ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קובץ הסיפורים הארוכים בהשראת טולקין ויצירתו

"התעלומה", סיפור פרי עטו של אודווין (הלדין)

פרק חמישי: אניה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לדף הביקורות של היצירה

תחושת רווחה נראתה על פניו של הנסיך אֳנִיה שחש את חמימותן הרכה של הרתמות מתחתיו. הנסיך חש בעליזותו של סוסו האפור, 'עוז', שמח לשעוט באיזורי העשב העצומים שהשתרעו לפניו. אפילו אחרי שלוש שנים לא הצליח לבלוע הנסיך בעיניו את המרחבים העצומים והמוריקים של חבל המערב. עדריהם הכסופים של הרוהירים נימרו את חבל המערב ואף הם היו כאין ואפס לעומת מרחביו האדירים. היה זה מוזר לאניה שגדל בגונדור שנראתה קטנה ואפורה ממעמקי זכרונו. אך היא הייתה ביתו שאליו התגעגע מאד אפילו אחרי שלוש שנים.
הוא העיף מבט לאחור אל טירת אנטוואיד העתיקה שהייתה לביתו ברוהן. לא הייתה בו חיבה רבה לביתו זה שנשכח במורד הזמן ורק רוהירים מטורפים לדבר כמו ידידו וואלדה יכלו לקרוא לה ביתם. אפילו השטיחים המפוארים ביותר לא יכסו את כתלי האבן הקרים כקרח שהפכו את חייו בטירה לסיוט. 'אך אינך עוד הילד שתעה לבדו במערות' נרגע אניה, מתיק את מבטו קדימה.
הִירֵד שרכב לפניו ניאות בשמחה להצעתו להיות לו לחברה בשמירה המתישה על עדריהם הגדולים של בני ארקנברנד העשירים. הירד עשה אוזנו כאפרכסת לכל רחש גדול וקטן במרחבי העשב שהשתרעו מעברם. וואלדה היטיב להפחיד את ידידו אניה בלילות החורף הקרים עם סיפוריו על האנשים שאכזבו את בני ארקנברנד העשירים. ואגלי הזיעה שנטפו ממצחו של הירד אף ביום קר זה העידו שהיה בסיפוריו של וואלדה שמץ מהאמת.
לא אחת תהה הנסיך מה הביא את ידידו וואלדה, אחיינו של המלך בֵּיין והשלישי בסדר הירושה, לשכון לאחר כבוד בטירתם של בני ארקנברנד ולהינשא לאחת מהם. אפילו לאחר שלוש שנים ידע אניה כמה חשיבות ייחסו הרוהירים לייחוס אבות ובבני ארקנברנד לא היה שמץ מזה. הכל ידעו כי דאורווין ארקנברנד קיבל את שם משפחתו הודות לטובה עלומה שעשה למלך ביין. אך איש לא העז להעלות טענות כאלה כשדאורווין ארקנברנד או וולדה ידידו הטוב ,שלא סבל פגיעה כזו בשמו הטוב של חמו, היו בסביבה.
"חת'כת שוטים מכונמים, מנסים לסחוב סוס של ארקנברנד" זעם הירד, ידיו מחזיקות בחוזקה ברסניו של הסוס. אניה הבחין בשבעת האחים לבית הֶלֶמַן עוצרים אך בקושי את סוסיהם כשנתפסו בקלקלתם. הוא הרגיש בבוז הנשקף במבטו של הירד ידידו כשנח על סוסיהם של בני הלמן שצהלו מאחוריהם. לא אחת שמע אניה על העלבונות שחטפו בני הלמן כשניסו להירשם למרוצים עם סוסיהם. לא היה פלא בלבו אם ניסו לסחוב אחד מסוסיו המשובחים של ארקנברנד תחת אפו של הירד.
"לא לוקחים סוס של ארקנברנד" קרא לעברו אן הלמן, בכור האחים לבית הלמן, בזעם עז ששלושים שנותיו ניכרו בתווי פניו הגרמיים ובשריריו החסונים. הוא כיוון את רובהו החלוד מעל הירד כשפניו הגאים יוקדים מחימה.
"דאורווין קשישא כבר זמן רב רוצה דברים של הלמן" הוסיף אן הלמן ביתר חשיבות "למה שבני הלמן יקחו סוסים שלו?". אניה הבחין בהירד מתאפק שלא לפרוץ בצחוק עז מדבריו של אן הלמן.
"סוסים של הלמן לעולם לא ירכבו אצלי" השיב הירד, לאחר ששב לעשתונותיו "אין ספק ששתית יותר מדי מהדבש של הצפוניים, הלמן". אן הניף את רובהו העלוב אל על ונשבע: "פנו אלינו בשמו של דאורווין ארקנברנד. מילה של הלמן!".
אז ראה אניה את עיניהם נעוצות בתיעוב של חצי מהרועים בידידו הירד אדום הפנים. אחדים מהם אף מחאו כפיים, מעודדים את בני הלמן בחרש כנגד הירד. ידיהם אמונות היו על רוביהם כמבקשים להצטרף לקטטה זאת עד מהרה.
"מילה של הלמן" ירק הירד "'סתלקו מפה לפני שאני קורא לאחרים". פניו של אן הוורידו מזעם ואדים מעובים יצאו מנחייריו כשידו האמונה על הרובה גיששה אחרי ההדק. אחיו היו מתוחים כמיתרים על כינור שלא כוונן היטב וידיהם מכווצות לאגרופים. "לא יורקים על מילה של הלמן" השיב לו אן.
הרועים מסביבו חייכו בפראות. "מכות!" קרא לילווין אדורן הצעיר, מושתק בידי הבוגרים ממנו שהיו להוטים לא פחות ממנו. "ומה עם דאורווין ארקנברנד?" התערב אניה "לא אמרת שיש לך עסקים איתו?". אן הרים לעברו את פניו האדומות מזעם ונראה כאילו היה מוכן לירות בו מייד אחרי שיחסל את ידידו הירד. "לא עניינך, נסיכון" השיב לו אן "זה ביני לבין הירד. אף אחד לא דורך על מילתם של בני הלמן ונשאר שלם אחרי המעשה". מחיאות הכפיים גברו כשהרועים מפסיקים אף להשגיח על עדריהם מרוב התלהבות. אניה ראה את האימה מתפשטת על פניו החיוורות של ידידו הירד כשהבין שהוא עומד למות.
"אז אתה מתכוון לירות בדאורווין ארקנברנד?" אמר אניה, נזכר באחד מסיפוריו של וואלדה, "ידידי סיפר לי פעם שדאורווין אמר שהלמן שנשבע בכבודו משול לזאב שנשבע שאין לו מלתעות". דבריו אך הוסיפו אדמומיות לפניו של אן שנראה כמהרהר לקפד את פתיל חייו של אניה קודם. "דאורווין... לא דורך על מילה של הלמן, שקרן" שאג אן. עיניו הצטמצמו בגביניהם העבותים כשאצבעו המורה נחה לבסוף על ההדק. "הייתי במקום כשנאמרו הדברים. מזגתי יין לכוסו כשהחליף דברים אלה עם אמאניס" נשבע הירד. נראה לאניה שהשמש זורחת ביתר עוז מעל ראשו הבהיר של אן הלמן כשזה השפיל את רובהו. מסביבם רחשה מהומה קלה כשנוכחו הרועים מסביבם שעדריהם התערבבו לבלי הכר זה בזה. אף עדרם של בני הלמן כמעט ונבלע כשכמה מהם מכנסים אותו בשוטיהם.
**
אף על פי שבני הלמן לא משו מסביבתם הקרובה, חש אניה תחושת רווחה כשראה שתשומת לבם מופנית לכינוס עדרם הפזור. הירד לידו התנשף בהקלה כשראה את אן הלמן רוכב ממנו בעקבות אחיו. הירד הצליח לשמור על עדרו במהומה הזאת.
"הם מטורפים, ההלמן האלה" גיחך הירד בחרש "חושבים שהם עדיין אבירים. אפילו לדבר כמו אבירים הם שכחו מזמן, בעיקר הבכור". 'רוהירים מטורפים' חשב הנסיך ולא בפעם הראשונה מאז הגיע הנה. הירד הצליף בשוטו כשאחד הסוסים הצעירים יותר ניסה לחרוג מהעדר.
"תנו לאיש זקן לעבור" שמע אניה קריאה כמעט חרישית. סוסו של אחד האחים לבית הלמן כמעט בעט באותו זקן כשזה נדחק בינות לסוסיהם של בני הלמן. "היזהר" קרא אותו הלמן "כמעט ריסקת לעצמך את הצלעות". היה זה איש קטן וקרח שלפת בידו המגוידת זקן עבות וצחור כשלג ועטה גלימה לבנה שעליה היה רקום מעוין ארגמני.
"אני מחפש את אניה מגונדור. ראית אותו במקרה?" שאל הזקן בתקיפות. ההלמן נחר בבוז למשמע שמו ואמר: "אחים, מישהו מחפש את הנסיכון ועוד מתחצף. הוא שם עם הפוץ היהיר שקורא לעצמו הירד. להבא, תשמור על הצלעות שלך טוב יותר, קשישא". רק עתה הבחין אניה בעיניו הלבנות של הזקן שנראו כממצמצות בחוסר הבנה.
"אפילו איאורל לא ראה אחד חצוף כמוך" רשף הזקן "תביא אותי אליו אם אתה יודע איפה הוא. ואם לא, תחסוך ממני את ברבוריך". ההלמן חייך למשמע הנזיפות אף כי אניה לא יכל לראות אם סכנה הייתה בחיוכו או שביעות רצון.
"אן, הזקן רוצה שנביא אותו לנסיכון כמו מלך. מה דעתך?" קרא ההלמן לבכור האחים לבית הלמן. עווית של צחוק ניכרה בשפתיו של אן הלמן כשהגיח מבין אחיו ומבטו משועשע קמעה מהרצינות של הזקן. נראה שכל זעמו הסתלק ממנו עתה.
"הלמן לא משרתים זרים, קשישא" השיב אן "הצג את עצמך".
"זה כבר יותר טוב, אן" השיב הזקן. אניה ראה בלבול ניכר עתה בפניו של אן כששמע את שמו בוקע מפיו של זקן שמעולם לא פגש קודם. "אנוכי אֶאילֶד מדונהירג בגליל הדרום" הציג הזקן את עצמו ואף החווה קידה קלה בפני אן הלמן הנבוך.
"השגיחו על העדר" ציווה אן כשירד מסוסו שעל פניו עדיין מבוכה קלה. הרועים זזו מדרכו של אן הלמן כשהלה הביא את הזקן אל אניה כשסקרנותו ניכרת בו.
"אתה יכול ללכת, אן" אמר הזקן בטון תקיף.
"כן, הזקן אמר לך ללכת" חזר אחריו הירד "התלך?". הגחלים שיקדו לפני שעה קלה בחום כה רב לא התלהטו עתה למשמע דבריו של הירד. אן ציית להוראותיו של הזקן ושב לסוסו.
"מנין אתה מכיר את אן הלמן?" שאל אניה בסקרנות. אאילד נראה כקורן מחשיבות עצמית כאשר שמע את קולו של אניה וקד לפניו כשראשו כמעט נוגע באדמה. "יורש גונדור" לחש אאילד, מתעלם מדבריו של אניה.
"מי שלח אותך?" שאל אניה בחשש, מביט לכל עבר.
"הגבירה הלבנה מהעיר הישנה" השיב אאילד, בקרירות, "אנו משיבים לה טובה. אחותך פיריאל עומדת להיות מוכתרת ביום השנה והגבירה ואנחנו מסכימים שעליך להיות בקרבת מקום".
"ומי אתם?" שאל אניה בחשדנות.
"זה אחד מאלה של דונהירג, אניה" הפטיר הירד לידו "הסתכל במעוין שעל גלימתו". אניה הרגיש את עוינותו של אאילד כשזה הוסיף ,בקרירות, "צרות צרורות הולכות להתרגש על הארץ הזאת. עליך לבטוח בי". צלצולם המרוחק של פעמוני הטירה נשמע עתה כמעט כהד לדבריו של הזקן. אניה חש כיצד הקול הולם בו כבגונג.
"חוזרים לאנטוואיד" אמר הירד, טופח על כתפו, "הרחק מהלמן ודומיהם". הזקן קרץ לו בעיניו הלבנות ואניה עזר לו לשבת על סוסו 'עוז' כשרכבו משם. הטירה הייתה עתה לפניהם, קרה אך בלתי מושגת. שנאה פעפעה בלבו של אניה לגבי המקום שהיה ביתו בשלוש השנים האחרונות. אך בהביטו לאחור אל כרי המרעה, חש מדקרה של כאב כשידע כי יעזוב גם אותם מאחור. 'אבל מה יהיה גורלי בגונדור של פיריאל?' תהה אניה, מביט על אאילד המיטיב את ישיבתו על סוסו.