??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

 

2.3: דמויי האדם של קלדאריה
(

2.3.5: קאהרויאנים



לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה

 

שיוך כללי: דמויי-אנוש

סטטוס: פתוחים למשחק (חלק מהקלאנים, באורח מוגבל)

תוחלת חיים ממוצעת: 750 שנים ומעלה, לעיתים נצחי.

יסוד דומיננטי: יסוד האוויר

 

הקדמה: הציביליזציה הקאהרויאנית – מעודנת, עתיקה ואכזרית, נתפסת לא אחת כ'כח הרוע' המרכזי בעולם הידוע, או למצער אחד מהם. שליטם הכל-יכול של כ-80% מבני הגזע הקאהרויאני, קאהר'סראל אר-טורגול, מושל ממרומי 'מגדל המחט' הנישא שלו בארץ הזדון האגדית קאזאטיריה (או קאזטירין), אי-שם בצפון-מזרח, וממנה פורש את צלליו על כל מרחב 'הארצות האבודות' – אותם איזורים עצומים, ספוגים בקסם אפל, בהם השתרעה פעם האימפריה הקדומה של הורקרייס (אימפריה, שלסודותיה וההיסטוריה שלה, ובעיקר דרך מפלתה וחורבנה, תפקיד מרכזי בעיצובם של הקאהרויאנים עצמם). משם, רוקם אר-טורגול את תוכניותיו הזדוניות, שמטרתן הסופית היא אחת – לשעבד את העולם הידוע לטובת הקאהרויאנים, הנתפסים בעיניו (ובעיני רוב-רובם של נתיניו) כמעין 'גזע עליון' – ולו אישית. האגדות מספרות, כי באותן ארצות אפלות, עמלים הקאהרויאנים, בחוכמתם הזדונית, על מכונות מלחמה וקסמי חורבן; ומשם הם משלחים את סוכניהם הערמומיים כדי לפלג ולהשחית את יריביהם, בני אדם ודמויי-אדם, ולהכינם לקראת היום בו תונחת המכה הסופית. האגדות העתיקות מתקופת הקיסרות מספרות כי בעבר הרחוק, אי-אז בראשית האלף השניה לספירת האור, הוביל הרודן אר-טורגול מתקפה רבתי על צפון הסיל'נאראלד, והובס אך בקושי בידי המשמר הקיסרי הישן. זאת, לא לפני שכוחותיו זרעו חורבן ברמה כזו, שזירז מאד את התפלגותה ונפילתה הסופית של הקיסרות לאחר מכן. כיום, למעלה מאלף שנים מאוחר יותר, הקיסרות התפוררה והפכה לאגדה (וכמוה הולקיריות עצמן); מן המשמר הקייסרי לא נותרו אלא כוחות קטנים ודועכים. דבר זה מעלה את החשש כי הרודן הקאהרויאני, שהוא ובני עמו הפכו במקומות רבים לשמועה אפלה גרידא, מתכנן לשוב ולהנחית מהלומה מבעיתה.
כך או אחרת, הסטריאוטיפ הרגיל אודות הקאהרויאנים (אשר רוב-רובם של בני האדם לא פגשו מימהם אחד מהם), הינם של יצורים שחזותם המצודדת והחיננית מסתירה תהום אינסופית של רוע חסר תקנה; שכל תרבותם העתיקה מסואבת מן היסוד, ומונעת בידי קסם אפל ושנאה לגזעים האחרים, המכונים בפיהם בריות פחותות (
lesser beings); ובאורח הכללי, ההבדל בינם לבין דאמון הוא יחסי בהחלט – ואם כבר, הם מסוכנים יותר בשל חזותם האנושית כל-כך לכאורה. הקאהרויאנים, כחלק בלתי נפרד מרושם זה, נוצרים סודות אבודים מימי הורקרייס, אותם השחיתו ועיוותו כדי להתאים לדרכם הזדונית. ובעוד הקאהרויאנים רואים את עצמם כגזע נפרד, עתיק ומובחר יחסית לאנושות, הרי שמלומדים רבים מטילים בכך ספק, וטוענים כי אותן בריות נוצרו כחלק מן האסון הגדול של חורבן הורקרייס, אשר פיצל את צאצאיה ("אנשי הלילה"), והפך אותם לעמים ושבטים נפרדים, שהפכו בבוא היום להידרוסטים מחד, ולקיידרהרצים מאידך. לפי אותה גישה, הקאהרויאנים אינם אלא הענף השלישי של אותה התפצלות, שהנסיבות הטראגיות והשימוש האינטנסיבי שלו בקסם אפל, הפך אותו שונה מהענפים האחרים (ומבני האדם בכלל) גם מבחינה ביולוגית וביו-מאגית. מי שמקבל בשמחה רבה תאוריות כאלו, ומפרש אותן לפי דרכו, הם אותם זרמים – בעיקר אמת'ורים – שרואים בהידרוסטים עצמה גזע ותרבות מרושעת; אלו טוענים, כי אך טבעי כי לעם כמו ההידרוסטים, ש"כל תרבותו מושתתת על ניצול וגזל" יהיו שארי בשר איומים שכאלו, וכי הקאהרויאנים אינם אלא ביטוי מפורש ומעט יותר מוקצן של הזדון שההידרוסטים (וכל אנשי הלילה) מחביאים מאחורי צדקנות מזוייפת ומעטה תרבותי דק.

האמת, מטבע הדברים מורכבת בהרבה; הקאהרויאנים הם, ללא ספק, תרבות שהתפתחה לכיוון זדוני, והקסם האפל בו עסקו באינטנסיביות רבים כל-כך מבניה השפיע עליה עמוקות ובאורח בלתי הפיך; מאידך גיסא, מדובר עדיין באחד מהגזעים הקרובים ביותר למין האנושי מכל הבחינות – בלא ספק, לא פחות מהראלז'הארק, והרבה יותר מהננסים ואנשי התיש (שלא לדבר על הפילושטי); בסופו של דבר, יכולתם של הקאהרויאנים להבחין בין טוב לרע ולבחור ביניהם בחירה מודעת, מעולם לא נשללה רובם המוחלט -  גם אם הקסם האפל, צלליו של העבר המבעית והכיוון הברור שבחרו רוב-רובם של שארי-בשרם יכול להטות אותה, ולהקשות מאד על הבחירה בכיוונים אחרים, חיוביים יותר; וחרף כל זאת, קיימים גם קיימים אותם קהארויאנים שקראו תיגר – מי יותר ומי פחות – על הדרכים בהם אר-טורגול מוביל את בני-גזעם, וניסו לבחור להם כיוונים אחרים. מסיבה זו, הקאהרויאנים (מלבד מספר חריגים שהושחתו לנצח באורח בלתי-הפיך, כגון קלאן 'חסרי הנשמות'), פתוחים באורח עקרוני לשמש כדמויות שחקן.

מראה חיצוני: הקאהרויאנים, כאמור, הם אחד הגזעים הקרובים ביותר לבני האדם בכלל, ול"אנשי הליל" (הידרוסטים וקיידרהרצים) בפרט. באורח בלתי מפתיע, החברה הקאהרויאנית מחולקת באורח שווה פחות או יותר לזכרים ונקבות, בעלי רמת חשיבה וכישורים דומים פחות או יותר [1], שמתרבים בדרך דומה לבני האדם (אף כי באיטיות רבה בהרבה, דבר עליו הם מפצים בתוחלת החיים הארוכה להדהים שלהם). באורח ממוצע, הקאהרויאנים גבוהים בסנטימטרים ספורים (אם בכלל) מגזעי-אדם גבוהים יחסית, כגון ההידרוסטים, והם מאופיינים במבנה גוף דקיק יחסית ואתלטי, עם חיטובים שקשה מאד להבדיל בינם לבין בני-האדם; הנשים נמוכות במעט מאד מן הגברים, ובאורח סטריאוטיפי, החזה שלהן קטן במעט יחסית לנשים אנושיות ממוצעות. שיער הראש הוא חלק או גלי, כאשר באורח סטריאוטיפי, נוטים לייחס לקאהרויאנים את הגוונים היותר כהים (הגם שכבר הוכח כי ישנם כמה קלאנים שניחנו דווקא בשיער בהיר); תווי-הפנים עדינים, ושיער הגוף מועט יחסית לבני-אדם; העיניים דומות בצורה הכללית לעיניים אנושיות (מלבד הבדל עקרוני אחד שידון מיד), כאשר הצבעים הנפוצים הם אפור, כחול או ירוק (הגם שישנם קאהרויאנים, לא רבים, עם גוונים כהים יותר).
למרות הדמיון הרב לבני-אדם, ובמיוחד להידרוסטים, לקאהרויאנים כמה מאפיינים יחודיים, אשר מבדילים את כולם באורח גורף מבני-האדם.

א.      גוון העור הקאהרויאני הוא תמיד חיוור מאד, כמעט בגוון לבן לגמרי, ובאורח שאי-אפשר לבלבל אותו עם עור אנושי, גם של אדם בעל גוון בהיר מאד.

ב.      הגבות הקאהרויאניות הן עדינות ודקות מאד, וחלקיהן הצדדים נוטים במובהק כלפי מעלה, באורח שקשה להחמיץ את ההבדל הבולט בינו לבין גבות אנושיות.

ג.       עיניהם של הקאהרויאנים בוהקות, וצורתו של האישון מטושטשת מאד, והופכת כמעט בלתי נראית כאשר הבוהק גובר – למשל, כאשר הם מטילים קסמים; במצב כזה, נראות עיניהם למתבונן כאילו הן חסרות אישונים לגמרי (מה שתרם לא מעט להשוואה בינם לבין דאמונים).

 

הסטריאוטיפ נוטה ליחס לקאהרויאנים טעם מעודן מאד גם בלבוש, וחיבה לאריגים דקים ומכושפים, עם שלל איכויות קסומות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר; כמו כן, מייחסים להם חיבה עזה לגוונים כגון ארגמן וזהב (או לחלוטין, ביגוד שחור כמעט לחלוטין, עם מעט איזכורים של ירוק חולני וארסי); עם זאת, כדרכם של סטריאוטיפים, טענות אלו מדוייקות באורח חלקי מאד; נראה, שלכל אחד מהקלאנים הקאהרויאנים יש מסורת משלו, הכוללת סגנון וטעמים אחרים בתחום הלבוש (הגם שרובם, אכן, מעדיפים אריגים עדינים ומשובחים, בעלי איכויות קסומות), כך שנראה שהסטריאוטיפ המקובל הוא בעיקר רעיונות של בני אדם על כיצד קאהרויאנים צריכים להראות, ולא פעם הם למעשה תערובת של סגנונות לבוש מקלאנים שונים – בעיקר הקלאנים הגדולים והמוכרים כגון קלאן להב-החצות, קלאן הירח, קלאן העכביש וקלאן אש-התופת.

 

שפה: השפה הקאהרויאנית מחלקת למעשה לשתי שפות כמעט נפרדות: קאהרויאנית גבוהה, וקאהרויאנית מדוברת. שתי השפות הן שפות א-טונאליות (בדומה לרוב השפות האנושיות), נראות קרובות מאד זו לזו (למרות השוני הגדול מאד בהגיה ובצלילים), ושייכות הלכה למעשה למשפחת השפות ההורקארית (כמו ההידרוסטית, הקיידרהרצית והואלקירין).

קאהרויאנית גבוהה היא שפה מסובכת, בעלת גוון הגיה נוקשה מאד, שמזכיר במעט קיידרהרצית קדומה; ויש האומרים כי למעשה, סוג זה של קאהרויאנית נחשב בידי מלומדים רבים לשפה הקרובה ביותר לשפה בה דיברו הלכה למעשה בהורקרייס הקדומה. כיום, קאהרויאנית גבוהה לא נמצאת בשימוש רב – ובעיקר משתמשים במשפטים ממנה בצורות מאד רשמיות של דיבור, ריטואלים מאגיים, הגיית מילות עוצמה (לצד לימוד טקסטים ושירה עתיקה). כמו כן, לכל קאהרויאני, לצד ההגיה הרגילה של שמו בשפה המדוברת, יש גרסה 'מפוארת' יותר של השם בשפה העתיקה; אלא שרק הדגולים ביותר יזכו אי-פעם ששם זה יאמר בפומבי. למעשה, הקאהרויאני היחיד ששמו נהגה תמיד בשפה העתיקה, הוא הרודן הכל-יכול של קאזטיריה, קאהר'סראל אר-טורגול [2].
בחיי היומיום, וכמעט לכל הצרכים השוטפים, משתמשים הקאהרויאנים דהיום בגרסה המדוברת של שפתם, שנחשבת סבוכה פחות ובעל נטיה להשמע מתנגנת מאד. זאת, באורח שעושה אותה דומה למדי לואלקירין (לא ברור, מתי וכיצד השפיעה הואלקירין על הקאהרויאנים, אולם אין ספק כי יש השפעה כזו, עד כדי כך שקיים שחלק ניכר מאוצר המילים וצורות ההתנסחות נראות דומות להפליא, אף כי נהגות וכתובות מעט אחרת).

 

מעגל החיים של הקאהרויאנים: מעגל החיים של הקאהרויאנים מזכיר במידת-מה את זה של שאריהם בני-האדם, אולם הכמות האינטנסיבית של אנרגיה מאגית שחדרה לתוכם והפכה לחלק בלתי נפרד מהקיום שלהם, יצרה הבדלים בתחום זה, והדברים אמורים בעיקר בתוחלת חיים ארוכה מאד; קאהרויאנים מגיעים בקלות לגיל 700-750, וסימני הזקנה כמעט ולא ניכרים עליהם עד לשלבים האחרונים ממש. בדרך-כלל, מדובר בהתקפים הולכים וגוברים של עייפות וחולשה, שבסופם אותו פרט יודע כי הגיע שעתו, והוא מתכונן לשינה אחרונה וסופית; אומרים, שהנפש עוזבת את הגוף במהלך אותה שינה, ואילו הגוף הפיזי מוסיף 'לחיות' עוד מספר ימים ושבועות, עד שהוא מתחיל להקלש ולהתפורר אל תוך עצמו, תהליך שבסופו לא ישארו מהגופה אלא חול אפור עם שרידים מתפוררים והולכים של שיער, ציפורניים ואברים קשים נוספים; השלד הקאהרויאני אינו שורד, אלא נקלש ומתפורר ביחד עם הרקמות הרכות – עדות למעט שנותר מאותם יצורים כאשר הקסם מסתלק מגופם הפיזי, שולל ממנו את הדבק שאפשר אינקרנציה של יסוד האוויר וכליאתו בתוך גוף בשר ודם.
מנגד, מספרים כי עוצמה מאגית מספקת יכולה למנוע או לפחות לדחות במאות על מאות שנים את קריסת הכוחות והמוות – במעין גרסה עוצמתית יותר של הדרך בה מסוגלים גם מגים אנושיים להאריך את חייהם למשך תקופות ארוכות. לא בכדי, בעלי העוצמה הגדולים מסוגלים לחיות תקופות כמעט בלתי נתפשות: אמריל דה לה-מונקריס (מפקדת המשמר הקייסרי) מתקיימת מאז ראשית עידן דמדומי השחר (כלומר, מעל 2,500 ושנים); יריבה המושבע, הרודן-אר טורגול, היה כבר בשיא עוצמתו לפני כ-1,600 שנים, כאשר תפס את השלטון על קאזאטיריה.

מובן, כי אורך חיים עצום זה אינו מונע מהקאהרויאנים את הסיכוי להקטל בדרכים שונות ומשונות; כמו כן, מסופר כי לפחות החל משלב מסויים בחיים, יכול כל אחד מהם להחליט להפסיק להאחז בחיים ולשחרר את נשמתו מגופו, דבר שיביא אותו לתהליך מוקדם ומזורז של מוות מרצון (הגם כי רבי-המענים האכזריים של קאזאטיריה יודעים כיצד לעצור את התהליך, כאשר הם רוצים למנוע מקורבנותיהם מוות מהיר, אלא לענות אותם ביסורי תופת למשך שנים ארוכות).

כפי שחייהם של הקאהרויאנים הם ארוכים, כך הלידה היא עניין ארוך ולא מובן מאליו כלל ועיקר; הלידה היא קשה מאד ולא אחת מסוכנת, במובן זה שהיא יונקת מהאם חלק ניכר מהאנרגית החיים המאגית שלה, עד כדי כך שהיא עשויה במקרים מסויימים להחיש מאד את קיצה – בעיקר אם מג מנוסה די הצורך אינו נוכח כדי לאזן את התהליך לרמה כזו שישאר הפיך. כך או כך, גם במידה והלידה עברה בשלום, ידרשו עשרות על עשרות של שנים בטרם תהיה הקאהרויאנית כשירה ללידה נוספת (ובדרך-כלל, תקופה ארוכה מזו עד שתהיה מוכנה נפשית לשוב לאותו תהליך מייגע). לכן, לידה בתדירות העולה על מאה שנים היא נדירה ביותר, ובדרך-כלל תזוהה כסימן היכר לקלאן או משפחה פרימיטיבית, שלא יודעת לשמור על כוחן היקר של הנשים שלה באורח מספק. לאישה קאהרויאנית ישנה יכולת, במידה שהיא מתעברת במועד לא רצוי, לספוג את העובר (ובעיקר את האנרגיות שלו) בחזרה אל תוך גופה, ולמנוע תהליך שיוביל במידה רבה של סיכוי למותה ולמות העובר גם יחד.

עם זאת, ובאורח מפתיע, הקאהרויאנים מתבגרים במהירות רבה יחסית לתוחלת החיים שלהם, ולמעשה – באורח איטי אך מעט משל בני-אדם; קאהרויאנים מגיעים לבגרות מינית בגיל 15-17 בערך, ולמלוא גובהם בראשית העשור השלישי לחייהם (דבר שלדעת מלומדים מחזק את ההשערה, כי בעבר הרחוק היו אבות-אבותיהם דומים מאד לבני-אדם, והשתנו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בשל המגע ההדוק מאד שלהם עם קסמים רבי-עוצמה ואפלים.
למרות תהליך הגדילה הביולוגי המהיר, רוב הקלאנים הקאהרויאנים – בוודאי הגדולים והתרבותיים יותר, מתייחסים לאותם צעירים כנערים לכל דבר ועניין, באשר לימוד התרבות, הקסם ושאר הדברים ההופכים נער לבוגר עשוי לקחת עוד עשורים רבים. אי לכך, מבחינה תרבותית וחוקית, תבוא הבגרות רק בגילאי 75-100, תלוי בקלאן ומנהגיו המיוחדים.

אמונה קאהרויאנית: הקאהרויאנים, נוכח העבר שלהם, שוטמים את האלים כולם ואינם סוגדים להם. אמנם, הם מכירים בקיומם של האלים וביכולתם, אולם מתעבים אותם, וכל מושג של כהונה ודת באשר היא, והיו רוצים מאד עולם שבו האלים יחלשו כל-כך, עד שיחדלו מלהתקיים כגורם מהותי. לפי גישתם של הקאהרויאנים, האלים הם אויביהם, אשר ניסו וכמעט הצליחו להכחיד אותם בעבר, ועשויים לנסות פעם נוספת בעתיד. מבחינה זו, אין לשיטתם הבדל מהותי בין מנלת'וריוס, פיוריליה והשדים בני האלמוות מזרע צ'אוגורה – כולם כאחד מהווים סכנה, ואינם אלא פגע-רע בדרכם – הנעלה מבין הגזעים החיים על-פני האדמה – לנקום ולזכות במה שמגיע להם על-פי זכות. לכן, סביר להניח כי הקאהרויאנים ישמידו את הכהונה בכל מקום אותו ישעבדו, וידרשו מהגזעים הזוטרים לסגוד להם ולאר-טורגול בתור מעין 'גזע האדונים', ו'מלך המלכים' הכל-יכול.
נראה, שגם בקרב קאהרויאנים עריקים שהפכו לאויביו של אר-טורגול, אין נטישה טוטלית של אותה גישה, וקיימת אף קיימת אותה מרירות כלפי האלים (אף אם היא לובשת צורה מעודנת יותר ואלימה פחות); כאמור, אפילו מתוך אותם עריקים, רק קומץ קטן (כגון אמריל המפורסמת) שינה כליל את דרכו והסכים 'להתפייס' עם אחד האלים – באותו מקרה עם אלת האור, ואומרים כי אף שם – לא בלא היסוס, ולא בלא העלאת טענות ורגשות קשים מאד.

הקאהרויאנים מאמינים, לעומת זאת, בקיומה של נשמה הנפרדת מהגוף בעת המוות, ולפי אמונתם, היא מתגלגלת מחדש בתום תקופת המתנה מסויימת, בדרך-כלל בתוך אותו קלאן ממנו הגיע הנפטר; למעשה, תורת גלגול הנשמות הקאהרויאנית היא תורה פסימית מאד, לפיה אין מנוחה ואין מנוח בעבורם, והם מסתחררים לנצח בתוך מאבק אינסופי, אשר כבל אותם לנצח נצחים לתוך עולם אפל: הם חלק ממנו, ונגזר עליהם לצאת ממנו ולחזור אליו שוב ושוב, עד סוף כל הדורות. נראה, כי בהתאם לאמונה זו, או בכדי לפגוע בדרך הקשה ביותר, דאג אר-טורגול כי נשמותיהם המיוסרות של קורבנותיו מקלאן הנרקיס השחור לא יוכלו להתגלגל מחדש, אלא יוותרו כבולות לקסם האפל של מגדל המחט עד לקץ כל הדורות.

 

מוצאם של הקאהרויאנים: הגרסה המקובלת על רוב המלומדים, היא כי הקאהרויאנים הראשונים היו שרידיה של האצולה ההורקארית – אצולה, אשר ממש כמו הקאהרויאנים דהיום, היתה שילוב מוזר בין תרבות עילית, עידון וגינונים מורכבים ושובי-לב, לבין העובדה כי רובה נמצא עבר החורבן במצב של רקבון פנימי עמוק ואכזריות תהומית. לפי גרסה אחת, מדובר באותם אצילים ומכשפים מושחתים, אשר מזלם וכוחות הקסמים שלהם שיחקו להם, ואפשרו לחלקם לשרוד את זעמו של מנל'תוריוס ולהתחבא עד שסיים האל העתיק והזועם לכלות את זעמו בארצם ובעמם; לפי גרסה אחרת, המדובר דווקא באצולה ממחוזות הצפון של האימפריה, שהמרתה את פיו של פירל סאורת'ארק, ניסתה לשווא להגן על עמה מטבח אכזרי, ונאלצה להסתתר בצפון הרחוק.
שתי הגרסאות, לעומת זאת, מסכימות על שורה ארוכה של נקודות, אשר תרמו מאד להתפתחותם של הקאהרויאנים מאז ועד היום:
ראשית-כל, אין ספק כי הקאהרויאנים פיתחו תיעוב עז כלפי האלים בכלל, וכלפי מנלת'וריוס בפרט; בין אם עסקינן בתומכיו המושחתים של סאורת'ארק, שצידדו בו כאשר ניסה להפוך את עצמו לאל, ובין אם מדובר באלו שזעקו לשווא לאלים – תחילה, שיצילו אותם ואת תומכיהם מזעמו של סאורת'ארק, ולאחר מכן, כי יפילו אותו בדרך שתאפשר להם לשוב ולהשתלט על מולדתם העתיקה ולטהר אותה – אך תחת זאת, בחר מנלת'וריוס לקלל את הורקרייס כולה בקללת חורבן איומה אשר כילתה את רוב עמה, והשליכה את רוב השורדים אל מעבר להררי חושך. מכאן, נגזר עקרון יסוד של התרבות הקאהרויאנית – אמנם, הם מודעים לקיומם של האלים – אולם הם שוטמים אותם ומסרבים לסגוד לאל או לבן-אלמוות כלשהו; הקאהרויאנים דוגלים בכך, כי בני התמותה (אם אפשר לכנות אותם בני תמותה), או למצער הנעלים שבהם, יכולים להתחרות באלים, ואין הם זקוקים לחסד כלשהי מצד ישות עליונה אכזרית ונקמנית כדי לחיות את חייהם ולקחת את מה ששלהם בזכות. מנלת'וריוס שנוא עליהם במיוחד, ולפיוריליה הם רוחשים לכל היותר בוז, כצדקנית שהרבתה לשפוך דמעות, אולם לא נקפה אצבע בעבורם – ואת הולקיריות שלה שלחה אך ורק בכדי לעזור לבני-האדם, ולא להם; אי לכך, האגדה מספרת כי כאשר ניסתה פיוריליה לנסות לקנות את ליבם ולהביאם בחזרה אל תוך האור, זכו שליחיה במוות איטי ומלא יסורים בתור תשובה, או נשלחו אליה בחזרה כצללי אופל מיוסרים; רק קומץ קטן מהקאהרויאנים (בין היתר, אמריל דה לה-מונרקיס המפורסמת, מפקדת המשמר הקייסרי לעתיד) נענו לקריאה, וגם הם בלב ובלב.

השאלה האחרת העולה בנוגע לקאהרויאנים, הינה מה הפך אותם – אציליה של אומה אנושית עתיקה – מבני-אדם "רגילים" מגזע אנשי הליל לדמויי-אדם שונים ומוזרים, בעלי תכונות יוצאות דופן כל-כך. תשובה אפשרית ומקובלת אחת, קשורה לתאוריה, כי הורקרייס כולה שימרה משהו ממורשת גזע הנארא'קי הקדום, וכי חלק משרידיו של אותו גזע לבשו דמויות אנוש והתערבבו בבני-האדם ההורקארים. לפי תאוריה זו, הרי שבעוד כל אנשי הלילה קיבלו כמות מסויימת (אף אם קטנה) של דם נארא'קרי (בעוד במקביל, העממים העתיקים התערבבו באותו אורח באנשי התיש), הרי שהאצולה ההורקארית קיבלה מנה גדולה בהרבה מדמו של אותו גזע עתיק, ואי לכך, נבדלה כבר באותם ימים באורח ניכר מבני המעמדות הפחותים יותר – ומכאן, השוני בין בני האדם והקאהרויאנים, שהלך והתעצם במהלך הדורות, לאחר שנפרדו דרכיהם בחורבן הורקרייס. תאוריה זו מקבלת חיזוק מסויים, בין היתר, משום שהנארא'קי, לפי כל המסורות העוסקות בהם, היו יצורים הקשורים באורח הדוק ליסוד האוויר – תכונה שנשמרה היטב גם בקאהרויאנים, אף שבמידה פחותה בהרבה.
תאוריה אחרת, פשוטה יותר (אף כי לא בהכרח סותרת את הראשונה), נוגעת לכמות האינטנסיבית של קסם שספגו אבות-אבותיהם של הקאהרויאנים, שהתעקשו להשאר ולנסות להאחז בארצות המקוללות שהיו פעם מולדתם המעטירה; לפי תאוריה זו, אין ספק כי הכמות העצומה של קסם אפל, שנספגה בקרקע, באוויר ובמים והפכה את הורקרייס המעטירה ל"ארצות האבודות", השפיעה על הקאהרויאנים ושינתה אותם אט-אט בגוף ובנפש. זאת ואף זאת; נראה שהקאהרויאנים, ולו בכדי להתגונן מן הרעלים, הקללות והיצורים המעוותים סביבם, נאלצו להשתמש ולהפוך תלויים בעצמם בכמות אינטנסיבית של קסמים רבי-עוצמם פרי יצירתם הם – ואף אלו, בסופו של דבר, השפיעו עליהם והפכו אותם שונים משארי-בשרם האנושיים. זאת, כאשר במרוצת הדורות, ככל שהאפילו יותר והתבשלו בתוך מרירותם ורשעותם שלהם, כאשר ארצות מקוללות מקיפות אותם, עשו שימוש אינטנסיבי יותר ויותר בכשפים אפלים רבי עוצמה, הגובים מחיר כבד מאד, קל וחומר כאשר חוזרים עליהם שוב ושוב.

 

הקאהרויאנים עצמם נוטים, מטבע הדברים, לזלזל בתאוריות של בני-האדם, ואף אלו מתוכם שפנו עורף לרודן האפל ולמעשיו הזדוניים וערקו אל המחנה הנגדי, אינם אוהבים להאריך בדברים או לשתף יתר על המידה בסודותיהם ובהיסטוריה שלהם. חרף זאת, ברור למדי כי הם תופשים את עצמם כגזע עתיק ונעלה (ולשיטת רבים מהם, גזע אדונים שרשאי לשעבד את כל אותם lesser beings עלובים כבני-האדם, ולעשות בהם ככל העולה על רוחו – בעבור כח, שעשוע ונקמה גם יחד). נראה, לשיטתם היו מעמד נפרד לחלוטין עוד בהורקרייס, אליה הגיעו מציביליזציה קדומה עוד יותר, שאף היא לשיטתם היתה קאהרויאנית, ודומה מאד למה שהקאהרויאנים הם כיום. עד כמה שתאוריות אלו נראות בעייתיות, שלא לומר מלאות חורים וסתירות, הרי שמפליא לראות, כיצד הקאהרויאנים נאחזים בהם בלב שלם ובקנאות, וגם רבים מאלו שבחרו לחזור ולהלחם כנגד בני האדם (ולא פעם, נגד אחיהם), לא הניחו לה לחלוטין, ומעדיפים לעטות גאווה זועפת ולסרב להסביר את מניעיהם, או לכל היותר לומר באי-רצון, כי הם מצאו לנכון, מסיבותיהם שלהם, להלחם לצד ה-lesser beings ולהגן עליהם מהגורל האיום הצפוי להם, למרות שאותם גזעים זוטרים אינם אלא יצורים כפויי-טובה, שאינם מבינים את הקורבן שבעלי-בריתם מקריבים למענם.

החברה הקאהרויאנית: החברה הקאהרויאנית התפתחה במשך אלפיים שנים [3] בסביבה העויינת והרוויה לעייפה בקסם אפל של הארצות האבודות; מקוננים על חורבן ארצם ומלאי זעם ושנאה לאלים שהמיטו עליהם חורבן שכזה, נאלצו השורדים המעטים להאבק בתנאים קשים באורח קיצוני, והסתמכו יותר ויותר על הקסם (ובתוכו, לא במעט על קסמים אפלים) – תכונה שבתור אצילים הורק אריים לשעבר, היתה מפותחת מאד בחברתם בלאו-הכי. בהדרגה, עלה בידיהם להשתלט על איזורים גדלים והולכים, שאף אם האפלה ושרידי הקללה לא סולקו מהם, הרי שעלה בידי הקאהרויאנים לכפוף את כל אותם כוחות אפלים למרותם – במחיר פנימי קשה מנשוא.
החברה הקאהרויאנית מחולקת, עוד מקדמת דנא, למה שבני האדם מכנים "קלאנים" (הגם שיתכן שאותו מונח מושרש הוא מזלזל מדי, ולמעשה מדובר בעמים לכל דבר), שכל אחד מהם פיתח מנהגים, תכונות והתמחויות קסומות לפי טעמיו; הקלאנים הגדולים, שמונים רבבות רבות של חברים, הקימו ערים של ממש; הקטנים יותר, שמונים אלפים בודדים, חיים באורח כפרי או פרימיטיבי יותר, בדרך-כלל באיזורים יחודיים או קשים לגישה. כל זאת, כאשר נראה כי מעגל הגומלין של זרימת האנרגיה הקסומה בין הקאהרויאנים לאיזור מגוריהם הלך והתעצב באורח חזק יותר ויותר עם השנים, עד שאותם איזורים כמעט אימצו להם דמות הולמת לאדוניהם, ולהיפך – מהיערות היפיפיים, נוטפי הזדון העדין והמתקתק של קלאן הירח (ע"ע), וכלה ברכסים השחורים והנוקשים כפלדה של קלאן להב-החצות, או איזור האימים הלח של יער שקוע וארוג קורים רעילים שמקיף את נור'וידין - קריית הזדון של קלאן העכביש.

משטר ומשפחה: מרבית הקלאנים (במיוחד הגדולים) מנוהלים או נוהלו בידי בית מלוכה, שנחשב כשושלתו של האציל ההורקארי שהוביל את סיעת המייסדים המקורית אל מקום מושבם, והיה ראש יוצרי הקסם וקודקס החוקים של הקלאן (ונוכח תוחלת חייהם הארוכה מאד של הקאהרויאנים, לעיתים התחלפו שליטים ספורים בלבד מאז, תלוי ביציבות ובסדר הפנימי בקלאן). למרות שבעבר, נשאו אותם ראשי קלאן תארי מלכים, הרי שמאז המאה ה-9,  כאשר כרעו ברך בפני אר-טורגול - חלקם מרצון וחלקם מאונס – עברו מלכי הקלאנים לשאת בתואר "הנסיך האב", או "הנסיכה האם" (להבדיל אותם מצאצאיהם, הנסיכים גרידא); מתחת לנסיך האב או לנסיכה האם, מצויים צאצאיהם ואנשי החצר השונים, בתוספת לכמה וכמה בתי אצולה המתגאים ביחוס עתיק וכוחות קסם כבירים; כמו כן, ברוב ערי הקלאנים קיימות מספר גילדות, גם הן בעלות יחוס ומסורת המתחרה בזו של בתי האצולה; וכל אלו נאבקים בזה בזה על עוצמה והשפעה, כאשר המאבקים נעים מתחרות עדינה וגדושת תככים מתחת לפני השטח, עד למאבקים פרועים ועקובים מדם – תלוי בקלאן, בתקופת הזמן, ובידו הקשה של הנסיך האב/הנסיכה האם, ומידת ההערכה והפחד שרוחשים כלפיהם (או העדרה).
נקודה חשובה היא, כי ברוב-רובם של הקלאנים, כל אותה רשת תככים רעילה ואכזרית, מוסווית רוב הזמן מתחת למסכת שלמה של נימוסים וכללי-טקס מעודנים – וזאת באשר למסורות תפקיד עקרוני באורח כמעט בלתי-נתפש אצל רוב-רובם של הקאהרויאנים. שאלות של יחוס, מסורת וטעם נכון תופסות מקום חשוב, באשר לכל הדברים (כולל האכזריים והבוגדניים ביותר) יש דרך ראויה להעשות בה. כך למשל, השושלת היא ערך עליון, כמעט מקודש בעבור רוב-רובם של הקאהרויאנים – ואין מדובר רק בבתי אצולה, אלא נראה שכמעט לכל קאהרויאני, גם מן המעמד הפשוט ביותר, ישנו אילן יוחסין ומשפחה שהוא בשר ומבשרה ושמהווה מקור להשתייכות, לגאווה ול"מקום בעולם" באורח כללי; קידומה וטובתה של השושלת הם ערך עליון, גם כאשר הדבר בא על חשבון הפרט. כך לפחות להלכה; בחיי המעשה, מאבקים אכזריים, הרעלות ורציחות בתוך המשפחה לא פסו מעולם מהחברה הקאהרויאנית, ביחוד מן המעמדות הגבוהים; וכבר ארעו מקרים בהם בנים רצחו את הוריהם ולהיפך – אולם גם במקרה כזה, חשוב מאד לנסות ולהציג את המעשה – אכזרי ואנוכי כאשר יהא – כמכוון לטובת השושלת (שעומדת גם מעל לחייהם של ההורים/הילדים שנרצחו). שלילת שם משפחה או התנקות סופית מסוג אחר מן השושלת נחשבת לאחד העונשים החמורים ביותר, משום שלכאורה קאהרויאני בלי שושלת הוא כלום – אפס מאופס וחסר מעמד, שלעיתים לא זכאי אפילו להגנה הבסיסית ביותר מן הקלאן שלו. זאת, בחריג אחד – של פרט שהוא כה רב עוצמה, מוערך וחסר מעצורים, שיש בידו להקים שושלת חדשה משל עצמו (כך למשל, אמריל המפורסמת).

 

דרך האיזון וחלוקת הכוחות בין הנסיך ומשפחתו מחד, לבין בתי האצולה והגילדות מאידך משתנה מקלאן לקלאן; עם זאת, מצב של דספוטיזם מוחלט הוא כמעט בל ימצא בתוך קלאן קאהרויאני (מלבד כמובן, הקלאן של אר-טורגול עצמו, "חסרי הנשמות", ע"ע); בדרך-כלל, גם הנסיך החזק ובעל העוצמה הגדולה ביותר, זקוק לתמיכתם של מספיק בעלי כח אחרים (כגון משפחות מיוחסות), ולו בכדי שיהיו מספיק גורמים אשר יגנו עליו מפני סכין בגב. יוצא, כי החלטות חשובות מתקבלות בדרך-כלל בהתייעצות – אם כי טיבו של הטריבונל (האם ראשי האצולה, מועצת הלוחמים הבכירים, בכירי הגילדות או כל שילוב בינם (ובינם לבין גורמים אחרים) משתנה מקלאן לקלאן (כאשר הקלאנים הקטנים יותר יעדיפו מבנים פשוטים יותר, המזכירים מועצת זקנים או מועצת לוחמים גרידא). דבר זה דורש מהנסיך האב או הנסיכה האם מידה רבה של נסיון וכריזמה, אחרת הוא עשוי למצוא את עצמו הופך עד מהרה לבובה חסרת כח, או מסולק בדרך כזו או אחרת לטובת בן משפחה מוצלח יותר.

מסורת זו, של התחשבות והתייעצות, היא גם אחד הדברים שגרמו להתמרמרות רבה מצד רבים מהקלאנים – במיוחד הגדולים והעתיקים יותר – כלפי העריצות המוחלטת שכפה עליהם אר-טורגול; אלא שעד כה, לא עלה בידי איש להפילו או לרוצחו (הגם שלא מעט נסיונות נעשו, האחרון בהם לפני עשרות שנים בודדות), ותגובתו לכל נסיון כזה היתה כה נחרצת ואכזרית, עד כי בדרך-כלל הקלאנים מעדיפים להרכין ראש ולהכנע למרותו השנואה. זאת ועוד; נראה שחוסר האמון העתיק בין הקלאנים הגדולים משחק גם הוא לטובת הרודן; באשר ידוע, כי אף אחד מהקלאנים לא ימהר לסמוך או להפנות גב לאחרים, ולעולם לא יהמר בלב שלם על כך כי 'בעלי בריתו' לא יבגדו בו ויסגירו אותו לרודן במקום לסייע לו.

 

הקאהרויאנים והקסם: השימוש האינטיסיבי, ארוך השנים שעשו הקאהרויאנים בקסמים רבי-עוצמה, אגב מגורים בארצות רוויות בקסם אפל, השפיעו על הישויות שלהם באורח בלתי הפיך, והפכו אותן לא רק ל"מאגיות" יותר, קרי, רגישות ונגישות יותר לזרימת האנרגיות הקסומות, אלא גם לתלויות יותר באותן אנרגיות. בעוד שננסי האורנים (למשל) חומדים קסם בעיקר בעבור עוצמה ונוחות שהוא מספק, ומתענגים מדי פעם על שאיבת אנרגיות קסומות אל תוכם, הרי שבעבור הקאהרויאנים, לא מדובר בשעשוע אלא בצורך קיומי. למעשה, קאהרויאני נזקק להזין את עצמו בקסם, ממש כפי שהוא נזקק למזון ולמשקה; רעב ממושך לקסם, או שהיה באיזורים עניים בקסם, יכולים לגרום לקהארויאני לתחושה הולכת וגוברת של מצוקה וכאב עמום, חולשה, הפחתה ביכולות המאגיות שלו ואפילו טשטוש של הראיה והחושים החדים בהם הוא ניחן, עד שהעולם סביבו נראה לו מטושטש, אפור ובלה מזוקן. במקרים קשים, הדבר יכול להסתיים בטירוף בלתי הפיך.
מסיבה זו, כל הקאהרויאנים ניחנו ביכולת לשאוב אנרגיות קסומות; במקרה שהם חיים בסביבה משופעת מאד בקסם (כמו ערי הקלאנים הגדולות בקאזאטיריה, שם מותקנים קריסטלים ושאר מכשירים המקרינים אנרגיות מכושפות), הוא מסוגל לשאוב אותו באורח כמעט אגבי מן האוויר, ואינו זקוק ל"תזונה" נוספת. במקומות אחרים, רחוקים מן "הציביליזציה", שם מקורות הקסם זמינים פחות, הם נאלצים (או נהנים) להשתמש ביכולות שלהם בכדי לשאוב קסם מקורבנות מזדמנים; למעשה, כל יצור תבוני, גם אם אין לו קסם פעיל משל עצמו, מכיל בתוכו מעט אנרגיה מאגית שניתן לשאוב; אולם מובן שקוסם יכול לספק "ארוחה" מזינה וטעימה במיוחד. שאיבת האנרגיה היא כח דמוי-לחש, שנראה כמו קרן כחולה-ירקרקה; בהנחה ששואב האנרגיה אינו מעוניין להזיק יתר על המידה (וגם מתורגל לשלוט ברעב המאגי של עצמו), התוצאה היא אובדן זמני של מאנה (עבור קורבן מטיל לחשים), או חולשה זמנית ובלבול עמוק (עבור קורבן שאינו מטיל לחשים). ישנה שמועה, שניתן להפעיל את יכולת השאיבה גם בדרכים מתוחכמות יותר וכמעט בלתי מורגשות, אולם אלו דורשות מגע גופני הדוק (מכאן הסיפור על נשים קאהרויאניות, שמסוגלות לשאוב כוחות אגב פיתוי ומעשה אהבה).
מאידך גיסא, כאשר שואב האנרגיה הוא יצור מרושע הנהנה לגרום יסורים ולהמית באורח נורא, שאיבת האנרגיה הופכת למכשיר קטלני – במיוחד כאשר היא מופעלת על קורבן כבול וחסר יכולת להתנגד. ישנם אינספור ריטואלים קאהרויאנים לשאיבת נשמה, בין אם בעבור שימוש מיידי בכוחות הקסומים, ובין אם בעבור כליאתה בחפצי נוי, גבישים ומכשירים אחרים המקרינים אנרגיה קסומה, ונעשה בהם שימוש רב במשתאות, טקסים מפוארים וסמלי סטטוס אחרים למיניהם. את הגוף המת למחצה, אפשר לנצל לאחר מכן לצרכים אחרים – בין אם קונסטרוקט אלמת, בין אם לניסויים קסומים, להזנת בהמות תופת או לכל מטרה מתועבת אחרת. עם זאת, ראוי לציין כי – בניגוד לשמועות הפופולאריות – שימוש קטלני בכוחות השאיבה מצריך בדרך-כלל ריטואל מורכב יחסית, וקשה מאד לבצעו במגע גופני גרידא. זאת ועוד; מספרים, כי זלילה גסה מדי של אנרגיה מאגית עשויה להסב נזק כבד לקאהרויאנים; החל מכך, כי זלילת אנרגיה רבה מדי תביא את הקאהרויאני למצב הדומה מאד לשכרות קסומה (מה שיהפוך אותו לבעל כושר שיפוט לקוי ופגיע מאד), והמשך בסוגים מגוונים של הרעלות קסם (חולפות או בלתי-הפיכות), עיוותים, התקפי טירוף ואובדן צלם אנוש.

הרוע הקאהרויאני: בעיני "האדם הפשוט", נחשבים הקאהרויאנים לסמל אפל ומסתורי של רוע טהור, היושב אי-שם בארצות רחוקות ורוקם מזימות להשמדת הגזע האנושי. הקאהרויאנים נתפסים כבריות ערפדיות, יצורים שכל תרבותם העילית רקובה ומהווה מסווה לסדיזם חסר תקנה, יצורים של רוע מוחלט שעוותו בלא תקנה בקסם האפל של עצמם, ושכל מהותם וישותם מושקעת בשנאה לכל הגזעים האחרים ובמזימות אפלות להאפיל את העולם כולו ולשעבד את כל הבריאה. לא בכדי, בעיני אנשים רבים (שרובם המוחלט לא ראו קאהרויאנים מימיהם), המושגים 'קאהרויאני' ו'דאמון' קרובים למדי זה לזה.

אלא שבפועל, מדובר אך בחלק מהאמת. אין ספק, כי השנאה עתיקת היומין כלפי האלים ובני האדם כאחד, והקסם האפל שעיצב את חייהם השפיעו עמוקות על הקאהרויאנים, ולא לטובה. אין גם ספק, כי רובם אכן יכולים להחשב כ'מרושעים' – מבחינה זו שנולדו וגדלו אל תוך תרבות אכזרית, שמאמינה כמעט באורח אובססיבי בעליונותה המוחלטת על כל האחרים, ובזכותה וחובתה לשטום אותם ולנקום בהם על חטאי העבר.

אלא, שאין פירושם של דברים כי זו האמת המלאה, וכי הקאהרויאנים (מלבד "חסרי הנשמות") נעדרי היכולת לבחירה בין טוב לרע. הזדוניים יותר שביניהם אכן מתענגים על הצער והיסורים שהם גורמים לאחרים, ושואבים מכך סיפוק חולני הדורש סיפוק מחדש, וכך הלאה; אלו גם יזדהו בכל ליבם ויסגדו לרשעותו ואכזריותו של אר-טורגול, מפללים ליום בו יוביל אותם לנצחון הסופי, שיהפוך את חייהם של בני-האדם ודמויי-האדם האחרים לגהינום עלי-אדמות. אחרים, לעומת זאת, רואים בכך סוג של גזירת גורל, משהו חזק מרצונו של פרט בודד, או טיבו (לעיתים המצער) של עולם. מבחינת הקאהרויאנים, הם חיים בעולם אכזרי ועוין, שאפילו (ובמיוחד) האלים שלו שוטמים אותם ומפללים למפלתם ולהשמדתם, או לדעיכתם עד שיהפכו לצללים מיוסרים שימוגו בפני הגזעים האחרים; עולם שבגד בהם וחרץ עליהם גורל נורא, שהם נאבקו לו ויכלו לו – גם אם לא לחלוטין. ואם כך, מאחר והעולם כה אפל, בוגדני ואכזר, כדי להתקיים וליטול את הראוי להם, הם פשוט נאלצים לשלוף ציפורניים. קאהרויאנים שדוגלים בתפיסה כזו, יהנו הרבה פחות מיסוריהם של קורבנות אנושיים, ואולי אפילו יכבשו מידה מסויימת של צער – ביודעם כי זו המסורת, כאלו הם חוקיו של העולם, וכי התפקיד האפל נכפה עליהם (ביחד עם הרודן המתועב, כלפיו רבים מהם רוחשים מרירות רבה, וכלל לא בטוחים האם הוא קאהרויאני או סוג של שד או שטן עתיק שלבש דמות כזו במרמה).

נראה, כי בליבם של הקאהרויאנים, או למצער רובם המכריע, משתוללת מערבולת אפלה של תחושת עוול, זעם וקורבניות (כל הגזעים האחרים שוטמים אותם מלכתחילה, כולם שותפים לעוול הנורא שנעשה להם בראשית הימים, או למצער הרוויחו ממנו בדיעבד), שהפכה במרוצת השנים לסופה עזה של כעס ומשטמה פראית, גם אם היא מרוסנת מאחורי תרבות-עילית המקדשת נימוסים מסוגננים. היכולת לבחור בין טוב לרע קיימת, אולם כדי להשתמש בה על הקהארויאני להתעלות מעל אותה מערבולת שחורה ומשתוללת, ולרסן אותה במידה כזו שתאפשר לו לבחור את דרכו ואת יחסו לאחרים באורח מודע וכנה יותר. אלא שרוב הקאהרויאנים אינם מצליחים לגייס משאבים ועוצמה פנימית מספיקה כדי להגיע או אף להתקרב לאותה נקודה. מקצתם נסחפים עם המערבולת השחורה מרצון ומתענגים עליה; אחרים נסחפים ונכנעים לה בלית-ברירה ובמעט עצב; כך או כך, התוצאה היא כי רוב מוחלט של הקאהרויאנים נותרים עמוק בלב האפלה, וסרים – מרצון או מאונס – למרותו של הרודן אר-טורגול.

אופי והתנהגות: הקאהרויאנים נחשבים, בעיני בני האדם, לטיפוסים יהירים וקרים, כמעט חסרי רגש (מלבד כשרון בלתי נדלה לשנוא ולהתנשא). נראה, שמקור הדבר (אף אם הסטריאוטיפ, באורח לא מפתיע, גורף וגס מדי), כי צורת החשיבה הקאהרויאנית היא מסודרת, ובעלת יכולת ניתוח מורכבת באורח מרשים למדי; אין פירוש הדברים כי לקאהרויאני אין רגשות, אולם הוא יודע לכבוש ולשלוט בהם היטב (ומי שלא, יתקשה מאד לשרוד לאורך זמן), ובדרך-כלל הוא מסוגל לבודד אותם ולחשוב במידה משביעת רצון של הגיון, במקומות בהם בני-אדם ויצורים רבים אחרים מניחים לרגש או לתשוקה רגעית להשתלט עליהם. כך למשל, עלמה קאהרויאנית בהחלט עשויה להתאהב באורח לא רציונלי ובמועמד לא הולם; אולם ברוב-רובם של המקרים היא תצליח להפריד בין רגשותיה לבין הצורך לנתח בהגיון את המצב, לחשוב כיצד הדבר ישפיע על השושלת שלה, ועל מעמדה שלה בתוך השושלת, ולוודא היטב שאהובה היקר אינו נצלן חסר ערך, או טיפוס שמתעתד לתקוע סכין בגבה בהזדמנות הראשונה. בהנחה שההגיון ישלול את הרגש, הרי שקאהרויאני יחוש צער, אבל ישמע בדרך-כלל לצו ההגיון. הסיפורים האנושיים הנפוצים כל-כך, על נערה מתבגרת שמשליכה את כבודה, את כבוד-משפחתה ואת הכל כדי "להתאחד עם אהבת הנצח שלה" (שאינה, בדרך-כלל, יותר ממשיכה מינית עזה, מהולה בלא מעט טפשות וקוצר-רואי), נראים לקאהרויאנים הוכחה נצחית עד כמה שארי-בשרם הרחוקים, בני-האדם, הם גזע פרימיטיבי, שונה אך במעט מאנשי התיש ושאר חיות מגוחכות הולכות על-שתיים.

אין ספק, כי הקאהרויאנים, בדרך-כלל, מחושבים יחסית (מלבד אולי מספר קלאנים פרועים שנחשבים בעיני האחרים כתחתית החבית), הבעות הרגש שלהם, אם כבר, נעשות באורח עקיף ומתוחכם, שעשוי להראות בעיני אחרים כקריר וחסר-רגש; והם מעדיפים בדרך-כלל דיבור עקיף ורמיזות מתוחכמות על עימות מילולי ישיר וגס. 
קאהרויאנים, גם בשל יכולת ראיה עדינה, רגישים מאד לצבעים, להרמוניה ולארכיטקטורה; א-סימטריה וכאוטיות מגעילים אותם, ובדרך-כלל הם מפקפקים מאד עד כמה הברואים הזוטרים מסוגלים להבין הבנה ממשית בכל הנוגע לטעמים עדינים, שמשולבים בזרימה של אנרגיות מאגיות, צלילים ענוגים (כולל מוסיקת יסורים בלתי נשמעת של נשמה שנשאבת מן הגוף ובוערת באש-צללים קסומה) ועוד.

 

הקאהרויאני העריק – קווים לדמותו וצורת התנהגות ומחשבה: גם בקרב אותם קאהרויאנים שערקו מקאזטיריה, ואפילו אלו שנלחמים שכם עם שכם לצד בני-האדם כנגד אחיהם ובני-גזעם שלהם, נדיר למצוא 'חזרה בתשובה' של מי ש'חי בחושך וגילה את האור'; נהפוך הוא. רוב מוחלט מבין אותם קאהרויאנים לא שינו למעשה את צורת המחשבה הבסיסית שלהם; הם עודם מאמינים, שהעולם בוגדני, אפל ואכזרי; שבני-האדם והאחרים הם פראיים, בעלי יכולת חשיבה והבנה נחותה (שלא לדבר על חוסר טעם וצחנת גוף מבחילה), וכי אבות-אבותיהם היו קורבן לעוול נורא, ועוד.
ולמרות שהם עודם מאמינים בכל זאת, אותם פרטים עשו את הבחירה המודעת לפעול בניגוד לצו השנאה והזעם שלהם, בדרך-כלל מתוך תיעוב עז לאר-טורגול, והבנה תחת רודנותו, הולך הגזע הקאהרויאני האצילי והנעלה ומדרדר לתהום-תחתיות (מלווה, בדרך-כלל, גם בהבנה קודרת כי שורשי הרוע והרקבון פשו בכל, כולל בשושלות האהובות שלהם). המעבר לצד האחר נראה כצעד כואב באורח בל-יתואר של הקרבה עצמית (ולא רק בגלל הסכנה האיומה האורבת להם אם יתפסו, אלא קודם כל בגלל שבני-שושלתם הפכו לאויביהם, וכך אבד למעשה מקומם בעולם) - והם לא אחת מרירים מאד על "חבריהם החדשים", שכלל אינם מבינים איזה קורבן נאלצו להקריב – שלא לדבר על כפיות הטובה המזעזעת שמגלים בני-אדם רבים כל-כך, שנוהגים בהם באורח משפיל. קאהרויאנים כאלו עשויים לחשוב, באורח עמום, על תכנון עתיד חדש כלשהו, אבל בדרך-כלל לוקים בחשיבה פסימית מאד; מי כמוהם מכיר ויודע, אילו כוחות עצומים עומדים לרשותו של אר-טורגול, ומה מצפה – בעוד שנים או דורות אנוש ספורים, לכל עדת בני האדם השוטים, הנפוחים והנבערים, שאינם מסוגלים אפילו לחלום על הסיוט שעתיד לנחות עליהם במלוא עוצמתו.

יוצא, כי מצד אחד, קאהרויאני עריק שכזה יודע היטב, כי אין לו עוד דרך חזרה, ונחוש בדעתו להלחם באר-טורגול ובעבדיו נוטפי הזדון עד הסוף (אפילו במחיר של הנורא מכל – מאבק ישיר במשפחה שלו עצמו, הגם שלא פעם, שני הצדדים ינסו להמנע מזה); הוא בחר בחירה מודעת, לפי כל המשמעות שיש לדבר מבחינת צורת החשיבה הקאהרויאנית, והוא שלם עימה באורח כואב ועגום; מאידך גיסא, הוא לא שינה לגמרי את מהותו ויחסו לבני-האדם; הוא פשוט הצליח, איכשהו, להתעלות מעבר למרירות ותחושת העוול העתיק, ולהסכים לאותה השפלה מוחצת של הושטת יד ליריב; קהארויאני כזה עשוי לגלות לכאורה קרירות יהירה, וגאווה המכסה על תסכול עמוק, ועל תחושת פחיתות הכבוד מעצם העובדה כי הוא משרת למעשה את אותם lesser beings פראיים וכפויי-טובה, שאינם מעריכים את המתת הזו כראוי (שלא לדבר על הגועל שיחוש כלפי פולחן האלים של בני האדם, בעיקר אלו שגזרו את החורבן על עמו, ואותם למד לשנוא משחר נעוריו); הוא עשוי ליצור קשרי חברות, הגם שלא בקלות; וקשה עוד יותר יהיה לו להודות בכך, בפני עצמו ובפני אחרים (קרי, הוא יגיע לשלב בו הוא יסכן עצמו כדי להציל את אותו ידיד, הרבה לפני שיסכים להודות כי מדובר בידיד, ולא באיזשהו חסד מקרי עם יצור שוטה שאינו מסוגל להבין אותו כלל ועיקר). לעומת זאת, יתכן ועבור כמה מן העריקים האלו, תהיה משיכה בערים גדולות כמו היידרקרון, המלאות באצולה, עוצמה ותככים; אחרי הכל, אם יש לו (ולא פעם, לה) יתרונות מסויימים, מדוע שלא לנצל אותם? בני-האדם, ברובם, הרי קלים כל-כך לתמרון.

עריק קאהרויאני דהיום (להבדיל מטיפוסים מסוגה של אמריל המפורסמת והקומץ שהלך אחריה לפני אלפיים שנים במעין הענות מסוייגת לקריאתה של אלת האור [4]), בדרך-כלל, ישמור על צורת החשיבה וחלק גדול מהתרבות והמנהגים של הקלאן שלו, גם אם יתאים אותם לסביבה חדשה ומרושעת פחות; לעיתים, והדבר נכון במיוחד לריכוזים גדולים יחסית של קאהרויאנים עריקים – בעיקר נור-א-מנליר (ע"ע) – יתקבצו קאהרויאנים עריקים מאותו קלאן ביחד, ויקימו סוג של בבואה (גם אם קטנה וחיוורת) של קלאן המוצא שלהם (ויש אומרים כי נור א-מנליר בכלל, היא סוג של בבואה לקאזטיריה, עודה קודרת ואכזרית, גם אם מרושעת הרבה פחות).

 

הקלאנים הקאהרויאנים הגדולים ומקומות מושבם: לפי המסורת, קיימים חמישה קלאנים קאהרויאנים גדולים: קלאן להב-החצות, קלאן הירח, קלאן העכביש, קלאן אש-התופת, והמעוות והאפל שבין הקלאנים – קלאן חסרי הנשמות, שבראשו עומד אר-טורגול עצמו. קלאן שישי גדול היה קיים בעבר, אולם הושמד באורח יסודי בידי אר-טורגול עם הופעתו בקאזאטיריה במאה ה-9, ונאמר שאפילו נשמות הנרצחים עונו ועוותו באורח שמנע מהם מנוחה או יכולת להתגלגל מחדש אל תוך יצורים חיים, אלא לרצונו של אר-טורגול עצמו.
לכל אחד מהקלאנים הגדולים ישנו איזור מחיה, מעין ממלכה קטנה או ממוצעת משל עצמו, ועיר-בירה עתיקה ומפותחת, בעלת אוכלוסיה של רבבות קאהרויאנים (כאשר לצידם, ברוב הערים, מספר גדול בהרבה של יצורים משועבדים מסוגים שונים); השעבוד הקאהרויאני הוא מתוחכם פחות ועדין הרבה פחות מזה של ננסי האורנים, כאשר העבדים הם לא פעם קורבן לשאיבת אנרגיה חוזרת ונשנית, לקסמים מתועבים ולשאר סוגים של טיפול אכזרי; רובם, בכל אופן, עובדים בפרך במכרות או בשדות, ומניעים באל-כורחם את גלגלי הכלכלה הקאהרויאנית – לפחות הרובד הנמוך יותר שלה. בניגוד גמור לננסי האורנים, הקאהרויאנים אינם אוהבים להשתמש בעבדיהם כמשרתים אישיים, ובאורח כללי, שומרים על מרחק גדול בהרבה בין האדון לעבד; בדרך-כלל, העבדים מאוכסנים במכלאות ושאר מקומות דחוקים ונתעבים בשולי הערים (למעט אולי יצורים קסומים רבי עוצמה, המשועבדים באורח קסום ושונה), ואין לקרב אותם למרכז העיר ולבתי האדונים; משרתים אישיים של קאהרויאנים יהיו, אם כך, יצורים קסומים שזומנו לשם-כך, או קאהרויאנים ממעמד נמוך יותר. ברוב ערי הקאהרויאנים, חל איסור מוחלט על בני-אדם ודמויי-אדם שאינם קאהרויאנים מלהכנס למרכזי הערים, מלבד באישור מיוחד של אחד משועי העיר.
לצד העבדים עצמם, ברבות מערי הקאהרויאנים מסתודד גם מעמד מזוהם נוסף בשוליים הדחוקים והמסוכנים – אוסף מגוון של שכירי-חרב מהסוג האפל ביותר, אנושואידים זדוניים, מפלצות ושאר ברואים אפלים ורצחניים, שנמשכים לעוצמה הקאהרויאנית וסוגדים לה (אם כי, כאמור, הדבר משתנה מקלאן לקלאן).

 

קלאן להב-החצות

בית מלוכה: מייג'מורדיל [5]

עיר בירה: אנקריסט

סטטוס: פתוח לשחקנים

 

קלאן נוקשה ופטריארכאלי למדי, שמפורסם באבירים האפלים וחסרי המורא שלו; לפי השמועות, בירתו שוכנת במרומי רכס משונן, גבוה ואפל במערב קאזאטיריה, ונשלטת מזה למעלה מאלפיים שנים בידי שושלת לוחמים אימתנית בשם מייג'מורדיל. הקלאן נשלט בשיתוף פעולה בין בית המלוכה שלו למספר בתי אצולה צבאית. להבדיל מרוב הקלאנים הקאהרויאנים האחרים, אנשי להב-החצות מאומנים קודם כל ללוחמת פנים אל פנים (אגב שימוש בשיריונות וכלי נשק כבדים), ואילו הקסם תופס מקום משני יותר.

מסופר על קלאן זה, כי הוא הפחות מושחת ואכזרי מבין כל הקלאנים הגדולים, וכי לבניו יש אתוס הכולל סוג של 'כבוד אפל', משל עצמם; בין אם מסיבה זו, ובין אם מסיבה אחרת, היה להב החצות הקלאן הגדול האחרון שכרע ברך בפני אר-טורגול, דבר שעשה רק לאחר מלחמה עיקשת ואכזרית. עם זאת, לאחר כניעתו, נכבל בשבועות נאמנות מכושפות וחמורות, ופרשיו הכבדים היו 'חוד החנית' במתקפת המחץ שהנחית אר-טורגול מאוחר יותר על צפון הסיל'נארלאד.
למרות ההתמרמרות ארוכת השנים של הקלאן על יחסו של אר-טורגול ועל דרכי שלטונו, הרי שרוב-רובם של אבירי להב-החצות נותרו נאמנים לו במשבר האחרון, וסירבו להצטרף לנסיכה הסוררת מן הקלאן, טילאריל, בנסיון הקשר שלה (ושמא, תרמה לעובדה זו גם ההערכה הלא רבה כלפיה בקרב האצולה הצבאית, שרבים מהם תפסו אותה מימים ימימה כנערה מתבגרת וסוררת, שמנסה להדחף בכח למקום השמור לגברים); רק חבורה קטנה יחסית, רובם בני-פמלייתה של טילאריל עצמה, נספחה אל הנסיכה במעשה הקשר שלה, ולאחר מכן נמלטה ביחד עימה מקאזאטיריה. קלאן להב-החצות, שבעקבות המקרה איבד את יורש העצר (שאולץ להתאבד בטענה כי ידע על תוכניתה של אחותו ולא הסגיר אותה), זועם על הנסיכה הסוררת, ודאג לנדות אותה ואת כל תומכיה משושלותיהם וזכויותיהם; כעת, אבירי להב-החצות מפגינים יותר מאי-פעם את נאמנותם לאר-טורגול (הגם שבסתר הם מתמרמרים מאד על יורש העצר החדש שהכתיב, ע"ע), ולפי כמה שמועות, מתחננים בפניו להקדים ולתקוף, בכדי שתנתן להם האפשרות לפגוש את נסיכתם הסוררת בשדה המערכה וללמד אותה לקח אכזרי.

קלאן הירח

בית מלוכה: קרן-צל

עיר בירה: סֶרֶג-אירת'יל

סטטוס: פתוח לשחקנים

 

קלאן הירח: קלאן הירח הוא המפורסם, וכנראה גם העתיק ביותר מבין הקלאנים הקאהרויאנים הגדולים (לפי מסורתו, הרי שבית המלוכה של הקלאן, בית קרן-צל, היה מקורב מאד לבית המלוכה ההורקארי העתיק, שדמו נמהל בדמם). נראה שמקלאן הירח יצא הסטריאוטיפ על הקאהרויאנים המעודנים ובעלי התרבות העילית והקסם העז, שמאחורי מסתתרים רקבון פנימי ואכזריות מעודנת ומצמררת כאחת. לפי השמועות, קלאן הירח שולט באיזור גדול למדי בצפון-מזרח הארצות האבודות, אותו הפך לאיזור של יערות ואגמים בעלי יופי אפלולי שובה לב, שמצפין בתוך יופיו המוזר צללים ורוחות של יגון וטירוף, שמסוגלות ללכוד ולגזור גורל מבעית על כל פולש שהקסם שלו אינו עז מספיק כדי לזהות את הסכנה מבעוד מועד. במרכז אותו איזור, שוכנת העיר היפיפיה והמסוכנת סרג-אירת'יל, אחת הדוגמאות המובהקות לאדריכלות ולטעם קאהרויאני משובח. מסופר, כי סביבות העיר הן איזור היצור העיקרי של יבולים מכושפים, בעיקר יינות וצמחי-צל.
קלאן הירח אכן מפורסם בתרבות העילית המעודנת שלו (שהאכזריות, מעודנת אך נוראה לא פחות, שזורה בו כשתי-וערב) – מריקודים מחוללי קסם, מגים שמסוגלים לארוג דמויות וחפצים מאור הירח, כלים מכושפים שמנצלים את כוחן המאגי של נשמות אומללים מעונות שנוצקו לתוכן, המשמשים בנשפים של האצולה; מוסיקה ושירה עתיקה שאין שני לה, וכך הלאה. בחברה הגבוהה של קלאן הירח, למגים ולרבי האומנים תפקיד חשוב מאד, והם נוטים לזלזל מאד בבני-להב האופל, אותם שוטים ישירים ועטויי פלדה גסה; גברים ונשים כאחד נוטלים תפקיד שווה למדי בחלונות הגבוהים, הכל לפי הכשרון, הכריזמה והיכולת לתכך את דרכך כלפי מעלה.
נקודה מעניינת אחרת הינה, כי קלאן הירח אמנם מיהר להכנע ולכרוע ברך בפני אר-טורגול, מרגע שהבין כי המגים שלו אינם חזקים מספיק בכדי לעוצרו, אולם מסופר כי מעולם לא שירת אותו בלב שלם, וכי בסתר ליבם האפל, בני קלאן הירח רואים באר-טורגול לא יותר מאשר בריון מטונף ויהיר, שמעז להתנשא מעל אלו הנעלים עליו ועל הקלאן שלו ("חסרי הנשמות") עשרת מונים. אלא, שהכניעה והאורח הכנוע לכאורה בו העמידו את עצמם לשירותו של הרודן, לא מנעה מהם להמשיך בסתר בסדר יום משל עצמם, הכולל לא מעט תוכניות עצמאיות וארוכות טווח. קלאן הירח, יותר מקלאנים אחרים, מכיר לעומק את תרבויות בני-האדם, בעיקר בצפון הסיל'נאראלד ומקיים עימן יחסי מסחר חשאיים, אגב שהוא מנסה לצבור השפעה איטית, ולאו דווקא בשירותו או לרצונו של אר-טורגול. מספרים, כי משום-מה, ז'ראל מעניינת אותם במיוחד, וסוכניהם כבר נטועים עמוק בתוכה.

קלאן הירח הונהג, במשך למעלה מאלף שנים, בידי הקוסמת רבת העוצמה, החכמה והסבלנית פינרילאס קרן-צל, בתו הבכורה של המלך ארת'יליאס שנכנע והניח את כתרו לרגלי אר-טורגול; זו, אישה זדונית ומבריקה (ואחת הדוגמאות הקלאסיות לאכזריות תהומית עטופה במשי רך ויפיפה) ניהלה כל העת מדיניות עצמאית למדי – עצמאית מדי, לטעמו של אר-טורגול, והטיבה 'להלך בין הטיפות'; לפי השמועה, ניחשה היטב ומבעוד מועד את תוכניותיה של טילאריל, וכי כמה מאנשיה תומכים בה בסתר, אולם ביכרה 'לשבת על הגדר' ולא להסתכן (או כך סברה אז).
לאחר כשלונה של טילאריל, מיהרה הנסיכה-האם לבית קרן צל להביע את נאמנותה הבלתי-מסוייגת לאר-טורגול, והבטיחה לו לחקור ולמצות את הדין עם כל חברי קלאן הירח שהצטרפו אל המורדים. הרודן קיבל את הדברים ואישר מחדש את מעמדה ואת סמכויותיה של פינרילאס; אלא, שבדרכה חזרה אל סרג-אירת'יל נעלמה שליטת קלאן הירח בלא להותיר זכר – והשמועות מספרות כי נרצחה במצוותו של אר-טורגול (שחיווה כך את דעתו האמיתית על נאמנותה הרבה), והלה הורה כי גורלה ישאר עלום לנצח.
את מקומה של פינרילאס תפסה בתה אתלפלדה קרן-צל, שהתגלתה כקוסמת צעירה, בעלת עוצמה וחוכמה הנופלות בהרבה מאמה, שאינה זוכה אלא לבוז כבוש מצד בכירי המגים של סרג-אירת'יל, ובמיוחד מהעתיק ובעל העוצמה הגדולה מביניהם, פאלינור קאלהירן [6], שהיה יועצה הבכיר וידידה האישי של פינרילאס המנוחה. בצר לה, נראה כי היא נאלצת לפנות יותר ויותר לקבל תמיכה ממגדל המחט, עד שהפכה תלויה כמעט לחלוטין בחסדו של אר-טורגול (ככל הנראה, בדיוק כפי שתכנן מראש).

קלאן העכביש:

בית מלוכה: לאינט'רומויין

עיר בירה: נורוידין

סטטוס: פתוח לשחקנים

 

קלאן מזרה אימים זה, המטריארכאלי ביותר מבין הקלאנים הקאהרויאנים, שוכן בקריית נורוידיין שבדרום קאזטיריה, עיר מוזרה בעלת יופי חולני ומעורר חלחלה, שקועה למחצה בתוך איזור עצום של מנגרובים מעלי אד, מעין יער מוצף ורעיל, ארוג לעייפה בקורים קטלניים. במשך מאות-על-מאות שנים, בהנהגת 'נסיכות אחוות-הרעל' של בית לאינט'רומוויין (שנראה שמקורו, לפחות לפי האגדות, במתנקשת בכירה ששירתה את פירל סאורת'ארק הידוע לשמצה), צבר הקלאן בקיאות מעוררת חלחלה בהתנקשויות וברקיחת רעלים, כמו גם בתחביב ידוע נוסף – גידול והרבעה של עכבישים ארסיים, מכושפים ומקוללים מכל הסוגים והגדלים).

קלאן העכביש יצר לעצמו חברה חשאית, בעלת מנהגים מסועפים ומוזרים, שבה שולטות נסיכות-מתנקשות שלטון בלא מיצרין, ואילו הגברים של הקלאן (באורח המזכיר בבואה מעוותת של הראלז'הארק מנימלאנטיר) נדחקו לגילדות האומנים למיניהם, בעיקר גילדת רוקחי הרעלים. תחת שלטונו של אר-טורגול, נטל הקלאן תפקיד מפתח ביצירה ובפרישה של רשת הסוכנים, המרגלים והמתנקשים של קאזאטיריה, המשמשים 'עיניו ואוזניו' של הרודן האפל. אלא, שאי-כה החל נסיכות לאינט'רומויין לשטום את אר-טורגול; לפי שמועה אחת, נבע הדבר בשל הערכתן, כי האסטרטגיה ארוכת הטווח שלו שגויה; ויתכן כי מסיבות אחרות - יש אומרים, כי הנסיכה האם, לאחר מאות שנים בהן ידיה גואלו בדם של אינספור חפים מפשע ומעשי זוועה, החלה מהרהרת במעשיה ושוקלת – בגיל מאוחר – לפנות לכיוון אחר. כך או אחרת, כל זאת נקטע כאשר הנחית אר-טורגול מהלומה עזה על נורוודיין, ו"לכד את העכבישות ברשת עשויה פלדה"; בית לאינט'רומווין הושמד כליל (כך מסופר), ועל העיר הושלטה גילדת רוקחי הרעלים, באורח הסותר באורח מובהק את המסורת המטריארכאלית של קלאן העכביש.

 

קלאן אש התופת:
בית מלוכה: רָאלֶנדְרוּם
עיר בירה: סירינגהאל
סטטוס: סגור לשחקנים

קלאן מוזר זה, שאומרים עליו שהוא ספק קאהרויאני וספק ראלזהארק, שוכן בסירינגהאל שמצפון-מערב לקאזאטיריה, בתוך איזור וולקני מזרה אימים; בני הקלאן ניכרים בשערם האדום השופע, ובגוון האדמדם מעט של פניהם, להבדיל מהחיוורון המוחלט של יתר הקאהרויאנים. אש התופת הוא קלאן פאטריארכלי מאד, שבניו ידועים כחרשי הנשק ובוני המכונות האפלות המשמשות את לגיונות אר-טורגול. כמו כן, ולהבדיל מרוב הקאהרויאנים, עריהן לעיתים קרובות תת-קרקעיות, ועושות שימוש ענף במאגמה בתור מנגנון הגנה קטלני; ההיכל הגדול של סירינגהאל, כך מספרים, שוכן בליבו של הר געש פעיל, ומוגן בידי דרקונים וחיות תופת אחרות. בנוסף לחרשי הנשק והמהנדסים שלהם, קלאן אש התופת מאמן לוחמים כבדים, עטויים מסכות כבדות בעלות מראה מבעית (הגם שבניגוד לקלאן להב-החצות, הם מעדיפים לוחמה רגלית), שלא לדבר על חיות הזדון יורקות האש שהם מגדלים עמוק בתוך מצודותיהם החפורות עמוק. הקלאן מתגאה בכך, כי היה נאמן לאר-טורגול לחלוטין, וכי איש מבניו לא הצטרף למעשה הפחז הבוגדני של הנסיכה טילאריל.

קלאן חסרי הנשמות:
בית מלוכה: הרודן קאהר'סראל אר-טורגול
עיר בירה: מגדל המחט
סטטוס: סגור לשחקנים

לא ברור מהיכן הגיעו חסרי הנשמות, הקלאן רב-העוצמה, הקר והאפל כמוות המקיף את אר-טורגול, אולם נראה כי שהו במשך מאות ארוכות מחוץ לקאזאטיריה עצמה, וחזרו אליה בסערה אך ורק במאה ה-9 לסה"א, בראשות אר-טורגול רב העוצמה. יהא מקורם כאשר יהא, חסרי-הנשמות נחשבים לתועבה האיומה ביותר שנוצרה אי-פעם, ועצם קיומם נחשב לפשע הנורא ביותר שיתכן כנגד האלים - יצורים תבוניים חסרי נשמה ויכולת בחירה, המולידים יצורים נוספים כאלו אל תוך אוויר העולם.
עד כה, לא ברור מי הוא יוצרם של חסרי הנשמות כפי שהם (האם אר-טורגול, הנראה כיחיד מביניהם בעל אישיות ורצונות מפותחים משל עצמו, או כח שטני וחזק ממנו), ואיך הצליח לעוות בריאה תבונית באורח כזה, שאפשר לגופיהם להמשיך ולהתקיים מעצמם לאחר שהנשמה הוסרה מהם, ולהוליד צאצאים מאותו סוג. חשוב להבהיר, כי חסרי הנשמות אינם אלמתים – הם יצורים בעלי גוף חי, שנזקק למזון, לאוויר ולשינה (ומאידך, צמאונם לקסם חלש בהרבה משל יתר הקאהרויאנים); עם זאת, ברור למדי כי בעוד מוחם עובד, ליבם פועם ודמם זורם, הם נעדרים לחלוטין את האלמנט המטה-פיזי של נשמה או ישות. אין להם כמעט רצון משל עצמם, מלבד תאווה לשרת את אר-טורגול ולהפיץ זדון, אפלה ויסורים; וכל מעשיהם, גם הפשוטים ביותר, נעשים אגב ידיעה קרה, כי הם מכוונים או נועדו לסייע לאותה מטרה. אין להם רגשות, מלבד תאווה לגרום הרג ולייסר אחרים, שמוסוות אך במעט מאחורי משמעת הברזל שלהם, שעולה בהרבה אפילו על זו של אבירי להב החצות. קולם שקט, קר ונטול רגש, כאילו היו מכונות העשויות בשר ודם, הא ותו-לא.

חסרי הנשמות שוכנים מסביב לאגם השחור המקיף את מגדל המחט, ובתוך הקומפלקס האדיר של מצודת אר-טורגול; הם לוחמים מעולים, מאחר והם אינם חשים פחד כלשהו, והשפעתם של חום וקור, צמא ורעב או כאב עליהם פחותה בהרבה מאשר על אחרים. לפי אחת השמועות, שלא הוכחה (וספק אם ניתן להוכיחה), אר-טורגול מסוגל לראות, אם ירצה, מבעד לעיניו של כל אחד או אחת מהם; יתר הקאהרויאנים, אפילו הזדוניים ביותר והנאמנים יותר לאר-טורגול, מתייראים מהם, ומשתדלים להמצא בחברתם כמה שפחות.

השמועות על אודותיהם רבות מאד, ונראה שרובן רחוקות מן המציאות, שכן המוניטין המבחיל ואימת המוות שהם מפילים חברו יחד כדי להפיץ את 'שמעם וגדולתם' הרחק מעבר לגבולות קאזאטיריה. שמועה אחת, מעניינת (או מטרידה) במיוחד, טוענת כי חסרי הנשמות מייצגים, למעשה, את ההתגלמות העליונה של הזדון והקסם האפל של הארצות האבודות, וכי בסופו של דבר, מצפה לכל הקאהרויאנים גורל דומה – בין אם במוקדם או במאוחר. היה מי שסיפר, כי אחת מאלו שלקחו את השמועה הזו ברצינות רבה היתה הנסיכה האם של קלאן העכביש, ארליין לאינט'רומויין; וזה היה אחד השיקולים שגרמו לה לנסות ולהפיל את אר-טורגול, ואולי אף לשקול לנסות וליצור קשר עם אמריל ועם שרידי הכהונה של אלת האור (הגם שהמקור לחלקה האחרון של השמועה נחשב מוטה ובלתי אמין לחלוטין) – אלא שתוכניותיה של הנסיכה האם של אחוות-הרעל נגדעו, כידוע, עם מותה וחיסול כל שושלתה בידי 'חסרי הנשמות'.

 

קלאן השכוחים: קלאן קטן ומסתורי של ספנים קאהרויאנים אפלים, שכלל לא ברור האם הוא קיים, אם לאו; לפי האגדה, הקלאן שוכן הרחק מצפון לקאזאטיריה, לאורך אחד החופים של היבשת הקפואה פארלאריה – ואי לכך, לא ברור האם ועד כמה הוא משועבד לאר-טורגול; מסופר, כי לשכוחים (השם המלא הוא מורכב יותר, ומשמעותו: 'ילדיו השכוחים של החורף') כוחות הקשורים בכפור, וכן בשליטה בסוגים מסויימים של אלמתים, בעיקר צוותים של ספינות טרופות, אותם הם יכולים להעלות מן המצולה כדי שילחמו לצידם בעת הצורך.

ההיסטוריה של קאזאטיריה:

במשך מאות על מאות של שנים, נהנו הקלאנים הגדולים מעצמאות מוחלטת, ונמשלו בידי מלכים (ע"ע קודם), כשהם סוחרים, לוחמים ומתככים כנגד זה לסירוגין, יוצרים קואליציות עם קלאנים קטנים יותר, או מטאטאים אותם משטחיהם. קומץ מהם, בעיקר קלאן הירח, עקב בזהירות מקדמת דנא אחר המתחולל מחוץ לארצות האבודות, מתוך חישובים משל עצמו ורצון לפרוש השפעה מעבר לגבולות קאזאטיריה (רעיונות אותן לא נטש לחלוטין היום). גם אם, באותם ימים, שטמו הקאהרויאנים את בני-האדם ומדי פעם פשטו עליהם או הרעו להם באורח אחר, הרי שספק אם היו להם שאיפות מרחיקות לכת; מה גם, שבמשך תקופה ארוכה, התייראו הקאהרויאנים מן הולקיריות, וחששו מהתקפה מוחצת על שטחם – ולו בתור מהלומה נוספת מן האלים השנואים, שסביר שיחפצו לסיים את המלאכה הבוגדנית בה החלו. כאמור, קומץ הקאהרויאנים שבחר להענות לקריאתה של אלת האור ולהצעת המחילה שלה (שנראתה לרוב הקאהרויאנים כתחבולה שאין לבטוח בה, שלא לדבר על חוצפה מהדרגה הראשונה) נחשבו לבוגדים ושוטים; שארי-בשרם העדיפו לחזור עד מהרה ולעסוק בשלהם, תוך שמירה על פרופיל נמוך יחסית בצל ארצותיהם החשוכות.

המצב השתנה מהקצה אל הקצה במאה ה-9 לסה"א, כאשר הופיע קלאן חדש, אפל ומעוות יותר מכל מה שידעו הקאהרויאנים עד-כה, ובראשו אחת הדמויות האפלות ורבות-העוצמה שידעה קלדאריה אי-פעם – קאהר'סראל אר-טורגול; הלה, בסדרה של מעשי תרמית, אכזריות תהומית (אפילו במושגים קאהרויאנים), ומלחמות מתוכננות היטב, ניצל את הפירוד בין הקלאנים והכניע אותם בזה אחר זה, הופך לרודן כל-יכול. במסגרת מאבק זה, השמיד את אחד הקלאנים הגדולים של אותם ימים, קלאן הנרקיס השחור עד לקאהרויאני האחרון, ומספרים כי מנע אף מנשמותיהם המעונות מנוחה, ושעבד אותן באורח הנצחי והמבעית ביותר.
נראה, שדי היה במעשה מתועב זה, ביחד עם עצם הפחד שיצר צבא 'חסרי הנשמות' של אר-טורגול כדי להביא את יתר הקלאנים לכרוע ברך; מלכיהם ירדו לדרגה של נסיכים ואסאלים, ונשבעו שבועת נאמנות לרודנם החדש והכל-יכול.

לאחר שהכריע את יריביו, המשיך אר-טורגול לבצר ולהעצים את מקום משכנו, הופך אותו למאחז הזדון הנורא ביותר שידע העולם מימיו; מסופר, כי ליד טירתו האדירה, תראה גם סוראו-קורו-האמראב מזרת האימים, בירת הסראו ומקום משכנו העתיק של הודון מקבת-סער, כאוסף מאורות ובקתות של אנשי-קוף מגודלים. סביב טירה אדירה זו ומתחת לצריחיה האדירים לגובה, שוכן אגם בעל מים שחורים וצלולים, כל-כולו קסם נקרומאגי מהדרגה העליונה, וכלא נצחי (לפי האגדה) לרוחות קלאן הנרקיס השחור, שכושפו לשמור לנצח על מעוזו של רוצחם; ואילו מעליה נישא משכנו של אר-טורגול עצמו – מגדל המחט הידוע לשמצה, דק וגבוה כל-כך, שהוא חודר אל תוך חשרת העננים המתערבלת תמיד סביב הקומפלקס; שם, לפי האגדה, יושב הרודן הכל-יכול, צופה על קאזאטיריה ורוקם מזימות כנגד אלים ובני-תמותה גם יחד.

 

תוכניותיו של אר-טורגול התבררו עד מהרה, כאשר הנחית, בראשית האלף השני, מהלומה צבאית אדירה על צפון הסיל'נאראלד, במטרה מוצהרת לא רק להאפיל ולהשחיר את ארצותיו, אלא גם ובעיקר למחות כל זכר למורשת הולקיריות ואלת האור השנואה קאהר'ליירי (או פיוריליה, כשמה דהיום בקרב בני האדם); במשך עשרות על עשרות שנים, הפכו מחוזות קייסרות ארקלארילדה לתופת בוערת של קרבות ומעשי טבח, עד שעלה בסופו של יום בידי הקיסרות והמשמר הקייסרי – בכוחותיהם האחרונים, להדוף את המתקפה ולגרש את הקאהרויאנים המוכים בחזרה אל תוך צלליהן של הארצות האבודות.
האגדה מספרת כי מפקדת המשמר הקייסרי, הקאהרויאנית אמריל דה לה-מונרקיס (אשר יש סברה כי במקורה היא בת לקלאן הנרקיס השחור [7]) הובילה בעצמה את המתקפה שקטלה את חסרי הנשמות ששימשו כשומריו האישיים של הרודן, וכפתה עליו קרב פנים אל פנים, בו היתה ידו על התחתונה; חרבה המכושפת של מפקדת המשמר חדרה פעם ופעמיים אל תוך בשרו הטמא, והותירה בו פצעים איומים – ואך בקושי רב, עלה בידי הרודן להמלט מן הקרב ולנוס בחזרה אל מגדל המחט.
עוצמת המפלה היתה אדירה; אדירה די הצורך, ככל הנראה, בכדי למנוע מן הרודן לנסות את מזלו בשנית במשך למעלה מאלף שנים, וזאת למרות שאין ספק כי הוא מודע לכך כי קייסרות האור התמוטטה והתפוררה לחלוטין בינתיים, והולקיריות הפכו לזכרון רחוק. לא ברור, האם אי-אלו מהקלאנים ששטמו את הרודן מניה וביה ניסו להתמרד כנגדו לאחר המפלה, או שמא, היו כולם מוכים וחלשים מדי, וגורל קלאן הנרקיס השחור היה טרי מדי עדיין בזכרון; אלא שבין אם ניסו ובין אם לאו, נותר הרודן על כסאו, מחלים בהדרגה מפצעיו ושב לרקום תוכניות זדוניות – אם כי, הפעם, באורח חשאי וזהיר יותר. שמועות מפחידות מספרות, כי רבות מתוכניותיו מבשילות בהדרגה, וכי קרוב היום (אף אם הקרבה נמדדת במושגים קאהרויאנים), כי הרודן יקום וינסה את מזלו פעם נוספת.

קשר טילאריל: מעט מאד ידוע מחוץ לקאזטיריה על המאורעות הסוערים שארעו בין הקאהרויאנים לבין עצמם בראשית המאה הנוכחית, ונראה כי הגרסאות רבות בהרבה מן השחקנים המרכזיים שבסיפור שהצליחו לשרוד. מה שברור הוא, כי נסיכה מבית המלוכה של קלאן להב-החצות – טילאריל השאפתנית ורבת העוצמה, שכנראה לא היתה מרוצה ממעמדה בתוך ההירארכיה הפטריארכאלית למדי של הקלאן שלה, עשתה יד אחת עם בית המלוכה המטריארכאלי ביותר מבין הקלאנים הגדולים – בית לאינט'רומויין (
Laint'romwein) [8], גבירותיו של קלאן העכביש הידוע לשמצה, ואולי גם בסיוע מג בכיר מקלאן הירח. נראה, כי טילאריל זממה ביחד עם הנסיכה-האם ארליין לאינט'רומויין מבצע שישלב הן התנקשות באר-טורגול עצמו, והן התקפה צבאית על קלאן חסרי הנשמות. 
לא ברור, כיצד השתבשה התוכנית והאם בוגד או בוגדת הדליפו אותה, אולם אר-טורגול שרד את נסיון ההתנקשות, שבוצע על-ידי השתלת עכבישה מקוללת, שואבת-נשמות ובעלת יכולת להכנס לבולמוס זלילה שהופך אותה חסין כמעט לכל הקסמים וכלי הנשק. נראה כי פעם נוספת, הרודן נפגע – אולם גבר על העכבישה המקוללת ומיגר אותה. לא ברור, האם טילאריל ביצעה את ההתקפה על חסרי הנשמות, כפי שתכננה – ויתכן כי נודע לה מבעוד מועד על כשלון ההתנקשות, כמו גם על העובדה כי בני משפחתה הפנו לה עורף ובחרו להשאר נאמנים לאר-טורגול; כך או כך, נראה שבין הקושרים לבין עצמם התגלעה מחלוקת קשה, שבעקבותיה נסה טילאריל מקאזאטיריה ביחד עם נאמניה (חבורה מגוונת שרובה, אם כי לא כולה, נמנתה על הקלאנים של להב-החצות וקלאן הירח), ובסופו של דבר הקימה מאחז מבוצר וקודר על מצוקי כיף נור א-מנליר, סמוך לפתחת המיצרים הצפוניים.
נקמתו של אר-טורגול לא איחרה לבוא, וחלקה הארי נפל על קלאן העכביש; אמנם בזו הפעם, לא הסתיימו הדברים בהשמדה של הקלאן (או מפני שאר-טורגול זקוק לשירותי המתנקשים המיומנים ורוקחי הרעלים שלהם), אולם נראה כי בית לאינט'רומויין הושמד באורח יסודי, והשלטון בעיר נורוידיין המוכה והמפוחדת הועבר לידי ראשי גילדת רוקחי הרעלים, באורח שמהווה סטיה חריפה ומכת-מוות למסורת המטריארכאלית של קלאן העכביש. לא ברור, האם אי-מי מ'נסיכות העכביש' הצליחה להמלט מרשת הפלדה השחורה שכרכו סביבן חסרי הנשמות – אולם למרות שמועות כאלו ואחרות בעניין, משערים כי בית המלוכה העתיק של המתנקשות האגדיות הושמד וירד מעל בימת ההיסטוריה.

על שושלת מייג'מורת'יל – משפחתה של טילאריל – הושת עונש אחר; הנסיך יורש העצר, שנחשד כמי שידע על תוכניותיה של אחותו ולא דיווח עליהן, נאלץ להתאבד; ותחתיו, אילץ קסטאל את הנסיך האב למנות ליורש את האכזרי והמושחת מבין בניו, הנסיך הורנוסט; זה האחרון, שמעולם לא היה אהוב על אצולת האבירים האפלים של קלאן להב-החצות, נלקח למגדל המחט, לשמש שם כחניכו האישי של אר-טורגול – רמז ברור לגבי העתיד שהלה מייעד לקלאן.
טילאריל עצמה, מנודה בידי משפחתה, זועמת וממורמרת על פחדנותם ובוגדנותם של שארי-בשרה למיניהם, עסוקה בינתיים בביצור וביסוס מאחזה החדש, ונסיון – עד כה יהיר מדי ולא מוצלח מאד – להתערב בפוליטיקה האנושית, ולהתכונן לנסיון נקמה עתידי מצד אר-טורגול, שאין לה ספק כי יגיע. לא ברור, כיצד השפיעו המאורעות על תוכניותיו ארוכות הטווח של אר-טורגול, אולם נראה כי תרמו לעיכובן; הרודן לוקח בחשבון, כי כעת נוספה לו יריבה חדשה, וצבא קאהרויאני עוין (אם כי קטן למדי) שיצטרף לאויביו, בהנחה שינסה לנוע לכיוון צפון הסיל'נאראלד פעם נוספת; מה גם, שהמכה האנושה שספג קלאן העכביש פגעה ברשת המרגלים והסוכנים שלו, אשר שנים רבות יעברו בטרם תשוקם כליל.

נתונים ויכולות טכניות (מפרט מקוצר)

תכונות יסוד: בונוס 1+ לזריזות, חוכמה, תבונה וכריזמה.

עמידויות וחולשות ליסודות וכשפים:

·         עמידות רגילה לחשמל ולכל התקפה המבוססת על רוח.

·         שדה אנטי-קסם טבעי: 15% טבעי, תוספת אחוז אחד לכל דרגה (עד 25).

בונוסים וחולשות כלליות:

·         תוספת 15% למאנה הטבעית יחסית לבן אדם.

·         בונוס 15% לכל לחש מגן/שדה-כח שמוטל על דמות קאהרויאנית.

·         מסוגל להיות לוחם/קוסם הרמטי (בניגוד לבני-אדם)

·         הגבלות מקצוע: משתנות מקלאן לקלאן.

·         התנסות איטית: מתקדם בקצב של 60% בלבד מדמות אנושית ברמה מקבילה.

·         צמאון לקסם (יכולת שאיבת אנרגיה, ובנוסף סדרה הולכת וגוברת של נקודות עונשין, ככל שהצמא נמשך)

·         קסמים לבנים מועילים (כולל קסמי ריפוי) וברכות שנובעות מכוחות קדושה חלשות ב-50% כאשר הם מוטלות על קאהרויאני [9].

תכונות דמויות לחש, כשרונות.

·         לכל קלאן סדרה של תכונות דמויות לחש (נלמדות בדרגות 5, 10, 15, ו-20).

·         בונוס 15% ללימוד של עד 3 כשרונות מבוססי מאגיה או חשיבה (ריטואלים, אלכימיה, קודים וצפנים, יצירת קונסטרוקטים וכ"ו).

 

 

 

 


הערות שוליים:
[1] הכוונה כאן היא לא להכנס לויכוח על הבדלי חשיבה בין גברים לנשים, אלא להבדיל את הקאהרויאנים (ואת בני האדם), מגזעים בהם ניכרים הבדלים ביולוגיים עצומים בין המינים – כגון הפילושטי, שם הזכר הוא בלוב בלתי תבוני, או הדארקירי המחוסרות זכרים משל עצמם ונאלצות להשתמש בזכרים בני-אדם או דמויי אדם, וכך הלאה.

[2] לרודן אין שם בשפה המדוברת, אולם סביר להניח שלו היה מתרגם את שמו, היתה מתקבלת תוצאה כמו 'קאהלסיל', או 'קאהלסירל'.

[3] לפי החישוב הגס והלא לגמרי מדוייק, לפיו תהליך ההתפתחות הקאהרויאנית מתחיל עם חורבן הורקרייס לפני כ-3,600 שנים, ומגיע לסיומו עם השתלטותו של אר-טורגול והפיכתו לרודן הכל-יכול של קאזאטיריה במאה ה-9 לסה"א, קרי – לפני בערך 1,600 שנים.

[4] מאות שנים לפני הופעתם של אר-טורגול וחסרי הנשמות, ויתכן שבמצב בו הקלאנים היו פחות מגובשים מאשר כיום.

[5] שם שלקוח מסוג כבד ואימתני במיוחד של גרזן מלחמה, יצוק מפלדה מושחרת; המשמעות המדוייקת היא התנופה מבקעת העצמות של אותו גרזן.

[6] שם שמשמעותו אור זהוב-כסוף חיוור מאד.

[7] ההשערה מתבססת גם על העובדה, שבחלק מהציורים והפסלים הישנים של מפקדת המשמר, היא עונדת סיכת-צווארון בצורת נרקיס כסוף, ולפי חלק מהמסורות, פריט כזה הופיע גם אצל קאהרויאנים אחרים שערקו ביחד איתה ושירתו במשמר בימים קדומים; אם הדבר נכון, אולי עובדה זו נוספה על שיקוליו של אר-טורגול, כאשר החליט להשמיד את קלאן הנרקיס השחור ולהפוך אותו ל'דוגמא ומופת לאחרים'.

[8] שם שמשמעותו דומה ל'קורים מורעלים', או 'קורים נוטפי רעל'.

[9] אלא אם כן הוא עוסק בקסם לבן בעצמו, עניין שכמעט ואינו קיים מלבד אצל קומץ תומכיה של אמריל, שבד"כ לא ניתנים לשימוש כדמויות שחקן.


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.