכמה וכמה ריטואלים אפלים בדרגה גבוהה).

[2] לכן ומאותה סיבה עצמה, הידרוסטים עשויים לטעות לא אחת, ולכנות את הגזע כולו Darkyrie, במקום Derkyrie.

[3] בשפת העממים העתיקים: בהאראז'.

[4] אם כבר, נראה שמדוייק יותר להגדיר אותו כאחד מבני האלמוות מזרע צ'אוגורה.

[5] כאשר כאמור, הכוח האווירי מורכב כמעט תמיד מאותן רוכבות זאבים מכונפות; עם זאת, בעבר השתמשו מספר שבטים מתוחכמים ויצירתיים גם בקומץ קטן של ציפורי ענק מאולפות (דומות לרוק) שהשליכו סלעים עצומים מגובה גבוה על צבאות, חומות ומבנים של יריב – או לחלופין, הרכיבו והנחיתו מספר גדול של דארקירי רגליות, כדי להעביר אותן במהירות מחזית לחזית.

[6] תיאור זה, כמוהו כרוב התיאורים על הדארקירי, אינו כולל את אותן דארקירי מעטות שנותרו בקאזאטיריה לאחר מרד דיארק-קלאורינד, נותרו משועבדות לקאהרויאנים (מאוחר יותר, תחת הנהגת אר-טורגול), וכנראה התעוותו לתהומות של רוע והעדר בחירה, שחצו את קו הבלתי-הפיך. דארקירי מעוותות אלו, מטבע הדברים, גם אינן פתוחות לשימוש כדמויות שחקן.

[7] פירוט נוסף על אותה דארקירי מאד לא אופיינית ותוכניותיה מרחיקות הלכת יובא בערך על אסטהארק עצמה.

[8] ישנה מסורת לפיהם עוד המלכה הואלקירי, רילדאריה 'הבלתי מתפשרת' הנחילה לפושטות שלהן תבוסה מצלצלת בשדה הקרב, במערכה אותה הובילה באורח אישי ובאופן כזה, שגרמו גם לדארקירי מלאות השנאה לכבד אותה באל-כורחן ולהמנע מפשיטות למשך כל ימי מלכותה – מצב שהתהפך כמובן עם עזיבתה והדרדרותן של הולקיריות בעשורים האחרונים של שלטון המועצה הלבנה.

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.