החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק שביעי: לא בדיוק כולם אומרים "אני אוהב אותך"

 

 

"ג'יני! ג'יני, חכי שנייה, שכחת את התיק שלך!"

מאיטה מעט את צעדיה החפוזים, ג'יני העיפה מבט לאחור אל קייל מקגרו וכפתה חיוך על שפתיה. "תודה, קייל," היא מלמלה, תולה את התיק על כתפה.

"את עושה משהו אחרי השיעור?" שאל קייל, מזדרז על מנת ללכת לצדה. "כי קיבלתי כזה-"

"למעשה, אני כן עושה משהו אחרי השיעור," הפריעה ג'יני. "אני עסוקה למדי בכל השבוע הקרוב, לאמיתו של דבר, ואני חייבת לבטל את פגישת הלימוד שלנו מחר."

"הו." קייל נראה מאוכזב ביותר. "ראי, ג'יני, אם זה בגלל אותו היום, אני ממש מצטער—"

"קייל, זה לא—"

"אני נשבע, אני לא עומד למזמז אותך בכל פעם שנהיה לבדנו," הוא המשיך, חיוך אווילי על פניו. "אם את לא מעוניינת בי בצורה הזאת, אנחנו יכולים פשוט להיות ידידים—"

"אנחנו באמת ידידים, קייל," אמרה ג'יני בנוקשות. "באמת, אני פשוט עסוקה השבוע."

"כל עוד את בטוחה שזה כל מה שזה." אמר קייל באי-רצון.

"לחלוטין," הבטיחה לו ג'יני בחיוך. "נבלה יחד ברגע שיהיה לי זמן פנוי. אולי אח שלי והחברים שלו יתנו לנו להצטרך אליהם להוגסמיד לילה אחד."

"זה נשמע נהדר," אמר קייל בשמחה.

 

מאתרת הזדמנות להסתלק בצורה נקייה, ג'יני העניקה לו חיוך גדול ומזוייף, נפנוף משולהב לשלום, ואז החלה להתרחק ממנו במהירות.

זה התנהל הרבה יותר בקלות מכפי שהיא ציפתה. כמובן, היא לא בדיוק חשבה הרבה מאוד על קייל היום. מהרגע בו פקחה ג'יני את עיניה, מחשבותיה היו מלאות בשאלה כיצד היא תוכל איכשהו להימנע מרון והארי לשארית היום (בכל הכנות, היא תהתה כיצד תוכל להימנע מרון לנצח, כיוון שהיא לא חשבה שאי פעם תבוא העת שבה הוא יהיה מוכן לדון בדראקו מאלפוי בהיגיון).

לפני שהיא הספיקה להתעורר לחלוטין, הבוקר נעשה, למעשה, מקסים למדי.

גופה היה חמים ומכורבל והיא הרגישה בטוחה בדרך שהיא אף פעם לא חוותה בעבר. טלטול חד של פניקה ניער אותה כשהיא הרגישה אף של מישהו (משהו?) מתחכך כנגד עורפה. עיניה נפקחו במהירות והדבר היחיד בטווח הראייה שלה היה הוילון בצבע ירוק עמוק. היה זה אז כאשר היא נזכרה בכל: בדראקו, בליל אמש, באיך הוא אחז בה ובעובדה שהיא לא לבשה תחתונים.

 

שניהם נדמו לקלוט את התנוחה בה הם שכבו באותו הזמן, כיוון שהיא התחילה לסגת ממנו באותו הזמן בו אחיזתו בגופה נעשה רפויה. מתהפכת על-מנת להתבונן בפניו, היא הניחה את ראשה על ידה וניסתה לא להיראות יותר מדי מודעת-לעצמה ולכך שהיא לא לבשה כלום מלבד אחת מחולצותיו המקושטות במונוגרמות חצופות.

"אתה מניח שבטוח לעזוב?" היא שאלה.

זוחל מעליה, הוא הפריד את הוילונות מעט (היא לא הייתה בטוחה מדוע הוא לא פשוט עשה כך בוילונות בצד המיטה שלו, עכשיו כשהיא חשבה על זה) והציץ החוצה.

"השטח נקי," הוא מלמל, פותח אותם לרווחה.

"אני לא יכולה לעזוב לבושה בזה," היא רטנה, רומזת על מצבה הערום חלקית.

הוא חייך אז, ופתח את פיו כדי לומר איזושהי הערה גסה. מחוסרת את השפיות הנחוצה על מנת להתמודד עם כך באותו רגע, ג'יני כיסתה את פיו בידה.

"מצא לי משהו לא זנותי ללבוש," היא הורתה בקשיחות.

חורץ את לשונו, הוא ליקק את כף ידה, מה שגרם לה להסיט אותה כאילו היא נחרכה. הוא זקף גבה לעברה, ואז נעלם מאחורי הכילות. ג'יני ניסתה להסדיר את נשימתה והצליחה בכך כמעט לגמרי עד שהוא חזר כמה רגעים מאוחר יותר, לבוש כבר בעצמו, עם אחד מחלוקיו בידו.

"את תוכלי לחזור למגדל גריפינדור עם זה," הוא אמר, זורק אליה את החלוק.

מתכסה במהירות בחלוק, היא רצה אל מחוץ לצינוק סלית'רין וכל הדרך היישר לחדר המועדון של גריפינדור, פרץ נוסף של מהירות מכה בה כשהיא קלטה שהחלוק והחולצה שמתחתיו הריחו כמו דראקו. היא הריחה כמו דראקו לאחר שבילתה לילה במיטתו, גופו עוטף את שלה.

 

אני זונה, היא חשבה כשלבשה במהירות את בגדיה וחלוקה שלה, דוחסת את אלה של דראקו מתחת למיטתה. אני זונה ואפילו לא יצא לי מזה זיון טוב.

לאחר יום שלם אותו בילתה בהימלטות אל הצללים בכל פעם שהיא ראתה את רון או את הארי ופסחה על ארוחת הצהריים כדי לא להיתקל באחד מהם, ג'יני הייתה בדרכה חזרה לצינוק סלית'רין, כפי שצֻוותה. דראקו הכניס פתק לתוך החלוק השאול שלה (מדוע הוא לא יכול היה פשוט לדבר איתה כמו אדם נורמלי, במקום תמיד לתקשר דרך פתקים קטנים ומוסתרים, היא מעולם לא הבינה) ובו היה כתוב:

 

אותו הזמן, אותו המקום. הביאי חומרים של תורת הצמחים.

 

ד.מ

 

עם כאלו מילים ציוריות, כיצד היא יכולה הייתה לסרב?

 

* * *

 

"תראי, לעולם לא יהיה לי איכפת מספיק על-מנת לעשות את זה נכון, אז אולי פשוט נעזוב את כל הדבר חסר התועלת הזה?"

"אני מצטערת, האם היה דראקו מאלפוי שהציע שעליו לפרוש ממשהו פשוט כיוון שזה קשה?"

"זה לא קשה," התעקש דראקו, "זה מטומטם וחסר תועלת. יש הבדל."

"כמובן," רטנה ג'יני, מגלגלת את עיניה. "כמה מטופש מצדי."

"מתי תהיה אפשרות שאצטרך לדעת איך מגדלים ערבה מפליקה? יש לי משרתים שישתלו וידאגו לאחת אם אי פעם אני אצטרך כזאת."

"מה אם פתאום תיהפך לעני ולא תוכל להרשות לעצמך משרתים, ותזדקק לערבה מפליקה כדי לשמור על הדבר היקר לך ביותר?" ציינה ג'יני בהיגיון.

"זה," אמר דראקו בנוקשות, "אף פעם לא יקרה."

"אף פעם לא תהיה עני?"

"אף פעם לא יהיה איזה עץ שישמור על הדבר היקר לי ביותר," הוא מלמל, שריר בלסתו מתהדק כאשר רעם הרעים מחוץ לחלון המעונות.

היה מתח רב מסביב לדראקו, וג'יני החליטה להפסיק את פגישת הלימוד למעט זמן, מקווה שהוא יהיה מסוגל לשמר חלק מאותה היציבות הפנימית שהוא כל כך התפרסם בה.

 

כולם בבית הספר היו באדמות שמחוץ לטירה, צופים ב"מופע". ברקים ורעמים היו עקביים למדי בשעה האחרונה. פרופסור מקגונגל ופרופסור סנייפ כישפו מחסום צלול ומגן שאפשר לתלמידים לשבת בחוץ בנוחות מבלי להירטב ולחלות. דראקו והיא, חשדה ג'יני, היו התלמידים היחידים שנשארו בפנים (אלא אם הרמיוני הייתה מצליחה לשכנע את הארי ואת רון להישאר בפנים, אבל הם היו די נלהבים לא רק ללכת, אלא גם לגרור אותה עמם).

אף על פי שחדר המועדון של סלית'רין היה ריק, דראקו עדיין התעקש שוב להסתתר מאחורי הכילות של מיטתו הגדולה. "זו התֻּמָה שלך שאני מגן עליה," הוא אמר ביהירות כשהיא שאלה אותו על כך. "מישהו יכול למאוס בשמיים המזורגגים ולתפוס אותנו בתנוחה מתפשרת."

"באיזו תנוחה?" היא שאלה, "אני מלמדת אותך, או שאתה מתכנן משהו אחר, מר מאלפוי?"

היא ניסתה להתגרות בו, אבל כל תשומת ליבו הייתה נתונה לחלון ונראה היה שהוא בקושי שמע אותה, שלא לדבר על לקח את הזמן כדי לפענח את טון הדיבור שלה. בכל אופן, הוא לא השיב והיא לא לחצה עליו, במקום זאת טיפסה על המיטה, מתירה לו לסגור את הכילות מסביבם. הפמוט זהר בבהירות בעוד ג'יני הקריאה לו. דראקו שמר יד אחת על קצה הכילות כדי שבכל פעם שישמע קול נפץ של רעם הוא יוכל להסיט אותן ולהציץ החוצה.

"אם אתה מעדיף להיות שם בחוץ עם השאר," אמרה ג'יני לאחר שהבינה שהוא היה ממוקד מדי על הסערה מכדי להקשיב לה, "בהחלט לא יפריע לי לסיים מוקדם."

"לא איכפת לי מה יפריע לך," התפרץ דראקו, מניח לוילונות להיסגר. "להוטה להסתלק מכאן, וויזלי? קייל הצעיר מחכה לך?"

פולטת אנחה חסרת סבלנות, ג'יני זרקה את אלף עשבים ופטריות קסומים הצידה וקיפלה את זרועותיה על חזהּ.

"לידיעתך," היא יידעה אותו בדייקנות, "נתקלתי ב'קייל הצעיר' במסדרונות היום ואמרתי לו, בלא שימוש כלשהו במונחים מעוררי ספק, שאני לא אהיה פנויה עבורו בכל צורה בשבוע הבא." ג'יני לא חשבה שזה היה חשוב-להחריד לציין שהיא גם הבהירה לקייל שכל מה שהם יהיו אי-פעם זה ידידים טובים.

"ולאחר מכן?" שאל דראקו, שפתו העליונה מסתלסלת קמעה.

"ומה זה העסק שלך?" תהתה ג'יני, זוקפת את סנטרה לעברו. "אמרת שהדאגה שלך תסתיים יחד עם העסקה שלנו—"

"אז אמרתי," התפרץ דראקו. "וכל עוד העסקה שלנו לא הסתיימה, יש לי פקודה חדשה בשבילך – את תבלי פה את הלילה שוב."

ג'יני פערה את פיה. "אבל—"

"הו, חסכי את זה," רטן דראקו. "אני לא מבקש ממך לעשות משהו גס."

"אז למה אני נשארת?" התפרצה ג'יני.

"כי ככה אמרתי," נימק דראקו בטון שעמו אסור להתווכח.

"טוב," תמצתה ג'יני. "אם כך, אני עייפה ואני רוצה ללכת לישון עכשיו."

"טוב," הסכים דראקו, טון דיבורו עז-מצח בדיוק כפי ששלה היה.

 

הם בהו אחד בשני לרגע, ואז דראקו התחיל להתפשט. מפנה אליו את גבהּ, ג'יני עשתה כמוהו. רק כשהתכוונה להוריד את לבניה, קלטה ג'יני שלא היה לה למה להחליף.

"הנה," אמר קולו סמוך לאוזנה. ידו התגנבה מסביב לגופה, ולפות באגרופו היה עוד אחד מהסוודרים שלו (פוץ מטופש היה רקום בלבן על הקשמיר החום-כהה). ג'יני לקחה אותו בלי להוציא הגה ובמהירות החליקה לתוכו. כשהיא הסתובבה שוב, דראקו היה לבוש שנית בזוג מכנסי פיג'מה ללא חלק עליון. היא תהתה אם הוא קנה אותם בנפרד בצורה כזו, או אם הוא פשוט השליך את החולצות כיוון שלא היה לו שום שימוש בהן.

כפי הנראה, דראקו תמיד השליך באדישות את הדברים שבהם לא היה לו שימוש.

שניהם טיפסו אל מתחת לסדינים וג'יני ניסתה לא לחשוב על כמה נעים זה הרגיש, על איך זה יוכל בקלות להפוך למשהו טבעי, לטפס למיטה עם דראקו מאלפוי. הוא מלמל משהו והפמוט התעמעם עד שהיא בקושי יכולה הייתה לראות את תווי פניו. מבטה פנה מטה ופעם נוספת היא נמשכה אל הצלקת האכזרית שנמתחה לאורך מותניו.

 

קול נפץ חזק במיוחד של רעם נשמע, ובחשכה, ג'יני סוף-סוף ראתה את מה שהיא פספסה כל הערב: בכל פעם שהיה רעם, כל גופו של דראקו התקשח, הצטנף בחוזקה, עד שכמה שניות עברו.

"אתה מפחד מהסערה," היא אמרה בקול מלא יראת כבוד לפני שהצליחה לעצור את עצמה.

מפנה את ראשו הצידה, עיניו של דראקו נראו מפוחדות ונואשות, כמו חיה שידעה שהיא עומדת למות ובדרך הנוראית ביותר שאפשרית. נשימתו הפכה מאומצת יותר וג'יני נשכה את שפתה התחתונה, מייחלת שהיא תוכל לקחת בחזרה את מילותיה.

"כן," הוא פלט, "אני מפחד מהסערה."

"אח שלי, צ'רלי, מפחד מסערות רעמים," אמרה ג'יני בשקט. "הוא נולד במהלך אחת. אמא ואבא היו באמצע שום-מקום, נטושים ללא השרביטים שלהם. הייתה להם אבקת פלו, אבל לא הייתה להם שום דרך להבעיר אש. אבא היה צריך ליילד את צ'רלי בעצמו; צ'רלי כמעט מת." היא התבוננה בצלקת שלו, מעדיפה לעשות כך במקום לבהות בחזרה אל תוך העיניים בעלות המבט-העז שהיו ממוקדות לחלוטין עליה. "כשהוא היה תינוק והייתה סערת רעמים, הוא היה בוכה ובוכה ולא משנה מה אמא עשתה, הוא לא הפסיק. מצבו יותר טוב עכשיו, כמובן. הוא עושה כמוך, יושב בכזו דממה עד שהיית חושב שהוא בסדר גמור, אלמלא הוא לא היה ממצמץ בכלל כל אותה השעה."

"אני נולדתי בימים הכי שטופי שמש בהיסטוריה של לונדון," אמר דראקו בשקט כעבור רגע. "אמא שלי אמרה... היא אמרה שהייתי האור היחיד בחיים שלה ושכל אור השמש באותו היום הוכיח את זה. היא אמרה שאני נולדתי לחיות באור השמש."

"זה נחמד," אמרה ג'יני באופן צולע, לא מבינה מדוע זיכרון כזה מעורר את העצבות שהיא שמעה בקולו של דראקו.

"אבי אסר עליי לצאת החוצה כשהייתה שמש בשמיים," הוא המשיך. "אמר שהוא פוחד שהעור שלי ישרף, כיוון שהוא היה כל כך בהיר."

"ובכן, זה מטומטם, לא?" אמרה ג'יני, מסמיקה כשקלטה איך זה חייב היה להשמע. "לא שאני קוראת לאבא שלך מטומטם – זה פשוט... אין לך בעיית עור, נכון?" דראקו נענע את ראשו. או לכל הפחות, היא חשבה שהוא עשה זאת, בהתחשב בכך שהיא עדיין בהתה בצלקת שלו. "אז הסיבה שהעור שלך כל כך בהיר היא שאבא שלך לא נתן לך לצאת החוצה בכל פעם שהייתה שמש מזורגגת בשמיים."

"זה לא משנה, בכל מקרה," רטן דראקו. "אני אפילו לא יודע למה אני מעלה את הנושא."

"אולי זה פשוט אחד מאותם דברים שהיית צריך לומר בקול," הציעה ג'יני. "אני יודעת שיש טונות של דברים שאני תמיד מרגישה טוב יותר לאחר שהם נאמרים בקול."

 

דראקו לא הגיב לזה, מה שעודד את ג'יני להתהפך על צדה, מסיטה את מבטה מצלקתו מספיק זמן כדי להביט בפניו.

הוא נראה כל כך עייף, היא הרהרה, ומבלי לחשוב הושיטה יד כדי להסיט את השיער מפניו. הוא נהיה מתוח, כמעט כאילו הכתה אותו, ומסיבה כלשהי, זה העניק לה מספיק אומץ להמשיך וללטף את שיערו בעדינות. זה היה משהו שהיא צפתה באמה עושה עבור צ'רלי אינספור פעמים במהלך סערה. ליטפה את שיערו וניסתה להסיח את דעתו.

"זה כואב?" היא מלמלה, מעיפה מבט מטה בצלקת.

מבטו של דראקו עקב אחרי זה שלה.

ג'יני החלה לכרסם את שפתה התחתונה, מנסה להחליט אם זה היה חכם לשוחח דווקא על הנושא הזה. היה סביר שמסלול הפעולה הטוב ביותר עבורה יהיה להמשיך ללטף את שיערו עד שהוא ירדם. אבל היא הייתה סקרנית מאז שהיא ראתה לראשונה את הצלקת, והייתה סקרנית כפליים מאז שחשבה כמה קל יהיה להסיר אותה. מדוע הוא לא עשה כך? היא ידעה שהארי שמר על הצלקת שלו כמזכרת, סוג של ביטוי פומבי פיזי לאהבתם של הוריו. איכשהו, ג'יני פקפקה בכך שהצלקת של דראקו הייתה 'אנחנו אוהבים אותך, בן,' מהמאלפוים.

"תירקי את זה החוצה, פרחחית," רטן דראקו. עיניו היו עצומות וג'יני חייכה קצת עקב החיבה שהיא יכולה הייתה להישבע שהיא איתרה, מִשתהַה בקולו.

"איך זה קרה?" היא פלטה, מגרדת את קרקפתו בקלילות עם קצות ציפורניה.

"אבא שלי," הוא התחיל לאחר רגע, "מסתובב עם מקל הליכה. חתיכת זבל ראוותנית להחריד, מגולפת בצורת נחש. אבא שלי לא זקוק למקל, כמובן, אבל הוא אוהב להעמיד פנים שכן בכדי להרגיע את אויביו, על מנת שיחשבו שהוא חלש."

"לאבא שלך יש הרבה אויבים?" תהתה ג'יני.

"יש לו מספיק," אמר דראקו במעורפל. "יש לו גם השקפה מאוד פרנואידית על העולם; חושב שכולם רוצים לתפוס אותו והוא חייב לעשות כל דבר אפשרי על מנת להגן על שם משפחת מאלפוי."

"והוא חושב שלהסתובב צולע יעשה את העבודה," העירה ג'יני בספקנות.

"אם זה לא," אמר דראקו ביובש, "העובדה שבקצה אחד של המקל נח לו להב חד כתער בהחלט תעזור."

"להב חד כתער?" ג'יני בלעה את רוקה.

"חד מספיק בכדי להעניק לי את זה," אמר דראקו, לוקח את ידה מראשו וממקם את אצבעותיה כנגד העור הבולט במקצת על בטנו.

"אבא שלך עשה לך את זה?" לחשה ג'יני, אצבעותיה מטיילות בזהירות על הקו הדקיק.

 

"כשהייתי בן שש," המשיך דראקו, "גידלנו חדי קרן באחוזה. בלתי חוקי, כמובן, אבל לא ידעתי את זה באותו הזמן. חשבתי שהם היו יפיפיים, וגם נתתי שם לאהוב עליי מביניהם, אפילו שכולם נראו בדיוק אותו דבר, לעזאזל. אבא שלי ידע שהוא היה האהוב עליי ולכן, מכיוון שרצה ללמד אותי לקח על כמה חלשה הייתה האהבה לדברים, הוא מכר את אותו חד קרן לאיש שייחל להרוג אותו כדי שיוכל למכור את הקרן בשביל קסם ואת הדם בשביל מטרות רפואיות.

בכיתי כל כך חזק באותו היום. אבא שלי צרח עליי להפסיק, הזהיר אותי שאפסיק, ואני ניסיתי, באמת שכן, אבל זה היה בלתי אפשרי. אני לא חושב שאי פעם בכיתי כל כך חזק, לפני כן או אחרי כן. אני ממש יכולתי להרגיש את העצמות בחזה שלי רועדות, מסרבות להירגע, וכל נשימה שלקחתי צרבה. הייתי בן שש והלב שלי נשבר. זיכרונות מילדות מוקדמת אמורים להתעמעם, אבל אני עדיין זוכר בדיוק את הדרך בה זה שרף, את הגובה המדוייק של הצעקות של אבי.

לבסוף, אבא החליט לעצור אותי בדרך אחרת: על ידי כך שהוא שיסע אותי עם המקל הארור הזה. הפצע היה די עמוק וזה היה ממש מוזר: זה כאב כל כך עד שהדמעות שלי התייבשו בבת אחת. אני זוכר את זה כל כך בבהירות, איך אף פעם לא הרגשתי כזה כאב אינטנסיבי והלם והכל ביחד ופשוט לא יכולתי לבכות בגלל זה. הוא הטיל עליי לחש כדי לעצור את הדימום, מן הסתם בכדי שלא אמות, אבל הוא השאיר אותי עם הכאב בשלמותו ועם הביטחון שהחתך הזה ישאיר צלקת."

 

"אבל למה?" לחשה ג'יני, מבועתת, עיניה מלאות בדמעות חמות. ליבה כאב בשביל דראקו, עבור הילד שהוא היה, והגבר הצעיר אליו הוא נהפך שסיפר את סיפורו בכזו הבלגה, בכזו אדישות, שמר את הדמעות שמילאו את עיניו אבל לא הניח להן לצנוח.

"כדי שאני תמיד אזכור מה מחירה של האהבה," ירק דראקו במרירות. "ששום דבר טוב לא יוצא ממנה, רק כאב. בכיתי מספר רב של פעמים מאז אותו יום, ובכל פעם, הדבר הארור עוקץ ודוקר. אני בטוח למדי שאבא יצר אותו כך. וזה כל כך אירוני, לעזאזל, שבכל פעם שאני חושב על איך קיבלתי את הדבר הארור אני מתחיל לבכות." קולו נהיה גבוה במילה האחרונה, והוא כיסה את עיניו באחת מידיו, גופו רועד קלות.

מבלי לתת לעצמה את ההזדמנות לשקול זאת מחדש, ג'יני רכנה מטה ולחצה את שפתיה כנגד הקו הישר, המעומעם, על בטנו. ברכות, בעדינות, היא לחצה נשיקה ועוד נשיקה עד שכיסתה כל סנטימטר. זה היה דחף מטורף וטיפשי, היא ידעה. זה לא כאילו היה לה את הכוח לרפא את הפציעה הזו, אותה הוא נשא כבר יותר מעשור, לא בכזאת קלות, לא פשוט מכיוון שהיא אהבה אותו עד כדי כך שהיא התחילה לכאוב יחד עם הפצע.

אבל אולי, רק אולי, זה יעזור. אפילו ממש מעט.

 

לאחר שסיימה, היא הניחה את לחייה כנגד בטנו, הדמעות שהיא שמרה עד עתה בעיניה מתגלגלות על עורו. הם היו שקטים לרגע ואז היא הרגישה את ידיו על כתפיה, ממריצות אותה להתרומם. לפני שהיא יכולה הייתה לשאול אותו אם הוא בסדר, או להתנצל עבור התנהגותה, או להסדיר את נשימתה, הוא גרר אותה כנגדו ולחץ את שפתיו לשלה ביאוש.

בתחילה שפתה העליונה ואז התחתונה נמשכו לפיו והוא ינק אותן ברעב. ידיו התחפרו מאחורי הסוודר השאול שלה כאילו הוא ימות אם לא יוכל לגעת בה. והיא מצאה את עצמה מנשקת אותו בחזרה, נואשת בדיוק כמוהו, ידיה שלה מחפשות את עורו החשוף, נשזרות בשיערו, לומדת שלנשק אותו בדרך הזו גרם לו להיאנק, ושלנשק אותו בדרך הזו גרם לו לכרסם בעדינות את לשונה, וללטף את אוזנו בקצה אגודלה גרם לו להיאנח.

לאחר אלוהים יודע כמה זמן, מפגש-המזמוז שלהם התחיל להתעדן עד שהנשיקות שהם חלקו לא היו הרבה יותר משפתיים מברישות זו את זו קדימה ואחורה. ג'יני נשכבה על גבה, מעורערת על ידי כוח שהיא לא זיהתה (אולם מאוחר יותר, היא חשדה מאוד שהיה זה ליבה שעילף את ההיגיון במוחהּ ולקח את השליטה לידיו), משכה את דראקו מטה כנגדה, מניחה את ראשו על שדיה. ידה חידשה את תנוחתה בשיערו והיא החלה בעדינות ללטף ולסנן בידיה את שיערותיו בעוד נשימותיו הפכו עמוקות.

"את צודקת, פרחחית," הוא מלמל בקול מעורפל.

"כן?" היא מלמלה בחזרה, מרגישה עייפה מאוד בעצמה.

"זה באמת עוזר לומר את הדברים בקול, לא?"

"רק כשאתה אומר את זה לאדם הנכון," היא ענתה, מודעת בקושי למה שהיא אומרת.

"ואת האדם הנכון בשבילי?" הוא הצליח להגיד במטושטש, ידו כבדה ומנחמת על מותניה.

"לא יודעת," היא מלמלה, כמעט נרדמת, "אבל קרוב לוודאי שאני האדם היחיד שטיפש מספיק כדי להישאר מספיק זמן במטרה לגלות."

 

 

* * *

 

"תפסיק להתחמק מהשאלה, ממזר מטומטם שכמוך! מה לעזאזל אתה עושה עם אחותי?!"

זו, חשבה ג'יני, בהחלט לא הייתה הדרך הטובה ביותר להתחיל את ארוחת הערב.

השיעורים שלה היו קשים היום וג'יני בילתה את השעות האחרונות בספרייה בניסיון לכנס יחדיו את חומרי המחקר המתאימים לעבודה שהיה עליה להגיש בלימודי מוגלגים על משהו שנקרא 'טלוויזיה'. מכיוון ששוב התעוררה עטופה בזרועותיו של דראקו מאלפוי, ג'יני לא ממש הצליחה להתרכז במשהו כפי שהייתה רוצה. זה, יחדיו עם כמה מסובך היה להתחמק מרון והארי (שנדמו להיות בכל מקום בבית הספר הארור הזה), וג'יני הייתה קרובה להתמוטטות מסוג כלשהו.

הו, אבל ליל אמש היה מקסים. הם התעוררו פעם אחת לפני הבוקר, ו – עדיין נרגשת על ידי האמון שדראקו הפגין בה – ג'יני החליטה לספר לו כמה מהסודות שלה.

וכך היא סיפרה לו על פיטורי אביה מהמשרד וכיצד היא ידעה שזה יהיה תלוי בה לעשות משהו כדי לעזור למשפחה, אפילו שהיא הייתה הצעירה ביותר. ביל וצ'רלי עזבו וחיו את החלומות שלהם, וחלומות היו נחמדים, אבל הם לא בדיוק שמו אוכל על השולחן. באשר לפרד וג'ורג' – אם יתמזל מזלם הם לא ימצאו את עצמם נזרקים לאזקבאן עקב מזימה כזו או אחרת ורון... טוב.

זו הייתה הסיבה, היא סיפרה לו, מדוע המסדר היה כל כך חשוב – להתקבל לשורותיהם היה כמו להיוולד לתוך כסף. זה העניק לה את כל הפריווילגיה שהשם מאלפוי העניק לו וייתכן מאוד שזה יהיה ההבדל בין חיים ומוות עבור משפחתה.

דראקו היה שקט, בעודו מאזין לדבריה, ואז לבסוף כל מה שאמר היה, "אני שמח שאני יכול לעזור לך."

מה שבהחלט היה טוב ויפה, אבל ג'יני פשוט השתגעה בניסיון להבין מה הייתה משמעות הדברים.

 

ארוחת הערב הייתה ציפוי הכסף היחידי בענן המבלבל והקודר שהיה כרגע חייה. הישיבה וזלילת המזון המעולה-תמיד שגמדוני הבית הכינו שמרו עליה שפויה בזמן נחירותיו של סנייפ בשיעור השיקויים הכפול ובהרצאתו האינסופית והחדגונית של פרופסור בינס. אם היא לא יכולה הייתה שדראקו מאלפוי יאהב אותה בחזרה, אז בשם אלוהים, היא יכולה הייתה לאכול חצי תריסר פחזניות קרם.

התוכנית היפיפיה הזו, לעומת זאת, סוכלה על ידי שלושת האנשים שמהם היא נמנעה כל היום: רון, הארי ודראקו.

היא לא באמת התחמקה מדראקו; פשוט לא היה לה שמץ של מושג מה לומר לו והיא הייתה מבועתת מפני מה שהוא היה עלול לומר לה. היא הרגישה קרובה אליו בליל אמש, קרובה יותר משאי פעם הרגישה כלפי מישהו. הוא הניח לה להיכנס, הניח לה לראות חלק מעצמו אותו בדרך כלל שמר נעול במנעול ומפתח נוקשים וזה השפיל אותה כפי שזה היה לה לכבוד שהוא הפגין בה את האמון הזה.

לכל הפחות, זה היה האינסטינקט הראשוני שלה. לאחר שנותרה כל היום לבדה עם מחשבותיה מלאות החרדה, היא הייתה חייבת לתהות אם היא מצאה בדברים משמעויות שלא היו קיימות בהם כלל. ייתכן מאוד היה שדראקו ראה אותה כלא יותר מאדם בטוח לסמוך עליו. ברור היה שהיא לא עמדה ללכת ולברבר על סודותיו ולהסתכן בכך שהוא יברבר על שלה. ובנוגע להתמזמזות – הוא היה נער בן שבע עשרה.

"הייתי אומר שזה ביני ובין האחות שלך, וויזלי," אמר דראקו בקול נמוך, מסוכן. ג'יני התכווצה מעט למשמעו. היא גם התכווצה למראה הדרך בה רון הצמיד את דראקו אל הקיר בצווארו.

"רון," אמר הארי ברוגע, "יכול להיות שאתה צריך לקחת כמה נשימות עמוקות."

"שהנשימות העמוקות יקפצו," התפרצה הרמיוני, "רון, עזוב אותו לפני שתחנוק אותו למוות!"

"אחותי לא חזרה לחדר המועדון כבר שני לילות ברציפות עכשיו," אמר רון דרך שיניים חשוקות, "והאדם האחרון שאיתו היא נצפתה הוא הפוץ האומלל הזה פה. עכשיו הוא הולך לספר לי מה הוא עשה לה כדי שנוכל לעזור לה, או שאני הולך להרוג אותו."

 

"לא עשיתי לה שום דבר, לעזאזל," נהם דראקו, מנסה להגיע לשרביטו. אחיזתו של רון מנעה את זה וג'יני התרשמה לרגע על ידי כוחו של אחיה. כמובן שככל הנראה הוא הונע בעיקר על ידי טירוף וזעם, כך שייתכן שהיה לזה קשר עם העניין.

"רון, תפסיק עם זה!" קראה ג'יני, מפלסת את דרכה בינות לקהל שהצטופף כדי לצפות ברון וויזלי חובט בדראקו מאלפוי.

"ג'ין!" זעק רון בשמחה. "הנה את. מה הוא עשה לך, ג'ין? זה סוג כלשהו של כישוף שגורם לך לשכוח לשים את כל הבגדים שלך לפני שאת עוזבת את הטירה?"

"הו, למען השם," רטנה ג'יני, ניגשת לשני הבנים. ללא מאמץ ניכר היא הפרידה את אצבעותיו של רון זו מזו ומצווארו של דראקו. דראקו לקח נשימות עמוקות ומוקירות תודה, ורון נראה מוכן להתקוטט איתו שוב בעבור נשימה קולנית מדי. "מה התחיל את זה?"

"כלום!" נחנק דראקו. "האח האידיוט שלך תקף אותי בלי שום סיבה כלשהי—"

"עשית משהו לאחותי!" צווח רון.

"אני מבטיח לך, וויזלי, כל דבר שעשיתי לאחותך נעשה רק מפני שהיא רצתה שאעשה אותו," אמר דראקו בנבזיות.

"הו, פשוט תפסיק להתגרות בו," רטנה ג'יני בעייפות לעבר דראקו.

"אבל זה כל כך קל," אמר דראקו בחיוך.

"אם נגעת בה, אני אהרוג אותך," איים רון.

"אני רוצה לראות אותך מנסה," אמר דראקו בצורה מסוכנת, "כשלא תעשה את זה בהפתעה, אידיוט פחדן שכמוך."

"זוזי מהדרך, ג'ין," אמר רון בכעס.

"לא," אמרה ג'יני בנוקשות.

רון נראה מבולבל. "לא?"

"לא," הסכימה ג'יני. "אני לא זזה מהדרך כדי ששניכם תוכלו לנסות להרוג זה את זה. אני—" היא עצרה את עצמה, מפני שהיא עמדה לומר 'אני אוהבת את שניכם יותר מדי מכדי לעשות כך' לפני שחשבה טוב יותר על כזו הודאה.

"זוזי מהדרך, ג'ין," אמר דראקו בקשיחות. "זו פקודה," הוא הוסיף, כך שרק היא שמעה.

"לא," אמרה ג'יני בעקשנות, מסתובבת כדי לנעוץ בדראקו מבט עז.

"בסדר," התפרץ דראקו, "הדרך הקשה, אם כך." הוא שלף את שרביטו, מלמל 'ווינגארדיום לבאיוסה' וג'יני מצאה את עצמה מוזזת מהדרך, צופה בתרחיש מלמעלה בעודה מרחפת באוויר.

 

"עכשיו, וויזלי," המשיך דראקו, מחווה בשרביטו, "בוא ננסה להרוג אחד את השני כמו אנשים מתורבתים."

"הו, מספיק," הכריזה הרמיוני, מכוונת עליהם את שרביטה שלה. נראה כנוע, הארי לידה עשה כמוה. "אתה תיקח את החבר הכי טוב האידיוט שלך," היא הורתה, ולפי טון דיבורה, לעולם לא הייתם מאמינים שרון היה גם חברהּ הטוב ביותר של הרמיוני.

"הו, בסדר," רטן לעצמו הארי, "כשהוא מרוויח את מאתיים הנקודות האחרונות בשביל גריפינדור שמזכות אותנו בגביע הבתים, הוא החבר הכי טוב שלך; כשהוא מתנהג כמו טיפש, הוא החבר הכי טוב שלי. אני לא רוצה לעשות את זה הפעם, הוא תמיד כועס עליי שבועות אחרי זה."

"אתם שניכם תשארו בפינות נטרליות עד שפרופסור מקגונגל תגיע כדי להרגיע אתכם," אמרה הרמיוני בבירור, "או שאנחנו נאלץ לקלל אתכם."

"את לא יכולה לקלל אותנו," אמר רון, צוחק לה בפנים. "זה נגד חוקי בית הספר."

הרמיוני קיללה אותו. "הוגוורטס: תולדות, עמוד מאתיים שלושים ושתיים, פסקה מספר שמונה: 'ראשי המדריכים פטורים מכל חוק בית ספר מסורתי בתנאי שהם שמים את טובת בית הספר ותלמידיו בראש מעייניהם.'"

"אני באמת חייב לקרוא את הספר הזה יום אחד," מלמל רון, מנסה ונכשל להזיז את זרועותיו הקפואות.

 

"אני לא חייב לעשות לך משהו, נכון?" שאל הארי את דראקו.

"אני בסדר," הבטיח לו דראקו, מניח את שרביטו. "הוגן מצדך, פוטר, לא לקלל אותי בכל מקרה."

"אני לא ראש המדריכים, לא כן?" אמר הארי בחיוך.

"הו, רון," נאנחה ג'יני, בוהה באחיה מהמקום בו היא עדיין ריחפה מעליו. "אתה פשוט לא יודע מתי להפסיק."

"הוא עשה לך משהו, ג'ין," התעקש רון.

"לא, רון," אמרה ג'יני בתשישות, "הוא לא."

משהו בקולה כנראה חדר למוחו של רון, מפני שהיה לו מבט המום על פניו שנייה לפני שהלחש סיים לעשות את פעולתו לגמרי והוא היה יכול, באותה המידה, להיות עשוי מאבן. זה כאב לג'יני לראות את זה, אבל היא הניחה שזה היה עדיף על כך שרון היה משתולל מסביב לטירה, מאתגר את דראקו לדו-קרב מדי כמה שניות בגלל דברים שהוא אפילו לא עשה.

פרופסור מקגונגל הגיעה מספר דקות לאחר מכן ופלטה קריאת זעם למראה המחזה שנגלה לעיניה. היא הורידה את ג'יני מהתקרה וביטלה את ההקפאה של רון, מורה לו ולדראקו לגשת למשרד של פרופסור דמבלדור להרצאה ולריתוק.

 

ג'יני ניצלה את ההזדמנות ונמלטה.

נדמה היה, לעומת זאת, שבריחתה של ג'יני משיגעון לא הצליחה כפי שהיא הייתה רוצה, כיוון שהיא לא הספיקה להתרחק חמישה עשר מטרים לפני ששמעה את דראקו קורא בשמה.

"מה?" היא שאלה בעייפות, פונה אליו.

"את נעלמת כשהתעוררתי היום בבוקר," הוא אמר, והיא יכולה הייתה להישבע שהוא נשמע פגוע.

"היה לי שיעור מוקדם," שיקרה ג'יני. למען האמת, היא לא יכולה הייתה לשאת לשכב אתו אפילו רגע נוסף; למען האמת, היא לא יכולה הייתה לשאת לאהוב אותו אפילו רגע נוסף, אבל לא הייתה לה הרבה שליטה על זה, והיא כן יכולה הייתה לצאת מהמיטה.

"התגעגעתי אלייך," הוא אמר ברכות, ואז, קולט מה זה-עתה אמר, השפיל את מבטו. "אני מתכוון... זה נחמד. שיש מישהו שם כשאתה מתעורר. אף פעם לא... היה לי את זה בעבר."

 

"גם לי לא," היא התוודתה באותה הרכות. "ואתה צודק, זה באמת כך. נחמד, אני מתכוונת. שיש מישהו." טיפשה, טיפשה, טיפשה. "אסור לך לתת לרון להתגרות בך ככה," היא פלטה. "הוא הולך לסבך אותך בצרות וחוץ מזה, עשיתם כזו עבודה טובה בהתחמקות אחד מהשני כל השנה."

"טוב, כן, אח שלך לא אוהב שאת מבלה כל כך הרבה זמן איתי," אמר דראקו בעצב. אז, הבעתו התפכחה והוא הביט לתוך עיניה. "ואני לא יכול לומר שהוא לגמרי טועה."

"על מה אתה מדבר?" שאלה ג'יני, למרות שהיא התחילה לחשוד.

"אלוהים יודע כמה כואב לי לומר את זה," אמר דראקו באנחה, "אבל לאח שלך יש נקודה. אני לא בדיוק טוב בשבילך, ג'יני. אני אפילו לא טוב בשביל עצמי, אבל אני לא ממש יכול להתרחק ממני."

"רון לא אומר לי מה לעשות," הצהירה ג'יני בלהט, "והוא בהחלט לא אומר לי מי הידידים שלי."

"זה מה שאני?" שאל דראקו בסקרנות. "ידיד שלך?"

ג'יני הסמיקה קצת. "כמובן שזה מה שאתה," היא רטנה. "מה עוד אתה יכול להיות?"

"אדון המשימות?" תהה דראקו בחיוך קטן. "ממזר מרושע? פוץ מטופש?"

שוב, ג'יני האדימה כשהמחשבה על הסוודרים שהיא קישטה במונוגרמות חלפה במוחה. "אני כעסתי –"

"הייתי לך זכות לכעוס," הפריע דראקו. "זה היה דבר מחורבן לעשות, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. כל כך בבירור לא רצית שום קשר איתי." שניהם חייכו קצת. "ואני מתחיל לחשוב שהרעיון שלך אז היה נכון. להיות ידידה" הוא אמר את זה באיטיות, כאילו הוא לא בדיוק האמין ש'ידידה' הייתה המילה המתאימה, "שלי עומד לגרום לך הרבה בעיות, עם המשפחה שלך, עם הידידים האחרים שלך—"

"וזו החלטה שלי," הכריזה ג'יני בלהט. "אני מסוגלת בהחלט להחליט עם מי לבלות זמן לבדי, תודה רבה לך."

"כן?" תהה דראקו ברכות. "מפני שאיך שאני רואה את זה, אני הכרחתי אותך להיות לידי, לעשות את כל ה... דברים... שעשינו. לא עם לחש, אבל יכולת להתנגד לי באותה המידה שיכולת אם הייתי משתמש באחד, ואת לא יכולה לומר לי שזה לא נכון."

"אבל לא הכרחת אותי, לא באמת," הכחישה ג'יני.

"בסדר," אמר דראקו, מניף את ידו בביטול, "חלק מהזמן את בטח מרחמת עליי, בנוסף, אבל—"

"אתה טועה," היא התעקשה, "דראקו, זה ממש לא זה!"

"אני ממזר קר ואומלל," המשיך דראקו ללא חת, "תמיד הייתי, קרוב לוודאי שתמיד אהיה. כמה נמוך חייב להיות הביטחון העצמי שלך כדי לבלות איתי כל כך הרבה זמן, מסדר מזורגג או לא—"

"אין לי ביטחון עצמי נמוך," היא זעקה, קולה שופע רגש, "אני מבלה איתך כל כך הרבה זמן כי אני מאוהבת בך, פוץ אידיוט שכמוך!"

היה חייב להיות סוג כלשהו של הד במסדרון, כיוון שג'יני הייתה בטוחה שההצהרה שלה צלצלה באוזניה, שוב ושוב. דראקו בהה בה כאילו היא השתגעה והיא לא הייתה בטוחה לגמרי שהוא טעה. מה יכול היה להשתלט עליה ולגרום לה פשוט לומר לו את זה ככה? הפה שלו נפתח ונסגר כמו דג מבולבל ביותר והיא רצתה לקחת את זה בחזרה, ניסתה לעשות כך, אבל לא יכולה הייתה לגרום למיתרי הקול שלה לפעול. זה עמד לקרות בכל רגע עכשיו, האימה וההלם שגרמה לו הודאתה יתמוססו והוא יספר לה כמה טיפשה הוא חשב שהיא הייתה. כל רגע עכשיו...

 

"מר מאלפוי!" התפרצה פרופסור מקגונגל מהצד השני של המסדרון. דראקו לא התיק את מבטו מג'יני. "אלא אם כן אתה רוצה לבלות את ארבע השעות הבאות בריתוק, אתה תתחיל לזוז מייד. העלמה וויזלי, אני מאמינה שיש לך שיעורים להכין."

עדיין, דראקו לא חדל להביט בה, וג'יני לא הייתה קרובה יותר להיזכר כיצד לדבר.

"דראקו מאלפוי," הזהירה פרופסור מקגונגל, "אל תגרום לי להזיז אותך."

בולע את רוקו, דראקו הפנה לג'יני את גבו והלך.