הארצות של העולמות המוכרים
רקע
כללי | ארצות |
מפלצות | אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
"אוה, כמה נאה וחביבה היא, ארץ
ילדותי המוצללת; הרוחות העכורות המיבבות על האגם הכהה, ומלטפות את בלוריתם של
התלויים המתנדנדים על העץ העתיק; אבי היקר מתנדנד בכסא הישן שבראש המגדל החורק,
כמו לא זז משם ולו לרגע מאז שהביא למות אמי. מקום קסום ומלבלב, מלא באנשים שמתו זה
מכבר, אולם משום מה אין הם מבינים זאת עדיין" (הבארונטה ריכילד רונהלם).
אגם ווטנפריד הכהה מצוי במרחק של כשבוע רכיבה איטית מזרחה ומעט
דרומה מגבעת מטולרה, סמוך למקום בו מסתיים רכס הגבעות העתיק החוצה את ראכנהורף
ודועך לתוך היערות העתיקים. זהו מקום עתיק ועגמומי, הניזון מפלגים כהים היורדים מן
הגבעות, וידע בעבר ימים טובים מאלו. שני האיים הקטנים שבתוך האגם היו מיושבים, ככל
הנראה, מאז שחר ההיסטוריה האנושית במחוז, אולי אף בטרם תקופת הזוהר הארלדארית.
טירתו של הקסטלני גארתולד רונהלם (אביה של הבארונטה ריכילד ממטולרה) יושבת למעשה,
לפי השמועות, על הריסותיו של מקדש דרואידי עתיק מאד, שאף חכמי הארלדארה לא ידעו
מתי נבנה לראשונה.
הטירה הינה, למעשה, המבנה הבולט ביותר באיזור האגם: סוללת אבן מעובה וישנה, ממנה
מזדקרים עמודים פרימיטביים מוזרים, מתפוררים, ומעליה נבנו חומות עץ שורת בניינים
עלובים וצריח גבוה, משוחים כולם בחומר שחור ועכור-ניחוח למניעת בערה. המבנה המרכזי
עצמו נבנה סביב עמוד אבן ענק, שהיה ככל הנראה עמוד המסד של המקדש, וכעת הינו מכוסה
כולו שכבה מעובה של איזוב וטחב, הגולש ומנמר את מדרגות העץ הגסות שנבנו סביבו,
להוביל אל המפלסים העליונים. פה ושם, ניתן לראות סימן עתיק מבצבץ על אבן, קשור
לפולחנות העתיקים שנשכחו, אשר התקשרו (לדעת הארלדארה, אשר לא חיבבו מעולם את המקום
הזה), לדרכי האיזון העתיקות בין סלע למיים, ובין האנשים החיים לרוחות המתים. מסיבה
זו, לטירתו של גרתולד מרתפים רבים, חפורים עמוק-עמוק אל תוך האדמה, וכיום מנוצלים
אך חלק קטן מהם.
הטירה עצמה הינה מקום פרימטיבי, עגום ומדכא; ריח איזוב וטחב עומד בכל, והריהוט
פשוט וגס, בדרך שהיה מתאים אך בקושי לבית איכרים במקומות מפותחים יותר. רוח רעה של
קדרות, מתח ואלימות עומדת באוויר, ומתנוססת כבר לעיני הבאים אל הטירה, החוזים
בשלדים וגופות מרקיבות המתנדנדות מענפי עצים הצופים על המזח. מעל קרשי המזח נישאים
גם שני עמודים צרים ומוזרים, בעלי קצה פירמידלי הזוהר בכחול בלילות בהירים,
ולעיתים ניתן לראות את אור הכוכבים זוהר על האבן ומבריק על סדקיה בזהרורים נחשיים;
הבריות משערות כי אף צמד עמודים אלו היו פעם חלק מן המקדש.
בתוך הטירה עצמה, שוררת אפלולית טחובה נצחית, אפילו בצהרי היום; החלונות מעטים
וצרים, ורובם הינם חרכי ירי גרידא; אף רבים מאלו מוגפים ביריעות אריג מצחינות.
פרוות גסות וראשים מפוחלצים של חיות מסומרים על הקירות, חלקם מעלים ריחות צחנה
דקה. המשרתים והשומרים חומקים כצללים, יראים מידם המענישה של הקצינים, ובעיקר של
ביאסטוס ההילאסיאני, שומר השער לשעבר אשר 'אומץ' על-ידי הקסטלני הזקן לפני שנים
מספר. הדלתות האחוריות יוצאות אל גן ירק ותבלין גדול הצומח בין שרכים וסוללה
מתפוררת. רין התכולה, הקוסמת של מועצת סנקלארד זרעה את הגן לפני שנים רבות, כמתנת
נישואין לבתה קארלינדאר. כיום הגן מוזנח מאד, נגוע בעשבים שוטים ופטריות, ורק
חלקים בודדים ממנו מתפקדים עדיין בתור אספקת מזון ותבלינים לטירה; היתר מצמיח
עשבים שוטים וצמחים מוזרים, שהמשרתים מעדיפים להתרחק מהם.
את אדון הטירה עצמו, גרתולד לבית רונהלם, ניתן למצוא בדרך-כלל על ראש המגדל שלו,
ישוב על כסא נדנדה ישן ומעשן מקטרת ארוכה ושחורה מחומר מוזר, אותה קיבל לפני שנים
רבות מאורח נשכח; גרתולד מבלה את ימיו בבהיה בנוף האגם, חלוקת פקודות אכזריות (הוא
ידוע כדיין ערמומי ואכזרי מאד, כאשר הוא שופט את אנשי הדומיניון), או בעיון
ביומנים וספרים ישנים ומצהיבים מימי נישואיו. חרף זאת, וחרף גילו המתקדם (מעט פחות
מ-80), כוחו עדיין במותניו ומחשבתו מהירה וצלולה, טבולה ביותר מחופן מרירות וציניות
שורקנית.
גרתולד נותר, מזה שנים רבות, ללא נפש קרובה בעולם הזה; רעייתו קארלינדאר, שיחסיה
עמו מעולם לא היו שפירים, נפטרה לפני שנים רבות מאד, בלידתה את אחותה הצעירה של
ריכילד; מחמשת ילדיו, מצאו שני בנים את מותם: אחד בקרב, כאשר שירת כנושא כליו של
אביר, ואחד ממחלת הקדחת. בן אחד, פפין, נודע כנשי וסוטה ונודה מן המשפחה לפני שנים
רבות[1],
ואילו המוצלחת והידועה בילדיו, הבארונטה ריכילד, נטשה את אביה לאנחות, סירבה
להביאו אל טירת מטולרה לאחר שעלתה לגדולה, והחרימה את אגם ווטנפריד כמעט כליל.
יודעי דבר מנידים ראשם ומעירים כי, לאור יחסיהם העכורים של ריכילד וגרתולד מאז שחר
ילדותה[2],
לא היה הקסטלני המריר צריך לצפות ליותר. גרתולד אינו אומר מאומה, וכאשר הוא נשאל,
הוא מסתפק בחיוך מריר ומפטיר כי הוא אוהב מאד את ילדתו היפה והמוצלחת, אשר הבקיעה
למקומות שאביה הזקן יכול רק לחלום עליהם.
גורלה של הבת הצעירה, אמרינדן, אינו ידוע; מספרים כי היא לקתה בנפשה ונעלמה, או
נכלאה בידי אביה באחד המרתפים; מדי פעם, ניתן לשמוע קולות מוזרים בוקעים מתוך
המרתף, נשמעים כמו יפיחות, צווחות מוזרות או חריקות; יודעי דבר מספרים כי כמה
שומרים נראו משלשלים אוכל דרך חריץ עמוק, על-ידי סל וגלגלת, ומעלים את הסל כשהוא
מלא בשמן פטריות מוזר - ויש המקשרים בין שתי התופעות.
אי נוסף, מרחק כקילומטר וחצי מהטירה, הינו אחד המקומות המפחידים
ביותר באיזור, שכל שומר נפשו מתרחק ממנו; מדובר בתלולית סלע קטנה המזדקרת מתוך
האגם, מוקפת כמעט תמיד צעיף צמרירי ומפחיד של ערפל, אשר מתוכו מבצבץ מדי פעם חלק
ממעגל הפסלים הבנוי על האי: יצורי אבן מפחידים ומשורבבי לשון, ספק כלבים וספק
דרקונים. מספרים כי במרכז האי ישנו בור עצום ועמוק, אשר לפי האמונה העתיקה, יורד
אל שערי ארץ המתים (ולפי דברי הנזירים דהיום, אל הגהינום). כך או כך, הרוחות חזקות
מאד ליד האי, ומיבבות בקול מפחיד, המשרה אווירה של טירוף ויגון, חזקים פי כמה באשר
בשאר האיזור.
הכפר ווטנפריד שוכן במיים הרדודים על גדת האגם המערבית, מקום בו עצי
התרזה גדולים ועתיקים במיוחד, ומי האגם פולשים אל ביניהם וזורמים בין שורשיהם
המעוקלים; זהו כפר דייגים עני ונדכא המכיל כ-800 נפשות, ועוד כמספר הזה מפוזרים
בחוות ובכפרונים בסביבה ועל גדות האגם. בקתות הכפריים בנויות ברובן על במות עץ
הניצבות על עמודים בתוך המיים, וחלקן שעונות על גזעים גדולים; כפריים אחרים חיים במערות
גדולות הכרויות בתוך הגדולים והעתיקים בגזעים, או בבתי עץ הניצבים בינות לענפים
הרחבים. הכפר חי בעיקר על הדייג, ובמקצת על ליקוט פירות ועשבי מאכל. האוכלוסיה
מפוחדת, קודרת ופרימיטיבית, ואינה מרבה לקשור קשרים עם זרים; הכפריים אינם מבינים
ז'ראלית או כל שפה אחרת, מלבד הלהג האכטולדי המקומי, אשר ימצא קשה להבנה אפילו
בעיני אכטולדים מראכרשטאט או ישובים גדולים אחרים.
הכפריים, חרף העובדה כי מספר פעמים הותקפו סירותיהם בידי יצורי אגם גדולים (נדיר),
או בידי כנופיות רצח בודדות המסתובבות ביערות מדרום לאגם, אינם רשאים לשאת כל נשק
מלבד חניתות עץ, וזאת בצו מפורש של הבארון אשר העונש על הפרתו הינו מוות; הגופות
המתנדנדות תדיר על ענפי התרזה הסמוכים נותנות לאיום גוון מוחשי למדי.
בכפר יש אך שני מבנים גדולים; כנסיית הכפר שוכנת על איון קטן, במרחק כחמישים מטרים
או מעט יותר מאחרוני הבתים; זהו מבנה עץ בן שתי קומות, ישן וטחוב, המחובר אל במות
העץ של הכפר בגשר חבלים מתנודד, שחצייתו נראית מפחידה מאד בעיני אדם שאינו מורגל
בכך. כמו כן עומד בפאתי הכפר פונדק מקומי קטן ומוזנח, הקרוי "התינוק
המגרגר", על שם פסל תינוק פרימיטיבי ופוער מלתעות החצוב בסלע סמוך. בעלת
הפונדק, אשה גדולה ולא נעימה במיוחד בשם הירמה ברונש, הינה היחידה מאנשי הכפר
(מלבד הכומר), המסוגלת לדבר בז'ראלית, ואף זאת במבטא כבד ועילג; ברונש אינה נשואה,
והיא חיה בצוותא עם שני עוזריה המשונים, הידועים אך בכינויים 'החלילן האילם'
ו'הקרפיון השחור'. הראשון הוא גבר אילם ואפור שער, כחוש מאד ופרוע למראה, הרובץ
תמיד לצד האח ומחלל בחליל קנה גדול לעת ערב, והשני, ברנש שמן וחלקלק, בעל פנים
מטונפות תמיד בפחמים ועיניים בולטות המזכירות דג, המשמש כטבח של הפונדק.
מעבר לשולי האגם, מדרום לכפר ולעצי התרזה, מתרומם חלקו הקיצוני של
רכס הגבעות, רגליו עומדות במרחק כחמישה קילומטרים מהכפר; בין ווטנפריד לגבעה מחבר
שביל משובש, שחלקים ניכרים ממנו אינם מתאימים עוד לשימושן של עגלות, ורק פרדים
יכולים לעבור בו. השביל בוקע מבין עצי התרזה, עובר על פני מספר בתים ואדמות מעובדות,
המסתיימות בשורת תרסות המטפסות על ברכי הגבעה הקיצונית. שם, עומד בית חווה גדול
ומבוצר בחומה וחפיר, השייך לאדם אמיד (במונחים מקומיים, כמובן), בשם הורגר; הלה
היה, בנעוריו, קצין משמר בשירות הבארון, והספיק להיות שומר ראש ומלווה של אשת
הבארון (קארלינדאר) בשנותיה האחרונות. מסיבה זו, אולי, החל מתעב את הבארון, וסמוך
למותה של קארלינדאר עקר מן הטירה והתיישב במרומי הגבעה. הורגר שוכר אנשים חמושים
להגנה על רכושו, ומסיבה זו, אולי, מהסס גרתולד מלהטפל אליו, חרף חוסר החיבה הבולט
בין שניים אלו.
הורגר דהיום קרב לגיל שישים וחמש, והוא זקן זעוף ולא ידידותי, מגדל כלבים עזים
וחשדן מאד כלפי זרים. עם זאת, יודעי דבר אומרים כי בסופו של דבר, הוא ישר יותר
מיריבו הבארון, ומסוגל להכיר תודה לאנשים ישרים המסייעים לו בענייניו.
השביל מסתיים, לאחר שהוא מקיף את הגבעה ועולה באיטיות אל צלעה הדרומית, המרוחקת מן
האגם והכפר. שם, על כתף הגבעה, יושבת סוללת אבן מבוצרת מעל מצוק, ומעליה צריח
צופים; זוהי מצודה פרימיטיבית, חציה חפורה בגסות בתוך הגבעה, המשמשת כמה עשרות
חיילים מאנשי האכונגר דה-סיבלאר, אשר נועדו לשים עיין על היערות העבותים ולמנוע
חדירה של כנופיות רצח של עקרב הירקן. החיילים מצויים ביחסי ידידות עם גרתולד,
ויותר מאשר הם לוכדים מרגלים של עקרב הירקן, הם מסייעים לו לדכא ביד חזקה את
מתנגדיו (להוציא הורגר, שמספרים כי הוא משלם להם שוחד קבוע).
מפקד המצודה, אוהוסו, נמנה על חבורת שחורי העור המסתוריים המשרתים את האכונגר;
אוהוסו הוא ננס בקומתו (1.30 מ' בערך), אדם עגול וקרח המקועקע בעיטורים ירוקים
דמויי נחשים על לחייו, מצחו וחזהו. הוא משפר את חזותו על-ידי כובע מוזהב גלילי
וגבוה, מעוטר בעיטורים וסמלים מוזרים, ועל-ידי שלושה עגילים גדולים מזהב טהור,
שניים באוזניו ואחד באפו. מספרים עליו כי סורס בנעוריו, וזאת הן בשל קולו הגבוה,
והן משום שמעולם לא התעניין בנשים המקומיות. עצם מראהו של אוהוסו מטיל אימת מוות
על הכפריים, הנוהגים להמלט מנתיבו, זאת הן משום שהרג כמה וכמה מהם בכל עת שהעזו
להעלות את חמתו, והן משום שהכפריים טוענים כי הוא משתמש בכשפים וסוגד לרוחות רעות,
היכולות לבוא לעזרתו.
היערות הסמוכים לאגם הינם עבותים
ומסוכנים; מרגלים וכנופיות רצח בודדות של עקרב הירקן חומקות פה ושם; כמו כן,
מספרים כי אי-שם בין העצים מצאו מחסה גם אי-אלו מורדים מקרב בני הארלדארה,
המנחיתים מדי פעם התקפות על אנשי האכונגר. מספרים כי בין מנהיגם לבין אוהוסו קיימת
יריבות אישית עזה, המביאה אותם למאמצים רבים ללכוד האחד את השני; אוהוסו כבר הכין
מזמן כלוב מתכת אותו הוא מתכוון ללבן עבור עינויו של מנהיג הארדלארה, אם וכאשר
יתפוס אותו.
אלא, שהסיפור המאיים ביותר הינו על יצורים שטניים המכונים בשם המוזר 'התינוקות
הכמושים'; לפי האגדה, מדובר בשדי יער הלובשים צורה של תינוק שמן, מושחת צורה וענק
בגודלו, ורוכבים על בהמות טורפות עגולות ודשנות המזכירות חזירי בית ענקיים ונוטפי
ריר. ידיהם ארוכות, מקומטות ומושחתות כידי זקן חולה שקצותיהם הפכו לטופרים. הם
חמושים, בין היתר, בשרביט שחור גדול שמגעו מכה את הבשר במחלת נבגים נוראה ומדבקת.
כמו כן, הם חמושים בכשפים רבים, ביניהם קסמי הסוואה והיכולת להכנס אל תוך עץ אחד
ולצאת מאחר, במרחק מאות מטרים רבות - תרגיל מצויין להפתיע את יריביהם, וכן לסגת
במהירות מקרב אבוד. האגדה מספרת על כנסיה עתיקה (או מקדש ארלדארה) בלב היער, אשר
הוחרב ונוגע בידי היצורים הללו. חבורת הרפתקנים אשר העמיקה אל תוך היער מצאה אי-שם
בתוכו מגדל אבן נטוש, שפסלי חתולים מוזרים מפוסלים לצד דלתו, וברחה באימה, כאשר
החלו אורות מוזרים להבזיק, וקול מפחיד ילל, כי הוא מלכם הגדול של כל חתולי העולם,
ובקרוב יהפוך אותם לעבדים נרצעים בתוך המטבחים שלו; אלא שלא ברור כלל ועיקר האם
סיפור זה אמיתי, והאם יש קשר בינו לבין הכנסיה הנטושה ו'התינוקות הכמושים'.
כך או כך,מספר כי בריות שטניות אלו ניהלו מלחמה בדרואידים לפני עידן ועידנים, וככל
הנראה הובסו. אלא שהארלדארה, לפחות, טוענים כי מפלת הדרואידים תביא עד מהרה לחידוש
פעילותם של היצורים הללו, אשר יהפכו במוקדם או במאוחר מאגדה למציאות נוראה. סיפור
אחר (אשר אדם אחד כבר נתלה בגללו), מספר כי אחד היצורים נראה בליל סערה באגם, כאשר
בהמת הרכב שלו שוחה אל טירת גרתולד (או אולי לאי המקולל) וממנה.
בחזרה אל דף האינדקס של מחוז ראכנהורף
בחזרה
אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.