החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג: PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא כאן.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

פרק רביעי: תשוקה אחר הצהריים

השעה הייתה אחת-וחצי ולג'יני לא היה שום סימן לכך שדראקו זכר את הדייט שלהם, שלא לדבר על כוונה להופיע בו.

לא דייט, היא תיקנה את עצמה בחוסר יציבות. זה לא דייט. את המשרתת שלו ולמעשה הוא זימן אותך לפה. והיא בהחלט לא עמדה לחשוב על כמה רדופות נראו עיניו אמש, והיא גם לא עמדה להתחיל לדאוג לכוח שנדמה שהיה לאביו על דעתו. לא, לא היא, בהחלט לא.

מעבירה יד עצבנית בשיערה, ג'יני תהתה, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה לגמרי לבדה, את מי בדיוק היא מנסה לשכנע.

האגם היה מקסים, אף על פי שהשמש התעקשה להסתתר מאחורי ענן. הייתה צינה רעננה, טעימה באוויר שנדמתה לחדור אל תקופת האביב המאוחרת באנגליה. ג'יני לבשה את גלימותיה כדי להיאבק במזג האוויר, וגם, אם להיות כנה, כדי שאלה יספקו לה שכבת הגנה מפני דראקו.

הנער הזה בהחלט חדר לליבה. אם הוא רק היה בקו הראות שלה. אולי היא לא הבינה אותו נכון. במקום לפגוש אותו לצהריים, ייתכן שהיא הייתה אמורה להביא לו ארוחת צהריים בערב. לא, זה היה ברור מאליו שהוא שכח. כמובן, היא איחרה, היא הגיעה רק ברבע לאחת. אם הוא התכוון שהיא תפגוש אותו בדיוק בצהריים, היה זה אפשרי שהוא היה שם בזמן ואז, כשהיא איחרה בכזו אכזריות, הוא הניח שהיא אידיוטית שלא יכולה לעמוד בזמנים ועזב.

כל זה היה אשמתו של רון.

היא ישנה באותו היום לראשונה מזה שבועות, מותשת מימים חסרי שינה שמטרתם חיסול החלומות המטרידים הללו שלה. זה, יחד עם כמה מבחנים ושיעורי הבית של דראקו בתורת הצמחים מלבד השיעורים שלה (שלא לציין את התפירה), וג'יני הייתה מוכנה להתמוטט במרבית הימים. היום, לעומת זאת, לאחר עשר שעות רצופות של שינה, היא התעוררה רעננה ונרגשת למדי לגבי היום העולה.

אחרי טיול מהיר למטה למטבח כדי להשיג סל מלא בכל-טוב, ג'יני רצה חזרה למגדל כדי לקחת את הטקסטים העוסקים בתורת הצמחים. קבלת תשומת ליבו המלאה של דראקו סמוך לאגם נראתה כמו הזמן המושלם ללמוד קצת – זה היה מבודד, אז אף אחד לא ימצא אותם שם, ואם מישהו כן, הם יוכלו להעמיד פנים שהם בפגישה רומנטית. מה שאנחנו לא, היא נחפזה להבטיח לעצמה. כמובן שאנחנו לא, היא ירתה בחזרה (מעט בגסות רוח), כיוון שאני לבדי פה ואני ממש לא עושה שום דבר עם עצמי, במובן הרומנטי.

כשחזרה למגדל, בכל אופן, אחיה הגדול הופיע, מעוניין לדעת להיכן בדיוק היא חשבה שהיא הולכת עם סל הפיקניק המיועד לשניים. היא ניסתה להטעות אותו עם סיפור צולע על חברתה החדשה, אזרא ("בדיוק ראיתי את אזרא," אמר רון בקרירות, "והיא עומדת להתקשות מאוד לאכול איתך צהריים כאשר היא עסוקה בלדחוף את הלשון שלה לתוך הגרון של שיימוס פיניגן"), אבל רון סירב להשתכנע. כשהודתה לבסוף שהיא עומדת ללכת לשיעור פרטי עם דראקו, הדבר רק הגביר את נחישותו שלא לתת לה לצאת החוצה. היא הצליחה לשחרר את עצמה רק על ידי נקיטת סחיטה רגשית – "אם אני לא אקבל עזרה בשיקויים, אני לא אצליח בבגרויות וזה ישבור לאמא את הלב. אתה רוצה להיות אחראי לזה?"

זה באמת היה נס שהיא הצליחה לשמור בסוד את כל העניין מפני רון כל כך הרבה זמן. כל בית הספר תסס לגביה ולגבי דראקו, אבל כל התלמידים שהכירו טוב את רון, קרי, בני השנה השביעית, היו יותר מעוניינים בלמידה לבחינות הכשיפומטרי מאשר בהפצת רכילות על כך שאחותו המשוגעת בבירור של רון יושבת עם הסלית'רינים הערמומיים האלה. בנוסף, ג'יני הייתה סבורה שכולם פחדו מעט שרון ירצח בברוטליות את השליח שיבוא לספר לו על העניין.

ככל הנראה, לבני השנה השישית לא היה כל פחד כזה, והם בהחלט ריכלו כמו חבורת רפי שכל, נאלצה ג'יני להודות. לפחות הם לא ממש התחילו עד ההתפרצות הקטנה של רון באותו הלילה. העבירו לה לפחות תריסר פתקים שונים בשיעורים, ביניהם - "את משוגעת?", "איך דראקו באמת?" וגם "זה נכון שהוא שומר תלמידי שנה ראשונה מהפלפאף מכווצים, ונועל אותם בכלוב קטן ליד המיטה שלו?"

את זה האחרון הגיש לג'יני תלמיד שנה ראשונה מפוחד למראה מהפלפאף במסדרונות. הפתק האהוב על ג'יני היה מתלמידת רביעית מרייבנקלו. "אז, מאלפוי טוב במיטה כמו שהאווזה המטופשת הזאת פנסי פרקינסון אמרה לכל בית הספר שהוא?" האיגרת הספציפית הזו גרמה לג'יני להסמיק בגוון ארגמן עמוק והנערה הרייבנקלואית רק הבזיקה לעברה חיוך ערמומי. ג'יני רצתה לרדוף אחריה ולצרוח שזה לא מה שזה נראה, אבל היא הייתה בטוחה שלהכחיש את זה בצורה כה החלטית רק יגרום לעניין להיראות אמיתי יותר.

מלבד זאת, זה היה ביום שלאחר החלום שלה, ושאריותיו כפו על עצם כנה מיסודה בגופה למחות נגד הפברוק. ייתכן שזה לא היה בדיוק מה שזה נראה, אבל ג'יני התחילה לפחד שזה היה די קרוב, לעזאזל.

"בּוּ," לחש קול ליד אוזנה.

ג'יני קפצה והסתובבה אחורה, רק כדי למצוא שם את דראקו, קרוב אליה בצורה בלתי נוחה. "אידיוט," היא רטנה, וחבטה בזרועו.

"אל, את יודעת איך השמות של חיות המחמד הקטנות האלו גורמים לי להסמיק," הוא מלמל.

"פוץ מטומטם," היא אמרה במתיקות.

"פרחחית," הוא צקצק, כמעט בחיבה.

"זה כל מה שיש לך לומר להגנתך?" היא שאלה, מניחה את ידיה על מותניה.

"מרשעת?" הוא הציע בגבה מורמת.

"אתה מאחר," היא יידעה אותו. "אני פה כבר למעלה משעה." פברוק קל, אבל הוא בהחלט לא היה צריך לדעת את זה.

"זו בקושי אשמתי, לא כן?" הוא ציין. "לא קבענו זמן וזו עדיין שעה סבירה לארוחת צהריים".

"כן, חוץ מזה ששאר בית הספר כבר אכל ארוחת צהריים. בצהריים, מתי שכולם יודעים שהם אמורים לאכול."

"טוב, מה את רוצה שאני אעשה בקשר לזה?" הוא שאל, נשמע נעלב-משהו.

"אתה יכול לפחות להתנצל, לא?" היא ציינה, מרוגזת.

"תראי, במה תועיל ההתנצלות שלי, באמת?" הוא אמר, נשמע הגיוני מאוד. "להגיד 'אני מצטער' לא יחזיר את השעון אחורה כך שלא תצטרכי לחכות לי מעל לשעה – מה, שלמעשה, נראה קצת עצוב, לא? – וזה בהחלט לא יוציא אותך ממצב הרוח העגום הזה."

"לא תדע אם לא תנסה, נכון?" היא אמרה, ואז הזדעפה. "והיי! זה לא עצוב! זה פשוט מראה על רמה כלשהי של התחייבות. היו לנו תוכניות."

"עדיין יש לנו," הוא אמר, זורק את ידיו באוויר. "מה הבאת לצהריים?"

ג'יני צמצמה את עיניה, לומדת אותו מקרוב. היא ידעה טוב מאוד שהוא התכוון שהיא תבוא בצהריים, בשעה בה דראקו תמיד סעד את ארוחתו. זו כאילו הייתה תגובה מתוכנתת מראש אותה תירגל מאז שהיה פעוט רך. אתמול הוא נראה כמעט... פגיע. ועתה, הנה הוא היה, מתווכח איתה במקום להורות לה להיות בשקט. ללא ספק, משהו היה לא בסדר, וזה הכביד עליו מאוד.

הוא נראה כה עייף, היא הבינה, כשהסתכלה עליו שוב. גלימותיו היו מקומטות במקצת, כאילו הוא ישן בהן (או לא ישן בהן, היה עלול להיות המקרה) והיו עיגולים כהים מתחת לעיניו; הם היו כ שחורים באופן נתעב כמעט כנגד עורו החיוור. שיערו לא היה מסורק בשלמות ומוחלק לאחור כפי שהיה בדרך כלל, והיא נזכרה שוב בחלום שלה, בדראקו הסתור מעט שגרם לראשה להסתחרר ולבהונותיה להסתלסל ולכל הדברים המטופשים באופן מגוחך שהיא תמיד תהתה אם תרגיש כלפי מישהו שיהיה ממש לפניה, בר השגה.

למרות זאת, דראקו לא היה בר השגה, היא הזכירה לעצמה שנית. והיא אפילו לא רצתה להשיג אותו! הו, תת מודע טיפשי שמנסה להשמיד את שפיותי.

"מה?" שאל דראקו בעצבנות, מעיף מבט בחזית גלימותיו, ללא ספק תוהה אם משהו היה שם.

אופס. ככל הנראה, בחינתה הקפדנית נמשכה זמן רב מדי.

"תרנגולת קרה," אמרה ג'יני, כורעת על ברכיה על השמיכה שהביאה עמה, ומתחילה להוציא אוכל מהסל, "ביסקוויטים, מרמלדה, קרקרים, סלמון וגבינה. עם קצת סיידר תוסס לשתייה."

הוא הרים גבה חשדנית מעט, אבל לא המשיך עם הנושא של למה היא בהתה בו, וג'יני הייתה אסירת תודה על כך. הם אכלו בדממה נוחה ביותר, אותה הפרו רק פטפוטים קלילים ולא מחייבים על מזג האוויר, או על כמה טעים היה האוכל. לדראקו היו שני מצבים, התחילה ג'יני להבין: קולני באופן מעצבן, או שקט כמו המוות.

כשהוא היה קולני, זה היה בדרך כלל מכיוון שהוא הסיר מעל פיו כל רסן, מקשקש בראוותנות וביהירות, דברים כאלה. דראקו הקולני היה הדראקו שמרבית התלמידים ראו והאחד שהפך את רון כהרף עין לפסיכי אחוז-טירוף, אפילו שרון היה קולני למדי בעצמו. היו להם סוגים אחרים של קולניות, למרות זאת. רון היה קולני בדרך עליזה, של החיים-הם-מסיבה; דראקו היה קולני בדרך מרעימה, של הביטו-בי-מפני-שאני-כל-כך-חשוב.

אף על פי כן, זה לא היה הדראקו אליו ג'יני התחילה להרגיש משהו. דראקו השקט היה כל כך לא מתבלט, כל כך הרבה התרחש מאחורי עיניו, עד שג'יני תהתה אם דראקו הקולני לא היה – לפחות חלקית – הצגה. חליפה ישנה שהוא לבש מכיוון שלא משנה כמה ישנים או מרופטים נהיו הבגדים, הם עדיין היו מוכרים ונוחים כאשר היית צריך להרגיש בטוח, וזה היה קל יותר מקנייה של משהו חדש ומושך יותר.

החליפה הישנה של דראקו הייתה מגעילה ועיקשת, מקובעת-חשיבה, ומלאה מעצמה באופן בלתי נסבל. פעם, זה סיכם טוב למדי את העצמי הדו-ממדי של דראקו. לאחר הזמן שהם בילו יחד, ג'יני הייתה בטוחה שזו כבר לא הייתה האמת לאשורה. במהלך השנים, דראקו התבגר, ובזמן שהוא לא עבר מטמורפוזה מדהימה של זחל-הנהפך-לפרפר, הוא בהחלט פיתח ממד שלישי.

לאחר כמעט עשר דקות בהן חלקו היחיד של דראקו בשיחה היה מורכב מתגובות חד-הברתיות ונהימות שחצניות, ג'יני החליטה לקחת את העניינים לידיה.

"אז מה לא בסדר איתך, בכל מקרה?" היא שאלה, ואז התכווצה למשמע הקול שלה. זה נשמע אולי מעט נוקשה יותר משהיא התכוונה.

אם הטון שלה הטריד אותו, דראקו לא הראה את זה.

"זה כלום," הוא אמר בקלילות, מנגב כל אחת מאצבעותיו בנפרד במפית פשתן לבנה.

"כלום לא כואב כל כך," התעקשה ג'יני. הוא העיף בה מבט והיא יכולה הייתה לשמוע את ההזהרה השקטה: אל תלחצי עליי.

"זה רק אבא שלי," הוא אמר. ותעזבי את העניין בנקודה זו יותר מנרמז בקולו.

"מה לגבי אביך?" היא לחצה. לוויזלים לא היה קמצוץ של שכל ישר. המון אומץ, אבל חוסר מוחלט של שכל ישר.

נאנח, דראקו שמט את המפית שלו.

"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לגרום לך לעזוב את העניין?" הוא שאל בעייפות.

"אתה יכול לצוות עלי," היא אמרה, נושכת את שפתה התחתונה.

"בסדר," הוא אמר. "אני מצווה עלייך לעזוב את העניין."

ג'יני הנהנה, נושכת את שפתה התחתונה חזק יותר. היא התחילה למולל עשבי דשא בידיה, מבטה מצטלב עם זה של דראקו. הוא צפה בה בכזו זהירות, אומד אותה. הוא מוצא אותי מושכת בצורה כלשהי? מה הוא ראה כשהביט בה? יותר מדי שיער אדום, יותר נמשים מעור, בגדי יד שנייה (וינטג', למעשה; לא היו לה אחיות והבגדים פעם השתייכו לאמה או, כשהיא באמת הייתה חסרת מזל, לפרסי), וויזלית לפני ולפנים. המאלפוים שנאו את הוויזלים. היא אפילו לא זכרה למה באותו הרגע.

"מה לגבי אביך?" התפרצה ג'יני. היא באמת השתדלה שלא, אבל היא הרגישה כאילו היא עומדת להתפוצץ.

"את מודעת לפירושה של המילה מצַווה?" שאל דראקו, נשמע באמת סקרן.

"דראקו," היא אמרה ברכות, אומרת את שמו בקול רם בפעם הראשונה מאז שהוא הורה לה לעשות כך, "אני פשוט... אני פשוט רוצה לעזור לך. אם אני יכולה." פיה נמשך לחצי חיוך. "כל שפחה ראויה לשמה הייתה עושה כך."

הוא כמעט חייך. אז הוא נדמה להיזכר על מה הם דיברו והוא נהיה רציני ומצוברח שוב.

"הוא פשוט מתחיל שוב לדבר על העתיד שלי," אמר דראקו בהבעה חמוצה. "לדבר על כל הדברים הנהדרים שאני עומד לעשות; דברים שאני לא ממש רוצה לעשות."

ג'יני כססה קצה של ציפורן. "דברים מרושעים?"

"הרבה דברים," אמר דראקו במעורפל, כעס מתחיל לצבוע את קולו.

"אתה נשמע מאוד דומה לחברה שלי, אזרא," הצהירה ג'יני.

דראקו הצליח להזעיף את פניו ולגלגל את עיניו בו זמנית. "אל תשווי אותי לאחת החברות שלך, פרחחית."

"גם היא לא רוצה לספר לי על העתיד הנורא שלה," המשיכה ג'יני ללא חת, "אפילו שאני בטוחה שאזרא תרגיש טוב יותר אם היא תפרוק את זה."

"כן, והאם אזרא מוצאת את משחקייך הפתטיים בשנינות מביכים כפי שאני מוצא אותם?"

"לא, היא לא," הצטדקה ג'יני.

"הו, אני בטוח שהיא כן," אמר דראקו בחיוך ערמומי, היא פשוט מנסה לחוס על רגשותייך."

"מזל שאנחנו לא צריכים לדאוג שאתה תעשה משהו כזה," אמרה ג'יני בסרקזם.

"אני עושה כמיטב יכולתי," הצהיר דראקו בצניעות.

* * *

"אישה, אם לא תתני לי לפחות דקה של הפסקה מדי פעם לאחר שאת דופקת בפטיש את העובדות חסרות התועלת האלו לתוך הקרקפת שלי, אני הולך לזרוק את הספרים האלה ואותך איתם ישר לתוך האגם."

"אני לא יודעת איך אתה מצפה לדעת אם לא תלמד," התעקשה ג'יני, שכבר החלה למאוס בתלונותיו הבלתי פוסקות. "זה כאילו אתה אפילו לא מנסה לקרוא את המשימה."

"זה חסר טעם," הוא התעקש, זורק את הספר הצידה.

"לא, זה לא," ג'יני אמרה בנוקשות. "אתה, שכל כך טוב בשיקויים – מבלבל במוח על כמה גאוניים פרופסור סנייפ וה'אמנות' שלו," היא לעגה, "צריך להעריך את תורת הצמחים הרבה יותר."

"מי אומר?" הוא התפרץ.

"הם הולכים יד ביד, לא?" ציינה ג'יני. "כל המרכיבים של הפורמולות היקרות של סנייפ הם בדיוק חומר הלימוד של פרופסור ספראוט."

"אני לא צריך לדעת איך הם עובדים, כל עוד אני יודע שהם כן," אמר דראקו.

"אתה באמת מאמין בזה, נכון?" שאלה ג'יני, נשמעת נדהמת.

"כמובן," הוא ענה, נע באי-נוחות.

"זה לא משנה לך בכלל, אם כן, מאיפה משהו מגיע, ממה הוא מורכב, איך הוא הגיע אליך?" היא לחצה. "כל עוד הוא עובד?" היא הייתה קרובה לדמעות עתה, אבל שתלך לעזאזל אם היא תַראה את זה.

"מה לא בסדר עם זה?" הוא שאל בקוצר רוח.

"כלום," היא התפרצה. "שום כלום."

מבפנים, היא סערה. זו הייתה בדיוק הסיבה מדוע רון חשש שהיא תבלה זמן עם מאלפוי, בדיוק הסיבה מדוע דראקו והארי שנאו אחד את השני כל כך. סולמות הערכים הפנימיים שלהם היו כה הפוכים עד שהיה זה נס שהם לא דחו זה את זה כמו מגנטים קוטביים. האם ייתכן שהמשיכה המתגברת (והיא הייתה מוכנה להודות שהייתה משיכה מתגברת) אל דראקו עיוורה אותה עד כדי כך שהיא בדתה מליבה סיבות לראות אותו כמשהו אחר מאשר הנער מרושע-הנפש שהם הכירו שנים?

"ברור שזה לא 'שטויות' כשיש לך סקרוט פוץ תחת שתקוע לך בישבן," הוא ציין בהיגיון.

"בסדר," היא התפרצה, מזנקת על רגליה. היא זרקה את התפוח שהיה בידה על ראשו והוא בקושי הספיק להתכופף בזמן. "אתה רוצה לדעת מה לא בסדר? זה אתה; הדרך שבה אתה רואה את הדברים , הדרך שבה אתה מניח שאתה יודע הכול. אתה מביט בי וכל מה שאתה רואה זה עכברוש ביבים קטן, וויזלי, עני מכדי להרשות לעצמו בגדים חדשים, משהו ל... אלוהים, אתה אפילו לא מרחם עליי, נכון? אתה בז לי ולכל מי שלא מתאים לקנה המידה הנורא וצר המחשבה שלך. אתה נער נבזי וצר אופקים –"

"סיימת?" הוא שאל בקול קר כקרח, מזנק על רגליו גם-הוא.

"אפילו לא קרוב!" היא צעקה. "אתה כל כך חכם. הכול בא לך בכזאת קלות, יש לך הכול, אתה אף פעם לא צריך לדאוג לגבי ביטחון או האם תהיה מסוגל לעזור למשפחה שלך לא לאבד את הבית שלהם! אתה כל כך חכם," היא חזרה והתייפחה, "וכל כך בור. איך מישהו כל כך חכם יכול להיות כל כך בור?"

"אני לא חכם," הוא התפרץ. "לא בדרך שאת חושבת."

"נכון," היא אמרה בסרקזם, "ויש לך ציונים טובים יותר מאשר לכמעט כולם להוציא את הרמיוני מפני שאתה כל כך טיפש—"

"יש לי ציונים טובים יותר מאשר לכמעט כולם להוציא את הרמיוני מפני שיש לי זיכרון צילומי," הוא הודה בכעס.

זה הכה אותה בתדהמה לרגע. "אז... אז למה אתה כל כך גרוע בתורת הצמחים?"

"זה לא... אני לא זוכר דברים שאני קורא, או רואה," הוא אמר, קולו מאומץ, תנוחתו עוינת כשהם נעצו זה בזה מבטים. "אבל כשאני שומע משהו אני זוכר אותו בשלמות."

"אתה לא שם לב למה שפרופסור ספראוט אומרת," אמרה ג'יני, קולה משקף את הבנתה הפתאומית. "והיא אף פעם לא מעבירה את כל השיעור בקול – היא תמיד גורמת לנו להבין את הדברים לבד."

"רק חכי עד לשנה השביעית שלך," מלמל דראקו. "היא מניחה שהקשבת במשך כל תקופת השנה השישית וכמעט מפסיקה לדבר."

"למה, בשם שמיים, לא אמרת לי את זה מקודם?!" היא התפרצה, זועמת שוב.

דראקו נסוג. "על מה לעזאזל את כועסת עכשיו?"

"עשינו את כל הלימוד לא נכון," היא אמרה, כאילו זה היה ברור מאליו. "גרמתי לך לקרוא... הו, אלוהים, אין פלא שאתה כל כך מצוברח."

"אני מצוברח," הוא אמר באי-אמון.

"שב," היא הורתה, מתיישבת שוב בעצמה ותופסת את הספר שהוא נטש.

נדהם, דראקו שקע מטה על הארץ יחד איתה, צופה בה בזהירות. ג'יני העמידה פנים שהיא לא שמה לב, ובשקט בירכה את עצמה על שהצליחה לגרום לו לאבד כך את עשתונותיו. נהיה לה ברור באופן מפחיד כמה כוח עלול להיות לדראקו עליה אם היא תתחיל לחבב אותו, להרגיש אליו משהו, יותר ממה שהיא כבר הרגישה. בהתחשב בקרבה המאולצת שלהם למשך שלושה שבועות, היא הייתה בטוחה שלא היה דבר שהיא הייתה יכולה לעשות כדי למנוע מהרגשות האלה להתפתח; אבל היא תוכל לשלוט בכמה מאוזן הכוח ביניהם יהיה.

זה היה חסר תקווה, בכל אופן. היא לא באמת חשבה שמשהו רציני יקרה ביניהם, לפחות לא מבחינתו של דראקו. ייתכן ומה שהיא אמרה לו לפני רגע היה נוקשה, אבל זה לא הפך את זה לפּחות נכון. בזמן שהוא היה עלול להיות משועשע ממנה, או אפילו סובלני כלפיה, הוא עדיין יראה אותה כשום דבר. פחות משום דבר; בת למשפחת וויזלי. היא הייתה כל כך נחותה ממנו, מנקודת המבט שלו, שהיא בוודאי לא נראתה בעיניו גדולה מנמלה. מה שרק אמר שהיא הייתה חייבת להיזהר מאוד בקשר לרגשותיה שלה בהסכם הזה.

"פרופסור ספראוט אוהבת לוודא שקראת את החומר," אמרה ג'יני, "אז אנחנו הולכים להתחיל עם אלף עשבים ופטריות קסומים ולהמשיך משם."

"כשתגידי," התחיל דראקו בהססנות.

"תאנה מתכווצת," הפריעה ג'יני בקול רם, "היא מרכיב לשיקוי, הדורשת קילוף..."

והיא המשיכה להקריא את כל האנציקלופדיה על הצמחים הקסומים כשהשמש החליפה עמדות בשמיים. כשהיא הגיעה למלכודת השטן (מטפס שפוחד מאש ואוהב סביבה לחה וחשוכה) היא ממש נכנסה לקצב, והרגישה שתוכל לקרוא כל הלילה אם יהיה בכך צורך. אולם כשהגיעה לתרמיליות תופחות (תרמיליות ורודות ושמנות ובתוכן זרעים שהחלו לנבוט אם הופלו), הלסת שלה החלה לכאוב, גרונה עקצץ, קולה נהיה צרוד וראייתה נהפכה למטושטשת במקצת.

תוחבת קצוות שיער מאחורי אוזנה, ג'יני הניחה את הספר לצידה ולגמה מהסיידר התוסס. היא הוציאה את שרביטה ומלמלה לחש כדי להפוך אותו למים, ושתתה בחמדנות את כל הכוס. כשהושיטה את ידה כדי להרים שוב את הספר, היא הופתעה להרגיש את ידו של דראקו מכסה את זו שלה. מבטה המבוהל נתקל בשלו.

"זה מספיק בתורת הצמחים," הוא אמר ברכות.

"אבל יש לנו עוד שלוש מאות עשבים ופטריות קסומים," היא מחתה חלושות.

"אני חושב שלמדתי יותר ממספיק ללילה אחד," הוא אמר.

"איך אני אדע אם אתה באמת זוכר משהו מכל זה?" היא שאלה בחשדנות.

"נסי אותי," הוא הציע בחיוך זאבי.

"מלכודת השטן," היא אמרה.

"צמח מטפס שאוהב אזורים לחים וחשוכים: סביר להניח שהיה משגשג במרתפים של סלית'רין אילולא הלפידים הדולקים."

"תרמילית תופחת," היא אמרה במהירות.

"תרמיליות ורודות ושמנות," הוא ענה באותה מהירות, "רק אל תפילי אותם או שתקבלי הרבה פרחים מכוערים."

"חתיכת זיכרון," היא הכריזה, מתרשמת.

"יש לי עוד מטלה בשבילך."

"מה?" היא שאלה בזהירות.

"עצמי את עינייך," הוא הורה בעדינות.

"למה?" היא שאלה בחשדנות.

הוא גלגל את עיניו. "פשוט תעשי את זה, פרחחית."

לוקחת נשימה עמוקה, היא עצמה את עיניה והשתדלה מאוד לא לדרוך כל שריר בגופה. היא הרגישה את נשימתו כנגד הסנטר שלה וכמעט קפצה כנשוכת נחש. כשהוא לחץ את פיו כנגד הלסת שלה, היא כן קפצה קצת.

"מה אתה עושה?" היא לחשה, עיניה נפקחות.

"את קראת בקול שעות," הוא ציין.

מעיפה מבט סביב, ג'יני קלטה שהייתה זו שעת בין ערביים, השמש כבר נעלמה מאחורי הגבעות שבודדו את הוגוורטס; גורמות למקום להיראות כאילו הוא נמצא הרחק-הרחק משאר העולם. ידו של דראקו עדיין הייתה מונחת על שלה והוא עדיין היה קרוב מספיק כדי שתרגיש כל נשימה שהוא לקח מרפרפת על פניה.

"הלסת שלך וודאי כואבת," דראקו המשיך.

"היא כואבת," היא הסכימה, כמעט שלא מודעת למה היא אומרת.

"יש לי תרופה ביתית ישנה לריפוי כאבים," הוא אמר. "משהו שאמא שלי נהגה לעשות."

"הו?" היא קרקרה.

חצי חיוך פשט על פניו. הוא לחץ עוד נשיקה על הלסת שלה, הפעם, קרוב יותר לאוזנה. עיניה נעצמו מעצמן כשהוא שזר את אצבעותיו בשיערה והסיט אותו מדרכו.

"לנשק את זה משפר את המצב," הוא מלמל שנייה לפני ששפתיו מצאו את שלה.

* * *

לא כתבתי כבר זמן-מה, ניסיתי לסדר את מחשבותיי לפני שהעברתי אותן לנייר; אבל ללא הצלחה, אז אני פשוט עומדת לשחרר את כל מה שיפלט החוצה, החוצה.

הוא נישק אותי. דראקו מאלפוי נישק אותי. וזה לא היה... זה היה...

לעזאזל עם זה.

נו, טוב, עכשיו לכתוב את זה במסודר. הוא נישק אותי. זה היה רך בהתחלה, כאילו זה בקושי מתרחש. כמעט יכולתי להעמיד פנים שזה לא. ואז פתאום זה קרה ובדרך הכי אינטנסיבית שאפשר. האגודל שלו שפשפה את העור בין האצבע המורה שלי והאגודל וידו השנייה ערסלה את הראש שלי, מושכת אותי קרוב יותר אליו.

אף אחד לא נישק אותי אף פעם לפני כן. אני מתכוונת, נשיקות על הלחי מהארי בחג המולד וביום ההולדת שלי לא נחשבות, לא אחרי זה, אפילו לא כשהייתי מאוהבת בו נואשות.

התנשקנו כמו מה שנראה שעות. כשהשפתיים שלו נגעו בפעם הראשונה בשלי, הייתה זו שעת בין ערביים, וכשהן נפרדו בפעם האחרונה, כל הכוכבים כבר זרחו. פספסנו את ארוחת הערב. בנוקשות, סיפרתי לפרופסור מקגונגל שלמדנו ואיבדנו את תחושת הזמן; היא נראתה כל כך גאה שרציתי להרוג את עצמי.

עד שהספקתי לעכל לגמרי את העובדה, שכן, דראקו מאלפוי ממזמז אותי, הגב שלי היה לחוץ כנגד השמיכה שהבאתי בשביל הפיקניק שלנו והוא שכב מעליי. הידיים שלו היו עדינות, כמו שמעולם לא דמיינתי שהן יהיו והפה שלו היה כל כך משכנע, שואל אותי בדממה שאלות במקום לדרוש תשובות. המחשבות שלי התערפלו, והרגשתי כאילו אני מרחפת ושוקעת בו-זמנית.

ידו נדדה לבסוף למקום שהפחיד אותי ונדרכתי ואז הוא נדרך ושנינו התנתקנו זה מזה. ואז עשיתי משהו טיפשי להדהים:

נכנסתי לפאניקה.

לא משנה מה הוא עמד להגיד במקור, לא משנה באיזו דרך מכאיבה, אגבית הוא עמד להסתלק, פשוט לא יכולתי לשאת את זה. אני פשוט יודעת שאם הייתי שומעת אותו פוטר את זה ככלום, אם הוא היה צוחק עליי, פשוט הייתי מתה על המקום.

"אני לא עושה איתך סקס," פלטתי. "אני יודעת שהסכמנו למטלות אפשריות מטבע מיני, וזה בסדר, באמת, אבל אני פשוט לא יכולה... לעשות את זה עם מישהו שאני לא מאוהבת בו."

כשצפיתי בפנים שלו, היה לי בפה טעם של כותנה, האחד שאתה אף פעם לא ממש בטוח מאיפה הוא בא. הלשון שלי הרגישה גדולה באופן משונה, כאילו כל מילה שיצאה מפי הייתה אתגר כביר. אז, ראיתי את עיניו ואני חושבת שבאמת ראיתי אותן נהפכות לקרות.

"את יודעת, זה שהסכמנו בכלל על כללים – אני לא חושב שזה עובד בשבילי," הוא אמר בקול רגוע וקר. "אני מתכוון, את השפחה שלי, לא? זה רומז על רמה מסוימת של שליטה מבחינתי."

"אבל הייתה לנו עסקה," מחיתי.

"אלה היו התנאים שלך, וויזלי," הוא נימק לפני שיכולתי לומר מילה נוספת, "לא שלי." הוא הסתכל עליי, כל כך אחרת מאיך שהוא הסתכל עליי מוקדם יותר. השינוי גרם לי לרצות ליבב. "את, מצד שני, בהחלט שלי ואני יכול לעשות בך כרצוני לכל תקופת ההסכם שלנו." הטון בו דיבר היה אכזרי ומהות העניין הייתה כתובה על פניו, ברורה כשמש. משהו בתוכי הפך למאוד קר ומפוחד באותו הרגע.

"בבקשה," התחננתי. אני כל כך מתביישת עכשיו בדרך שבה התחננתי אליו. באותו הזמן, לא הרגשתי דבר מלבד אימה מכך שהוא לא יקשיב לי. "תבקש ממני הכול, אני אעשה כל מה שתרצה, אבל בבקשה אל תבקש את זה."

אפילו כשאני כותבת עכשיו, הלחיים שלי בוערות מההשפלה. פשוט הייתי חייבת להשתולל ככה רק בגלל כמה נשיקות שסביר להניח שלא היה לו איכפת מהן. לקפוץ למסקנות מגוחכות מהר יותר מריצת מרתון: זה צריך היה להיות המוטו של משפחת וויזלי.

"בסדר," הוא התפרץ. "אם זה כל כך חשוב לך – זה לא כאילו איכפת לי. בכל מקרה את בטח סתם תשכבי שם כמו דג קר."

אז, הוא עזב. פשוט עזב. בטח עמדתי שם עשרים דקות, מחבקת את עצמי כמו מטומטמת לפני שלבסוף התנערתי מזה, כישפתי את בלגן הפיקניק יחדיו וחזרתי לטירה. העימות עם מקגונגל היה, תודה לאל, קצר ועד שהגעתי למגדל, כולם כבר ישנו במיטותיהם. מלבד רון, שנרדם בכיסא, ללא ספק מחכה לי. חלפתי על פניו בהתגנבות וזחלתי למיטה בלבוש מלא, משילה רק את גלימתי.

היה לי קר והייתי רדומה ולא היה לי שום רעיון מה באמת קרה שם בחוץ עם דראקו.

עדיין אין לי. אבל לא משנה מה זה היה, אני פשוט אהיה חייבת לשים את זה מאחורי. אני גם אהיה חייבת לדחוק הצידה את ההרהורים הנעימים, המטושטשים, על מאלפוי. הקרפד הזה, מאלפוי. מתי הפסקתי לחשוב עליו בצורה הזאת? לא משנה מתי זה היה, ג'יני רעה. אז מה אם הוא קצת מושך. אז מה אם אני קצת מושכת. אני פשוט חייבת להתחיל לראות את דראקו באותה הדרך שרון רואה אותו.

עדיין מוטרדת מסיבות שאני לא בטוחה שאני רוצה לבחון.