גונהילד, אשתו של הבארון
רוגאן, היתה בתו של קסטלני זוטר באיזור אדריאן, אשר נישאה לרוגאן בשידוכים
פוליטיים בין המשפחות. כל בני משפחתה נרצחו בהתקפה הגדולה של עקרב הירקן, אשר
השמידה את טירת אביה עד לבלי זכר.
גונהילד דהיום היא אשה עבת
בשר, כעסנית וקולנית, בורה וגסה בדיוק כמו בעלה. היא מסתובבת ברחבי הטירה ורודה
בבאיה, כשהיא עטויה בגדי פרווה מכוערים, צבועים בגסות, ומחרוזות נופך זולות על
צווארה. הגיל והריונות רבים מדי נטלו כל זכר לעלומיה וגרמו לה לבלות מוקדמת, דבר
אשר הקצין עוד יותר את היותה נתונה למצבי רוח מתהפכים והתקפי אלימות, הנופלים אך
במעט מאלו של בעלה. חלק משיניה העליונות נפלו, דבר המוסיף עוד יותר לכיעורם של
פניה הסמוקים.
גונהילד, שרואה עצמה בתור 'גבירת הבית' מסתובבת לא פעם עם אלה כבדה של עץ, נכנסת
להתקפי השתוללות ומכה את המשרתים על כל דבר שמעלה את חמתה (עניין לא פשוט בלבד).
במיוחד, היא שונאת את המשרתות הצעירות (אשר בעלה משכיב מתחת לשולחן בעת שיכרות,
לעיתים בפניה ממש), ורק אימתו של בעלה הבארון מונע ממנה לכלות בהן את זעמה הפיזי,
מה שמאלץ אותה להסתפק בצרחות ואיומים.
גונהילד די אדישה לדת, ואין
לה השפעה פוליטית רבה. לאחרונה, הורע מצבה, משום שהחלה (כמו בעלה), לשתות כמויות
מ"נקטר המלך הגדול" שמוכר הפונדקאי רונצר. בעוד שבעלה נותר, יחסית, בלא
השפעות מרחיקות לכת, הרי שמעולם לא היתה גונהילד זועמת ורעת מזג יותר מאשר בתקופה
האחרונה. הכומר המקומי התערב מספר פעמים ודרש מהבארון לאסור על אשתו לשתות, דבר
שרוגאן הבטיח לטפל בו בשפה רפה, ומדי פעם אכף את האיסור (פעם או פעמיים אחרי קטטת
אגרופים משפחתית), אלא שגונהילד שבה לסורה מיד כשיצא בעלה מהטירה, וחוזר חלילה.
מסיבה זו, גונהילד מתעבת את הכומר, ומאידך, מחבבת מאד את רונצר, שדואג לה תמיד
ל"כיבודים" מהסוג האהוב עליה.
גונהילד מתעבת בכל ליבה את בני הארלדארה, והיא עושה כל שלאל ידה בכדי להשפילם,
ובכדי למנוע מבעלה להעניש אנשים שרצחו קולונה מבני הארלדארה. בין היתר, היא מעריצה
את "האבירים הלבנים של סטפאן", ומנסה להשפיע על בעלה תדיר שיטה לטובתם
ויעניק להם עוד כיבודים וזכויות.
בתו של הבארון, קארול, אשר
באביב האחרון מלאו לה 17 שנים, יכולה היתה להחשב נערה יפה, אילו טרחה אי-פעם
להקפיד על הופעה חיצונית. אלא, שמידותיה ודעותיה בעניין זה מזכירות יתר על המידה
את אביה, מה שחרץ מראש את גורלה בעניין זה.
קארול, שבהיותה ילדה, לא זכתה כמעט לשום תשומת לב בילדותה, בלתה את מרבית זמנה
בהתרוצצות במרחבים שליד אדריאן, בעיקר בעקבות עדרי פרות האש והרועים של אביה, מה
שהוציא לה שם של "ילדת בר" ששערותיה הארוכות והצהובות נראות בדרך-כלל
כמו אוסף של שיחים ומטפסים מדובללים. בדרך זו, יצא לה להכיר ולדבר לא מעט עם רועים
עניים מבני הארלדארה, מה שגרם לה להתייחס אל בני העם המובס בכבוד יחסי, ולנסות
לגייס את השפעתה (המועטה מאד) בכדי להגן עליהם בפני אביה, ביחוד אל מול מפקד המשמר
האכזרי והשקרן, אשר אותו למדה קארול לתעב משחר נעוריה. כמו כן, פתחה חיבה מיוחדת
לסיפוריהם של הרועים, ותמיד היתה להוטה אחרי אגדות ישנות ופגניות מיערות ראסטהוף.
עד מהרה, הוכיחה קארול את
עצמה גם כלוחמת מוכשרת. היא ירשה מאביה את כוחו וכשרונו בהנפת גרזן מלחמה, והתמלאה
תסכול כאשר הגיב הלה בזעם כאשר שמע על תחביבה של בתו, אסר עליה להמשיך בכך, בטענה
כי הדבר יעורר את זעם הכנסיה ויביא לו ולבני ביתו מזל רע וצרות צרורות. דברים אלו
גרמו לקארול לנסות ולמעט, ככל הניתן, מלשהות בטירה, ולבלות זמן רב יותר ויותר
בהתרוצצות בשדות המרעה, לזעמם של אביה ואמה, אשר שטמה את קארול גם משום שהיתה יפה
ממנה, וגם משום שהילדה שנאה תמיד את עבודות הבית, לא רצתה ללמוד לטוות, ובעיקר -
המרתה את פיה של אמה בכל הזדמנות, כשהיא מתחמקת תמיד ממכותיה המגושמות של גונהילד.
כאשר קרבה קארול לגיל 15,
החליט אביה לשים סוף לכאב הראש התמידי שהיא גורמת לו, ולמצוא לה שידוך. זאת כאשר,
כרגיל בראכנהורף, לא התכוון כלל ועיקר לשאול את דעתה בנידון. במשך כמעט שנה וחצי
לא הצליח בכך, זאת הן משום שהכל ידעו כי אחד מבניו הבכורים ירש את אדמותיו, ולא
בעלה של בתו, והן משום המוניטין הרע של קארול כאשה פרועה שאינה יודעת את מלאכות
הבית (ואולי אף בשל המוניטין הברברי של הבארון עצמו ונחלותיו גם יחד). לא סייעה
לבארון אף הצעתו לצרף כנדוניה את אדמתו של אחד הקסטלני שנרצחו בפשיטת עקרב הירקן.
לבסוף, מצא הבארון אדם
שהסכים לקחת את קארול; הקסטלני אכנהורסט מאיזור ז'וליי; קארול עצמה נבעתה מהרעיון,
היות והחתן המיועד, ברנש שעיר דמוי קוף-גורילה, היה ידוע כרוצח אלים במיוחד, אשר
אביה עצמו נראה לעומתו כטלה זך ורגוע. את אשתו הקודמת, כמסתבר, הרג הקסטלני המנוול
במכות, ולא התכוון לשנות ממנהגיו גם כעת, מה גם שהבטיח לאביה כי ידע כיצד להוציא
מאשתו החדשה את כל שיגיונותיה. לא סייעו לקארול תחנוניה, וכאשר ניסתה לברוח,
נתפסה, הרועה שניסה לסייע לה נתלה, והיא הולקתה ונכלאה במגדל הטירה. כאשר אביה
מאיים להרעיבה אם תנסה לעשות לו צרות נוספות.
אלא שרוגן ואכנהורסט המעיטו
בערכה של קארול; כאשר הובלה בעגלת עץ גסה מאדריאן אל ז'וליי, חטפה גרזן מלחמה מאחד
השומרים, ונמלטה, כשהיא הורגת כמה מאנשיו של חתנה ואביה שניסו להתייצב בדרכה. בטרם
הספיק אכנהורסט להתעשת, נמלטה לעבר יער סמוך. הלה, משראה בין ההרוגים את אחד
מאחייניו, השתולל מזעם ונשבע לנקמה אכזרית. הבארון רוגן עצמו, שהושפל, השתולל אף
הוא באין מעצורים, כשהוא מבטיח להעניש את בתו בברזל מלובן על חוצפתה. אלא, שקארול
לא נתפסה מעולם. שמועות על אודותיה, אשר הגיעו זה לא מכבר, סיפרו שחברה
לנוודי-יערות או הרפתקנים, ואילו שמועות אחרות טוענות כי היא מתכוונת, ביום
מהימים, לחזור לאדריאן במסווה, אולי בכדי להתחשבן עם אביה או לפחות להוכיח לו כי
היא אינה נופלת ממנו במאומה, למרות היותה אשה צעירה.
ריגברט בן ה-18 הוא בן
משפחה יוצא דופן. מילדותו, זעם עליו אביו בשל היותו 'עדין' מדי לטעמו, כשהוא מעדיף
על פניו תמיד את תאומו הלא זהה יוהאן, אשר הרבה להתחנף אל אביו וללכת בדרכיו.
ריגברט הערים על אביו, אשר שלח אותו ללמוד צייד ולוחמה בז'וליי, ובמקום זאת נדד
מערבה, לקורנין, שם למד מספר שנים בבית הספר הדתי של נציב הכנסיה דה-לסקורי,
הצטיין, ושב לאדריאן לפני כשנה בתור פלדין צעיר ומעודן, בעל השכלה רחבה מאד יחסית
(קל וחומר למחוז אדריאן).
הבארון לא מיהר לסלוח לבנו
על כך שהמרה את פיו, אולם חרק שיניו וקיבל אותו חזרה, מה גם שהעובדה כי ריגברט למד
בכל זאת ללחום בחרב פייסה אותה מעט, מה גם שכפלדין, ניחן ריגברט בכשרון מרפא, מצרך
נדיר ויקר מאד במחוזות הספר מוכי הקטל והחולי של ראכנהורף.
מה גם, שכפי שהסתבר לו עד מהרה, לא יכול היה ריגברט לבחור לעצמו שעה טובה יותר
לחזור; אחיו הלא אהוב והאלים יוהאן, שהתמכר ל"נקטר המלך הגדול", השתתף
בהשתוללות אלימה בכפר, במהלכה רצח בחבטות אלה מסומרת את אחד מהמשרתים בקודש,
עוזריו של הכומר המקומי. אנשי הכנסיה הזדעקו, ותבעו הטלת עונש קשה על הרוצח. רוגן
יצא להגנת בנו, אשר ניחם על מעשיו ונשבע להתנזר מאותו משקה מכאן ולהבא. אלא, שאנשי
הכנסיה לא התרצו, ודרשו עונש של ממש. בצר לו, נאלץ רוגן להדיח את בנו האהוב מתפקיד
יורש תאריו, מה שהביא אותו, באל כורחו, למנות לתפקיד את ריגברט.
אלא, שמלבד שנאתו התהומית
של יוהאן, זיכה המינוי את ריגברט (שלא רצה בו כלל, למען האמת) גם בלחץ הולך וגובר
מצד אביו. רוגן הבהיר לו שהוא אינו מצפה לפחות מכך שהוא, ריגברט, יפסיק
"להתעסק בשטויות של נשים", ויתחיל להתנהג כיורש. במיוחד, תעב רוגן את
נטיותיו האומנותיות של בנו, שמחבב מאד להסתגר בחדריו ולצייר, ואת מנהגו להשתמט
ממסעות ציד ושאר עיסוקים שנראו לריגברט "מלוכלכים". עימות זה בין השניים
טרם הסתיים, והוא מקור בלתי אכזב לצרות.
ריגברט מעולם לא אהב
"ללכלך את מגפיו", אולם כאשר הוא נאלץ לנכוח בענייני המחוז, הוא משתדל
למלא את חובתו הדתית כפלדין, ולעזור (מעט) לנדכאים, או לצאת חוצץ כנגד מעשי
האכזריות שנעשים בעיירה השכם והערב. די היה בכך בכדי להכעיס מאד את מפקד המשמר,
רונצר ובעלי כח אחרים בעיר, שמרוויחים הרבה מאד ממצב העניינים הקיים, וחוששים מאד
מהיורש אשר הבטיח "לנהל את המחוז בחסד ורחמים היאים למאמיני האור". לעת
עתה, ריגברט עצלן מדי מכדי לסכן באמת את יריביו, ומצליח בעיקר לעורר את חמתם.
ריגברט ואימו מעולם לא
הסתדרו, ומלבד הכבוד הפורמלי שהוא רוחש לה, הוא משתדל להתרחק מחברתה הגסה ככל
הניתן. למען האמת, הוא די בודד, ולא מצא לעצמו שידוך הולם, בשל העובדה כי הנערות
המקומיות נראות לו בהמיות ומטונפות מדי עבורו. הוא רצה מאד להנשא ללינדה פאלנקר,
הקוסמת המשוטטת (שנואת נפשם של בעלי האדמות האכטולדים, ראה ערך), אולם היא עצמה לא
גילתה עניין רב, והבארון רוגן הטיל וטו מוחלט. שמועות אחרות (שהוכחשו) סיפרו על
רומן בינו לבין משרתת מבני הארלדארה, שהסתיים במותה המצער של העלמה בתאונה, אשר יש
המשערים כי אי-מי ארגנה במתכוון. דבר זה מחזק מאד את המתח בטירה. ריגברט עצמו,
שמעולם לא חשק בשלטון במחוז, היה רוצה מאד לעזוב אותו ולחזור לקורנין, המקום אותו
אהב, אולם לעת עתה, בשל היותו היורש, הוא מאלץ עצמו להשאר. הבארון רוגאן, מצידו,
מודאג מאד מיורשו, הן מחוסר שיתוף
הפעולה בינו לבין אחיו, והן מכך שריגברט, עם כל הרצון הטוב, אינו יודע כיצד מנהלים
מחוז קשוח כאדריאן, ובעיקר - הוא תמים יותר מדי ואכזר פחות מדי מכדי לעשות זאת על
הצד הטוב. כמו כן, מפקד המשמר ורונצר, המתעבים את ריגברט, הושפלו על ידו מספר
פעמים ולא שכחו או סלחו. יודעי דבר משערים שהם ינסו לנקום, במוקדם או במאוחר.
יוהאן הוא תאומו הלא-זהה של
ריגברט, השונה ממנו לחלוטין. יוהאן, ברנש שעיר ושמן מאד, הינו הר אדם אשר משקלו
עולה בהרבה על 150 ק"ג, בעל זרועות ופנים שעירות, זקן פרוע בצבע חום-ערמוני,
ופנים מכוערות ומצולקות, המזכירות לרבים חזיר בר.
בניגוד מוחלט לריגברט, יוהאן למד לחיות ולהסתדר בעולם בו הוא חי מגיל צעיר מאד.
הוא ידע להתאבק ולהלחם כבר מגיל צעיר מאד, השתתף בציד לראשונה בגיל 10, וקטל
שור-בר עצום לבדו בגיל 12. כמו אביו, יוהאן הוא ברנש מחוספס ואלים, המכיר את
אדריאן וסביבותיה כמו את כף ידו. רוגן, שהעריך מאד את תכונותיו של יוהאן, יעד אותו
באופן טבעי להיות יורשו.
אלא, שיוהאן, שהיה ידוע תמיד כשתיין, התמכר ל"נקטר המלך הגדול" של
רונצר, אשר הפך אותו לאלים ואכזר באופן קיצוני. באחת הפעמים, שיסע את אחד מעוזרי
הכומר המקומי לגזרים באלתו, ואי לכך (ראה למעלה), נענש בשלילת הירושה. לא סייעה לו
העובדה כי התחרט באמת ובתמים על מעשיו, ניתק מגע עם רונצר והפסיק כליל לשתות את
'נקטר המלך הגדול', וכעת הוא אנוס לצפות כיצד הפך ליורש אחיו, אשר נראה לו
כחצי-אשה רכרוכי, שאינו יודע לצוד ולגשש כיאות, מתפנק בחדרו ומשתמט ממשימות
היום-יום, אשר רבות מהן מוטלות, היום כתמיד, על יוהאן.
דבר זה הפך את יוהאן
למסוגר, מתוסכל ורע מזג מאד. אלא, שהוא לא מרשה לעצמו, לעת עתה, לתת דרור בגלוי
לרגשותיו בטירה (אם כי הוא רב עם אחיו ומגדף אותו לא פעם), ואת האש ההרסנית שמפכה
בו הוא פורק, בינתיים, בציד ובמרדפים אחרי אנשיו של עקרב הירקן. מאז שניסה לשווא
לקבל את מחילת הכומר המקומי וסולק בחרפה, הוא מדיר רגליו מהכנסיה, והפך לאדיש
לחלוטין לדת. כעת, מתרוצצות שמועות בדומיניון, כי הוא שוקל ברית עם עובדי האלילים,
כולל הצעה להתיר להם לשוב לאמונתם הישנה בגלוי אם יתמכו בו, דבר שמדאיג מאד את
הכנסיה. שמועות אחרות טענו כי יוהאן השתתף בסתר בטקסי בלטיין באחד ממסעותיו לעומקי
היערות בדרום, דבר אותו הכחיש בנהמת בוז אדישה.
עוד יותר מכך, מודאגים מכך
'האבירים הלבנים של סטפאן' ועוד יותר מהם בעל בריתו וידידו של יוהאן לשעבר, רונצר.
בין הידידים לשעבר שוררת כיום משטמה עזה. יוהאן מאשים את רונצר בהתמכרותו למשקה,
וכעת טוען כי מדובר באדם אפל, מסוכן ורשע. רונצר, מצידו, מודאג מהשמועות על ברית
אפשרית בין יוהאן לארלדארה, ומנסה לטקס עצה עם ידידיו, אבירי סטפאן, בכדי לקדם את
הרעה.
יוהאן, על אף שהוא אינו
מרבה לדבר, החל לאחרונה, אכן, לצדד בקולונה ולפעול כנגד רדיפתם וכנגד מפקד המשמר,
אף כי הוא אינו משתמש במילות רהב כאחיו, ועושה את מלאכתו בשקט, בצורה כזו כי מפקד
המשמר, עדיין, רואה בריגברט את יריבו העיקרי.
אקהארט הצעיר, בן 13
בסך-הכל, היה ידוע, עד לפני שנה בערך, כברנש עצל וחסר תועלת לחלוטין. הוא היה מבלה
ימים שלמים כשהוא רובץ על ערמות הקש באורווה, מהמהם שירים מטופשים בקולו הצרוד,
משחק עם מקל ומנסה לחבוט בזבובים הנמשכים בשפע לפיו המרוח בריבת תות-השדה החביבה עליו.
הבארון ואשתו, שלא שבעו נחת מהתנהגותו של הבן הצעיר, צעקו עליו והכו אותו לא פעם -
אולם בלא תועלת.
שינוי קיצוני חל באקהארט לפני מעט פחות משנה, כאשר פגש בפונדק הכפר, כמעט באקראי,
את מנהיגם של "האבירים הלבנים של סטפאן", גייזריך וולצר. שיחה קצרה
ביניהם, שכללה את אחד מסיפוריו של וולצר, הספיקה לאקהארט כדי להכרך אחרי גייזריך
כמעט כמו כלבלב.
מאז, לא האמינו באי הטירה
למראה עיניהם, למראה השינוי שחל ב"רבצן השחת המטומטם", כפי שהיה אביו
נוהג לכנותו בזעם קודם לכן. תחת להתבטל, בילה כמעט כל רגע פנוי ב"מטה"
של גייזריך, כרוך אחריו ולומד אגב כך לשאת נשק, כמו גם את כל האידיאולוגיה הקנאית
ורוויית השנאה בה הלעיטו אותו גייזריך וחבריו. כיום, נעשה הבטלן הקטן לנער קשוח,
אלים ולוחמני, שאף כי הוא צעיר מדי מכדי להמנות על אבירי סטפאן, הוא מסתובב עימם
תמיד, ונחשב בעיניהם בתור "הקמע של המסדר". מחבריו, למד אכזריות תהומית כלפי הארלדארה, ובין היתר כבר
הספיק לנקר עיניים, להצליף בשוט עד מוות, ואף שבר את בתוליו באונס ברוטלי של נערה,
כאשר ידידיו עומדים מהצד ומריעים לו.
אם כי אביו היה מרוצה מאד
שבנו הפך לפעלתן, וככל הנראה יהיה לוחם טוב לכשיגדל, הרי נטה להרים גבה על אודות
מעלליו של בנו, שאת מידותיו החדשות, כמו גם את הדרך בה הוא מתפאר במעשי אכזריות
שלו ושל חבריו "הקדושים", לא אהב הבארון יתר על המידה. עוד פחות מכך,
אהב רוגן את העובדה כי בנו צעק לו פעם כי "אנשים קדושים צריכים להשמיד את כל
עובדי האלילים, ולשחוט את הארלדארה המסריחים עד האחרון שבהם". אלא, שגערותיו
לא עזרו במיוחד, ואקהארט המשיך בשלו. אבירי סטפאן, הפונדקאי רונצר ומפקד המשמר
מחזקים את ידיו, ומשפעים אותו בחנופה וכל טוב, אולי כתחליף אפשרי לשני אחיו. הללו,
כל אחד מטעמו הוא, בזים לו יתר על המידה מכדי לראות בו איום מסוכן.
אקהארט עצמו טוען בעקשנות
כי גייזריך מושא הערצתו הוא "אביר קדוש", גדול בדיוק כמו לודוויג הקדוש,
אשר בבוא היום יוביל מלחמות קדושות שישליטו את דת האמת על העולם כולו, בנהרות של
דם ואש, כמובן.
וולפליכט, בן-גילו של
הבארון וידידו מילדות, בילה איתו רבות בנעוריו. שינוי קיצוני באישיותו חל לאחר
מעשה הטבח הגדול של עקרב הירקן, בו איבד את רעייתו הצעירה ובניו בצורה אכזרית
במיוחד; משרתו טאנצל, איש הארלדארה, הוביל את אנשי עקרב הירקן למקום המסתור של משפחתו,
והללו שחטו את כולם, אגב עינויים אכזריים, והותירו את נבלותיהם תלויות על עץ סמוך.
וולפליכט, שזעמו ורצונו
בנקמה בערו בקרבו, גמל ל"משרתו הנאמן" עד מהרה במטבע דומה, שבועות מעטים
לאחר תום פלישת עקרב הירקן. הוא ואנשיו הסתערו על בית משפחתו באישון לילה והציתו
אותו באש על יושביו, כשהם רוקדים וצועקים כשדים מסביב ללהבות, ומשפדים בכידוניהם
באכזריות כל מי שניסה להמלט ממאכולת האש. מי שלא נהרג, אגב, הוא טאנצל, אשר נעדר
מאדריאן משום שעזב אותה ביחד עם אנשי עקרב הירקן, שלשורותיהם הצטרף. מאוחר יותר,
נודע שמו באיזור כאחד ממפקדי כנופיות הרצח היותר אכזריים שהכו במחוז מדי פעם בפעם.
וולפליכט הפך לאדם קודר
ואכזר, מלא תאוות הרג, אותה השקיע בעיקר במעשי התאכזרות כלפי הארלדארה. לא היה אדם
אשר עקף יותר ממנו את פקודותיו של הבארון, ומצא כל דרך אפשרית למרר את חייהם של
הקולונה חסרי המזל, כשהוא מעודד את אנשיו, הלכה למעשה, לפרוע בהם פרעות, בעיקר
בחגי האכטולדים, ויותר מכל, ביום הולדתו של סטפאן דה-ארז'ולי, לגביו אומר וולפליך
תמיד כי הוא מצטער כי לא "השלים את מלאכת בעור תולעי האדם" (זאת שלא
לדבר על יום השנה לפלישת עקרב הירקן, שהפך ליום הפרעות הגרוע ביותר).
וולפליך הפך, עם השנים,
לסדיסט חסר תקנה. הוא נהנה לחקור אישית אסירים, ולענות אותם בעינויי תופת
במו-ידיו, כשלעיתים הוא מוסיף להתעלל בגופותיהם אף לאחר שמתו תחת ידו. בפי
הארלדארה הוא ידוע כ"וולפליכט הארור". בין היתר, דאג להעליל על אלו
מהצמיתים שניסו להגן על עצמם מפני הפורעים כי הם מרגלים עבור עקרב הירקן, כשאת
דבריו אלו הוא מוכיח בשבועה חגיגית לפני הבארון והכומר המקומי, כשהוא מניח ידו
לאות ועדות על שרידי קדושים. כמו כן, הוא זה אשר אחראי על הבאת נערות ארלדארה
צעירות כמשרתות לטירת הבארון, דבר אשר אותו הוא נהנה לעשות תוך הפעלת כח ברוטאלי,
לא פעם תוך רצח של אי-מי מבני משפחתן שעומד בדרכו, או תוך אונס ברוטלי של הנערה
עצמה 'רק כדי להראות לכלבה הקטנה מה מצפה לה'. מספר פעמים, ניסו אנשי ארלדארה
להתנקש בחייו, אולם וולפליך, לוחם מצויין, קרע את התוקפים לגזרים, ולאחר מכן מיהר
"לעשות נקמות בחסד הזוהר ישתבח שמו" בבני משפחתם.
מספרים על וולפליך, כי כל אותם שנים, הוא מתכונן למפגש ולקרב מול משרתו הבוגדני
טאנצל. הוא סבור, כך אומרים, כי ככל שיתעלל בארלדארה יותר, כך ידחק בטאנצל ובאנשי
עקרב הירקן לצאת לפעולות תגמול אשר יגבירו את סיכוייו לחסלם. אלא שראשי כנופיות
הרצח, בפקודתם מנהיגם, נוקטים מדיניות זהירה יותר, ובשנתיים האחרונות, למרבה
אכזבתו של וולפליך, דווקא הפחיתו למדי את פעולתן באיזור אדריאן עצמה, ומתמקדות
בהתקפות על דרכים מרוחקות יותר, היכן שאין מושיע.
השפלה מרה וכואבת ספג
וולפליך לפני מספר חודשים. בערב אחד של תחילת החורף, הגיעה לאוזניו שמועה כי חבורה
גדולה של בני ארלדארה התכנסו בעמק, אי-שם מדרום לאדריאן, בכדי לחגוג שם חג
"מולד הסערה" של אלדאריה. וולפליך טען מיד כי מדובר בכינוס של אנשי עקרב
הירקן, ויצא עם קבוצה גדולה מאנשיו וכמה מ"האבירים הלבנים של סטפאן" כדי
"לעשות נקמות בעובדי האלילים הרוצחים". אלא, שהארלדארה הוזהרו בידי
אי-מי על בואה של החבורה, והחלו נסים דרומה, במורד הדרך הישנה של זורהאדן. וולפליך
ואנשיו, שדלקו אחריהם בקריאות זעם צמאות לדם, נתקלו בלא התראה בעלף טילגלאר (ר'
ערך), ועימו כמה לוחמים מסתוריים, ככל הנראה מקרב 'שומרי הנתיב הישן' (ראה ערך).
אל החבורה הזו התלוותה, בזו הפעם, גם הגבירה אלכסנדרין המסתורית מאיזור ז'וליי.
וולפליך הזועם ואנשיו לא
שעו לאזהרתו התקיפה של טילגלאר, והסתערו על "שומרי הנתיב הישן", כשהם
סומכים על יתרונם המספרי הגדול. אלא, שיריביהם היו מיומנים מהם בהרבה, ועד מהרה
הדפו את התקפתם, הורגים יותר ממחצית אנשיו של וולפליך ומניסים את היתר. וולפליך
עצמו, שנאבק עם אלכסנדרין, ספג פגיעה כואבת בפניו מחרבה הבוהקת בלבן, פגיעה אשר
הותירה צלקת מכוערת בפניו, אשר לא סרה משם עד לעצם היום הזה.
בעקבות התבוסה, הלך וולפליך
אל הבארון, רותח מזעם, וטען כי "שומרי הנתיב הישן" וטילגלאר בראשם, עשו
יד אחת עם עקרב הירקן, ויש להוציאם מחוץ לחוק. אלא, שריגברט והכומר, ובאופן מפתיע
גם יוהאן, התנגדו בתקיפות. הדבר הגיע לכדי משפט לפני הבארון, אליו הגיעו טילגלאר
ואלכסנדרין בכדי ללמד זכות על עצמם, ובזו הפעם גם זכו. וולפליך הושפל, ספג צעקות
מידידו הותיק, ונשבע בליבו האפל לנקום. מספרים, כי הצלקת שספג מחרבה של אלכסנדרין
מציקה לו לעיתים מזומנות, כאילו היא בוערת באש, מה שהפך את מצב רוחו לעכור ונקמני
עוד יותר מהרגיל. לזעמו של וולפליך, הוא חייב להניח לטילגלאר, בפעמים הבודדות בהם
מזדמן העלף לאדריאן, אולם יודעי דבר מספרים כי הוא ואבירי סטפאן נשבעו ללמד את
'שומרי הנתיב הישן' לקח דמים, אם לא באדריאן אז אי-שם מחוצה לה, וההתקלות הבאה
בוא-תבוא. במיוחד, רוצה וולפליך להתנקם באלכסנדרין, ולא פעם, כאשר שכב במיטתו
המזוהמת או היה שרוע על שולחן השתיה שלו, מתבוסס בזעתו ופצעו הבוער מציק לו, שמעו
אותו אנשים ממלמל שבועות אפלות על כל הדברים הנוראים שיעשה לה כאשר ילכוד אותה, גם
אם יאלץ לכרות ברית עם נאקרוב עצמו לשם כך.
גוטפריד רונצר, גפתן משופם,
גדל-גוף וגס הליכות, ניהל מזה שנים את הפונדק המקומי של אדריאן "כלב
הכסף", ביחד עם אמו הזקנה גיזלה. אמנם, עסקיו הצליחו למדי והעניקו לו די כסף
בכדי לחיות ברווחה (יחסית לאיזור) ואף לרכוש חלקות אדמה ופרות אש, הרי מעולם לא
נחשב מצליח במיוחד. זאת ועוד; אופיו הצבוע והחמדני, כמו גם הדעה הרווחת כי הוא
מסוגל לבגוד בכל אחד ולעשות הכל בעבור בצע כסף, הקנו לו מוניטין מפוקפק למדי.
באדריאן היו מרכלים כי הפונקאי החביב וירא האלוהים עושה הכל - מפיזור אבקות הצמאה
במשקאות ועד שימוש בבשר עכברושים טחון במקום בשר בקר בנקניקים, בכדי להעלות את
רווחיו.
אלא שלפני שלוש שנים, בלא התראה, דרך כוכבו וזינק כלפי מעלה; לא ברור כיצד, אולם
רונצר החל להגיש בפונדקו משקה חדש, ירוק, רותח ומבעבע, אשר כונה בפיו 'נקטר המלך
הגדול'. הוא סרב לגלות לאיש מהיכן למד את המתכון, אם כי פעם העיר כי קדוש התגלה
אליו בחלומו ומסר לו את הסוד - טענה שהתקבלה בגיחוך רב באדריאן.
כך או כך, המשקה הפך פופולרי מאד,
ומדי ערב המה פונדק "כלב הכסף" לקוחות, שהוציאו את מיטב כספם על הספלים
המלאים בנוזל ירוק ומבעבע. רונצר החל צובר כסף רב, דבר שגבר לאחר שהחלו
"האבירים הלבנים של סטפאן" מסתובבים בעיר כשכיסיהם מלאים בכסף, שחלק
ניכר ממנו הוצא על "נקטר המלך הגדול". הבארון עצמו, שהוא, אשתו ובנו
יוהאן אהבו מאד את המשקה, הזמין חביות שלמות ממנו עבור משק ביתו. הפונדק הקטן של
רונצר גדל והורחב בכספים שזרמו לקופתו, והוא רכש פרות רבות וחלקות אדמה, הופך
אט-אט לאחד מעשירי העיירה.
אלא ששמועות אפלות רדפו את
עלייתו; החל מטענה כי את המתכון קיבל, לא פחות ולא יותר, בדרך עסקה שעשה עם
הרוכבים האפלים, וכלה בטענות כי שתיית הנוזל המבעבע גורמת לטירוף, אכזריות והתקפי
אלימות קשים, לפחות לחלק משותיו. שמועה זו, האחרונה, התגלתה עד מהרה כנכונה. סדרה
של תקריות אלימות ארעה בעיירה, כולל אותו מקרה בו קרע יוהאן בן הבארון לגזרים את
אחד המשרתים בקודש. הכומר המקומי דאז, ברכטולד, הפך לשתיין כרוני , החל צוחק ומנבל
את פיו בעת התפילות, ובסופו של דבר ניסה לאנוס את אשתו של שכנו, ולאחר שנתפס והוכה
מכות נאמנות בידי הבעל הזועם, איבד כליל את שפיות דעתו, רץ לכיכר העיירה כשהוא
ערום למחצה ושותת דם, ובקול גדול נשא תפילה לשדים ורוחות, שיבואו לבקר את 'צאן
מרעיתו הארור'. שמשי הכנסיה, שדלקו אחריו, כבלו את אדונם לשעבר בחבלים, ובסופו של
דבר הובל לז'וליי, שם עמד למשפט בפני השליח הקדוש פטריציוס על שכרות, מינות, ביזוי
הקודש ותפילה לשדים. בסופו של דבר, נכבל ונכלא אי-שם, ואיש אינו יודע את גורלו.
רונצר, שרבים מאנשי העיירה
האשימו אותו במאורעות האפלים, הכחיש בזעם כל אחריות, אולם 'ליתר בטחון', לדבריו,
דילל את המשקה, ומאז פסקו תקריות הטירוף, אם כי הדעה כי שתית 'נקטר המלך הגדול'
מזיקה וגורמת לאכזריות ואלימות נותרה בעינה. בינתיים, טרח רונצר וקנה לעצמו שטר
מחילה מהכנסיה, בעבור תרומה נאה לשיפוץ הכנסיה, ואף טרח וקנה לפונדק רליקה: טיפה
מחלב שדיה של ואלארי המוארת, אשר נקנה למזל ולחסד מהאב מתיאס קרוגה
בראכרדורף. זאת, לדבריו בכדי שכוחו
המבורך של שריד הקדושים הטהור ימנע השנות תקריות מצערות. כך, פטר רונצר עצמו
מעונש, ועד מהרה שבו הרווחים לזרום לכיסו.
כך או כך, רונצר הצליח
בעסקיו עד כדי כך, ששמו יצא אל מעבר לגבולות אדריאן, ורווחיו ומעמדו עלו עד כדי כך
כי הבארון רוגן מינה אותו לקסטלני. את בית העץ הישן והרעוע שלו, החליף רונצר
באחוזה גדולה, בעלת חומת קורות גבוהה, משוננת ומאיימת, החולשת על הדרך הראשית
לאדריאן, בואך מעבורת השטורמוואסר. אנשי אגרוף ובריונים רבים משרתים אותו, כולל
כמה וכמה עוגים אשר "המירו דתם" בחסותו הנאמנה של האב גארתולד, נזיר
נודד שהפך לבן-חסותו החנף של רונצר, ומספק לו ולבני ביתו שירותים דתיים.
עד מהרה, נעשה רונצר בטוח בעצמו עד-כדי כך, ששלח את בריוניו לגבות "מס
דרכים" מנוסעים בדרך ועגלות אשר לא היו שייכות לבארון רוגן. דבר זה העלה את
חמתו של הסוחר ברנארד ווטאנהורסט, משועי אדריאן, אשר פרנסתו, ברובה, באה מעגלות
המסחר. יריבות זו הפכה עד מהרה למהומות וקטטות בין אנשיהם החמושים, בעיקר משום שהבארון
מעדיף, לעת עתה, שלא להתערב בעניין.
כיום, גוטפריד רונצר נחשב
ללא ספק לחשוב באנשי העיירה (והוא נהנה מאד להפגין את מעמדו זה בקהילה), ורק יריבו
ברנארד ווטאנהורסט יכול להתחרות עמו במידת השפעתו. על אף שהוא רואה עצמו 'אציל
אדוק בדתו', וניהול הפונדק נעשה כיום, בדרך-כלל, בידי אחד מבניו או עוזריו
השכירים, הרי שמדי פעם ניתן לראותו ב"כלב הכסף", שותה לשוכרה ביחד עם
ידידיו ומעלה זכרונות מימים עברו. רונצר מקפיד לפקוד את הכנסיה באופן קבוע ולשלם
מעשרות במועד, למרות שהוא והכומר החדש אינם אוהבים זה את זה כלל ועיקר. מעבר לכך,
ולמחילת העוונות שהוא מקפיד לקבל, רונצר היה ונותר אדם אלים וגפתן, חסר סבלנות וחם
מזג.
רונצר מיודד מאד עם וולפליך, למרות שהוא מקפיד כי בריוני המשמר לא יפגעו בצמיתים
שלו (אשר הם, בתורם, זוכים ליחס מזעזע של השפלה מאדונם, ולעיתים אף להלקאות שוט
אכזריות). כמו כן, הוא מחשיב עצמו כ"פטרונם" של אבירי סטפאן, שלהקמתם
סייע מאד, ואף היה זה שהציע לבארון להעניק להם את אסם האבן הגדול והישן שבשדות
כבסיס לפעולתם. לא פעם, ניתן לראות בפונדקו חבורה גדולה מ"האבירים
הלבנים", שותים לשוכרה מ"נקטר המלך הגדול", ושרים שירים פרועים
ואכזריים על מלחמת קודש, ועל דם הכופרים שיזרום כמי נהר. כל הצמיתים יודעים כי
כאשר בוקעת החבורה מ"כלב הכסף", כשהיא מתנודדת ושרה בקול גדול שירים על
תהילת חרבות האכטולדים, רצוי להמלט על נפשך לכל עבר.
את משפחתו מוסיף רונצר לנהל
ביד רמה, בשיתוף עם אמו הזקנה וחסרת השיניים גיזלה, שעדיין עובדת, כמימים ימימה,
במטבח "כלב הכסף", על אף כי כעת מתמצה מרבית תפקידה בפיקוח וחלוקת
הוראות לפועלים, ורק מתכונים "מיוחדים" נעשים בידיה שלה ממש. לרונצר יש
חמישה בנים ושתי בנות ששרדו והגיעו לבגרות, אשר רובם מסייעים לו לנהל את האחוזה,
השדות והפונדק, ואילו שניים מהבנים הפכו לחברים בכירים במסדר "האבירים הלבנים
של סטפאן".
לינדה המוזרה, העוטה שמלות
לבנות, היא טיפוס שנוי במחלוקת מאד בעיירה, ושנואת נפשם של אבירי סטפאן ושל מרבית
התושבים האכטולדים. לינדה, גבירה בשנות ה-30 לחייה, מטילת לחשים והרפתקנית לשעבר,
קנתה שלוש שנים את הגרובנהאוס, בית חווה גדול עשוי אבן, העומד הרחק
מהעיירה, מצידו השני של השטורמוואסר, בית אשר היה שייך לאביה המנוח, ובו גדלה
בילדותה ביחד עם אחותה הצעירה אנסטאריה.
משפחת פאלקנר היתה מקורבת, מצד אם המשפחה, לאחד מאחיו של הרוזן הנוכחי, פראנסיס
דה-ז'וליי. בני המשפחה נחשבו תמיד לאנשים מוזרים, אשר היו קשורים עם הארלדארה, וכן
עם אנשים מוזרים, כגון שומרי הנתיב הישן, ויש אמרו - אף שדונים ופיות אשר היו
פוקדים את ביתם בשעות ערב מאוחרות. אבי המשפחה, רנדולף, אף שלא היה אדם משכיל,
ידוע באהבתו לשירה פיוטית עתיקה אשר למד מידידיו המסתוריים, ואותה היה מפזם
בעליזות כאשר היה יוצא למרעה עם עדר פרותיו.
אלא, שכאשר הגיע למחוז אודו
דה-פיראס הקנאי, שהיה אז שליח קדוש, כדי להלהיב את הלבבות לקראת מלחמת הקודש
הצפויה בארלדארה (2025), עלתה חמתו כאשר שמע את שיריו של אבי המשפחה. הכומר
המשתולל פקד לאוסרו ולהעמידו לדין על אודות השמעת שירי כשפים, התוועדות עם פיות
ועם רוחות רפאים, כפירה, מינות, וברית ידידות עם 'עובדי אלילים, ילדיו של נאקרוב
ואוייבי הזוהר ישתבח שמו'.
אלא, שכאשר הגיעו הכמרים,
מלווים באנשי המשמר, בכדי לאסור את בני המשפחה, מצאו כי הללו נעלמו כאילו בלעה
אותם האדמה, או ליתר דיוק, כאילו הוזהרו מבעוד מועד. אודו השתולל, צועק מילים לא
ברורות על אודות כשפים שטניים, אולם בני המשפחה לא נמצאו באותה עת. שנים מספר לאחר
מכן, נמצא רנדולף באחד מכפרי הארלדארה ונקטל בלא רחם בידי חיילים אכטולדים בתור
בוגד. אלא שאשתו ושתי בנותיו לא נמצאו מעולם, ולא ידוע היכן בדיוק הסתתרו כל אותו
הזמן.
עברו שנים מאז. הגרובנהאוס של משפחת פאלנקר ניתן במתנה לאחיו של קסטלני מקומי,
שהוא ומשפחתו, בתורם, נטבחו בפשיטה הגדולה של אנשי עקרב הירקן, מותירים את
הגרובנהאוס כבית נטוש ומשמים. אלא שבראשית שנת 2438, ביום בהיר אחד של אביב,
הופיעה לינדה במחוז, בריאה ושלמה, עוטה גלימות לבנות ומחזיקה שרביט כשפים זהוב.
לתדהמת הכל, דרשה לפגוש את הבארון בטירתו, והראתה לו צו חתום בידי אדון המחוז,
הרוזן גונתאר דה-ז'וליי, המצהיר ומצווה על בעלותה של לינדה, קרובת משפחתו של אחיו
האהוב פראנסיס, על הגרובנהאוס והאדמה שמסביבו. רוגאן, אף שלא אהב את העניין, לא
התכוון להתעמת עם הרוזן, והוציא בו-ביום צו המאשר את בעלותה של לינדה ברכוש
משפחתה, ואף הזהיר את וולפליך ואת כל אנשיו בלשון חמורה מאד, כי לא יעזו לגעת בה
לרעה, משום סיבה שהיא - באיום של השלכת המפר הישר לכלוב העורבים, בלא גינוני טקס
מיותרים.
מאז, יושבת לינדה
בגרובנהאוס, ומרבה מאד לטייל בעמק ובינות לנופים הקדמוניים המעטרים אותו, בעיקר
בחלקו הדרומי. כמו כן, היא מרבה מאד לטייל בין חורבות הטירה הישנה, בעיקר בלילות
בהירים, כשהיא שרה שירים עדינים ונוגים בלשונות זרות ומוזרות. עד מהרה, שבה לדרכיו
של אביה, ושוב סופרו במחוז הסיפורים הישנים על פיות ושדונים הסרים לעת ערב לבקר
בבית פאלקנר. לינדה מרבה לקרוא, והביאה עמה ספרים רבים לגרובנהאוס, אשר הינו,
למעשה, המקום היחיד בו ניתן למצוא כתבים למיניהם בכל רחבי המחוז. לעיירה עצמה,
מאידך, לינדה ממעטת מאד להכנס, ככל שהדבר אמור באיזור העילי, שם גרים האכטולדים.
מאידך גיסא, לינדה מרבה מאד להכנס לאיזור הדל והעני ביותר, איזור מגורי הצמיתים
הארלדארים. לינדה הצהירה קבל עם ועדה כי ההתעללות באנשים אלו היא פשע נתעב, וכי
"מלחמת הקודש" של סטפאן דה-ארז'ולי לא היתה אלא מסע רצח של קצב מטורף.
היא עושה כמיטב יכולתה לסייע לצמיתים, במיוחד אלו השייכים למשפחות שהכירה בילדותה;
מאספקת אוכל ושמיכות, ועד לטיפול במחלות ונגעים - זאת, שכן היא מומחית בתורת
הצמחים, ויודעת לרקוח מהם אבקות ושיקויי מרפא חזקים ויעילים.
התנהגותה של לינדה מרתיחה
את האכטולדים, אשר אלו מהם שנזקקים לתרופותיה נאלצים לשלם לה מחיר יקר, בעוד
הארלדארה הבזויים בעיניהם כל-כך מקבלים את אותו שירות עצמו בחינם. במיוחד, מתעבים
אותה אנשיו של וולפליך ואבירי סטפאן, נגדם היא מתייצבת בלא פחד פעם אחר פעם. אלו
מכנים אותה "מכשפה ארורה, בוגדת ממש כאביה המופקר, העושה יד אחת עם אויבי
האכטולדים והאלוהים". אלא, שהידיעה על קסמיה החזקים של לינדה, כמו גם צו הבארון,
מונע אותם מלעשות מעשה מאורגן וגדול כנגדה - זאת על אף שלאחרונה הולכים ומתרבים
ב"כלב הכסף" במטה אבירי סטפאן דיבורים מסוכנים בנדון. במיוחד, עלתה חמתם
של אבירי סטפאן, כאשר נפוצה ביניהם שמועה כאילו לינדה מעלה על הכתב את מעלליהם.
הכל, לדבריה, כדי לשמש ראיה במשפט עתידי בו יוקעו פשעיו של מסדר זה.
האנשים היחידים כמעט
המוקירים את לינדה, מלבד הארלדארה, הינם ריגברט וולפריך והכומר המקומי, האב
פרנסואה מילבו. האחרון, שהינו זר לאכטולדים ולשנאותיהם, רואה בה אשה חסידה המטפלת
בחולים ונדכאים "ממש כשם שעשה הזוהר, אדוננו המבורך". הכומר אף מתייעץ
בה לא פעם בנוגע לרפואה וקטורות, ורוכש ממנה שיקויי מרפא ונרות ריחניים עבור
הכנסיה. ריגברט האבירי, לפי השמועה, התאהב בה והציע לשאתה לאישה, אולם לינדה סרבה
לכל קשר נישואים עם בני וולפריך. דבר זה, האחרון, לא מנע הפצת שמועות כאילו
"המכשפה הארורה הפילה בקסמיה את יורש הנחלה, בכדי להשתלט ולהחטיא את צאנו הזך
של הזוהר". לא הועילה גם תוכחה חריפה שנשא הכומר בכנסיה כנגד מפיצי השמועות,
אשר כמה מהם, כפי שהסתבר עד מהרה, באו מבין משרתי הכנסיה עצמה.
הארלדארה עצמם מעריצים את
לינדה, ומכנים אותה "המלאכית בלבן". אנשי המתחרת של קונריך
"הצפע" מעולם לא ניסו לפגוע בה לרעה, ופעם אף הזהירו אותה, דרך מתווך,
על נסיון התנקשות צפוי בחייה מצד כמה מאנשיו של וולפליך (אשר הובסו וסיימו את
חייהם, כצפוי, בתוך כלוב העורבים). גם אנשי עקרב הירקן עצמם, למרות זעמם, לא העזו
מעולם להטפל אליה, דבר אשר גרר עד מהרה שמועה כאילו היא משתפת פעולה ומרגלת למען
רב המרצחים השנוא. אלא ששמועה אחרת, שנפוצה בזמן האחרון בקרב הארלדארה מספרת כי
ראש כנופיית הרצח טאנצל (ראה ערך בסיפור דמותו של וולפליך) אמר לאנשיו כי לינדה
היא 'כלבה אכטולדית ששמה מסווה על פניה בכדי לרמות את לוחמי החופש ולרגל אחריהם'
וכי הוא מתכנן לפגוע בה בקרוב - שמועה אשר מדאיגה מאד את הצמיתים המקומיים.
הכומר המקומי, האב פרנסואה
מילבו, הגיע לעיירה לאחר שמנהל הכנסיה הקודם איבד את שפיות דעתו בנסיבות מצערות
לאחר שתיית 'נקטר המלך הגדול'. האב מילבו, ז'ראלי איש קורנין וחבר נאמן באסכולה
התאולוגית של הנציב דה-לאסקורי, היה בין הכמרים שהגיעו לראכנהורף ביחד עם לסקורי,
כאשר בא זה להכניס מעט רפורמות ואירגון בכנסיה המקומית, לאחר הפלישה הגדולה של
עקרב הירקן. מילבו נשאר בז'וליי, שם שימש במשך זמן-מה כאחד העוזרים לשליח הקדוש
פטריציוס. אלא, שמילבו האדוק והקפדן לא הסתדר עם חייו החופשיים וההוללים למדי של
אדונו, מה שגרם לסכסוכים תמידיים בין השניים. לאחר שנודעו לשליח הקדוש המאורעות
באדריאן, מצא הזדמנות פז להפטר מעוזרו הלא-אהוב, ו"העלה אותו בדרגה",
קרי, שלחו לנהל את ענייני הכנסיה במחוז הספר הפרוע.
מילבו, שבא לאדריאן עם הרבה
מאד כוונות טובות, היה ונותר נטע זר. הוא אינו דובר אכטולדית טובה, אינו מבין את
מנהגם ודרך מחשבתם של המקומיים, והם אינם מבינים אותו. רק מעמדו הבלתי מעורער
כ"צינור המוליך מחילת עוונות מאוצר הקדושים בשמיים", שמר עליו מפגע,
משום שאכטולדים מעטים יעזו לפגוע בכומר, אשר לכל הדעות עובד קשה וממלא את תפקידו
נאמנה. עם זאת, השפעתו והשפעת דרשות התוכחה הרבות שלו הינה מזערית. התושבים למדו
להנהן בראשיהם, לומר "אמן", ולעשות כרצונם. גם רצונו לפתוח את הכנסיה גם
בפני מתפללים מקרב הצמיתים הארלדאריים בכדי 'לקרבם ברחמים וחסד לאמונת הזוהר
המבורך' נכשל כשלון חרוץ, הן בשל פחדם של הצמיתים וחוסר חיבתם לכנסיה, הנראית להם
המקור לכל צרותיהם, והן בשל התנגדותם הנחרצת של האכטולדים, שכמעט והגיעה למרד של
ממש. בסופו של דבר, נכנע האב מילבו, וניסה להעניק שירותיים דתיים בתוך העיר התחתית
עצמה, אלא שגם ממנהג זה חדל בהדרגה, כאשר חש בעויינות הרבה כלפיו מצד רבים
מהצמיתים, ולאחר שאנשיו של קונריך 'הצפע' ניסו להתנקש בחייו. התלמיד היחיד אשר
הצליח מילבו לגייס מקרב הארלדארה, אותו רצה להכשיר כמשרת בקודש, נמצא תלוי, גופתו
מתנודדת מעל עץ בפאתי שדות המרעה. לא ברור עד היום מי אחראי לכך - האם אנשיו של
'הצפע' או עקרב הירקן, או שמא 'אבירי סטפאן'.
כל הדברים הללו הפכו את האב
מילבו למתוסכל וזעפן מאד. הוא מוסיף לעבוד קשה, ובשעותיו הפנויות משקיע רבות
בטיפוח גינת הכנסיה, שהיתה מוזנחת להכעיס לפני זמנו. הוא רודה למדי בעוזריו,
המשרתים בקודש, שרובם ככולם אכטולדים מקומיים, שאינם מבינים את אדונם ואינם אוהבים
אותו, וממשיך להטיף באוזני המקומיים, מתוך ידיעה שדבריו נופלים על אוזניים אטומות,
מה שמפרנס את כעסו. ידידיו היחידים הם לינדה פאלקנר וריגברט, אשר הכומר ירא
האלוהים מפלל לראותו עולה על כס הבארונות, בתקווה שישפר את פני המחוז.
למרות סלידתו מאבירי סטפאן,
וביחוד מרונצר. לזעמה של לינדה פאלקנר, מעולם לא ניסה הכומר לנדותם מהכנסיה, או אף
לפגוע במעמדו של רונצר היושב בשורות הראשונות של אולם התפילה כאחד משועי הקהילה.
כמו כן, הוא מעניק לקסטלני הטרי שירותי וידוי, במהלכם הוא נוזף בו לשווא על מעשיו,
מקבל הבטחות צבועות, מעניק מחילה זעומה וחוזר חלילה. האב מילבו, אדם רחמן ורך נפש
מיסודו, מעולם לא העז (אף על פי שאיים פעמים רבות), שלא להעניק מחילת עוונות
בוידוי, על כל המשתמע מכך ('הזוהר המבורך רב חסד וארך אפיים הוא' כך הוא נוהג לומר
תמיד). רונצר ויתר האכטולדים, מצידם, מסתפקים בפעולת הוידוי וההטהרות, אשר הם
מאמינים מושבעים בכוחה העצמאי, ומעולם לא שינו את מנהגם. יתר על כן, רבים מהם מטים
אוזן לדבריו של מתחרהו החדש והכריזמטי של מילבו, איש מסדר סטפאן פראנק פאוגה, אשר
חבריו טוענים כי הוא אדם קדוש (ראה ערך).
מילבו עצמו מתעב את
"האב" פאוגה, טוען וזועק בקול גדול כי אינו כומר, וכי דבריו אינם דברי
הזוהר, ואף שיגר עשרות מכתבים לבארון (שאינו יודע קרוא וכתוב בעצמו) ולשליח הקדוש
פטריציוס בעניין זה, אולם עד עתה לשווא.
ברנארד ווטאנהורסט הגבוה
והחסון, המזכיר במעט את הבארון בחזותו הדובית, הוא אחד משני האנשים העשירים ביותר
בעיירה. בבעלותו של ברנארד נמצאות עשרות עגלות, המובילות סחורה מאדריאן לראכרדורף
וז'וליי. הוא עצמו ידוע כאדם נמרץ, האוהב מאד מלאכת כפיים, ונהנה לפקח בעצמו על
אנשיו ולעבוד איתם, למרות שהיה יכול זה לא מכבר להפקיד עבודה זו בידי משגיחים.
ברנארד איבד את כל בני משפחתו בפשיטת עקרב הירקן, אולם לאחר מספר חודשי אבל, גבר
עליו מזגו המעשי ואוהב החיים, והוא החל מתנער ומשקם את עסקיו, עד אשר, בשנת 2437
נישא מחדש. כרוב האכטולדים, הוא אינו נוטה חיבה לארלדארה וחושד בהם. מסיבה זו,
כרוב תושבי העיר העילית, הוא מעביד אותם בתנאים קשים מאד, אף כי הוא עצמו אינו
נוטה להתעלל בהם מעבר לכך. ארלדארה מעולם אינם זוכים לקידום לדרגת עגלונים ומלווי
שיירות תחת שירותו, מחשש כי ירגלו ויסייעו לאנשי עקרב הירקן, האוהבים מאד להטפל
לשיירות הסחורה ולטבוח את יושביהם.
ברנארד עשה צעד לא שגרתי
ולא פופולרי, אולם מחושב מאד כלכלית, כאשר, להפתעת הכל, נישא לאירמינון, לאחת
מבנותיו של לורד קונריך סילדנהוף, ראש קלאן סילנדהוף מראכרדורף. בקרב כפריי
אדריאן, המקורבים במוצאם לבני קרוגה, עורר צעד זה הרמת גבה חשדנית, כפי שהדבר עורר
מחאות אף בקרב בני סילדנהוף עצמם, שמחו כנגד ראש משפחתם, כיצד הוא משיא אחת
מבנותיו ל'ברבארי מצחין ועוטה פרוות'. אלא, שהיחסים המסחריים ההדוקים בין ברנארד
לקונריך גברו על שיקולים אלו, והנישואין נחתמו ונעשו כדין. עד מהרה, התגלה כי לא
רק קשרי המסחר עם האחראי על ירידי ראכרדורף הניעו את ברנארד. התברר, כי הוא אכן
התאהב באירמינון הנאה והמפונקת, והחל יוצא מגדרו כדי להשביע את רצונה. לא זאת
בלבד, שהוא קנה לה כל מה שליבה חפץ, אלא שהוא אף ניסה להתנהג 'באבירות נסיכית'
לידה, דבר שהפך את הסוחר הנבער ועטוי הפרוות לבדיחה גדולה למדי, ביחוד כאשר ניסה
לקבל שיעורים בדבר זה מלינדה פאלקנר, אותם לא הבין יתר על המידה והדבר נחשף
בפומבי. רונצר, יריבו המר בעיירה, לא אחר לפרסם את הדברים בפונדק "כלב
הכסף", שם הפך הסוחר המגודל לבדיחת היום.
ברנארד גמל עד-מהרה ליריבו,
כאשר הקים פונדק מתחרה. אמנם, השם שנבחר לפונדק העץ הפשוט, אשר בא ככל הנראה
מלינדה פאלקנר, היה "שירת היער" - דבר אשר עורר גיחוך רב, אלא שצחוקו של
רונצר גווע עד מהרה, כאשר גילה כי אנשים רבים, שלא היו שבעי רצון מהשירות הגרוע
ומאלימות ידידיו הרובצים בפונדק 'כלב הכסף' החלו פוקדים דווקא את 'שירת היער', זאת
שלא לדבר על עגלוניו של ווטאנהורסט, וכן שאר אנשים שהיו בלתי רצויים תחת צל קורתו
של רונצר, כגון בניו של הבארון (כל אחד מסיבותיו שלו), לינדה פאלנקר ואף העלף
המסתורי טילגלאר, אשר החל פוקד את המקום מדי פעם, ומספר שם סיפורים עתיקים כאשר
נחה עליו הרוח לכך. אמנם, רובם המכריע של תושבי אדריאן פוקדים עדיין את "כלב
הכסף", אולם ליבו הצייקן של רונצר כעס מאד על התחרות בכל-זאת, כשהוא שב
ומחשב, למרבה זעמו, את הסכומים ש"נגזלים" ממנו עקב כך.
מנישואיו, הפיק ווטאנהורסט
תועלת צדדית נוספת: אחותה של אירמינון, סיירת נוקשה בשם ג'יין (אשר מרדה מזמן
באביה והפכה לקשתית ידועה לתהילה), ביקרה פעם או פעמיים בבית אחותה, והואילה לסייע
לווטאנהורסט לפתור כמה וכמה צרות שאיימו על עסקיו. בין היתר, לימדה לקח מר את
בריוניו של רונצר, אשר ניסו לגבות "מס דרכים" מעגלותיו של ווטאנהורסט,
חיסלה בירי חיצים מדוייק כמה וכמה מפלצות משוטטות שרחרחו באדמותיו של ברנארד,
וגולת הכותרת היתה מארב קטלני ששמה לאחת מכנופיותיו הטורדניות של 'עקרב הירקן',
שעלתה להם ברבים מאנשיהם (לתאור דמותה של ג'יין סילנדהוף - ראה ראכרדורף).
אירמינון עצמה, שהיתה
ונותרה 'נסיכה מפונקת', עושה כאב ראש תמידי לבעלה בדרישותיה ובאופן בו היא מתייחסת
לתושבי העיירה (קל וחומר - לפועליה). אלא, שבעלה אוהב אותה יותר מדי מכדי להעמידה
במקום באופן נוקשה. אירמינון, היום כתמיד, משקיפה על תושבי המקום כברבארים מצחינים
ומטומטמים, ומשתדלת לבוא בחברתם כמה שפחות. לא פעם, עלבה באי-אלו מאזרחי אדריאן,
ועוררה שערוריות, בין אם בכנסיה או במקום אחר, אלא שפחדו של ווטאנהורסט נפל על
המקומיים, והם לא העזו לעשות דבר. היא מתעבת את מלאכות הבית, ומותירה אותן
למשרתים, מלבד עשיית רקמה עדינה, דבר שהיה חביב עליה מאד, ואילץ את בעלה לקנות
חוטים עדינים מקורנין, ולהשקיע בכך כסף לא מועט. בגמולו, קיבל ברנארד מעיל ארוג
נאה לשעת חג ולביקורים בכנסיה, אשר החליף את אדרת הפרווה הגסה שהיה עוטה עליו קודם
לכן.
ברנארד עצמו ידוע כאדם נוח
למדי, ובעל גישה חיובית תמידית לחיים. הצער שעבר הקשיח אותו ויצר קמטים סביב
עיניו, אולם הוא התחשל ושרד, וכעת אינו מהסס להנות מהחיים, וביחוד מחברתה של אשתו,
אותה הוא מעריץ. בהשראתה, הגדיל את היקף עסקיו, שכן אירמינון חולמת כי בעלה יצבור
בבוא היום הון שיאפשר לו לעקור מאדריאן למקום נאה ותרבותי מעט יותר.
מאידך, ברנארד יכול להיות אכזרי מאד, כמוהו כרבים מאנשי אדריאן. הוא מסוגל להתפרץ
בכעס ולהעשות מסוכן, ביחוד כאשר הוא מגלה כי אי-מי מאנשיו בגד בו או גנב מכספו.
ברנארד אדיש לפוליטיקה המקומית, ולשאלת ירושת הבארון, אף כי הוא מעדיף בליבו את
יוהאן המעשי והפשוט על ריגברט המעודן והמפונק. הוא מתעב את רונצר, בגלל
"מלחמת הדרכים" שניטשת ביניהם, וכמוהו את אבירי סטפאן, אותם הוא מכנה
"בטלנים יהירים ומשוטטים", שעדיף להם, לדעתו, לחזור לעבוד בשדה מאשר
להמשיך להתהדר בשיריונות נוצצים התורמים מעט מאד להגנת אדריאן.
סר רנדולף לאוגר, "הגראנד-מאסטר" של מסדר "האבירים
הלבנים של סטפאן"
סר לאוגר, צעיר יפיפה ובהיר
שער, הגיע לאדריאן לפני שנים מספר. לא ידוע הרבה על ילדותו, מלבד העובדה כי נולד,
ככל הנראה, למשפחת קסטלני נידחת באיזור מטולרה. משפחתו נספתה כולה במגפה, אי-שם
בשלהי שנת 2432, ונותרו לפליטה ממנה, ככל הנראה, רק הוא ואחותו, אשר נטשו את מגדלם
ועברו להתגורר, כאורחים למחצה בני-פמליה למחצה, במגדלה הקודר של הבארונטה ריכילד.
הבארונטה, כדרכה תמיד, לא נטתה חביבות וחסד מרובים לרנדולף ואחותו, שנאלצו לחיות
במשטר של טרור קפדני, לקום בארבע לפנות בוקר לתפילות 'עבור עילוי נשמת קרוביהם
המתים, בעיקר', ולציית לכל רצונותיה המדוקדקים והקנטרניים של ריכילד. אם ציפה
אי-מי כי לאחר האסון האישי שניחת עליה, לפחות, תקבל את שני בני האצולה הזוטרים
כ'בני משפחה' או תחליף לבנותיה המתות, הרי שהתבדה. ריכילד, שלא אהבה את הצמד
(ובמיוחד לא את רנדולף) התרחקה מהם והתנכרה להם, מתייחסת אליהם כמעט כאל משרתים.
רנדולף, שהיה בנעוריו ילד חולמני ובטלן למדי, נאלץ, באל-כורחו, ללמוד בבית הספר של
אודו, והלה הכביד עליו ידו, מלקה אותו לא פעם בשוט ורצועה בשל עצלנותו. עם זאת,
לתורתו הקנאית והלוהטת של אודו היתה השפעה מרובה על נפשו של הנער, כפי שהתברר עד
מהרה. רנדולף בלע בשקיקה את סיפורי הגבורה על מלחמת הקודש בעובדי האלילים, ועד
מהרה החל לחלום על עצמו, בינו לבינו, בתור ממשיכו של סטפאן עלי אדמות. אודו עצמו
לא היה שותף לכך, שכן ראה בנער בטלן רפה, אשר לא יצלח לדבר.
בשנת 2436, כאשר מלאו
לרנדולף 19 שנים, ולאחר שהרגיז את ריכילד מניה וביה מאחר וסרב למצוותה להשתדך לאחת
מהעלמות האדוקות של מטולרה, התחוללה הטרגדיה אשר אילצה את רנדולף מלא המרירות
לעזוב את מטולרה. אחותו הילדה התאהבה בפועל ארלדארי שעבד באסמיה של ריכילד, וניהלה
עימו רומאן לוהט. כאשר נודע הדבר לרנדולף, יצא מלא זעם להפתיע את אחותו ומאהבה
"הכופר הארור, עובד האלילים", אשר היה לא אחר מקונריך שטורמבלייז, המהלך
כיום אימים על האיזור.
איש לא יודע מה התרחש בין השלושה באסם, אולם הילדה נהרגה, רנדולף נפצע קשות
וקונריך שטורמבלייז איבד את אחת מעיניו. כל אחד מהשניים, כאשר הובא פצוע למשפט
בפני הברונטה ריכילד הזועמת, השתולל כמטורף והאשים את משנהו במותה של הילדה.
ריכילד נמנעה מחריצת משפט בעניין הרצח, אולם לא הוציאה איש משני הנאשמים נקי.
שטורמבלייז הורשע על ידה כ"כופר וחוטא חסר בושה", ועל כך כי העז לפגוע
במוסר ולתנות אהבים עם אשה שאינה אשתו בתחומי מגדלה, פסקה לו חמישים מלקות שוט,
פיטורין וגירוש בבושת פנים ממטולרה. רנדולף, מצידו, זכה לצרחות היסטריות מצידה של
ריכילד, אשר קראה לו 'מופקר פורק עול, הסבור שניתן לפתור כל דבר בעזרת החרב שלו'.
רנדולף אולץ להסתפק בלחם ומיים במשך שבועיים ימים, בהם נכלא ונאלץ להתפלל שעות על
גבי שעות 'להצלת נשמתו האלימה והחוטאת', ולאחר מכן, מתוך הסכמה שבשתיקה עם ריכילד,
בחר לעזור את מגדלה.
רנדולף הפך, ככל הנראה,
להרפתקן למשך חודשים מספר, אם כי לא ידוע מה בדיוק עשה, והיכן, בטרם הופיע באדריאן
כשהוא עטוי שריון נוצץ ורכוב על סוס משובח. הוא עצמו סיפר כי העמיק חדור ליערות
הדרום, ועשה מעשי גבורה מדהימים כאשר רדף עובדי אלילים ואת אנשי עקרב הירקן. כך או
כך, רבים מצעירי אדריאן התלהבו עד כלות נשמתם מהגיבור הצעיר והיפה, ובלעו בשקיקה
את כל סיפוריו כדברי אלוהים חיים. לא עברו אלא ימים מעטים, ורנדולף הובל לראיון עם
הבארון רוגאן, והתקבל אצלו בכבוד מלכים.
מכאן, היתה הדרך קצרה עד
להגשמת אחד מחלומותיו של הצעיר השאפתן. הלה שכנע את הבארון ומפקד המשמר שלו, שיש
צורך במסדר לוחמים נאמן, אשר 'ישמר את הגחלת של סטפאן הקדוש', יסייע באבטחת האיזור
ויכביד ידו על עובדי אלילים חצופים וחורשי רעה. הבארון אהב מאד את הרעיון של
מיליציה מאבטחת, אשר תסייע לחייליו, ולאחר שוולפליך ורונצר יצאו אף הם מגדרם בכדי
ללמד זכות על רנדולף בפני הבארון, העניק לרנדולף במתנה את אסם האבן הישן, בכדי
שיהפוך אותו למטה המסדר החדש, וכן מענק כספי לא מבוטל, כלי נשק ושיריונות, ושאר
דברים להם יזדקק במשימתו המבורכת. כך, בא לעולם המסדר החדש "האבירים הלבנים
של סטפאן", אשר שם לו למטרה את אבטחת המחוז, מלחמת חורמה באנשי עקרב הירקן,
ו"הכנות ואימונים ברוכים" לקראת מלחמת קודש חדשה, לכשתבוא.
אל המסדר התגייסו עד מהרה
רבים מצעירי העיירה, שנמשכו אחרי רנדולף וסיפורי הגבורה הקולחים מפיו, ואלו הפכו
לחייליו הנלהבים (עוד על המסדר - ראה ערך נפרד). כך או כך, הפך רנדולף בהדרגה לאחת
הדמויות רבות הכח ביותר באדריאן, שחייליו החמושים מוכנים לעשות כל שיאמר. דבריו
היו בעיקר מכוונים ל"נקמות קדושות" והתעללות בארלדארה, מעשה שהפך עד
מהרה לעיסוקם העיקרי של "האבירים הלבנים של סטפאן", הרבה יותר מהגנת
הגבולות, עניין שתרומתם אליו צנועה הרבה יותר.
רנדולף הוא כריזמטי להדהים, בעל הופעה חיצונית מרשימה, ואמונה עצמית לוהטת ובלתי
מתפשרת. הוא ירש משהו מנוקשותה של ריכילד, ואת הקנאות הדתית הבוערת של אודו, כאשר
הוא נואם בפני אנשיו, ומעודד אותם למלחמת קודש, כשהוא מדבר באמונה מלאה על מלאכים
ושדים, אבירים וקדושים, ומסוגל כמעט להחיות עולם זה בפני מאזיניו. בתפקידו כמנהיג
אבירי סטפאן, הוליך בלא שמץ של היסוס פרעות, מעשי אונס ורצח אכזריים אותם עודד או
אף לקח בהם חלק בעצמו, בלא שהדבר יפריע לו כהו-זה לחשוב על עצמו כעל אביר דגול,
יורשם של סטפאן דה-ארז'ולי ולודוויג הקדוש, וככזה להמשיך ולדבר בלשון רמה על
אבירות, גבורה ותפארת עולם. שאיפותיו אינן יודעות גבולות, אף כי יש לו סבלנות,
לפחות לעת-עתה. בין היתר, הוא חולם למצוא את חרבו ומטהו של לודוויג הקדוש, ובעזרתם
להנהיג את המאמינים למלחמת קודש חדשה שתסחף את דרום ז'ראל כולה.
ביחידות, רנדולף הוא כובש
ומתקתק מאד, יכול להתנהג באבירות רבה, ולהקסים נערה בתוך דקות מעטות. מספרים, כי
הוא ניהל רומאנים עם רבות מבנות אדריאן, אולם עד עתה, טרם העלה על דעתו להתחתן,
באומרו כי מלחמת הקודש הצפויה מעסיקה את מחשבותיו ואינה מותירה לו זמן לבית
ומשפחה.
דיבורו הלוהט הוא כה כובש,
עד כי מעטים בעיירה מצליחים שלא להסכים עמו. אפילו הכומר המקומי, אשר אינו אוהב את
אכזריותו, אינו יכול לפצות פה כאשר הלה מחזיר לו בנאום לוהט על אודות מלחמה בעובדי
האלילים. היחידים המסוגלים לעמוד מולו בלא להסחף או להשתתק במבוכה הם, אולי
ריגברט, המתעב את רנדולף בכל ליבו, ועוד יותר ממנו לינדה פאלקנר, אשר כבר התנצחה
עימו בלהט מספר פעמים. אלא, שלינדה אינה בת תחרות עם הכריזמה של רנדולף, אשר נשמע
תמיד משכנע הרבה יותר, כשהוא מציג את יריבתו כבוגדת, רכרוכית ופחדנית. היחיד אשר
הצליח להשתיק את רנדולף לחלוטין היה העלף טילגלאר, אשר הצליח, במספר דקות של
טיעוני נגד שקטים, לגרום לרנדולף להתבלבל, לאבד את לשונו ולצאת מכליו, כאשר הוא
מסתלק בזעם, אגב צרחה "אין מה לדבר עם כופר מרושע זה!". דברים אלו זכו
לגיבוי גדול מצד כל אבירי סטפאן, לאחר הקרב בינם לבין 'שומרי הנתיב הישן', שהסתיים
בתבוסתם המוחצת של הראשונים. רנדולף, שלא היה נוכח במקום, כמעט ובכה מרוב עלבון,
נשבע כי ינקום בטילגלאר ואנשיו, כשהוא צורח שוב ושוב שאם היה שם, היו העניינים
נגמרים אחרת לחלוטין.
מעבר לכל, רנדולף מעוניין
להתנקם ולבוא חשבון עם קונריך "הצפע", אשר הקים כנופיית נקם ארלדארית,
ולבצע מעשי רצח באכטולדים כנקמה על השפלת בני עמו. רנדולף מאשים את קונריך, באמת
ובתמים ובכל מאודו, במות אחותו, ונשבע לגמול לו במוות איטי ומלא יסורים. בין היתר,
ניסה רנדולף לאנוס באכזריות את אחותו של קונריך, אלרהייד (ראה ערך), אשר עבדה
בחוותו של ברנארד ווטאנהורסט, אולם הלה, שאינו מחבב את אבירי סטפאן, וחב לאלרהייד
את חייה של אשתו (לעניין סיפור זה - ראה בתאורה של אלרהייד), בלם אותו בתקיפות,
דבר אשר הרגיז את רנדולף מאד, והביא אותו לשאת נאום מלא שטנה על "הסוחרים,
אנשי הממון וסיר הבשר, אשר מעדיפים בצע כסף על פני הקנאות הקדושה של אלוהינו".
רנדולף הוא פטרונו של
אקהארט, בנו הצעיר של הבארון, הנשרך אחריו ככלבלב נאמן ומלא הערצה. הכל יודעים, כי
רנדולף היה רוצה עד מאד לראות את אקהארט על כס השלטון, והוא סמוך ובטוח כי הזוהר
הטוב ידאג לכך, ביום מהימים, לשם תהילת שמיים ומלחמת הקודש החדשה שהוא הוגה בראשו
הקודח.
"מסטר" פראנק פאוגה, מורה הדרך הרוחני של מסדר "האבירים
הלבנים של סטפאן"
פראנק, ברנש צנום, בעל
עיניים כחולות קטנות ומתרוצצות וראש מקריח, מהלך בחוצות אדריאן כשמבט מוזר בעיניו,
חרב בידו, והוא עוטה גלימות מוזרות, נערץ בקרב "אבירי סטפאן" כקדוש
ומורה רוחני, זאת למרות התראת הכומר המקומי כי עסקינן בבור ועם הארץ, חסר כל ידע
בתאולוגיה, החוטא ומחטיא את השומעים לדרשותיו.
פראנק, בנו השישי של איכר מקומי, לא היה ידוע במיוחד במחוז אדריאן. הוא התנדב לשרת
ב"מלחמת הקודש", ולא התבלט שם במיוחד, אם כי השתתף באופן פעיל בטבח, ויש
המספרים שנולד לו ממזר מנערת ארלדארה שאנס באכזריות, אם כי דבר זה לא הוכח מעולם.
משפחתו חמקה אמנם ברובה מטבח עקרב הירקן, אולם עד מהרה נחתה עליה ידו האכזרית של
הגורל בדרך אחרת; מגפת אבעבועות מוגלתיות שהתפשטה במחוז בעקבות ההזנחה והגופות
הרבות שלא הובאו לקבורה במועד. אביו ואמו של פראנק, וכן שלושה מאחיו ואחיותיו נפלו
חללים, והוא עצמו נטש את הבית מוכה היגון, ולא ברור בדיוק מה עשה במשך חודשים
ארוכים. הסיפורים על אודותיו מספרות כי נדד בין בתי חווה וכפרונים רחוקים, כשהוא
עובד כפועל שכיר ורועה בקר, ובעיקר, מרבה לשוטט באין-מטרה בין הגבעות המיוערות.
יצא לו שם של תמהוני, ביחוד כאשר החל מספר על חלומות מוזרים ומעוררי הערצה, ובעיקר
על התגלויות של קדושים.
בשנת 2436 שב לאדריאן, כשהוא שופע סיפורי קדושים ועוטה עליו גלימות של נזיר נודד.
הוא החל מספר לבריות, כי סטפאן דה-ארז'ולי התגלה אליו בחלום ולימד אותו תאולוגיה,
וכן קבל באוזניו כי בעוד הזוהר ומלאכיו קיבלו אותו בשמיים כקדוש, הרי בני האדם על
הארץ מתעלמים מכך.
באדריאן הנבערת, התקבלו
הדברים בכבוד רב, ופראנק מצא את פרנסתו מתרומות, קיצבה כנסייתית דלה ומטבעות
ששילשלו לכיסו באי הפונדק כתמורה לסיפוריו. מוטיב אחד, מכל מקום, שב וחזר בסיפורים
אלו: דם, דם ועוד דם. בין אם היה זה דמו המתוק של קדוש זה או אחר, שנשפך ונטף
מבשרו המעונה בכדי להושיע את המאמינים מחטאי הבשר, דמו שלו שניגר ממנו בעת ששוטט
והסתגף על הגבעות בעת שחיפש הארה וגאולה, ובעיקר - דם הכופרים הארורים, שיש לשופכו
כמיים בכדי להשביע את רצון הזוהר ישתבח שמו.
כוכבו של פראנק דרך כאשר
הגיע רנדולף לאוגר למחוז, והחל מקים את מסדרו. הנזיר הצנום והתמהוני, המדבר על
קדושה ודם בעיניים בוערות, נראה לצעיר השאפתן כמתנה משמיים, והלה פרש עליו את
חסותו, הופך אותו לסמכות הרוחנית של המסדר. עד מהרה, אורגן טקס פומבי, בו סיפר
פראנק על חלומותיו בכנס של אבירי סטפאן, נשבע לאמיתותם על-ידי הנחת ידו על שריד
קדוש, ובו במקום, הצהיר "הגרנאד מסטר" כי "איש יקר זה נביא וקדוש
הוא, ובא אלינו עם בשורות הזוהר יתברך שמו". בו במקום, הוכרז סטפאן
דה-ארז'ולי כקדוש, ופאוגה עצמו - כמסטר וכוהן גדול למסדר[1].
מתנה נאה שנשלחה לשליח הקדוש פטריציוס הניאה את הלה לאשר את מינויו של פאוגה למורה
דרך של הכנסיה, אף כי השליח הקדוש סרב במפגיע להכריז על דה-ארז'ולי המת כקדוש,
בטענה כי הדבר איננו כלל ועיקר בסמכותו. הטקס הגדול נסתיים, כצפוי, ביציאה לעיר
התחתית, לעשיית פרעות בצמיתי הארלדארה, כאשר "הכוהן הגדול" מוביל את
החבורה בצווחות של "טירוף קדוש" הקוראות לעשות נקמות באוייבי השמיים.
מאז, משמש פראנק פאוגה כמופת הרוחני העליון של מסדר "האבירים הלבנים של
סטפאן", כאשר הוא ויתר חברי המסדר בטוחים כי הוא עילוי דתי קדוש ודגול.
העובדה כי מדובר באדם עילג ונבער, שאינו יודע צורת אות מהי, אינה מפריעה להם
במיוחד. פאוגה הגדיל לעשות, כאשר החל דורש דרשות דתיות ועורך תפילות למעריציו,
כאשר הוא נוטל בכך את סמכויות הכומר המקומי. כמו כן, עורך פאוגה מדי פעם
"טקסי התגלות" בהם הוא מעוות את גופו ועושה העוויות משונות,
ש"אבירי" סטפאן רואים בהן אותות קדושים ומסרים משמיים. בעקבות אלו באה,
בדרך כלל הטפה נמרצת וקנאית במיוחד הקוראת למוות, דם ואש. בשעות הפנאי, בעיקר
בלילות, מטייל פראנק בין הגבעות, כשהוא בוהה בשמיים וממלמל בינו לבין עצמו מילים
מוזרות. פעמיים לפחות ניסו אנשיו של "קונריך הצפע" לארוב לו, ופעם אחת
עשו זאת גם אנשי עקרב הירקן, אולם פראנק התגלה כבעל קסמי כאוס אשר הניסו את
התוקפים. פעם אחת נפצע קשות, היה שכוב במיטתו שבוע, ואזי סיפר שנטה למות, אלא
שסטפאן דה-ארז'ולי התגלה לו, עוטה כנפי מלאך צחורות ונתן לו מרפא פלאי בדמות אפר
ממדורת המוקד של קדושה שנשרפה בידי עובדי אלילים על קידוש שם הזוהר. כעת, הוגה
לאוגה בהוצאת פרשנות משלו ל"שביל הזוהר[2]"
שתהלום את רוחו, ותכתב מפיו בידי לאוגר או אי-מי אחר מידידיו, שכן הוא עצמו אינו
יודע לכתוב כלל ועיקר.
הכומר המקומי, האב פרנסואה
מילבו, רואה בפאוגה כפירה וסכנה מהדרגה הראשונה, והוא מנסה לחצוב אש וגופרית
בדרשותיו כנגד סכנה זו, לפיה 'בור ועם הארץ, משוגע אכזר ורשע' לוקח לעצמו סמכויות
של כומר. מילבו מתריע כנגד מחילותיו שאינן מחילות, דרשותיו האכזריות וכל דרך
התנהגותו, אלא שהכומר בעל המבטא הז'ראלי, שהיה ונותר נטע זר באדריאן, אינו מצליח
להתחרות בפאוגה, שהולך וצובר יותר ויותר חסידים, לאחרונה אף מחוץ למסדר אבירי
סטפאן. פאוגה ידוע בקריאותיו הרמות כנגד החסינות שהעניק הבארון ללינדה פאלקנר, לה
הוא קורא מכשפה שטנית שדינה מוות בשריפה, ולא פעם העז להעיר כי סמכותו החילונית של
הבארון כבודה במקומה מונח, עד שהיא סותרת את רצון השמיים. הבארון רתח מזעם כאשר
שמע את הדברים, קרא ל"איש הקדושה" ולרנדולף לאוגר לטירתו, וצעק עליהם
שעה ארוכה, משיג הבטחה מגומגמת כי הדברים לא יקרו בשנית (אשר לפי מה שמספרים,
לאוגר היה צריך לסחוט אותה כמעט בכח מידידו 'הקדוש' שרצה להמשיך ולהתעמת עם
הבארון). אלא, שההסתה נמשכת, אם כי יותר בשקט ובצנעה, והכל מחכים לראות מה יקרה
כאשר תשא פרי.
קונריך הצעיר, בן 25 בסך
הכל, הצליח בתוך זמן קצר להפוך לאחד הפושעים המבוקשים ביותר באדריאן, כאשר הפך
למנהיג חבורת מורדים מבני הארלדארה, שהצליחו לזעזע את המחוז בסדרה של מעשי רצח,
רובם חיסולים של חיילים מהמשמר של וולפליך או חברים במסדר 'אבירי סטפאן', אבל
לפחות פעמיים, גם מעשי טבח נוראים של אנשים בלתי חמושים. הכנופיה, המונהגת בכשרון
רב, הצליחה לחמוק פעם אחר פעם מידם המענישה של הבארון ועוזריו, ומאחר ולרוב חבריה,
ככל הנראה, אין כמעט בני משפחה חיים שניתן להתנקם בהם (אלו שהיו, חוסלו בידי
אכטולדים זועמים או נמכרו לעבדות על-ידי אנשי הבארון כפעולות תגמול כבר בתחילת
דרכה של החבורה).
קונריך הוא ברנש חסון
ואתלטי, לוחם מעולה בעל כוחות קסם דרואידיים, בן למשפחה ארלדארית עתיקה שהעמידה
דרואידות ואבירי סערה לא מעטים, אשר כמעט כולה נטבחה בידי חייליו של סטפאן
דה-ארז'ולי, ולא נותרו ממנה, ככל הנראה, אלא הוא עצמו ואחותו אלרהייד, אשר הצליחו
להציל נפשם אי-כה מבית המטבחיים של עמק הסערה הבוער, ואגב כך גם נפרדו דרכיהם
למספר שנים.
קונריך הגיע אי-כה למטולרה, שם עבד כפועל אורוות והסתבך ברומאן עם נערה אכטולדית,
אחותו של לאוגר, אשר הוא ומי שעתיד להיות מפקד אבירי סטפאן מאשימים זה את זה עד
היום במותה. לאחר ההשפלה הצורבת שארגנה לו ריכילד, שפקדה להלקותו בשוט עד זוב דם
ולגרשו ככלב, הסתלק קונריך ממטולרה, ובסופו של דבר הגיע לאדריאן, בין היתר, הן
משום ששמע שאחותו חיה ונמצאת שם, והן משום שרצה לנקום ביריבו השנוא, לאוגר.
קונריך, שבניגוד לאחותו,
היה גאה מדי מכדי לבקש את חסדי האכטולדים ולהפוך לרועה עני ומוכה, העדיף חיים של
צייד בודד ביערות, כשהוא מחכה לשעתו לנקום. אלא, שלאוגר ואנשיו היו אלו שהכו את
המכה הראשונה; פשיטה של 'אבירי סטפאן' על מחנה הציידים בו שהה קונריך הסתיימה בטבח
מבחיל, בו קיפחו חייהם כל ידידיו. קונריך, שלא שהה באותו זמן במחנה, הצליח לחמוק
מהמצוד שניהלו אחריו ולהעלם אי-כה. לאחר מספר חודשים שב לאדריאן, הפעם לאחר שקיבל
הכשרה מאנשי עקרב הירקן. את בואו חנך בפעולת יחיד, בו הצית מבנה בו שהו חיילי
הבארון והשתעשעו עם פלגשים, כשהוא רוצח למעלה מעשרים איש, כולל חמישה שומרים
שהבחינו בו וניסו למנוע את מנוסתו.
בחודשים שלאחר מכן, היה קונריך מתגנב לעיר התחתית ועושה נפשות למסר שהביא; גאולת
כבודם הרמוס של הארלדארה ב"דמם המצחין של החזירים האכטולדים שגזלו את
אדמותינו ורצחו את יקירנו". עד מהרה התקבצה סביבו כנופיה גדולה של צעירים
ממומרמרים שרובם איבדו את משפחותיהם ואת כל היקר להם, והעדיפו כלשונם, למות תוך
כדי הרג אכטולדים, שכן אין להם עוד מה לאבד, מלבד את שלשלאות העבדים וצליפות השוטים
המכים בגבם.
בכך, נפתחה שרשרת של פעולות רצח כנגד האכטולדים, ופעולות תגמול אכזריות של אנשי
וולפליך ו"אבירי סטפאן". כמה מאנשיו של קונריך נתפסו, והומתו ביסורים
איטיים, אולם איש מהם לא הסגיר את מפקדם, הנחשב בעיניהם כגיבור הנערץ הגואל את
כבוד הארלדארה שנרמס. אלא שלמרות רצונם הבוער של קונריך ולאוגר גם יחד, טרם יצא
להם להלחם זה בזה - זאת, שכן כל אחד מהם מנסה להכתיב את תנאי ההתקלות הזו לפי
רצונו, וברור לשניהם גם יחד, כי שום חוק של "לחימה אבירית" לא ישמר
בהתקלות זו. בחצר האסם הגדול של מסדר סטפאן, כבר הכין לאוגר את הגרדום של קונריך:
אבן משוננת עם גלגלת עליה יעקד לאט-לאט, באופן בו ימעך גופו ביסורי תופת, איבר
אחרי איבר. קונריך לא נותר חייב, והבהיר כיצד ימות לאוגר מידו: קשירה בין שני עצים
צעירים ומכופפים, שכאשר ישוחררו, יקרעו את גופו של ה"גראנד-מאסטר"
לשניים.
קונריך נחשב, בעיני בני
עדתו, למנהיג נערץ. הוא משתדל להיות לוחם קשוח וחסר רחמים (ואכן, הוא משביע את
רצונם של אנשי עקרב הירקן, אף כי הוא לא כפוף להם לחלוטין). עם זאת, הוא מסוגל
להפוך לעיתים לרגשן, אף באופן בלתי צפוי. פעם אחת, כאשר רדף אחרי אשה אכטולדית
מבוהלת שהפתיע, וסגר אותה בפינה באין מוצא, בעוד היא מחזיקה את תינוקה ומתחננת
לרחמים. באופן מפתיע, ולתדהמת אנשיו, פרץ קונריך בבכי תמרורים, ועזב את המקום
בריצה, כשהוא מביך את לוחמיו ומאלצם לסגת בפחי נפש תוך שהם קוטעים את מבצעם באמצע.
הבארון עצמו, שרותח מזעם על
מעשי הכנופיה, הכריז כי מי שיביא אליו את ראשו של קונריך, יזכה לפרס של קרקע
פוריה, שיריון וחרב משובחים וקסומים שמצא באחת מהרפתקאותיו, ו-50 ראשי בקר. רוגאן
נשבע להוקיע את ראשו של קונריך על טירתו, עד שיאכלו אותו הנמלים כליל. מדי פעם,
מזדמנים לעיירה שכירי חרב, אשר חומדים את הפרס ומנסים לצוד את קונריך, אולם עד עתה
בלא תועלת.
במהלך מבצעיו, הצליח קונריך
להסתכסך עם אחותו אלרהייד. זו, שהיתה תמיד בעלת נפש עדינה יותר משלו, עבדה במשק
ביתו של ברנארד ווטאנהורסט, אולם למרות ההשפלות שספגה שם מדי יום ביומו, ולמרות
היותה בעלת כוחות דרואידיים שקונריך רצה מאד לגייס לשירותו, סירבה במפגיע להצטרף
אל הכנופיה ולקחת חלק במעשי הרצח שהיא מבצעת. כאשר תכנן קונריך התקפה על ביתו של
ווטאנהורסט בכדי לטבוח את הסוחר העשיר ובני משפחתו, הסגירה אלרהייד את התוכנית, מה
שהביא לכך שווטאנהורסט ואנשיו עמדו על משמרתם, ארבו לתוקפים והכו בהם מכה קשה,
שקיפחה את חייהם של כמה וכמה מאנשיו של קונריך, כולל דאוברט, שהיה סגנו והטוב
בידידיו. קונריך השתולל מזעם, ונשבע לחשמל את אחותו למוות בכלוב נצרי סערה, כדינה
של בוגדת. אולם, הוא לא ניסה לעשות זאת בפועל, אלא נכנס לדכאון עמוק של חודשים.
וולפליך ולאוגר, אשר גילו במאוחר את יחוסה של אלרהייד, רצו להוציאה להורג
באכזריות, אולם ווטאנהורסט, שחייו וחיי משפחתו ניצלו בגלל מעשיה, התנגד בתוקף.
הבארון רוגאן, שהעניין הובא בפניו, הכריע על דרך פשרה כי אלרהייד לא תומת, אולם
יהיה עליה לעזוב את אדריאן.
לעת עתה, ממשיך קונריך
בפעולותיו, אשר נעשות בולטות יותר ויותר על רקע העובדה כי כנופיותיו של עקרב הירקן
המעיטו פעילות באיזור העיירה עצמה. במיוחד, הוא נוטה להגיב בפעולת תגמול לאחר כל
פעם בה מבוצעת הוצאה להורג אכזרית או פרוגרום באדריאן תחתית, מה שהכניס את הצדדים
למאזן דמים ואימה מתוח. שמועות אפלות מספרות כי עקרב הירקן, ששמו של קונריך הגיע
אליו, מעריך אותו מאד, ואף שלח דרואיד בכיר מטירתו בכדי לאמן ולהנחות את קונריך
ואנשיו, אולי לקראת מבצע עתידי שלהם, גדול היקף אף יותר מקודמיו.
דמות מסתורית זו, הינו ככל
הנראה העלף היחיד המוכר לתושבי אדריאן בדורות האחרונים, ואחד הבודדים מבני גזע זה
המסתובבים באופן קבוע במחוז ראכנהורף כולו. טילגלאר הינו גבה קומה, בעל שער שחור
ארוך ועיניים אפורות כים, המסתובב כשהוא עוטה גלימה חומה-אפורה. פעמים מעטות, נראה
עטוי לבוש רשמי ומעורר התפעלות יותר מזה: שיריון לוחות עלפי מוכסף ויפיפה, שסמל
מוזר חרוט עליו.
אף אחד אינו יודע מהם בדיוק עסקיו של טילגלאר באיזור, אולם שמו נקשר תמיד לנתיב
הישן ולאנשים המסתוריים המכונים "נוטרי הנתיב הישן", אשר היו נפוצים
למדי באדריאן בימים עברו, ומאז מלחמת הקודש של דה-ארז'ולי כמעט ופסקו מלפקוד את
האיזור. טילגלאר עצמו בא והולך מדי פעם, ולעיתים נושא עימו סחורות מוזרות, משיקויי
מרפא ועד תכשיטים מוזרים. שמו קשור בין היתר לאגדות על "טירת הפיות" של
האלנשטייף (ראה ערך), ולשאר מעשים מוזרים, אולם בשנים האחרונות הוא ממעט מאד לדבר
על עיסוקיו. משערים, שהוא מכיר היטב את כל המשעולים בדרום יער ברונהוף, ואולי אף
דברים הקשורים באגדה על העיר החרבה, קייר-זורהאדן.
טילגלאר, שמתעב את רונצר ואבירי סטפאן, לעולם אינו נכנס ל"כלב הכסף",
לפחות לא מאז החלו מגישים שם את "נקטר המלך הגדול", אם כי היה מי שסיפר
שראה אותו שם מעקב חרישי אחרי אי-אלו מבאיו של הפונדק. לאחרונה, הוא מופיע פה ושם
בפונדקו החדש של ווטאנהורסט "שירת היער", אף כי הרבה פחות מאשר בימים
הישנים שטרם פרוץ המלחמה, ימים אותם זוכרים כעת בעיקר זקני המחוז.
היחס כלפיו בקרב תושבי
העיירה הוא אמביוולנטי; רבים חושדים בו וקוראים לו "פיון רשע" או
"כופר מחטיא", ואילו אחרים, מעטים יותר, מכבדים אותו (ויש אף המעריצים
אותו) בין אלו האחרונים, תמיד יהיו אלו הצמאים לסיפוריו, או הרוכשים מידו חפצים
שונים. המצב הוקצן כעת עוד יותר, לאחר התבוסה שהנחילו הוא ו"שומרי הנתיב
הישן" לאבירי סטפאן ואנשי וולפליך. כעת, מגיע טילגלאר לעיתים נדירות יותר,
בדרך-כלל בחסות החשיכה, למרות שרשמית, בצו הבארון, אין הוא נחשב כפושע מבוקש.
ילדים צעירים ומרדנים, במיוחד, מנסים לבקש את חברתו, בעיקר כדי לשמוע סיפורי פיות,
דבר המרגיז תדיר את הוריהם האדוקים.
טילגאלר מיודד למדי עם
לינדה פאלנקר, ולא פעם נראו השניים מסתובבים ביחד אי-שם מחוץ לעיירה. מאידך, מעולם
לא נמצאה הוכחה לטענתו של וולפליך, כי הוא
ו"שומרי הנתיב הישן" מסייעים לעקרב הירקן. פעם אחת, מכל מקום,
ראו ציידים פרועים שקרבו לאדריאן בשעת לילה מאוחרת את טילגלאר נלחם בשצף-קצף כנגד
צל חשוך, שנראה להם כאחד הרוכבים האפלים, אגב כך ששני הצדדים מטילים קסמים ולוחמים
בחרבות זה בזה. אימה נפלה על הציידים, והם ברחו בצווחות, אולם כצפוי, שונאיו של
טילגלאר בזים לסיפור זה ורואים אותו כמעשיית עורבא-פרח.
·
חזרה
לדף האינדקס של מדור מדינות בעולם הידוע
·
חזרה
לדף המבוא של ממלכת ז'ראל
·
חזרה
לדף המבוא של מחוז ראכנהורף
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The
Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.