החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק שמיני: כן, אין לנו בננות

 

 

מרגישה מדוכאת בתכלית, ומבלי שום סיבה להתחמק מהעניין עכשיו כשהדברים הגיעו לשיאם עם רון, ג'יני פרשה לחדר המועדון של גריפינדור, נחושה להתרגז כמו שצריך.

התוכנית שלה, פעם נוספת, נהרסה כשהיא הגיעה לחדר המועדון ומצאה את הרמיוני מחכה לה.

"אני לא הולכת לשפוט," אמרה הרמיוני בנוקשות, "אפילו שזה דראקו מאלפוי. אני פשוט רוצה לוודא שלא תעשי טעות ענקית."

"את לא צריכה לדאוג," אמרה ג'יני באנחה, "מפני שבלתי אפשרי שאעשה טעות גדולה יותר מזו שעשיתי כרגע." היא צנחה על הכורסא הסמוכה להרמיוני.

"הו, אלוהים," אמר הרמיוני בדאגה. "מה עשית?" ג'יני שמעה את ה'עכשיו' בסופו של המשפט הזה, אבל הרמיוני הייתה מתוקה מכדי לומר זאת בקול.

"אמרתי לו שאני אוהבת אותו," אמרה ג'יני, ואז פרצה בבכי.

"הו, ג'ין," אמרה הרמיוני בצורה מרגיעה, מלטפת בסרבול את הנערה האחרת על גבה. ג'יני שמה לב לכך שהרמיוני לא ממש חשה את עצמה בנוח עם תצוגה פיזית של רגשות, אף על פי הדרך שבה נהגה עם הארי. בהתחלה, זה די היה כמו לצפות בשני קיפודים מנסים להזדווג מבלי לדקור האחד את השני. הם עברו את השלב הזה, כמובן, ועכשיו היו גלויים בצורה כמעט מעוררת בחילה זה עם זה, אבל היו אלה רגעים כאלה, כאשר הרמיוני ליטפה בסרבול את גבה של ג'יני, שגרמו לה להיזכר כמה לא בנוח הרגישה ידידתה פעם עם אינטראקציה אנושית רגילה.

"הוא אמר משהו נתעב?" שאלה הרמיוני באכפתיות.

"לא," ג'יני משכה באפה. "לא הייתה לו הזדמנות לומר משהו בכלל. הוא פשוט בהה בי בהלם מוחלט כמה רגעים, ואז פרופסור מקגונגל הכריחה אותו ללכת לריתוק."

הרמיוני נראתה מבולבלת. "הוא לא אמר כלום?"

"הוא בוודאי חושב שאני כל כך טיפשה," יללה ג'יני. "את בוודאי חושבת שאני כל כך טיפשה! אני יודעת שרון חושב שאני טיפשה!"

"אף אחד לא חושב שאת טיפשה," אמרה הרמיוני בתקיפות. "כולנו פשוט דואגים לך, זה הכל."

"טוב, אתם לא צריכים לדאוג יותר עכשיו, "אמרה ג'יני בתקיפות, "כיוון שאחרי מה שבדיוק אמרתי, קרוב לוודאי שדראקו מאלפוי לא הולך להתקרב לרדיוס של שלושה קילומטרים ממני, עסקה או לא עסקה."

"כן, התכוונתי לשאול אותך לגבי זה," אמרה הרמיוני, "על איזו עסקה את מדברת?"

ג'יני צמצמה את עיניה בחשדנות. "מה זאת אומרת, התכוונת לשאול?"

מסמיקה קלות, הרמיוני משכה בכתפיה. "טוב, את ומאלפוי לא ממש ניסיתם להיות שקטים וקצת שמעתי את ההתחלה של השיחה שלכם. למרות שהארי גרר אותי משם לפני ההצהרה הקטנה שלך, מזכיר לי שזה לא נאה לצטט לשיחות פרטיות." הרמיוני רטנה לעצמה מעט. "היית חושבת שהוא ומאלפוי לא היו האויב הראשי זה של זה בשבע השנים האחרונות, לפי כמות המכות שהארי מוכן לוותר לו עליהן."

 

"אני לא יכולה לדבר על זה," אמרה ג'יני לבסוף. "אסור לי."

"מאלפוי אוסר עלייך ל—"

"לא דראקו," תיקנה ג'יני. "לא הכל סובב סביב דראקו מאלפוי. אני לא יכולה לדבר על זה מסיבות שאני לא יכולה לחשוף."

בשפתיים קפוצות, הרמיוני הנהנה בכניעות. "טוב, בסדר. אם את בטוחה?"

"לחלוטין."

"אז אני מניחה שנשאר לנו רק דבר אחד לדון בו."

"באמת?" שאלה ג'יני, מבולבלת.

"אני חושדת שדראקו מאלפוי לא אדיש כלפייך כפי שנראה שאת סבורה שהוא," קבעה הרמיוני, "ובהתחשב בכך שאת מאוהבת בו עד כדי גיחוך, חשבתי שנחוצה מידה של זהירות."

"זהירות," אמרה ג'יני באיטיות.

 

"המצאה מוגלגית," אמרה הרמיוני בחיוך, "שקהילת הקוסמים לא אימצה, וגם לא מצאה לה תחליף, לא ברור אם זה משום שלא ניסו או בעקבות סוג כלשהו של צניעות כפויה עד הנישואין." הרמיוני משכה קופסא קטנה מהתיק שלה.

"מה זה?" לחשה ג'יני.

"קוראים להם קונדומים," אמרה הרמיוני, ממקמת את הקופסא בחיקה של ג'יני. "ותפקידם לוודא, שאם דברים יצאו מכלל שליטה עם מאלפוי, החיים שלך לא יהרסו."

"מה... מה הם עושים?" תהתה ג'יני. "בולעים אותם?"

"לא," אמרה הרמיוני בעדינות. "הם... ובכן, הם בשבילו. את... כלומר..." עתה, הרמיוני הסמיקה בעוז. "יש הוראות בפנים," היא מלמלה, פותחת את הקופסא ומושיטה לג'יני חתיכת נייר קטנה ומקופלת.

ג'יני החלה לקרוא בזריזות, הגוון הארגמני של לחייה מעמיק עד שהתעלה על האדום של שיערה. הרמיוני ניסתה להביט בכל דבר מלבד בג'יני.

"הרמיוני," סיננה ג'יני, מזועזעת, "זה לא... אני מתכוונת, את לא חושבת שזה קצת מוקדם מדי?"

הרמיוני זקפה גבה. "את חושבת שזה מוקדם מדי?"

"אני לא יודעת!" התפרצה ג'יני. "אני אפילו לא יודעת מה הוא מרגיש—"

"אני לא נותנת לך אותם בגלל מה שהוא מרגיש," אמרה הרמיוני בנוקשות. "זה מה שאת מרגישה שמדאיג אותי. חוץ מזה, זהירות היא לעולם לא מוקדמת מדי."

"הרמיוני, אני פשוט לא יכולה," אמרה ג'יני, לחייה מסמיקות אף יותר. "אני לא יכולה ו... דראקו לא... נכון?"

"הארי עושה כך," הבטיחה לה הרמיוני בשקט.

"אבל הארי... אני מתכוונת, הוא גדל עם מוגלגים, לא? אז זה לא היה קונספט זר לחלוטין בשבילו..."

"ברגע שתסבירי לדראקו שזה למעשה מבטיח שהוא לא יכניס אותך להריון, הוא ישתמש בזה," אמרה הרמיוני בתקיפות.

"איך אני... אני מתכוונת, אני פשוט אזרוק לו את זה ואגיד לו לשים את זה לפני שהוא נכנס למיטה?" שאלה ג'יני, מרגישה שכל השיחה עברה תפנית בלתי מציאותית בעליל.

"את יכולה," אמרה הרמיוני באיטיות, "או שאת יכולה שלשים את זה יהפוך לחלק מֵה... כיף," היא אמרה לבסוף, לאחר שחיפשה את המילה המתאימה.

"חלק מהכיף," חזרה ג'יני באיטיות, שוקלת את הקופסא בידה.

"כדאי לך להתאמן," אמרה הרמיוני, "למקרה שהוא יהיה לגמרי חסר תועלת בעניין."

אישוניה של ג'יני התרחבו. "להתאמן?!"

הרמיוני נראתה מבולבלת לרגע, ואז טלטלה את ראשה, קול מרוגז בוקע מגרונה. "לא בזה – בלהלביש את הקונדום!"

"הו!" אמרה ג'יני בקולניות, קולה מלא הקלה. "הו," היא אמרה שוב, מעט יותר ברתיעה. "איך?"

"השתמשי בזה," אמרה הרמיוני, מושכת בננה מתוך התיק שלה. ג'יני התבוננה בה בספקנות, והרמיוני משכה בכתפיה.

"לעולם אל תספרי לרון מי נתן לך אותם."

 

 

* * *

 

 

הפעם לא היה זה לחש שסגר את הכילות מסביב למיטה, אלא יד שרעדה קלות כתוצאה מהעצבנות של בעליה. להתגנב לתוך מרתפי סלית'רין היה קל יותר מכפי שהיא צפתה. ברגע שידעת את הסיסמא, זה לא היה מאוד קשה לעבור את חדר המועדון מבלי להיראות. היו כל כך הרבה צללים חשוכים, עד שנראה היה שהצינוק כמעט נבנה למטרות תחבולה.

 

ואף סלית'ריני אף פעם לא פרש מוקדם למיטתו; אף סלית'ריני, למעט דראקו מאלפוי.

 

דראקו עדיין שהה בריתוק עם פרופסור מקגונגל וג'יני תהתה מה עלי אדמות השתלט עליה וגרם לה לעשות דבר כל כך פזיז. היא עדיין יכולה הייתה לעזוב והוא אף פעם לא ידע שהיא הייתה פה, אף פעם לא ידע שהיא באה אליו עם קונדומים בתיק הספרים שלה ובלי יותר מדי מתחת לחלוק שלה.

איכשהו, במהלך שיחתה עם הרמיוני, במהלך השעה שהיא בילתה באימונים על הבננה, ג'יני הגיעה להבנה: היא רצתה את דראקו. אלו לא היו בדיוק חדשות, אבל הוודאות הייתה מה שזעזע אותה. נותרו רק כמה שבועות עד לסיום השליש האחרון של הלימודים, וכשהוא יסתיים, דראקו ימשיך הלאה וקרוב לוודאי שהיא לעולם לא תראה אותו שוב. הרעיון היה בלתי מתקבל על הדעת ואילץ את ג'יני לקבל אמת שהפחידה אותה: היא רצתה אותו ולא היה איכפת לה אם הוא אהב אותה בחזרה או לא. היא פשוט רצתה לאחוז בו; רצתה להשתייך לו, אפילו אם זה היה רק לרגע. אחרת, היא תמיד תביט אחורה על הזמן הזה, הפעם הראשונה שבה היא התאהבה, עם שום דבר מלבד חרטה. ולרגש שהיא חשה, לכנות הנואשת של אהבתה הגיע יותר מזה.

ואף על פי כן, משמעות הדבר הייתה שהיא נאלצה לחכות בדיוק היכן שהיא הייתה, עם כל הזמן שבעולם להזדחלות של הרהורי חרטה וספקות לתוך מחשבתה. האם הוא בכלל ירצה אותה? שאלה טיפשית, בהתחשב בעובדה שהוא היה נער מתבגר והיא הייתה נערה לא מתנגדת. אבל האם הוא רצה אותה כיותר מסתם גוף חמים ולא מתנגד? ג'יני חשבה שאולי הוא חיבב אותה קצת. הוא בהחלט נמשך אליה, אבל ג'יני קיבלה את הרושם שזה היה בניגוד לרצונו. הוא ינשק אותה חסר-נשימה ומאוחר יותר יהיה מרוחק, או אפילו כועס.

הוא היה, ללא ספק, ממזר מצוברח. ג'יני הרגישה את שפתיה מתעקלות קמעה. כמה שבועות קודם לכן, המחשבה הזו הייתה מרירה, מלאה בכל האיבה שמשפחתה טיפחה כלפי המאלפויים מזה שנים. עתה, היא הייתה כמעט שופעת חיבה. היא הכירה את דראקו עכשיו, הכירה אותו מעבר לקול השחצני במסדרונות ומעבר למטרד הבלתי אפשרי להגדרה עליו רטן רון במשך שנים. הוא היה מפונק ויהיר והיה מסוגל להיות קר למדי; הוא גם היה מצחיק, נאמן, להוט בנוגע לדברים שהיו חשובים לו, ועז במתינותו. והוא היה מאוד, מאוד עדין איתה.

 

עם המחשבה הזאת הגיעו לאוזניה קולות פסיעה מאחורי הכילות. ג'יני עצרה את נשימתה, מקווה שזה לא היה אחד מהסלית'רינים האחרים שפרש למיטתו; מקווה שזה כן היה אחד מהם, מפני שהיא לא האמינה שהיא הייתה מוכנה להתעמת עם דראקו. צעדים התקרבו למיטה באיטיות, ואז נדמו לעצור והיא ידעה שהוא בוודאי הבין שהיא חיכתה לו. רגע אינסופי עבר, ואז הכילות הופרדו ורסיס מפניו נגלה אליה, האור העמום בחדר מטיל עליו צל.

לאחר רגע של הססנות, דראקו טיפס לתוך המיטה, מניח לכילות להיסגר שוב מאחוריו. מבטו התלכד עם מבטה, בעוד שניהם ישבו שעונים על עקביהם, כמה סנטימטרים מפרידים ביניהם. ג'יני חיכתה שהוא יאמר משהו, אבל הוא המשיך לבהות בה כאילו הוא לא היה בטוח אם להאמין שהיא אמיתית. לבסוף, המתח עומד לחנוק אותה, ג'יני פתחה את פיה.

 

"דראקו—"

 

הוא לחץ את אצבעותיו אל שפתיה ונענע קלות בראשו. ידו זזה עד שהוא ערסל את הלסת שלה בכף ידו, כרית האגודל שלו מלטפת את שפתה התחתונה בעדינות להוטה. כעבור רגע, הוא הרים את ידו השנייה ומסגר את פניה בידיו, אגודליו משננים ומתחקים אחרי קווי המתאר של שפתיה.

"את לא השפחה שלי יותר," הוא אמר ברוגע, קולו נמוך ומחוספס כאילו פעולת הדיבור הייתה קשה להפליא.

היא הבינה בדיוק מה הוא אמר, וזה היה כאילו משקל כבד הוסר מעל כתפיה. הוא הבין למה היא הייתה שם, הבין מה שהיא פחדה לספר לו. והוא העניק לה את יכולת ההחלטה, מוודא שהיא הבינה שזה לא היה משהו שהיה עליה לעשות כדי לציית לחוקי המסדר. זה נגע רק אליהם, אל מה שכל אחד מהם רצה.

"דראקו," היא מלמלה שוב, והוא טלטל את ראשו, מקרב אותה אליו מעט.

"נשקי אותי, פרחחית," הוא אמר בשקט, וזה נשמע כמו פקודה, אבל עיני הסערה האפורות שלו התחננו אליה.

לא רוצה לעשות משהו מלבד זאת, ג'יני רכנה אליו ולחצה את שפתיה אל שפתיו, ידיה עוטפות את צווארו, ופיו על שלה היה כולו שח קוסמים וצפרדעי שוקולד וסערות רעמים ושיעור שיקויים כפול שהתבטל. לשונו הייתה לחוצה כנגד שפתיה והיא פתחה את פיה עבורו, אצבעותיה גולשות בשיערו המשיי במאמץ חסר תועלת לשנן את התחושה שלו.

הם קרסו האחד כנגד השני שוב ושוב, נשיקה ארוכה ומסממת אחר נשיקה ארוכה ומסממת.

ידיה של ג'יני נעו לעבר הקשר על החלוק שלה, מרופפת אותו לפני שהפנתה את תשומת לבה לחלוק שדראקו לבש. היא שברה את הנשיקה שלהם מספיק זמן כדי לקרוע את הדבר מעל לראשו, ואז חזרה לעבוד על להתיר את הקשר.

"חכי," הוא מלמל, לוקח את ידיה באלו שלו. הוא הביא כל אחת מהן לפיו ולחץ נשיקות מחוספסות, נואשות, לפרקי אצבעותיה.

"למה?" היא שאלה, חסרת נשימה.

"אני לא יכול לתת לך שום הבטחות," הוא אמר בקול מלא כאב שנגרם על ידי ההודאה הזו.

"אני לא רוצה שום הבטחות," היא לחשה, מושכת את ידה האחת מזו שלו כדי ללטף את לחיו.

"הן מגיעות לך," הוא התעקש בנוקשות. "אני לא בדיוק מהסוג האצילי, ואני אעריך את זה אם את לא פשוט תפטרי את מעט האצילות שיש לי."

"אם הייתי רוצה נער אצילי, לא הייתי הולכת לחפש אותו בבית סלית'רין, נכון?" היא ציינה במרירות, לוחצת נשיקה על פינת פיו. מפני שהיה באפשרותה לעשות כך, היא חרצה את לשונה וטעמה את העור שם.

דראקו לקח את שני פרקי ידיה בידיו בתקיפות והרחיק אותה ממנו במידה שאפשרה לו להביט לתוך עיניה. "את לא הלכת לחפש שם, נקודה," הוא ציין בנוקשות. "את לא צריכה—"

"לאהוב אותך?" היא לחשה בקול קטן. דמעות ניקוו בעיניה והיא לא נאבקה באחיזתו בידיה. היא יכולה הייתה רק לדמיין כמה פגיעה היא נראתה בעיניו; היא ידעה כמה זעירה היא הרגישה לידו. ובכל זאת, היא לא פחדה. האחיזה שלו בה הייתה נוקשה, אבל לא מכאיבה כלל. דראקו מאלפוי, הילד הרע העליון של הוגוורטס, כך ניתן לטעון, היה האדם היחיד אי פעם שגרם לנשימותיה של ג'יני להפוך מהירות, שגרם לליבה לחדול מפעימותיו ולהשתולל גם יחד, שהניח את דעתה, שבעת רצון לחוות אותו בכל העוצמה.

מילותיה נדמו להיכרך סביבו כמו שמיכת ילדות והוא צפה בעיניה בזהירות, אומד, היא הייתה בטוחה, בדיוק כמה היא התכוונה אליהן. אנשים כל הזמן אמרו לדראקו דברים מבלי להתכוון אליהם, מילים ריקות מסוג כלשהו של רגש כנה לגבות אותן. אהבתו של אביו הייתה מהסוג המטיל מום, מקרצפת את מה שנשאר מאנושיותו של דראקו, מותירה אותו מדמם ומפוחד, המרירות והאכזריות מהוות את הנשק היחיד שלו כנגד מה שהחיים הציעו לו. ידידיו של דראקו היו שקריים וככל שג'יני ידעה, מעולם לא הייתה לו חברה. האם אי פעם מישהו אהב אותו, לא מפני שהם היו חייבים, אלא פשוט מפני שהוא היה דראקו?

"זה מה שאני לא אמורה לעשות?" היא המשיכה, דמעה מתגלגלת במורד לחייה. "מפני שאם זה העניין, נכשלתי כישלון חרוץ." היא החניקה יפחה, ואחיזתו בפרקי ידיה נהייתה רפויה עד שכרית אגודלו ליטפה בעדינות את נקודת הדופק שלה במעגלים קטנים שתאמו את קצב הפעימות המואץ.

 

"גם אני," הוא מלמל, ואז נישק אותה, או אולי היא נישקה אותו, או אולי הם נפגשו באמצע, היא לא יכולה הייתה להיות בטוחה. אפילו ימים לאחר מכן כשהיא תיעדה את התקרית ביומנה, לא הצליחה להיזכר במדויק מי זז ראשון. אבל זה לא ממש שינה, למעשה; בסופו של דבר, הדבר היחיד ששינה היה הנשיקה עצמה ואיך שהיא נמשכה עוד ועוד; איך היא נהייתה עדינה יותר וגסה יותר, נהייתה קלילה, ואז קשה, הדרך שבה היא כרסמה ועשתה את דרכה עקב בצד אגודל לתוך נשמתה עד שהיא הרגישה שחלק מעצמה השתחרר, אבד לנצח לטובתו של דראקו.