החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק שישי: כל משחק קווידיץ'

 

 

הבקרים שלפני משחק קווידיץ' גדול, חשבה ג'יני, היו כמעט תמיד קרים יותר מכל יום אחר בשנה.

 

הייתה כזו צינה באוויר, עד שהיא הייתה יכולה לראות את נשימתה כשהיא מיהרה בתנועתה על פני האדמות רחבות הידיים של הוגוורטס. היא שקלה להטיל לחש חימום כלשהו, אבל דברים מהסוג הזה גרמו לפרופסור דמבלדור להזדעף. הוא תמיד עודד את התלמידים להיות עצמאיים ככל יכולתם, ולא להיות תלויים בקסם. הוא טען שזה יחשל אותם.

 

לאלבוס דמבלדור היה איכפת מכל תלמיד ותלמיד בהוגוורטס, ודאגתו נמצאה בפרטים הקטנים. הוא בא לכל משחק קווידיץ', כרוך בגלימות קטיפה כבדות ומעיל על מנת להיאבק בטמפרטורה הקפואה.

 

ג'יני קברה את פניה עמוק יותר בתוך מעילה, עושה את דרכה בזריזות למטה, לאגם, היכן שהיא הייתה אמורה לפגוש את דראקו. הוד מלכותו, כפי שהחלה לחשוב עליו בסרקזם, זימן אותה באמצעות ינשוף שאמו קנתה לו לחג המולד בשנה שעברה. זה היה פתק משונה, כאילו הוא התאמץ מאוד לוודא שאף אחד מלבדה לא יוכל להבין אותו:

 

פגשי אותי במקום בו נישקתי אותך בפעם הראשונה. בשעה אחת-עשרה, לפני המשחק. אל תאחרי.

 

ד.מ

 

רק דראקו, היא נאנחה, היה יכול לגרום לה להתנשם בכבדות במשפט הראשון שלו, ולהזעיף את פניה במשפט האחרון שלו. מובן שלא היו לה שום כוונות לאחר, מפני שהיא כבר עיצבנה אותו מספיק השבוע. היא קיוותה שהדרך בה תצטרך לכפר על מעשיה בסוודרים לא תהיה משפילה מדי.

 

קיוותה, כלומר, אבל לא עצרה את נשימתה הנראית-לעין.

 

ממש לפני שמגיעים לאגם, יש גבעה קטנה שעליך לטפס עליה; ואם אתה שוכב למעלה, שטוח על האדמה, אתה יכול לראות את כל האגם פרוש מתחתיך מבלי שמישהו שעומד סמוך למים יבחין בך בקלות. וכך, למרות הקור המעוור, כאשר ג'יני ראתה את דראקו למטה, עומד בגבו אליה, תקף אותה דחף מוזר ובלתי ניתן לשליטה לתפוס אותו לא מוכן.

 

משתטחת על האדמה, היא הניחה את ראשה על ידיה המקופלות והרשתה לעצמה את התענוג מלא רגשות-האשמה של צפייה בדראקו מאלפוי.

 

הוא נראה דרוך בדרך עצלנית-משהו, כתמיד. לקח לה רגע לקלוט מדוע הוא פנה דווקא לכיוון אליו הוא פנה, וכשזה קרה, היא תהתה מה הייתה המשמעות של הדבר. הוא עמד כשפניו מביטים אל בית הספר, אל השביל בו בדרך כלל השתמשה כדי להגיע לאגם. היום, כיוון שרצתה לאחל להארי הצלחה לפני המשחק, היא עקפה את מגרש הקווידיץ', ואז חצתה את המדשאות לאגם.

 

ריכוז אינטנסיבי נצרב על פניו, כאילו הוא עודד את ג'יני בכוח מחשבתו להופיע. ידיו היו תחובות בכיסי המכנסיים שהוא לבש מתחת לגלימות הקווידיץ' (אלוהים, הוא נראה כל כך טוב בירוק, אפילו שזה ירוק סלית'ריני) וכתפיו היו שמוטות מעט, כאילו הוא נשא נטל כבד.

 

דראקו נראה עייף, היא קלטה. היהירות שבדרך כלל דבקה בו נראתה כמעט בלתי קיימת אל מול תשישותו. האם הוא לא ישן כראוי? ג'יני נענעה את ראשה. כל העסק הזה של להיות מאוהבת בדראקו מאלפוי עשה שמות בסדר העדיפויות שלה. השאלה האם דראקו מאלפוי קיבל את שמונה השעות הדרושות בלילה או לא, לא הייתה צריכה להיות הראשונה במעלה עבורה, ובכל זאת, כאשר צפתה בו, זה היה כמעט הדבר היחיד שהיא יכולה הייתה לחשוב עליו, מלבד התשוקה הבלתי-הגיונית שלה לזחול יחד איתו למיטה ולשפשף לו בעדינות את הגב עד שירדם.

 

מעיפה מבט בשעון שהארי והרמיוני נתנו לה לחג המולד בשנה שעברה, ג'יני נאנחה. דקה אחת לאחר אחת-עשרה. היא ידעה שהיא מתעתדת לגשת לפגישה הזו עם מידה מסויימת של נקיפות מצפון, אך נראה היה שכל מה שהיא יכולה הייתה להתרכז בו היה הצורך הסוטה לפתוח עוד כמה כפתורים בחולצתו. כשהוא כעס עליה, זה גרם לה להרגיש נורא בדרך שלא הייתה קשורה כלל לפחד, אבל זה עדיין היה יותר טוב מאשר כשהוא הביט בה כאילו היא לא הייתה שם בכלל. היא לעולם לא תהיה הנערה שהוא אוהב, אולם לכל הפחות אם היא תהיה הנערה שהוא שונא, הוא לא יוותר אדיש כלפיה. כמובן שלהיות משהו – אפילו משהו רע – עדיף היה מלהיות שום כלום.

 

אוספת את עצמה, ג'יני עשתה את דרכה לאגם. הוא נשען כנגד עץ ענקי סמוך למים עכשיו, בוהה באופק, אבל הוא לא עבד עליה. ללא ספק הוא שמע את רחש העלים מתחת לרגליה, מתריעים על הגעתה. הוא לא רצה להיתפס מחכה לה במשהו אחר מלבד חוסר ענין משועמם, וג'יני הסתירה חיוך.

 

"את מאחרת," הוא העיר בחדות.

 

"מופתעת שהבחנת," היא ציינה. "רק דקה, אחרי הכל. נואש לראות אותי?"

 

"בקושי," הוא לעג, "רק קופא מקור ומוכן לצאת למגרש הקווידיץ'."

 

הדרך הקלילה, הברורה בה הוא אמר זאת מחתה כל שמץ של עליצות מראשה של ג'יני. היא הייתה סקרנית לדעת האם הוא יעלה את הנושא של מה קרה ביניהם בספריה; היא תהתה אם יהיה לו את האומץ. איכשהו, היא פקפקה בכך.

 

"טוב, המשך, אם כך," רטנה ג'יני. "אתה לא היחידי כאן שקופא לו הישבן."

 

"וזה אכן ישבן מקסים," הוא המהם בהערכה, מעיף מבט במורד גופה.

 

"שתוק," היא מלמלה, מרכינה את ראשה, לחייה מסמיקות. הסיבה האמיתית מדוע היא רצתה להצליף בו הייתה שהוא אמר דברים שלא התכוון אליהם. "אז, מה העונש שלי?" היא שאלה בחדות לאחר רגע של שתיקה. "אלף מלקות עם אש המחץ דלוקס שלך? מאסר במרתפי מאלפוי המשפחתיים? לסבן לקראב ולגויל את הגב?"

 

"אפילו אני לא כל כך אכזרי," הוא הצהיר, נשמע נעלב. "חוץ מזה, את יודעת שאני לא ממש מתראה יותר עם קראב וגויל."

 

"נכון, שכחתי." היא לא שכחה, כמובן. זה היה אחד מאותם דברים לגביו שהיא הבחינה בהם כשהיא התחילה באמת לשים לב לפרטים הקטנים של חייו. בכנות (והיא לפחות הייתה כנה עם עצמה), היא לא הייתה כל כך מזועזעת מהמשימה של המסדר כפי שהיא שכנעה את עצמה באותו הזמן. דראקו מאלפוי היה לפעמים מקור של השפלה אדירה ושל משיכה אינסופית.

 

"נדמה שאת שוכחת הרבה מאוד דברים," הוא אמר, ועיניו נהפכו קרות שוב. זה הלם אותו, היא חשבה בריקנות; הקרה החמיאה לתכונות שלו, מסירה את האנושיות מהאיש, מותירה רק יופי קפוא ומכאיב. ההבעה על פניה כנראה העבירה את הבלבול שלה אליו, כיוון שהוא התקרב אליה, ארשת פניו מתקדרת. "חלק מההסכם שלנו מצהיר בבירור שאת תהיי שלי באופן בלעדי."

 

"המשרתת שלך," היא תיקנה במהירות. זה כאב לה פיזית לחשוב שהוא יכול היה להתייחס אליה כשלו ולהרגיש אליה לא יותר חיבה מאשר למטאטא, או לכל נכס אחר שלו.

 

"בכל אופן," הוא המשיך, "היותך המשרתת שלי מרמז על כך שזמנך האישי כבר לא שלך – הוא שייך לי. כל מה שאת שייך לי—"

 

"לעוד שבוע!" היא קראה.

 

"יותר כמו עשרה ימים," הוא השיב בילדותיות.

 

ג'יני גלגלה את עיניה. "בסדר. עשרה ימים, אם כך. אחרי שעשרת הימים האלה יעברו, לעומת זאת—"

 

"לא איכפת לי איך תנהלי את חייך לאחר שהעסקה שלנו תתבצע," קטע אותה דראקו בקור. "אני מוטרד רק מהאינטרסים שלי."

 

"למה אתה חותר?" תהתה ג'יני, חושבת שכל זה לא יכול להיות רק בגלל הסוודרים.

 

"זה בגלל שאת מכרכרת לך סביב איזה תלמיד הפלפאף משנה שישית כשאת אמורה לעבוד על שיעורי השיקויים שלך איתי," התפרץ דראקו.

 

היא זקפה את גבותיה בריכוז. "אבל השיעורים בשיקויים הם רק כיסוי. זה לא משנה עם מי אני לומדת וקייל היה זקוק לַעזרה—"

 

"מה לעזאזל את מצליחה למצוא בפוץ חסר תועלת כמו קייל מקגרו, בכל אופן?" שאל דראקו. "הוא עוקב אחרייך כמו גור מאולף, מקווה שתלטפי לו את הראש ותתני לו ממתק."

 

"זה לא ככה," התעקשה ג'יני. "אנחנו רק ידידים."

 

"אני לא הופך את זה להרגל למזמז את הידידים שלי בספרייה," אמר דראקו בתקיפות.

 

"לא, רק את המשרתים שלך!" היא התפרצה לפני שהצליחה לעצור את עצמה. אף חמש מילים אחרות לא הרגישו אי פעם כל כך משחררות וכל כך משפילות באותו הזמן. חלק ממנה ייחל שהיא תוכל לקחת אותן בחזרה וחלק ממנה ייחל שהיא תוכל להגיד עוד לפני שתתעשת.

 

אז הוא התקרב אליה אפילו יותר עד שהחלוקים שלהם נגעו זה בזה והיא הייתה צריכה ללחוץ את ציפורניה לתוך כף ידה כדי לא לגעת בו.

 

"אני לא מבין," הוא לחש בקול נמוך, "איך את יכולה להגיב אליי בדרך בה את מגיבה, איך את יכולה ללהוט כמו פלדה בוערת, ואז להתכרבל עם מקגרו האידיוט הזה כאילו יש לו את המושג הקלוש ביותר כיצד לרצות אותך."

 

"טוב," היא מלמלה, מתקשה לנשום, מרגישה כאילו מוחה עובר קצר חשמלי, "יש את עניין האצבעות."

 

עיניו הצטמצמו בדרך בלתי נעימה וג'יני מהרה לבדוק את זכרונה כדי לברר מה היא אמרה זה עתה. פיה נפער בתדהמה כשעשתה זאת.

 

"אני מתכוונת – כלומר, שמעתי שהוא, אממ... די... מיומן! – בתחומים מסויימים וגם, אמ –"   

 

"נדמה לי שאת בהחלט יודעת הרבה דברים על הידיד שלך," ציין דראקו, נוחר בסלידה. "אני לא יודע על הידידים שלי חצי מהדברים המעניינים שאת יודעת על הידידים שלך."

 

"אולי זה מפני שאין לך כאלה!" היא נהמה, מתנתקת ממנו. השפלה חמה, נואשת התפשטה במערכת העצבים שלה, כופה את המילים הנוקשות ביותר שהיא יכולה הייתה לדמיין על שפתיה. "אני מבינה שזה קשה בשבילך להבין, מאלפוי, אבל לא כולנו יכולים פשוט לכבות ולהדליק את הרגשות שלנו. אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא מרגישים משהו כלפי אחרים פשוט מכיוון שזה לא נוח." דמעות מלאו את עיניה. זה התחיל לכאוב להיות לידו. זו הייתה הסיבה מדוע ההכחשה הייתה כזו חברה יקרה עבורה – הכחשה פירושה היה שהיא יכולה הייתה לבצע את העסקה שלהם מבלי שליבה ישלם על כך מחיר.

 

"אני אוסר עלייך לראות אותו – או כל נער אחר—"

 

"בסדר. אני לא אראה אותו כל השבוע הבא. ובשנייה המדוייקת שבה ההסכם שלנו יסתיים, אני מבטיחה לך, אני אגש ישירות לקייל מקגרו ואפרושֹ—"

 

ידיו נסגרו סביב אלו שלה כמו רצועות מתכת והוא נער אותה בחדות. "את לא צריכה להבטיח דברים שאת לא מסוגלת לקיים, נערה טיפשה שכמוך," הוא סינן, מנער אותה שוב.

 

"מה אתה יודע על מה שאני מסוגלת לעשות?!" היא צעקה.

 

"את נושכת הרבה יותר מדי מכפי שתוכלי לבלוע, אני יודע את זה. את משתמשת במראה שלך, בדרך שבה אני נמשך אלייך, כמו בנשק – עשית זאת מההתחלה, אני מבין עכשיו."

 

"על מה אתה מקשקש?" היא שאלה, באמת מבולבלת.

 

הוא שיחרר את אחיזתו בה בכזו מהירות עד שהיא כמעט מעדה על הקרקע. שריר כלשהו בלסת שלו התהדק והוא הפנה אליה את גבו.

 

"צריך להיות לך יותר כבוד כלפי עצמך," הוא רטן, ונדמה היה לג'יני שהוא אפילו כבר לא דיבר אליה, אלא לעצמו, כמו אדם מטורף. "יותר כבוד כלפי הגוף שלך וגם, כל עוד ההסכם בינינו תקף, כלפיי."

 

"אלוהים אדירים, הוא נישק אותי! וזו הייתה נשיקה קטנה ובלתי מזיקה! אין לה שום משמעות!" ג'יני לא הייתה בטוחה מדוע היה לה כל כך חשוב להבהיר את זה לחלוטין, אבל זה היה חשוב לה.

 

"בטח, "הוא גיחך בלי הומור. "וזו הסיבה למה

את מבלה כל כך הרבה זמן עם מקגרו, הולכת איתו אל ומהכיתות, ומתכרבלת איתו במסדרונות כמו זוג של קואלות."

 

"קואלות?" חזרה ג'יני בהיסח דעת.

 

"אני יודע כמה השבוע הזה היה קשה עבורך," המשיך דראקו, "עם הבגרויות והכל. ניסיתי להיות נחמד ולא לתת לך עבודה נוספת חוץ החובות הרגילות שלך."

 

"הו, כן, נדיב מאוד מצידך להקל על העבדות שלי," ציינה ג'יני בסרקזם.

 

"ואיך את מודה לי?" המשיך דראקו, מתעלם ממנה. "על ידי כך שאת מבלה כל רגע חופשי שאני נתתי לך, לא בלמידה, כפי שהתכוונתי, אלא בעריגה לקייל מק-קוף-גרו!"

 

"אנחנו לומדים יחד את רוב המקצועות!" התפרצה ג'יני. "והוא נחמד—"

 

"אני לא רוצה לשמוע את זה," אמר דראקו בעקשנות.

 

"הו, פוץ מטופש שכמוך," רטנה ג'יני, "פשוט תן לי—"

 

"אמרתי שאני לא רוצה לשמוע אותך מדברת עליו!" צרח דראקו.

 

"אז אתה אפילו לא עומד לתת לי להסביר," אמרה ג'יני, חוסר אמונה צובע את קולה.

 

"אין לי שום עניין בהסבר שלך," אמר דראקו ברוגע. "לא איכפת לי  למה עשית מה שעשית, רק חשוב לי שעשית זאת." אז, הוא התקדם לעבר העץ שניצב סמוך למים והוציא תיק שהיה מאחוריו. "זה העונש שלך."

 

ג'יני צמצמה את עיניה. "העונש שלי הוא תיק בגדים? אני אמורה לטפס לתוכו ולתת לו לחנוק אותי?"

 

הוא ממש גלגל את עיניו לעברה, מה ששעשע אותה במקצת – דראקו מאלפוי לא נהג לגלגל את עיניו. נחירות היו בערך התצוגה החיצונית היחידה של גועל שהוא הדגים אי פעם, וגלגול עיניים מהבחור שבדרך כלל התנהג בשלווה של מלפפון גרמה לג'יני להרגיש קצת זחוחה.

 

"לא, אידיוטית," אמר דראקו בעצלות, "את אמורה ללבוש מה שבתוכו."

 

היא לא הבינה מה היה כל כך נורא בזה.

 

"במשחק היום."

 

אה. עדיין, לא כל כך נורא כפי שזה היה יכול—

 

"ואת הולכת להיות חייבת לחשוב על איזושהי, אה, קריאת עידוד בזמן שאת לובשת את זה."

 

"אני שונאת אותך."

 

"מוזר למדי, אבל אני מוכן לחיות עם זה."

 

אז, דראקו משך מתוך התיק את התלבושת החדשה שלה. ג'יני ייחלה, יותר מכל דבר, שהאדמה תפתח ותבלע אותה בשלמותה.

 

"אני... זה לא – אני מתכוונת, אני לא יכולה – אני  לא – אני אקפא למוות!"

 

"לא, את לא," התווכח דראקו ברוגע. "כבר הטלתי על זה לחש חימום. חום עדין יפלט במרחק סנטימטר מהעור שלך. עבד מוכה כפור הוא עבד חסר תועלת, אחרי הכל."

 

לרגע, היא באמת שקלה להתווכח איתו. בוודאי הוא יוותר לה על העונש הזה אם היא תתחנן אליו מספיק. מבט אחד לתוך עיני הנחש שלו חתמו את פיה. לא יהיו שום הסכמים, שום הפצרות – זה לא ישעשע אותו, והיא חשה שהיא בחנה את סבלנותו מספיק להיום.

 

אילו הוא רק אהב אותה בחזרה, היא חשבה, היא הייתה יכולה לערוך נסויים בכל הדרכים השונות בהן ניתן היה לבחון את סבלנותו.

 

מטלטלת את עצמה במקצת, ג'יני חטפה את התיק מידו של דראקו וב'המפף' בלתי מכובד של זעם, נעלמה מאחורי העץ כדי להחליף בגדים. כמה רגעים מאוחר יותר, היא הגיחה שוב ולא יכולה הייתה להמנע מלעטוף את חזהּ בידיה במודעות עצמית.

 

זו הייתה תלבושת מקסימה, בהחלט, אם היא הייתה רקדנית. צבועה בגוונים שופעים של ירוק וכסף סלית'ריניים, נדמה היה שהיא נתפרה עבורה. החזייה הייתה קצת יותר מחלק עליון של ביקיני, רצועות דקות מחזיקות את הקטיפה הכסופה עם צעיף ירוק, דקיק ורפוי שכיסה – אולם לא טשטש – את בטנה, מותיר את גבה כמעט חשוף לגמרי. החצאית הייתה אפילו גרועה יותר, קטע משי ארוך בירוק סלית'ריני, מעוצב בשלמות לירכיה, שנראה כל כך אלגנטי במבט ראשון, אבל התברר להיות פחות מראוי לגברת. כשהיא הלכה, חתכים תואמים משני צדי רגליה, שהגיעו כמעט עד לקו התחתונים הלא קיים שלה (דראקו השאיר פתק בתוך התיק, שהורה לה להסיר את כל הבגדים התחתונים) הכריזו על עצמם בהתלהבות. לרגליה היא נעלה כפכפי כסף שטוחים.

 

במעומעם, ג'יני חשבה שזה יכול היה להוות תלבושת מקסימה לנשף מסיכות, זאת אומרת, כמובן, אם היא תחליט ללכת מחופשת לזונה.

 

"אני לא יכולה ללבוש את זה בציבור," היא אמרה בקול חנוק, עיניה מתמלאות דמעות.

 

"אבל זה מה שתעשי," אמר דראקו, קולו כמו פלדה. הוא התקדם לכיוונה ומיקם את ידיו על כתפיה, אגודליו מלטפים בעדינות את עצם הבריח שלה. "את תלבשי את התלבושת הקטנה הזו ואת תהיה מודעת בהחלט לגוף שלך כל היום, בתקווה שתלמדי לא לבגוד בי כשאת מעודדת אותי לניצחון."

 

"אני לא—"

 

"וזכרי," הוא הפריע, "אם אני מפסיד במערכה הזו, ג'יני, אני אצטרך שינחמו אותי. אז השקיעי את כל מאמצייך."

 

עיניה התרחבו, מעכלת את המשמעות המלאה של דבריו, "אבל... אבל היה לנו—"

 

"הסכם? אני מאמין שכבר ציינתי כמה לא משביע רצון אני מוצא את ההסכם הזה. חוץ מזה, אני, אחרי הכל, לא יותר מפרחח עשיר ומפונק שלא יכול לעמוד בהבטחה."

 

"אני שונאת אותך," היא לחשה שוב, דמעות נשפכות בעדינות על לחייה. הו, כמה היא רצתה לשנוא אותו, רצתה שזה – ההשפלה – תכאב פחות. "אתה לא יכול... אמרתי לך לפני כן, אתה לא יכול לבקש ממני ל—"

 

"ג'יני," הוא מלמל בעדינות, מבריש את דמעותיה, "נערה יפיפיה, מטופשת שכמוך." רוכן אליה, הוא נישק את מצחה, ידיו מרפרפות על גבה החשוף. היא עצרה לרגע את נשמתה עקב המגע והייתה כל כך עסוקה בניסיון לא לרעוד, עד שהיא בקושי שמעה מה הוא לחש לתוך אוזנה.

 

"אני לא מבקש."

 

~

 

המשחק היה מטושטש. זה לא עזר, גם שהמשחק נדמה להסתיים ממש כשהתחיל.

 

ג'יני ישבה ביציע של גריפינדור, כפי שדראקו הורה לה לעשות, לובשת את התלבושת הקטנה שלה שגרמה להרמיוני לזנק, לאזרא להעניק לה גבה מורמת של 'מה לעזאזל לא בסדר איתך?' (ג'יני, כמובן, הגיבה בניד ראש שאמר 'עזבי את זה, אני אסביר אחר כך') ולשיימוס פיניגן לעזוב את מקומו ליד אזרא ולמהר עם מעילו, מנסה לכסות אותה. היא דחפה אותו, נתנה לו מבט מזהיר, וכשהוא חזר בתקיפות למושבו ליד אזרא, פלטה אנחה.

 

כוונתו של דראקו הייתה ברורה – או שהוא ינצח במערכה הזו, או שהיא תדרש לשכב איתו. מה שהפך את המצב לכל כך בלתי אפשרי היה כמה היא רצתה לשכב איתו, אבל רק אם גם הוא רצה לשכב איתה. סקס כועס, חסר כל משמעות לא היה בדיוק הראשון בסדר העדיפויות שלה, במיוחד לאור העובדה שהוא יהיה חסר כל משמעות רק עבור אחד מהם.

 

שתי הקבוצות התעופפו מחוץ למלתחות, שעה שרון ובלייז נלחמו על המיקרופון שלהם בעוד הם הציגו כל שחקן לקהל. כשבלייז קראה במרץ, "והמחפש של קבוצת סלית'רין, דראקו מאלפוי!", ג'יני הניחה את ידיה על הירכיים שלה ובקול העליז ביותר שהיא יכולה הייתה להפיק, זמררה:

 

"דראקו, דראקו, הוא האיש

אם הוא לא יצליח, יעשה זאת

יצור אחר מבאיש!"

 

באוויר, דראקו נעצר ליד העמודים של גריפינדור, בוהה בג'יני. המבט שהוא העניק לה גרם לה להתפתל קצת וגם, בהִזכרה בתוצאות במידה ודראקו ירגיש חוסר רצון לנצח במשחק, להאנח עמוקות שוב. בקול הרבה פחות אופטימי, היא ניסתה להמציא עידוד טוב יותר:

 

"דראקו, דראקו האמיץ,

יוציא לגריפינדור את המיץ!

דראקו, דראקו האמיץ,

הוא לא דומה בכלל לעציץ!"

 

"לא נראה כאילו היא הקדישה יותר מדי מחשבה לעידוד הזה," ציינה בלייז מתא הקריין.

 

"שתקי," התפרץ רון, וג'יני יכולה הייתה להרגיש אותו נועץ בה מבט.

 

"אתה תשתוק, פוץ מעצבן להפליא שכמוך," התפרצה בלייז בחזרה.

 

"ילדים, אנחנו לא פה כדי להתקוטט," גערה בהם פרופסור מקגונגל.

 

"סליחה," הם מלמלו יחדיו, לא נשמעים מצטערים כלל וכלל.

 

לאחר מעט גינוני ראווה נוספים, הקבוצות נסקו מעלה. אותו המתח שתמיד ליווה את מערכות גריפינדור-סלית'רין היה נוכח, אבל הייתה מגמה חבויה נוספת של התרגשות במשחק, כאילו כולם היו מודעים לחלוטין שיותר מהענקת גביע הקווידיץ' היה מוטל על כף המאזניים.

 

מה שהיה מגוחך, ידעה ג'יני, שכן טוהרה לא היה יכול להיות בעל חשיבות כלשהי למישהו שלא היה שייך למשפחתה. ייתכן שזה היה זיק היסטרי מעט בקולו של רון כשהוא הביט בתשומת לב במה שאחותו לבשה. אולי זה היה הדיאלוג שהארי ודראקו נדמו לנהל באוויר, מפגש יריבות כמעט קומי שגרם לזה להיראות כאילו שניהם שכחו שהם היו אמורים לחפש את הסניץ'.

 

בלייז הייתה זו שלבסוף העירה לכך את תשומת לבם, ושני המחפשים, נראים נבוכים, עפו הרחק זה מזה וחזרו לתפקידם בסריקת השמיים. ג'יני מעולם לא הייתה מיומנת מאוד בתעופה. היא יכולה הייתה להסתדר, אבל היא אף פעם לא הייתה מסוגלת להשיג אפילו עשירית מהמהירות והדיוק אותם הדגימו הארי ודראקו במהלך משחק. איזה חופש זה בוודאי הציע להם, היא חשבה כשצפתה בהם מרחפים ומתעופפים; איזו נחת.

 

עברה כמעט שעה כשזה קרה.

 

הארי משך את אש המחץ האמין שלו, צולל מטה ומכוון היישר לאדמה. דראקו, מבין את מטרתו של הארי, סובב את המטאטא שלו. הוא העיף מבט בכיוונה של ג'יני, ואז היא ראתה זאת: הסניץ' ריחף לו ליד העמודים של גריפינדור, כמה מטרים מהרגליים שלה. דראקו היה קרוב יותר. לא משנה כמה מהר הארי עף – דראקו היה קרוב יותר.

 

מבטו ממוקד על ג'יני, דראקו עף לכיוונה, לכיוון הסניץ' – ואז, כשהיה במרחק של כמה מטרים, הוא נעצר. הוא היה דומם לחלוטין, מרחף באוויר, צופה בה בכזו אינטנסיביות עד שחום מלא את גופה, והיא הייתה בטוחה שלא היה לכך שום קשר ללחש החימום.

 

מחיאות כפיים פרועות מילאו את המגרש ועדיין, ג'יני בהתה בדראקו. ככל הנראה, הארי תפס את הסניץ'. בלייז צעקה משהו על כך שהמחפש של סלית'רין נמצא תחת כישוף כלשהו וג'יני רצתה לצחוק בקול רם, מפני שאם מישהו היה תחת כישוף פה, זו הייתה היא. היא עמדה להיגרר ברצון למיטתו של דראקו מאלפוי; למעשה, חצי ממנה די ציפה לכך. והיא הייתה מאוהבת, אהבה מעוורת ומטופשת. בוודאי מחשבות נואשות וטיפשיות כאלו היו תוצאה של קסם. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד.

 

באיטיות, דראקו נחת על האדמה. ג'יני הורידה אליו את מבטה. הוא הטה את ראשו הצידה והיא הנהנה, כמעט כמו בטראנס, בתגובה. הוא רצה שהיא תפגוש אותו היכן שהוא השאיר אותה, ליד הכניסה ליציעים.

 

היא בקושי זכרה את עצמה עושה את דרכה למטה. הלב שלה פעם כמעט באופן מכאיב בתוך החזה שלה והיא לא הצליחה להחליט אם היא הייתה מבוהלת או נרגשת. אולי שניהם. זה היה כל מה שהיא יכולה הייתה לחלום עליו, להיות מאוהבת לגמרי בנער הראשון שאיתו היא תשכב; וזה היה הסיוט הגרוע ביותר שלה, שיאלצו אותה להיכנס למיטה עם נער שלא היה לו איכפת ממנה כהוא-זה.

 

"מה היה כל זה, מאלפוי?" היא שמעה את הארי אומר כשהיא ניגשה לנקודה בה דראקו השאיר אותה. שני המחפשים עמדו קרוב זה לזה, הארי מחווה בידו נחרצות. "הפסדת בכוונה!" הוא אמר. "אתה משוגע?"

 

דראקו נראה כמעט משועשע על-ידי השיחה, עד שהוא ראה אותה מתקרבת מזווית עינו. אז, ההבעה שלו השתנתה; התקדרה. הארי הסתובב כדי לראות במה דראקו הסתכל וכמעט קבל התקף לב, ככל שג'יני הצליחה לראות, כשהביט בה.

 

"ג'ין?" הוא מלמל בחוסר-אונים.

 

"אתה חושב שהפסדתי, פוטר?" רטן דראקו, מושיט יד לעבר ג'יני. כנגד כל היגיון שהיה לה, היא לקחה את ידו והניחה לו למשוך אותה לצדו. "אני קיבלתי את טבעת הזהב המזורגגת."

 

אז, הוא גרר אותה עמו בצעדים רועמים לכיוון הטירה. ג'יני הביטה מעבר לכתפה בהארי, שבהה בהם בהלם מוחלט.

 

'אל תספר לרון!' היא אמרה לו ללא קול, וקיוותה בכל מעודה שהוא הבין.

 

~

 

"איפה רון?"

 

"שלום גם לך," אמרה הרמיוני ביובש כשהארי התחיל לצעוד לאורך חדר המועדון של גריפינדור כמו נמר מבולבל ונרגז. "הוא במשרד של דמבלדור. ככל הנראה, הוא כל כך מיהר לצאת מתא הקריין אחרי המשחק, עד שהוא נופף בידיו כמו משוגע ובטעות שבר לבלייז זאביני את האף. הוא מקבל הרצאה על החשיבות של להיות מודע לפעולותיך, אפילו בזמני משבר." היא צפתה בהומור חולף לרגע בפניו של הארי ולא יכולה הייתה למנוע מעצמה לחייך קצת. "אני מתארת לעצמי שזה קשור לג'יני."

 

"יש לך שמץ של מושג איפה היא ברגע זה?" שאל הארי, מנופף בידיו, ללא ספק בדיוק כפי שרון עשה כשהתרחשה התאונה המצערת עם בלייז.

 

"למטה במרבץ של מאלפוי, אני מניחה," ניחשה הרמיוני בחיוך.

 

"היא בדיוק עזבה איתו!" התפוצץ הארי. "היא אפילו לא ניסתה להתנגד! והיא לבשה – זה היה..."

 

"אני חשבתי שהיא נראתה מהממת," ציינה הרמיוני בהסח-דעת. "קצת לא הולם למשחק, אבל מקסים אף על פי כן."

 

"הרם, את לובשת יותר בגדים במיטה שלך בקיץ," מלמל הארי.

 

הרמיוני נשכה את שפתה והעניקה להארי מבט שובבי. "לא, לא באמת, נכון?"

 

הארי התקדם לעברה, ואז נענע את ראשו. "לא, לא, אסור שיסיחו את דעתי. ג'יני... היא..."

 

נאנחת, הרמיוני הניחה מידה את הקולמוס שבו השתמשה כדי לכתוב ונעמדה. "בדיוק היכן שהיא רוצה להיות," היא אמרה בעצבות.

 

"אבל היא עם מאלפוי," ירק הארי.

 

"לא אמרתי שהיא שפויה," רטנה הרמיוני.

 

"מה אני עושה?" שאל הארי לאחר רגע של שתיקה. "איך אני..."

 

"אתה לא יכול לתקן את זה, אהובי," אמרה הרמיוני בעדינות. היא לקחה את ידו והובילה אותו אל הכורסא ליד האש השואגת. חדר המועדון היה ריק, כל גריפינדורי שהיה במשחק מוקדם יותר חגג את הניצחון במרץ.

 

"אבל... מה אני מספר לרון?"

 

"כלום," אמר הרמיוני בנוקשות. "זה לא העסק שלו, בכל מקרה."

 

"אבל הוא החבר הכי טוב שלי! ואחותו עושה אלוהים יודע מה עם נער שרון שנא במשך כל חייו!"

 

"זה לא משנה אם רון שונא את דראקו מאלפוי," אמרה הרמיוני, "משנה רק שג'יני לא שונאת אותו."

 

"היא לא..." הארי בלע את רוקו. "היא לא... מאוהבת בו," את החלק האחרון של המשפט הוא לחש, כאילו הוא פוחד לומר דבר שכזה בעוצמת קול רגילה.

 

הרמיוני עקמה את אפה. "אתה רוצה שאשקר לך?"

 

"כן," אמר הארי מייד.

 

"היא לא מאוהבת בו," אמרה הרמיוני בקלילות. "זה שלב הילד הרע, ברגע שהיא תוציא את זה מהמערכת, היא תינשא לבחור צעיר ונחמד שנהיה יותר משמחים לארח אותו בחגים."

 

"טוב," אמר הארי, מהנהן. הרמיוני הניחה יד אחת על שיערו והתחילה לשחק בתלתלים העבים והכהים. היא אהבה את השיער שלו. עיניו נעצמו והיא חייכה כשהיא צפתה בחלק מהמתח נעלם מגופו. "אבל," הוא אמר, כמעט בישנוניות.

 

"עזוב את זה," הציעה הרמיוני ברכות. "זה הבלגן של ג'יני וזו האחריות שלה להיחלץ ממנו. היא ילדה גדולה עכשיו." היא הושיטה את ידיה השנייה כדי ללטף בעדינות את תווי פניו, מסירה את משקפיו בעודה עושה כך. "חוץ מזה," היא הוסיפה, בנימה נעלבת-משהו, "אתה ורון לא ביליתם בדאגה לי אפילו חצי מכמות זמן שאתם מבלים בדאגה לג'יני."

 

"הרם, את יודעת שיש לך ראש על הכתפיים, לעומת ג'יני..." ציין הארי, מילותיו לא ברורות הודות למחוותיה. "את זאת שתמיד מחלצת אותנו."

 

"הממ," אמרה הרמיוני בצורה לא מחייבת.

 

הארי אילץ את עצמו לפקוח את אחת מעיניו העצומות. "בעיה, הרם?"

 

"לפעמים נערה אוהבת שרבים עליה," אמרה הרמיוני בשקט. "לפעמים היא אפילו אוהבת שמזכירים לה שהיא יכולה לטעות, ומסוגלת לעשות בחירות טיפשיות עם ליבה ככל נערה אחרת."

 

למרות שהוא בוודאי היה מותש, הארי עטף את שתי זרועותיו מסביב להרמיוני, משך אותה אל חיקו וערסל אותה, כך שהיא ישבה על הצד כנגדו, שעונה בביטחון על חזהו. הוא הסיט את השיער המתולתל הכהה מפניה, הניח את ידיו על לחייה, ונישק אותה פעם אחת, ביסודיות.

 

"הרם, את כבר עשית בחירה טיפשית עם הלב שלך: את איתי, לא?" הוא חייך קצת. "אני תמיד מכניס את עצמי לצרות ואת תמיד נגררת אחריי כדי שאני לא אהרג בטמטומי. להיות חברה שלי ושל רון זה הדבר הפזיז ביותר שאי פעם עשית ולא הייתי מוכן שזה יהיה אחרת."

 

"נקודה טובה," אמרה הרמיוני ברצינות.

 

הארי צימצם את עיניו לעברה, ושניהם איבדו את זה באותו הזמן, מחליפים צחקוקים ונשיקות עד שחדר המועדון התמלא בגריפינדורים רועשים ומפטפטים.

 

אז, הם פרשו לחדרה של הרמיוני. בגלל, כפי שהארי לחש באוזנה בעוד הם מטפסים במעלה המדרגות למגוריה הפרטיים של המדריכה הראשית, שהטבע הבררן והאחראי שלה הציע להם את המותרות של להיות שובבים ונמהרים ככל שיחפצו מבלי חשש להיתפס.

 

הרמיוני באמת קיוותה, למען ג'יני, שדראקו היה שונה כשלמדת להכיר אותו. כיוון שהיא ראתה את עיניה של הנערה האחרת כשהיא התוודתה על כמה היא אהבה אותו; הרמיוני זיהתה את המבט הזה. זה היה בדיוק האחד שהיא ראתה במראה כל בוקר כשהיא חשבה על הארי, עדיין נוחר ברכות במיטה מאחוריה.

 

~

 

"אני לא יכולה לישון כאן!" סיננה ג'יני. "מה יקרה כשכל הבנים האחרים ילכו למיטה? הם יראו אותי ויקראו לפרופסור סנייפ ואני אזרק לצינוק ואפסיד אלף נקודות לגריפינדור!"

 

"אל תהיי טיפשה," אמר דראקו בזלזול, "נסגור את הכילות." ג'יני עמדה לציין שהוא לא הפריך את הפחד שלה לגבי סנייפ, אבל לפני שהיא יכולה הייתה להגיד מילה נוספת, דראקו הרים אותה וזרק אותה על המיטה. נדהמת מכדי לדבר, היא רק צפתה בו כשהוא טיפס והצטרף אליה, ממלמל לחש.

 

כילות הקטיפה הירוקות הכהות נפלו סביב המיטה הגדולה מייד, עוטפות אותם בפנים.

 

"הנה," הצהיר דראקו, "זה נעים."

 

לג'יני לא היה שום מושג מה היא הייתה אמורה להגיד או לעשות, אז היא לא עשתה לא את זה ולא את זה. היא נותרה שרועה על גבה היכן שהיא נחתה, נוקשה כלוח, מחשבותיה רצות במהירות. זה היה ברור, כמובן, שהיא לא באמת הייתה חייבת להיות שם – כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות היה להגיד לא, לצאת, והוא לא היה עוצר אותה. היא ידעה שהוא לא יעצור אותה. המסדר יגלה שהיא נכשלה במשימתה, כמובן, אבל זו תהיה התוצאה היחידה אם היא פשוט תקום ותלך עכשיו.

 

באמת, הבעיה הגדולה שלה הייתה כמה היא לא רצתה לעזוב.

 

דעתה וליבה התערבבו, מתקוטטים זה עם זה. היא אפילו לא יכולה הייתה לומר שליבה היה בטוח במאת האחוזים שהיא צריכה להישאר, כיוון שליבה הטיפש רק רצה להישאר אם דראקו אהב אותה בחזרה, מה שבבירור היה לא נכון ולעולם לא יהיה כזה. האם הוא בכלל היה מסוגל לכך?

 

בדרכם חזרה לטירה, ג'יני שמה לב שגשם החל לרדת ברכות. לחש החימום שלה שמר על גופה יבש, אבל לא על שיערה, שהיה לח. דראקו היה די ספוג מים וגם, אם היא לא טעתה, ברגע זה היה עסוק בלהסיר את חולצתו –

 

מסיטה את עיניה, ג'יני חדלה לנשום. עוד כמה אוושות, והיא יכולה הייתה לדמיין אותו שם לצידה ערום לגמרי, כמו שיש חיוור. היא רצתה להסתובב ולהרוות את צמאונה אליו ובאותו הזמן, רצתה לקבור את ראשה מתחת לסדינים. הפמוט מעל מיטתו של דראקו דלק, מטיל זוהר רך על שולי הווילונות. נשכבת על הצד, ג'יני הסתירה את פניה מאחורי שיערה והציצה בדראקו.

 

העור שלו באמת היה כמו שיש, אולם הוא נראה רך יותר לאין שיעור. השיער המרושל שלו נפל על פניו, גורם לו, לשם שינוי, להיראות כמו הנער בן השבע-עשרה שהוא היה. עיניה נדדו מטה והתמקמו על בטנו, שנשאה עליה צלקת מדוייקת, נוראה למראה, שהתחילה בדיוק מתחת לצלעותיו ונמשכה עד לבליטה של עצם הירך שלו. מסיבה כלשהי, ג'יני לא הייתה מסוגלת להתיק ממנה את מבטה, מרותקת, מבוהלת על ידי היכן ייתכן שהוא קיבל אותה ומדוע הוא לא דאג שרופא יסיר אותה. היו כתריסר כישופים שיכלו –

 

הוא בהה בה. הוא לא יכול היה לראות את עיניה דרך שיערה, היא ידעה, אבל זה היה כאילו הוא הרגיש את מבטה עליו. מתבוננת מטה, היא ראתה שהוא לבש זוג של מכנסי פיג'מה, עשויים משי ירוק, נחש לפני ולפנים. קוברת את פניה בכרית, היא תהתה אם זה היה אפשרי להתחזות לישנה, אם היה סיכוי כלשהו שהוא יניח לה לעשות זאת.

 

איכשהו, היא פקפקה בכך.

 

המיטה זעה וג'יני נהייתה מתוחה. ידו נעה לעבר גבה והחלה ללטף בעדינות את עורה, מגעו כמעט מרגיע. שיערו דגדג לה את העורף שנייה לפני שהיא הרגישה את השפתיים שלו נלחצות על קצה עצם הכתף שלה. הפה שלו היה הדבר הרך ביותר שהיא הרגישה אי-פעם ועתה הוא הבריש אותו כנגד העור שלה, על הכתף שלה, על הזרוע שלה, על מרכז עמוד השדרה שלה ממש מעל הרצועה הדקה של החזייה שלה.

 

זה הרגיש כל כך מדהים, כמה רך הוא היה איתה, מפתה באופן כה מושלם עד שדמעות מלאו את עיניה. ידיו עודדו בעדינות את הירך שלה עד שהיא הסתובבה על גבה, לא מנסה כלל להסיט את השיער מעיניה. הוא משך את צעיף המשי הרפוי וניתק אותו מהחזייה שלה, מריץ אותו בעדינות על כתפיה. החומר המשיי, הקריר, עורר רעד. אז שתי ידיו היו על פניה, דוחפות את שיערה לאחור והיא הצטמררה שוב ושוב, עד שהיא קלטה שהיא לא רעדה אלא בכתה ברכות, המאמץ להישאר שקטה בעודה עושה כך גורם לגופה להטלטל.

 

ייתכן שהיא הייתה מסוגלת לשרוד את הלילה אם הוא היה דורש, אבל העדינות הזו, האיכפתיות שהוא הראה כלפיה ניפצה אותה כמו זכוכית.

 

"ששש," היא קלטה שהוא לחש, מבריש את שיערה לאחור, המגע שלו רך ומשרה שלווה.

 

"אני לא יכולה... אני לא יכולה," היא התחילה לשהק.

 

"את לא... חשבתי שאת... באמת חשבתי ש..." נדמה היה לה שהוא לא היה מסוגל להחליט מה הוא רצה לומר, מה שהיה מוזר, היא ידעה, אבל לא היה ממש איכפת לה. הוא אחז בה כאילו היא הייתה חשובה לו וזה ניחם אותה באותה המידה שזה הרג אותה. "אף פעם לא הייתי כופה עלייך לעשות משהו שאת באמת לא רוצה לעשות," הוא אמר לבסוף, קולו חרישי ומחוספס.

 

שוב, היא ניסתה לדבר, ושוב נדמה היה שהיא רק הצליחה לבכות חזק יותר. למה הוא לא יכול היה פשוט להיות נורא ולגרום לה לשנוא אותו?

 

"את חושבת שאני מפלצת?" הוא לחש לתוך אוזנה לאחר שתיקה ארוכה. כמה שהיא ניסתה, היא נכשלה להשקיט את דמעותיה.

 

"לא," היא ייבבה.

 

"אל תשקרי לי," הוא רטן בקשיחות.

 

"דראקו, אני לא," היא התעקשה. הוא לא הבין מדוע היא בכתה, היא ידעה, ולא הייתה שום דרך שהיא תוכל להסביר לו מבלי לעזוב את לבהּ השביר פגיע לבוז וללעג שלו. כמה משונה היה שהיא כל כך פחדה להיפגע על ידו, אולם באותה המידה הייתה נואשת לא לפגוע בו. למה שיהיה לו חשוב מהדיעה שלה עליו, בדרך זו אחרת? אז מה אם היא חושבת שהוא מפלצת?

 

ועדיין, זה כן היה חשוב. זה היה חשוב לג'יני שדראקו האמין בה.

 

"אני לא חושבת שאתה מפלצת," היא לחשה בנוקשות, ואז הבינה שידיה היו מכווצות לאגרופים כנגד החזה החשוף שלו.

 

"טוב," הוא מלמל, קולו קשוח שוב. "את צריכה ללכת."

 

מהנהנת, ג'יני התחילה להתנתק ממנו, ואז קפאה. זה נשמע כמו דלת נפתחת...

 

"השוויצר האידיוט הארור הזה," אמר קול. "אני לא מאמין שמאלפוי נתן לפוטר לגנוב ממנו את הסניץ' ככה."

 

"ראית את הדרך שבה הוא הסתכל על הנערה המטומטמת הזאת מגריפינדור?"  תהה קול נוסף.

 

"זאת הנערה שעוקבת אחריו בזמן האחרון, חותכת לו את הבשר וכדומה," הוסיף קול אחר.

 

ג'יני התקשחה ושמעה את דראקו מגחך בטון לא עליז כלל. "זה מדהים אותי כמה טיפשים הם לפעמים," היא חשבה שהיא שמעה אותו ממלמל.

 

הבנים בחוץ השמיעו מקהלת ברכות לילה-טוב, ואז הכל היה שקט שוב.

 

"מה אני אעשה עכשיו?" לחשה ג'יני, פניה לחוצות קרוב לדראקו. זה היה הגיוני, היא ניסתה לנמק לעצמה; ככל שהיו קרובים יותר, כך היה להם יותר קל לשמוע זה את זה. בהחלט לא היה לזה שום קשר לכמה היא נהנתה מלהרגיש את נשימתו כנגד לחייה.

 

"תתכונני לשנת לילה טובה?" הציע דראקו.

 

"אני לא יכולה לישון כאן, עם זה," היא סיננה, מחווה לעבר תלבושת נערת-ההרמון שהיא לבשה.

 

"לבשי את זה, אם כך," הוא מלמל, מושיט את ידו מעליה לעבר הסוודר שהוא השאיר ככל הנראה כשהוא לבש את מכנסי הפיג'מה.

 

זה היה אחד מאותם הסוודרים המקושטים במונוגרמות שהיא עצמה רקמה. 'פרחח יהיר' קראה הכתובת, והיא הסמיקה קצת. דראקו נראה משועשע.

 

"הולם עבורך, לא כן?" הוא מלמל, פינה אחת של פיו נוטה כלפי מעלה.

 

ג'יני הידקה את הסוודר קרוב לחזהּ ובהתה בדראקו. "איכפת לך?" היא שאלה כעבור רגע, מחווה בין גופה לסוודר.

 

"אפילו לא קצת," הוא הבטיח לה, ולא נראה היה שהוא עומד להפנות אליה את גבו.

 

נאנחת עמוקות, ג'יני הפנתה את גבה אליו ואז הושיטה יד לאחור כדי לפתוח את האבזם של חזייתה. לא משנה באיזו דרך היא משכה ודחפה, הוא פשוט לא נפתח. המיטה נעה והיא חשה את דראקו כנגד גבה, נשימתו חמה כנגד עורפה.

 

"מצטער," הוא מלמל, לוחש קסם נוסף. אצבעותיו פתחו את האבזם בקלות, קצותיהן מטיילות על עורה מעט יותר מהדרוש. "לחש. לא רציתי שאיזה בחור אחר יוכל להסיר את זה ממך."

 

בלי שום רעיון איך להגיב לזה, ג'יני הניחה לחזייה לנשור על המיטה, מודעת מאוד לנוכחותו של דראקו מאחוריה, מרחק שערה מונע מחזהו החשוף להבריש את גבה. כזה חלק גדול בתוכה רצה להישען אחור כנגדו, לתת לו למשוך אותה לחום שלו. היא תיקח את שתי ידיו ותעטוף אותן סביבה, תוכל להרגיש אותן מערסלות את שדיה הערומים...

 

"את מתכננת להתכסות בזמן הקרוב?" לחש קולו המתגרה לתוך אוזנה.

 

מבוהלת, ג'יני משכה את הסוודר מעל ראשה בחיפזון, ואז התפתלה אל מחוץ לחצאית. היא הייתה מודעת באופן אינטנסיבי לעובדה שהיא לא לבשה תחתונים. כשהיא הסתובבה שוב, היא מצאה את דראקו מכורבל מתחת לסדינים, ידיו מקופלות מאחורי ראשו, צופה בה בעצלתיים מתחת לעפעפיים שהיו בקושי חצי פתוחים. הנחש העצל, היא חשבה, פשוט מחכה לטרף שלו. הוא הסיט את הסדינים באופן מזמין, ובאנחה, היא הזדחלה אל מתחת להם.

 

הגשם החל לרדת חזק יותר והטירה נהפכה לקרה באופן מפחיד כשהיה גשום. הגוף שלה הצליח להיות אפילו נוקשה יותר משהיה כשדראקו זרק אותה על המיטה. מתהפכת, היא הציגה לו שוב את גבה, מקווה שהיא תוכל לשכוח שהוא היה שם מספיק זמן כדי להירדם אם היא לא תביט בו.

 

כאילו הוא יכול היה לחוש במחשבותיה וניסה להרגיע אותה, דראקו התהפך על צידו והתלפף סביבה, ידיו מתאימות בנוחיות את גזרתה לזו שלו, רגליו שזורות בשלה, המשי של מכנסיו מחליק כנגד השוק שלה. פניו קבורים בעיקול צווארה, נדמה היה לג'יני שהוא נרדם כמעט מייד, אם נשימתו העמוקה, השלווה, היוותה סימן כלשהו. היא הרגישה שקועה לחלוטין בתוכו וזה היה בדיוק כפי שהיא דמיינה שזה יהיה – מידה שווה של תסכול ונחמה, רצון וכאב.

 

רק הלילה היא התכוונה להנות מאחיזתו. היא תעמיד פנים שהוא אהב אותה נואשות והחזיק בה כל כך חזק כיוון שהוא לא יכול לשאת את המחשבה של אי פעם להניח לה ללכת. לבו ההולם כנגד גבה היה מרגיע, וכעבור זמן לא רב היא מצאה את עצמה נרדמת.

 

מכורבלת ובטוחה בתוך חיבוקו של הנחש, היא חשבה בטירוף בדיוק לפני שהשינה תבעה אותה.