החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג: PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא כאן.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

פרק חמישי: כשאת בערך אוהבת את זה

גם יומיים לאחר שדראקו נישק אותה, ג'יני לא הייתה קרובה יותר לגלות למה הוא עשה זאת מאשר כשזה קרה.

אזרא בדיוק ניסתה להפעיל לחש קשירה מסובך למדי שהיא סירבה להסביר את מורכבויותיו והיא וג'יני ישבו בחוץ ליד האגם. המיקום שלהן רק גרם לג'יני להוסיף ולהרהר על המפגש שלה עם דראקו, וזה גרם לבית ספר שלם של פרפרים להשתחרר בתוך בטנה.

"את נראית חרא," ציינה אזרא.

"אני גם די מרגישה ככה." הודתה ג'יני. "הלוואי שכל השליש המחורבן הזה כבר יגמר; אני לא יכולה לחכות לבלות קיץ נחמד בבית."

"לא אני," התווכחה אזרא. "אני מקווה שהשנה הזו תימשך לנצח. אני בערך אפילו אוהבת את המקום; זה בהחלט נסבל הרבה יותר מדורמשטנג."

"את אפילו לא קצת מתרגשת לסיים את בית הספר?" תהתה ג'יני. "תהיי מכשפה חוקית עם תעודות, מסוגלת לעשות כל מה שתרצי."

"החלק הראשון נכון, אבל אני לא הייתי בונה על השני," אמרה עזרא בעגמומיות. "אמרתי לך, חיי כפי שאנחנו מכירים אותם די יגמרו ברגע שאני אסיים את הלימודים."

"כן, אבל עדיין לא אמרת לי למה," ג'יני הזכירה לה בחדות.

אזרא פלטה אנחה. "את לא רוצה לשמוע את זה, נערונת, האמיני לי. זה ינפץ לגמרי את הדרך בה את רואה את העולם."

"זה לא יכול להיות עד כדי כך נורא," התעקשה ג'יני.

"איזו מילה ב'גורל נורא יותר ממוות' את נכשלת להבין?" תהתה אזרא כאילו בינה לבין עצמה.

"ובכן, אני לא לעולם לא אבין את זה אם לא תספרי לי בדיוק מה לא בסדר, לא?" אמרה ג'יני. למען האמת, היא קיוותה לשפר את הרגשתה של אזרא לגבי אותו אבדון בטוח שציפה לה; מלבד זאת, ג'יני איכשהו קיוותה שחייו הנוראים של מישהו אחר ישפרו במקצת את הרגשתה לגבי אלה שלה. זה עורר בה שמץ אשמה, אבל לא מספיק כדי באמת להטביע את התרוממות הרוח שנגרמה לה כשהתרכזה בצרותיו של מישהו אחר, מה שבעצמו הצית גל מחודש של אשמה.

מחליטה להתמקד מאוחר יותר על תסביך האשמה המתפתח אצלה זה לא מכבר, ג'יני השעינה את סנטרה על ידיה והעניקה לאזרא את מלוא תשומת לבה.

"בסדר," נאנחה אזרא. "לא תהית למה ביליתי עם כל הגברים בהוגוורטס כאילו הם מתיישנים?"

ג'יני הייתה בטוחה שהתגובה הראשונה שעלתה בדעתה ("פשוט חשבתי שאת זונה") לא תהיה מוערכת כלל, ובמקום זאת העניקה לאזרא מבט מעודד.

"אני מאורסת," נאנחה אזרא לבסוף. "לטרול קטן ואיום לחלוטין שאני מכירה מאז שהייתי תינוקת. הוא נהג לגנוב את האוכל שלי!" היא קראה. "המשפחות שלנו הכירו זו את זו מזה דורות והם המתינו שנים לילד ולילדה שייולדו בזמן המתאים בכדי לאחד את המשפחות."

"זה... זה מיושן לחלוטין!" הכריזה ג'יני. "ההורים שלך לא יכולים פשוט לתת אותך למישהו! חייבת להיות לך זכות בחירה בעניין."

"יש לי זכות בחירה," נחרה אזרא. "אני יכולה להינשא לגובלין, או לבלות את שארית חיי בהמלטות מחרון-אפו של אבא שלי. לא לציין את חרון-אפו של אבא שלו. למרות שאבא שלו תמיד היה יותר מבין משלי. אם אבא שלו היה אבא שלי, הוא בטח היה פשוט נועל אותי במגדל לשארית חיי. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה אבא שלי יעשה אם אני אנסה לסגת."

בלי שום רעיון איך להגיב, ג'יני מצאה את עצמה שואלת, "הוא לא באמת גובלין, נכון?"

אזרא צחקה, בצליל מעומק גרונה שג'יני לא שמעה מחברתה כל היום. "לא," היא גיחכה, "הוא לא באמת גובלין. למרות שייתכן שהייתי יותר נרגשת בנוגע לאחד מאשר בקשר אליו."

"איך כל הדבר הזה בכלל עובד?" שאלה ג'יני לאחר רגע של שקט. "אני מתכוונת, באחד מימי ההולדת שלך, ההורים שלך אמרו 'הפתעה, את מאורסת!' ועזבו את העניין?"

"שנינו ידענו מגיל צעיר מאוד שאין לנו שום זכות לבחור למי אנו עומדים להינשא," אמרה אזרא. "לפני שבכלל ידענו מה זה באמת התכוון להיות נשוי למישהו, ידענו שזה איך שנגמור. אני חייבת לומר, אני די איכשהו קיוויתי שהוא יתפגר לפני שהיום הגדול יגיע, אבל לא היה לי מזל. אם הכל ילך כמתוכנן, אנחנו נתחתן יום לאחר שאני אסיים את לימודי."

"היום שאחרי," התנשמה ג'יני.

"אמא שלי מתכננת את החתונה כבר שנים," ציינה אזרא במרירות. "גם אמא שלו. בחופשות הקיץ הן שותות תה ואוכלות עוגות ומכריחות אותנו לשבת שם ולהביע דיעה על אירוע ששנינו מייחלים שלעולם לא יתרחש. כל העניין הפך אותנו לדי מרירים האחד כלפי השני, כאילו זו אשמתו של כל אחד מאיתנו שנולדנו. אני קוראת לו טרול והוא קורא לי בנשי ואנחנו הולכים להיות זוג מקסים ביותר; נהיה מרירים ונתקוטט עד זקנה, את לא חושבת? הילדים שלנו ישנאו אותנו."

"זה עצוב," אמרה ג'יני, לא יודעת מה עוד לומר.

"כן," הסכימה אזרא בטון כנוע, "זה עצוב." אז, היא הרימה את ראשה שוב ולבשה הבעה אדישה על פניה. "אבל אין שום דרך לצאת מזה, אז עדיף שפשוט אנסה להוציא מתוק מעז."

"את בטוחה שאת לא יכולה לדבר עם אביך?" אזרא העניקה לה מבט ואז העמידה פנים שהיא קוטעת את גרונה. "נכון, נכון – אמא שלך, אם ככה?"

"יש לך כל כך הרבה מזל," העירה אזרא בעצבות. "את יכולה לדבר עם משפחתך ולהגיד שרצית לעשות בחירות משלך והם בוודאי יתמכו בך, או לכל הפחות, יתירו לך לחיות. זו שלי תשמיד אותי. אז בזמן שאני עלולה להחשיב את עצמי מאוהבת בשיימוס פיניגן –"

"מאוהבת בשיימוס?" אמרה ג'יני בקול חורק. "חשבתי שאת סתם משתמשת בו, כמו בכל השאר!"

"—זה פשוט לא עומד לקרות," המשיכה אזרא בקול עדין, אולם נוקשה. "וכל הייחולים בעולם לא ישנו את זה."

אזרא העניקה לג'יני עוד חיוך עצוב ששיקף יותר כאב מאשר מרירות מאחורי עיניה, ואז אספה את ספריה והשאירה את ג'יני ליד האגם.

לומר שהשיחה השאירה אותה מזועזעת במקצת יהיה המעטה של הדברים. אזרא המסכנה. היא כמעט יכלה לדמיין את אזרא ואת הטרול שהיא עמדה להינשא לו. בדמיונה הוא נראה כמו בהמה מגושמת גדולה, כמו ויקטור קרום (שתמיד הזכיר טרול לג'יני), לומד בדורמשטנג יחד עם אזרא, חברי למדי כלפי קרקרוף החלאה כיוון שכולם ידעו שזה היה ה-בית ספר לקוסמי אופל עתידיים. הוא בוודאי שיחק קווידיץ', הקריב את בתוליהן של נערות צעירות והיה בעל גבה אחת ארוכה. אזרא המסכנה, התכווצה שוב ג'יני.

ג'יני גם הייתה באמצע הוספת כמה ערכים לרשימת סדרי העדיפויות שלה. באותו הזמן, הם נראו כך:

1. לעשות כל מה שידרש כדי להפוך לחברת המסדר, כדי לאפשר:

א. למשפחתי להרשות לעצמה לקנות אוכל;

ב. שפרד וג'ורג' ישארו מחוץ לכלא; בהתחשב בזה, גם לחסוך דמי ערבות;

ג. קשרים כדי לקדם קריירת עיתונות מזהירה;

ד. שלעולם לא יכריחו אותי ללבוש בגדים שמישהו אחר במשפחה כבר לבש;

2. להתנגד לחלוטין למשיכה הלא הולמת לדראקו מאלפוי בכל מחיר, אלא אם התנגדות כזו תפריע להשלמת מטרה מס' 1;

3. לא לתת לציונים לצנוח;

4. לעולם לא לעבוד עבור משרד הקסמים, שנראה חשוד ומטומטם משתי סיבות: הראשונה, שכירת פרסי, השנייה, פיטורי אבא.

לאחר השיחה שג'יני זה עתה ניהלה עם אזרא, היא הייתה מוכנה להוסיף את שני הפריטים הבאים:

5. להודות לאמא ואבא על שלעולם לא לקחו את הגישה המגוננת מדי רחוק עד כדי השאת בתם היחידה;

6. לבדוק ולוודא שאינני מאורסת וחופשייה להחליט לבד את החלטותי.

קו המחשבה הזה נשא אותה שוב לדראקו והיא הזדעפה. חופשייה ברגע בו היא תשלים את החוזה שלה עם השטן. באמצעות חמדנותה שלה היא קשרה את עצמה עם דראקו מאלפוי. כן, זה היה רק לחודש, אבל זה היה יותר מדי קרוב בצורה בלתי נוחה למה שאזרא עברה. שתיהן היו תקועות עם מישהו שהן לא אהבו, מאולצות לקרבה חזקה כדי להימנע מגורל לא נעים. (מובטח היה שגורלה של אזרא – מוות – היה הרבה יותר גרוע מזה של ג'יני – לא לקבל חברות במסדר – אבל ג'יני עדיין חשה שזה היה נורא עבור שתיהן.)

ההבדל הגדול ביותר, קלטה ג'יני, היה מאיפה שתיהן באו – משפחתה של אזרא לא סתם גזלה ממנה את בחירתה; הם למעשה תכננו את ההסכם כולו מן ההתחלה. אם בני משפחתה של ג'יני, לעומת זאת, היו מגלים על ההסכם שלה עם דראקו (מה שלעולם לא יקרה), הם היו עושים כל מה שביכולתם כדי למנוע ממנה להשפיל את עצמה. אז, כמובן, אביה היה צועד היישר ללוציוס מאלפוי והיה נהרג בניסיון להגן על כבודה של בתו.

במקום להתרכז בכמה זה יפגע במשפחה שלה, ג'יני התמקדה על כמה נפלא זה יהיה כשהיא תוכל לעזור להם כַספּית. זה היה שווה חודש עם דראקו מאלפוי, לא משנה כמה נורא הוא היה.

אפילו אם היא התחילה לחשוב שאולי הוא לא היה כל כך נורא אחרי-הכל.

~

חשבתי על להתחיל כל רשומה עם 'יומני היקר' ואז קלטתי שאני כבר לא בת ארבע-עשרה, וגם לא מטומטמת, אז ויתרתי על הרעיון והחלטתי להגיע ישר לעניין, כפי שהוא היה, לב הדברים.

ביליתי קצת עם קייל מקגרו אחרי השיעורים. אנחנו מדברים על האמנות שלו ועל העתיד ועל איפה אנחנו רואים את עצמנו בעוד עשר שנים. הוא תמיד רצה לגור בסקוטלנד, למצוא איזושהי דרך לשלב את הטבע הנדיב של אמו ואת הקסם של אביו עם הארץ ששניהם אהבו כל כך. הוא קיווה לפתוח גלריה עם חדר אחורי שיציג לראווה את התשובה הטובה ביותר של עולם הקוסמים לאמנות, ציורים נעים וכדומה.

לקייל יש הרבה אמביציה ואת המרץ לגבות אותה. הוא אומר שאנחנו (כאנשים, בכלליות) יכולים לעשות הכל כל עוד אנחנו משקיעים בכך מחשבה. אני רוצה לחשוב שהוא צודק. אני מקווה שהוא צודק. זה בערך הסיכוי היחיד שיש לי. קייל אומר שאני יותר מדי ביקורתית כלפי עצמי, שיש לי חיים שלמים לפני בלי שום דבר העומד בדרכי. הוא לא רואה את המצוקה הכספית של המשפחה שלי כמכשול, כיוון שבעיניו כל עוד הם חיים יש לי את כל התמיכה שאי פעם אזדקק לה.

לא הזכרתי באוזניו של קייל את דראקו מאלפוי. פעם או פעמיים, הוא שאל אותי למה אני מבלה כל כך הרבה זמן עם "העכברוש הזה" ואני מלמלתי משהו על כך שדראקו שונה ממה שהוא חושב ואז הזדרזתי לשנות את הנושא.

העניין הוא, שאני לא כל כך בטוחה שדראקו הוא מאוד שונה ממה שאחרים חושבים. אולי יצרתי דראקו מאלפוי בראש שלי שבכלל לא קיים. אולי פשוט כל כך רציתי לראות בו משהו טוב, רציתי להאמין שהוא היה מסובך ומעונה, עד שהתעלמתי מההסבר הכי פשוט: הוא פשוט פרחח מפונק ומגעיל והסירוב שלי לקבל את העובדה הבולטת הזו הוא פשוט סימפטום של כל המשיכה הבלתי הולמת שלי אליו.

מה שמחזיר אותי שוב לקייל. ככל הנראה הוא כל מה שאני צריכה לרצות, כל מה שדראקו הוא לא. מתוק, אדיב, מתחשב, דואג לי... אז למה אני לא משוגעת, מאוהבת בו עד מעל לאוזני?

~

הבנתי מדוע אני לא מאוהבת בקייל מקגרו. התאבדות היא כעת אפשרות. אפרט אחר כך, ברגע שהידיים שלי יפסיקו לרעוד.

~

כמה דברים ראויים לציון קרו היום.

אחרי השיעורים, קייל מקגרו נישק אותי. ישבנו בספרייה, עוברים על השיעורים שלנו בכשפומטיקה, ופתאום הוא פשוט רכן לעברי ונישק אותי. זו הייתה נשיקה נחמדה למדי, כמו שנשיקות אמורות להיות (לא שאני מומחית, הרי נושקתי רק על ידי דראקו מאלפוי – אתה יודע מה, לא משנה, אני לא רוצה לחשוב על זה) – רכה ומתוקה, ואני בטוחה שהוא התכוון לזה לגמרי. הדבר היחיד שלא היה בסדר עם הנשיקה, באמת, היה אני:

לא יכולתי לנשק אותו בחזרה.

עכשיו, הרשה לי להיות ברורה ללא דופי: רציתי לנשק אותו בחזרה. אבל לא יכולתי. משהו בתוכי לגמרי ולחלוטין התמרד נגד הרעיון, משהו שאני אפילו לא יכולה לנקוב בשמו. זה פשוט הרגיש לא נכון, שפתיו של קייל לחוצות כנגד שלי. קייל הוא ידיד שלי, הידיד היחיד להוציא את אזרא, שבאמת מחבבת אותי בגללי, ולא כי אני אחותו הקטנה של רון. הדבר האחרון שרציתי הוא לפגוע בו, אבל גם לא יכולתי לשקר לו.

הנשיקה נגמרה כשקלטתי שאני לא ממש משתתפת, והוא נראה עגום ועצוב יחדיו.

"אני מניח שאלה לא היו איתותי 'נשק אותי עכשיו, איש גדול וגברי שכמוך' ששידרת, אחרי הכל," הוא אמר בחיוך מגנה-עצמי.

"קייל," ניסיתי להגיד, אבל כלום לא יצא, מעבר לשמו. "קייל," ניסיתי שוב, אבל זה היה חסר תועלת. כל מילה אחרת נמחתה ממחשבתי. הרגשתי איומה ומוזרה וכמו הזוהמה המלוכלכת-במיוחד שנדבקת לזוהמה הרגילה על הסוליה של הנעל שלך; כמו הדבר הרירי הזה שעוטף את הדודאים כשהם סיימו לגדול.

למה לא רציתי לנשק אותו? למה הוא לא גרם לליבי לפעום מהר יותר, ולברכיי להיחלש, ולכל ישותי להתמקד עליו ועל עיני הסערה האפורות שלו...

אני אספר לך למה: מפני שהעיניים של קייל ירוקות וגורלי נחרץ לאבדון.

אני חושבת שפלטתי עוד כמה 'קייל'ים עצובים לפני שהוא התחיל לאסוף את ספריו, ממלמל תירוצים על איך הוא הבטיח לפגוש חבר שלו שנזקק לעזרה בגילוי עתידות.

אז הוא עשה משהו שאני לא אשכח לשארית חיי. משהו שבאמת היה צריך לגרום לי לאהוב אותו, או לכל הפחות לרצות אותו קצת, ממש קצת, אבל זה לא, מה שגרם לי להרגיש אפילו יותר נורא ממה שכבר הרגשתי.

הוא בוודאי ראה כמה מעוררת-רחמים נראיתי, מכיוון שהוא חייך, חיוך מקסים, רכן לעברי ונישק אותי על המצח.

"הכל יסתדר בסוף," הוא לחש באוזני. זה היה כאילו הוא ידע, בלי ממש לדעת, את מקור הבלבול והמבוכה שלי.

"באמת?" שאלתי בחוסר ישע. נראה היה בנקודה זו שכוחות הדיבור שלי חזרו אליי.

"זה חייב, לא כך?" נימק קייל במבטא האירי הנעים, המנחם שלו, כשהתרחק מהשולחן.

ואז הוא נעלם, לפני שיכולתי להודות לו על שהיה כל כך הוגן כשהוא לא באמת היה חייב לנהוג כך. ישבתי בספרייה, משעינה את הסנטר על ידי אולי דקה לפני שהרגשתי מישהו מתיישב לידי שוב.

"מה עשית לכל הסוודרים שלי?"

ידעתי שזה היה הוא. לעזאזל עם זה, באמת, אבל ידעתי אפילו לפני שהוא פתח את פיו. אף אחד לא נכנס לתוך חדר כמו דראקו. הוא לא הופך את עצמו למופע. הוא שקט, למעשה, כמו סוג כלשהו של חתול ג'ונגל שעוקב אחר הטרף שלו. אולם בו ברגע שהוא מגיע, אתה יכול לספר שהוא שם. אולי האוויר מפנה לו דרך. אולי זה סוד של משפחת מאלפוי.

"אמרת שאתה רוצה שאני ארקום עליהם מונוגרמות," ציינתי, מרגישה משהו מתעורר לחיים בתוכי. כמה מוזר, שבכל פעם שדראקו דיבר אליי, זה כמעט הפיח באותו משהו כוח מחודש.

"כן, מונוגרמות של השם שלי," סער דראקו.

"שמעתי המון אנשים קוראים לך בכל אחד מהשמות האלה בעבר," התעקשתי בחיוך קטן.

הוא היה שקט לרגע וכך גם אני, עוברת על שיעורי הבית שלי בשיקויים. ניסיתי לחשוב מה בדיוק דראקו עשה לי, ככל הנראה לכל מערכת העצבים שלי, וזו התוצאה הכי מדוייקת שהצלחתי להגיע אליה:

זה כאילו הוא מכלה אותי לחלוטין רק על ידי ישיבה לידי, על ידי כך שאני נושמת את אותו האוויר כמוהו, שכל חלק שלי מודע אליו, יותר מדי מודע אליו, אפילו, עד לנקודה שבה אני יכולה להתרכז לגמרי במשהו אחר, אבל עדיין לתת לנוכחותו של דראקו את כל תשומת ליבי.

אני לא מבינה את זה ואין לי שמץ של מושג מה זה אומר. או לכל הפחות, לא נהגתי להבין מה זה אומר. הו, אלוהים.

אז הוא אמר, "האם היה זה קייל הצעיר שראיתי עוזב?"

לחיי האדימו במקצת. כמה זמן דראקו היה שם? האם הוא ראה את קייל מנשק אותי? שיערי נופל סביב פניי, לקחתי סיכון והסתכלתי בדראקו מתוך זווית העין. הוא נראה רגוע ובשליטה, אבל כשהעפתי מבט ברגלו, הבחנתי שהיא רוקעת קלות על הרצפה; סימן בטוח של קוצר רוח. אז הרמתי את מבטי לפניו והבחנתי במשהו מעניין: הפנים שלו לא זזו. לא מצמוץ, לא עפעוף, לא שמץ של בוז סאדיסטי.

הדממה הזו פשוט לא הייתה טבעית, וכשראיתי את עיניו, דוממות ממש כמוהו, הבנתי משהו:

דראקו מאלפוי זעם. גם לא סתם זעם; הוא רתח מכעס.

עליי.

אולי הרחקתי לכת עם המונוגרמה שהצהירה שהוא 'אידיוט שחצן'.

"הוא לא כזה צעיר," אמרתי, מנסה להתמקד בשיחה. "למעשה, הוא גדול ממני בחודש."

"אה, טוב, אם הוא גדול בחודש," אמר דראקו בממזריות.

"האם יש לך נקודה?" תהיתי, "או שאתה סתם פה בשליחות של נבזיות כללית?"

"הנקודה שלי," הוא סינן, נשען קדימה כך שפניו היו לחוצים כנגד שיערי, פיו קרוב לאוזן שלי, "היא שאת הרסת תריסרי סוודרים עם התעלול הפתטי והילדותי שלך."

"אני אתקן אותם," לחשתי, מעורערת על ידי קרבתו אליי, על ידי כעסו, על ידי כמה אני צריכה לפחוד וכמה אני פשוט לא.

זה בעצמו היווה סיבה מספיקה למה היה עליי להיות מבועתת.

"אני לא רוצה שתתקני אותם," הוא רטן, ידו זזה לעבר הברך שלי. הוא הפריד את החלוק שלי, כך שפרק ידו נח על עורי החשוף, ואז ליטף אותו. אלוהים. אני באמת לא רוצה לחשוב על איך זה הרגיש, איך ידו עליי תמיד מרגישה. "אני רוצה שתפצי אותי על זה," הוא המשיך ממש ליד אוזני.

פתחתי את פי, אבל שום קול לא יצא. אפילו לא יכולתי לומר 'דראקו' כמו שאמרתי 'קייל,' כיוון שפחדתי שאומר את שמו בקול רם מדי, או אעשה איזשהו קול מביך מפני שאז, האצבעות שלו התחילו לצייר דוגמאות קטנות כנגד פנים הברך שלי וזה דגדג ורציתי לצחקק ולהחביא את ראשי בחזה שלו וזה היה בלתי הולם לעשות כל אחד מהדברים האלה.

"איך?" היה מה שלבסוף הצלחתי לומר.

"עוד לא החלטתי," הוא אמר באגביות, כאילו האצבעות שלו לא טיפסו באותו הרגע בדיוק במעלה הירך שלי. "הצעות כלשהן?"

"אה... אני יכולה לאפות לך עוגה נחמדה?"

אני מבינה שזה מן הסתם היה הדבר הכי מטורף שיכולתי להגיד, אבל דעתי הייתה לגמרי מוסחת וניסיתי לא להראות את זה למרות שאני כמעט בטוחה שהוא יכול היה לספר.

"לא, אני לא מחבב את הרעיון שאת תשפכי רעל לתוך הזיגוג," הוא אמר בקול משועמם. "אל תדאגי לגבי זה. אני אחשוב על משהו." אז, הוא הוציא את ידו מתחת לחלוק שלי, מיקם את אצבעותיו מסביב לסנטר שלי וסובב את ראשי לכיוונו.

למרות שניסיתי להעמיד פנים שאני רגועה, אני יודעת שניסיתי להתנתק ממנו, מסתכלת סביב בעצבנות כדי לבדוק אם מישהו יכול היה לראות אותנו.

"אף אחד לא מסתכל," הוא לחש, מלטף את הלסת שלי ממש כפי שליטף את פנים הברך שלי קודם לכן. "יום יפה בחוץ, מי יהיה פה חוץ ממי שחייב?" העיניים שלי היו עצומות, אבל הרגשתי אותו מחייך, אני נשבעת. "אלא אם כן, כמובן, היה להם משהו – או מישהו – הרבה יותר חשוב לעשות."

פתחתי את פי כדי למחות נגד כזו רמיזה גסה (וגם, בכל הכנות, צולעת), אבל אז הוא החליט לנשק אותי ולא יכולתי לחשוב כמו שצריך כשהוא עשה את זה, לא יכולתי לחשוב בכלל, באמת, ואני חושבת שייתכן שנאנחתי בהקלה, כיוון שבזמן שלא רציתי להודות בכך, רציתי שהוא ינשק אותי מאז שהוא התיישב.

דראקו צדק; הספרייה הייתה נטושה, להוציא אותי ואת קייל מוקדם יותר, ומדאם פינץ' ישבה מול שולחנה ולא יכולה הייתה לראות אותנו, מוסתרים בצללים של ערימות על ערימות של ספרים. היה קול חזק של שפשוף, וקלטתי שהיה זה דראקו גורר את הכסא שלי כנגד שלו כך שהוא יוכל למשוך אותי כנגדו. בקושי ישבתי על הכסא בכלל. במקום זאת, ישבתי על הצד, בין רגליו, מפני שכמובן, דראקו מאלפוי לא יכול לשבת בכסא כיאות. לא, הוא חייב לשבת על הצד, עושה כל מה שביכולתו כדי להוציא נערה מדעתה עם נשימתו על הצד של פניה...

אחת מידיו הייתה שלובה בשיער שלי, מטה את ראשי בזמן שהוא נישק אותי; השנייה נחה לה על בטני, גלימותיי שוב מופרדות, ידו מתחת לחולצה הדקיקה שלבשתי מתחתיהן, מלטפת את הבטן שלי במעגלים קטנטנים. איגרפתי את אחת מידיי בשיערו בשלב כלשהו וזה היה כאילו אנחנו עומדים לשכב בספרייה ואני נשבעת, לא יכולתי לשבוע ממנו. ידי החופשייה החליטה שאם הוא יכול להחליק את ידיו מתחת לחלוק שלי, בהחלט מותר היה לי להחזיר לו טובה תחת טובה, והרשה לי לספר לך את זה: החזה שלו כל כך חלק ורך שרציתי לקרוע את כל הבגדים שלו ממנו ולשפשף את הפנים שלי כנגד החזה שלו, אפילו שעכשיו, במבט לאחור, אני קצת מוטרדת מכך שהוא הרגיש אותו דבר במציאות כפי שהרגיש בחלום שלי.

זה היה פשוט כל כך אינטנסיבי. הוא היה בכל מקום, נשמתי אותו וטעמתי אותו והרגשתי אותו והרגשתי כאילו מעולם לא רציתי להיות במקום אחר, לעשות משהו אחר מאשר להיות מוקפת בדראקו. אני כמעט נבוכה להבין לאן מעדו פני הדברים. הוא כל כך כעס עליי, ובזמן שהדממה האיומה הזאת עזבה אותו, נשאר בו כזה מתח, מתח שבכנות הצטערתי שהמזג הילדותי שלי גרם. רציתי להקל על המתח הזה, לקחת את הכאב והכעס שדבק בו לפני שנעשה משהו כזה, אבל לא ידעתי איך, או אם הוא ירשה לי, או אפילו אם הוא רצה שאעשה כך.

היד שהייתה על בטני עשתה היכרות עם השד השמאלי שלי שהיה די קל למציאה בתנוחה בה היינו, ונאנקתי לתוך פיו כשהוא החזיק בו, לוחצת את עצמי קרוב יותר אליו.

אני די בטוחה שאני יודעת מה היה קורה אם מישהו לא היה מנקה את גרונו.

שנינו קפאנו, עינינו עצומות בחוזקה, בטוחים שנתפסנו עושים דברים אסורים ליד ספֳריהּ על ידי מדאם פינץ'. לא היה דבר שהיא שנאה יותר מתלמידים שעשו דברים אסורים ליד הספרים שלה, להוציא אולי צחקוקים קולניים בספרייה.

אבל זו לא הייתה מדאם פינץ'; זה היה יותר גרוע ממדאם פינץ'. זה היה האדם היחיד שיהיה בספרייה למרות שהיא לא חייבת כשיש יום כל כך יפה בחוץ: הרמיוני.

אחת מגבותיה הייתה מורמת ופיה היה פתוח ב-O קטן של הפתעה. זינקתי הרחק מדראקו כאילו הוא שרף אותי, ואז היה לי קר כשכבר לא נגעתי בו. הרגשתי אפילו קר יותר כשראיתי את עיניו שוב. אם בכלל, הוא נראה כועס יותר משנראה קודם. הרגשתי נוראה ואשמה ומבולבלת ו... ובכן... ממש מגורה.

"מר מאלפוי?" אמרה הרמיוני בטון החד, המפחיד, שידעתי שיגרום לדורות עתידיים של גריינג'ר-פוטר להתכווץ באימה, "האם תהיה אדיב ותשאיר אותנו לבד לרגע?"

"שיחת בנות, גריינג'ר?" נחר דראקו. הוא ניסה לתפוס את מבטי, אבל אני סירבתי להתבונן בו; לא היה לי שמץ של מושג מה אומר או אעשה אם איאלץ להסתכל לתוך עיניו של הנחש. "מתי, בדיוק, הפכת לנערה? האם זה היה בשבוע שבו הייתי במרפאה בשנה שעברה?"

הרמיוני הידקה את שפתיה וצימצמה את עיניה לעבר דראקו. "אתה מתכוון כשהארי הוציא אותך משיווי-משקל ונפלת מהמטאטא שלך בגובה 30 מטר, ולא מתת רק מפני שהוא הצליח להציל אותך?"

בשנה שעברה, שנתם השישית של הארי ודראקו, סלית'רין וגריפינדור התחרו פעם נוספת על גביע הקווידיץ'. גם דראקו וגם הארי המשיכו לאתר את הסניץ' באותו הזמן, לצלול לקראתו, ואז הם היו חייבים לעצור לפני שיתנגשו זה בזה. הם ממש נכנסו לזה, ולא רק בדרך הרגילה של 'אני שונא אותך, פוטר' - 'כן, גם אני שונא אותך, מאלפוי' שבה הם בדרך כלל שיחקו – הם ממש נהנו. כל אחד יכול היה לספר, אפילו רון, שהיה הקריין במשחק יחד עם בלייז זאביני.

זה היה משחק הקווידיץ' הארוך ביותר שנערך בהוגוורטס אי פעם – הרמיוני ואני ישבנו אחת ליד השנייה ביציע, וזה נמשך כמעט שבעים-ושמונה שעות. המורים היו חייבים להביא אוכל מהטירה (ואל תטעו לחשוב שמקגונגל וסנייפ לא היו מרירים עקב כך שהפסידו חלקים מהמשחק), וכולם נרדמו שוב ושוב על הכתף של מי שישב לידם. תודה לאל שלא ירד גשם.

זה היה מזל טהור ומטופש שדראקו הפסיד והארי ניצח; הארי אפילו הודה בכך אחרי המשחק. הוא הלך לבקר את דראקו במרפאה. אני עדיין לא יודעת מה הם אמרו האחד לשני, אבל לאחר מכן, הם אפילו לא התקרבו להיות ה-אויבים זה של זה כמו פעם. דראקו התחיל להתרכך לאחר שנתו החמישית, אחרי מספר עסקים עם אביו ועם וולדמורט ואחרי משהו שהארי, רון והרמיוני היו מאוד מעורפלים לגביו. לרוב, הם התעלמו ממנו והוא מהם. אחרי המשחק, לעומת זאת, מערכות הקווידיץ' נעשו ממש מעניינות, כיוון שזה היה כאילו הארי הרגיש שעליו לשחק טוב ככל שיוכל כדי שיהיה ראוי לשחק נגד דראקו, ותחושתו של דראקו הייתה זהה.

לכל הפחות, כך אני רואה את זה.

הרמיוני ואני דיברנו על זה פעם, והיא הסכימה, וזו הייתה הסיבה לבחירתה דווקא בעקיצה הזו כלפי דראקו – היא ידעה שזה לא יפגע בדיוק למטרה, אבל יעצבן אותו מספיק כדי שיעזוב.

כצפוי, זה גרם לו להתרחק מהשולחן ולנעוץ בה מבט נעלב.

"אמרי לחבר שלך שאני מצפה למשחק מחר," הוא אמר בכנות, "ושאני מצטער נואשות שיש לו כזו מרשעת בתור חברה."

הרמיוני גלגלה את עיניה. ברגע שדראקו יצא מטווח שמיעה, היא קרסה על הכסא לצדי, רכנה אליי, ואמרה "האם הטרול הזה נתן לך איזה סוג של שיקוי אהבה? כיוון שאם הוא עשה כך, אני נשבעת, אני אדאג לכך שינעלו אותו באזקבאן."

"הלוואי שזה היה שיקוי," היה כל מה שהצלחתי להגיד לפני שפרצתי בדמעות.

עכשיו, בדרך כלל אני לא נערה מהסוג ההיסטרי; אני בוכה לעיתים רחוקות, מפני שכשגדלים יחד עם שישה אחים בוגרים, לומדים בגיל מאוד צעיר שעליך להיות קשוח אם ברצונך שיכבדו אותך או יתנו לך אפילו שמץ עצמאות. אבל בכיתי אז; בכיתי ובכיתי, וההלם של הרמיוני פינה את מקומו לאהדה, והיא עטפה את זרועותיה מסביבי ואמרה לי שזה בסדר, שכולם יהיו בסדר, שהיא תדאג לכך.

בזמן שאני יללתי, הרמיוני הציעה לספר להארי ולרון שמאלפוי הזה התעסק עם הראש שלי ואני התנתקתי ממנה.

"לא!" אמרתי נחרצות. "את לא יכולה, הרמיוני, השבעי לי."

"אני נשבעת," אמרה הרמיוני, נראית מבולבלת בתכלית. ידעתי בדיוק איך היא הרגישה. "אני פשוט... אני לא מבינה, ג'ין."

"זה התחיל כהסכם," יבבתי בלחישה, כדי לא להזעיק את מדאם פינץ'. "זה פשוט היה אמור להיות כדי שאני אוכל להתקבל למועדון הטיפשי והוא הסכים, מה שהיה יותר הגון מכפי שחשבתי שהוא מסוגל. ואז התחלנו לבלות זמן יחד ואפילו שהוא היה לגמרי אידיוט הוא היה איכשהו טוב אליי והעור שלי מתחמם כולו כשאני לידו ואני נהיית קצרת-נשימה. אז הוא התחיל לספר לי דברים שהוא מעולם לא סיפר לאף אחד לפני כן והוא נישק אותי ואני קצת השתגעתי וניסיתי להתאהב בקייל, אבל זה לא היה ניסיון רציני, מפני שאני יודעת שאי אפשר באמת לנסות להתאהב במישהו, או שאתה מאוהב או שלא והוא שונא אותי, הרמיוני, לא קייל, אלא דראקו, זה איום כיוון שהוא כל כך מרושע כלפיי והוא מנשק אותי כאילו הוא מתכוון לזה אבל הוא לא כי הוא שונא אותי ואני כלום לגביו והו, הרמיוני, אני חושבת שאני כל כך אוהבת אותו."

הרמיוני ואני מעולם לא היינו חברות קרובות. תמיד קיבלתי את הרושם שהיא סובלת אותי בגלל רון. אבל היא הייתה חברה אמיתית קודם לכן ובלי שום סיבה מלבד זה שאני חושבת שהיא ריחמה עליי, סוף-סוף הבינה מהיכן באתי (גם שאפילו אני לא מבינה) ופשוט רצתה לעזור.

בין עצות אחרות, הרמיוני ציינה שלא ייתכן שאני כלום בעיניו של דראקו אם הוא שונא אותי כל כך. אני מניחה שזה היה אמור לשפר את הרגשתי, אבל במקום, נשארתי עם הרגשת ריקנות כלשהי. ישנן אלף סיבות מדוע עליי לא לאהוב את דראקו ואני לא רוצה לאהוב אותו... אבל אני כן. ויש איזושהי משיכה פיזית מוזרה בינינו, ואני יודעת שגם הוא מרגיש את זה, וברור שהוא שונא אותי בגלל זה ואפילו רק בגלל שהצעתי את העסקה המטופשת הזאת מלכתחילה. הלוואי שמעולם לא הייתי שומעת על המסדר המזורגג והלוואי שמעולם לא הייתי שומעת על דראקו מאלפוי.

אני תוהה כיצד הוא הולך לגרום לי לפצות על הסוודרים שלו. אני תוהה מתי הוא יגרום לי לעשות זאת. אני תוהה אם הוא היה מסוגל לאהוב אותי אם הייתי בסלית'רין. אני תוהה אם הייתי מוצאת אותו כל כך מושך אם הוא היה בגריפינדור.

אני תוהה אם הוא עומד לנשק אותי שוב אי פעם ולהתכוון לזה.