Standing There By You
פאנפיק הארי
פוטר מאת Eyes of
Emerald
תרגום לעברית: גל אחת
שיפ: לילי/ג'יימס
דירוג: PG
הפיק מתורגם באישור המחברת. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא כאן.
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה
|
|
|
פרק שני: רציף תשע ומה?!
כשלילי והאוונסים נכנסו לתחנת הרכבת,
ליבה של לילי פעם במהירות בלתי נשלטת וקיבתה התהפכה. מסתכלת בכרטיס שלה, היא
הבחינה במשהו מוזר.
"אימא?" שאלה לילי.
"כן, יקירתי?"
"זה, טוב, בכרטיס כתוב רציף תשע
ושלושה רבעים." אמרה לילי.
"תני לי לראות את זה," אמרה
גברת אוונס. "אממ...אכן, כך כתוב. טוב, אני מניחה שנלך לרציפים תשע ועשר
ונבדוק את העניין."
הן הגיעו לרציפים האלו, אך לא ראו שום
סימן לקיומו של רציף תשע ושלושה רבעים. לילי הסתכלה מסביבה, בודקת אם עוד מישהו
נתקל בבעיה כמוה. מבחינה שנותרו לה רק עשרים דקות, היא התחילה לדאוג.
"הא! אמרתי לכם שזה לא היה אמיתי.
אני לא מאמינה שבאמת האמנתם ל..." פטוניה הפסיקה כשמשפחה עברה לידם, אחד מהם
נושא ינשוף וכולם לבושים בצורה יוצאת דופן.
"אדוני? תסלח לי, אדוני?"
איש גבוה מאוד הסתובב והסתכל על לילי.
"כן?"
"אממ, רק תהיתי, אתה לא יודע במקרה
על רציף תשע ושלושה רבעים, נכון?"
הוא חייך חיוך רחב ושאל "ילידת
מוגלגים, נכון? טוב, הבת שלי מרג'י תשמח להראות לך איך עוברים, אם תרצי."
"הו, כן," אמרה לילי. "תודה רבה לכם. אני רק
אלך להגיד להורים שלי ואני כבר חוזרת."
לילי נתנה לאביה נשיקה מהירה על הלחי ואז
חיבקה את אמה חזק. "הם אמרו שהם יעבירו אותי, אז אני אראה אתכם בחגים."
"ביי, חמודה," אמרה אמה, מנסה
לחנוק את דמעותיה. "אל תשכחי לכתוב."
"אני לא אשכח, אימא. אל תדאגי. להתראות
אם כך." לילי צעקה מעבר לכתפה, מתאימה את קצב הליכתה למשפחה פעם נוספת.
"אוקיי, עכשיו כל מה שאת צריכה
לעשות זה לרוץ דרך הקיר שבין רציפים תשע ועשר." אמר האיש הגבוה, כאילו שלרוץ
דרך קירות הייתה פעולה שהתרחשה על בסיס יומיומי.
"אממ, זה, אהה- זה קיר לבנים."
ציינה לילי.
"בטחי בי. הנה, מרג'י תלך
ראשונה." ילדה גבוה עם שיער חום ומקורזל התקדמה אליה. "מרג',
זאת..."
"לילי. לילי אוונס."
"אה, את תלמידת שנה ראשונה, אם
כך?"
לילי הנהנה ומרג'י חייכה. "נחמד
להכיר אותך. אני בשנה החמישית, מדריכה בגריפינדור. אם אי פעם תזדקקי למשהו, פשוט
תבקשי ממני."
"טוב, זה די קל, רק תסתכלי
עליי," אמרה מרג'י ולפני שלילי הבינה מה קורה, היא נעלמה מאחורי הקיר.
לילי השתנקה למראה הקיר והאיש הגבוה אמר
"אוקיי, עכשיו תורך."
לילי לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה
ורצה לעבר הקיר. לא מרגישה את ההתנגשות הצפויה בין הקיר והמזוודה שלה, היא פתחה
באיטיות את עיניה. לנגד עיניה עמדו רכבת בצבע ארגמן ומשפחות רבות, כולן נפרדות
מילדיהן.
"הנה, את רואה, זה לא היה כל כך
גרוע," אמרה מרג'י. "עכשיו פשוט תעלי על הרכבת ותבחרי תא. אני רואה את
החברים שלי, אז אם לא איכפת לך..."
"הו, את יכולה ללכת. אני אהיה בסדר.
תודה," לילי אמרה במהירות, לא רוצה להוות יותר טרחה ממה שהיוותה ממילא. מרג'י חייכה חיוך של
תודה ומיהרה לעבר חבריה.
היא התקדמה לעבר הרכבת ועמדה לעלות עליה,
כשמשום מקום הופיע פתאום משהו ועבר אותה, משפשף את כתפה בגסות.
בגלל שהיא לא הייתה מוכנה, היא נפלה
לקרקע וראשה נחבט ברצפת האבן הקשה. מרימה את ראשה, היא הבחינה במעומעם בילד עם
שיער שחור ומבולגן קופץ לתוך הרכבת. המומה שמישהו יכול להיות כל כך חצוף, היא קמה
במהירות וגררה את מטענה בעצבנות לתוך הרכבת.
היא מצאה תא ריק בין שורת התאים והתמקמה
בו. בדיוק כשהיא עמדה לשבת, ילדה דחפה את ראשה לתוך התא והסתכלה.
"הו, שלום!" אמרה הילדה בשמחה,
נכנסת לתוך התא. היה לה שיער שחור וחלק שנאסף בחוסר קפידה, עיניים כחולות בהירות
והיא הייתה קצת יותר גבוהה מלילי. "קוראים לי גרייס שדרן. ולך?"
"לילי אוונס. את רוצה לשבת
איתי?" היא שאלה, כל הכעס שהצטבר בתוכה בגלל הנער החצוף נעלם.
"בטח!" אמרה גרייס, מחייכת
חיוך רחב ומתיישבת לצידה של לילי. "אז, את בשנה ראשונה?"
"כן," אמרה לילי.
"ואת?"
"גם. אני לא יכולה לחכות. גרתי עם
ההורים המוגלגים שלי במשך כל החיים שלי. אני מאומצת, אבל רק לפני שנה הדודה שלי
באה ואמרה לי שאני מכשפה ובילינו את כל הקיץ ביחד. היא סיפרה לי הכול על עולם
הקסמים וגם על הוגוורטס. את יודעת באיזה בית את רוצה להיות?"
לילי הרגישה קצת רתיעה בגלל הכנות שבה
סיפרה הילדה את סיפור חייה ולפני שהייתה לה הזדמנות לענות נשמעה נקישה על הדלת.
"יבוא!" קראה גרייס.
ילדה מפוחדת למראה עם שיער גלי בצבע
בלונד תות ועיניי דבש נכנסה. "הו, אני מצטערת. לא ידעתי אם יש מישהו בפנים או
לא, אני פשוט אלך-"
"שטויות!" אמרה גרייס.
"את יכולה להישאר איתנו, אם את רוצה."
על פניה המפוחדים של הילדה הופיע חיוך.
"בסדר." הא התיישבה מול הבנות האחרות והניחה את מזוודתה. "קוראים
לי ג'ולי טיילור."
"שלום, ג'ולי. אני גרייס וזאת לילי.
ראיתי אותך הולכת עם אימא שלך מקודם."
"כן. אבא שלי ואחותי חיכו מחוץ
למחסום כי הם מוגלגים." ענתה ג'ולי.
"אה," אמרה גרייס ופנתה לעבר
לילי. "ומה איתך? לא ראיתי אותך נכנסת פנימה עם אף אחד."
"כן, טוב, שני ההורים שלי
מוגלגים" לילי סיפרה להן. פתאום, הרכבת האיצה, מה שתאם את קצב הדופק של לילי.
נושכת את שפתה, היא הסתכלה בעצבנות מחוץ לחלון על המראות העוברים במהירות, מרגישה
כאילו תריסר פרפרים השתחררו בתוכה.
כמה רגעים של שקט עברו לפני שלילי שאלה
לבסוף את מה שהציק לה בחודש האחרון. "אתן-אתן לא חושבות שאני אהיה, אתן
יודעות...בפיגור, נכון?"
"לא, בהחלט לא," ענתה ג'ולי
במהירות. "אל תדאגי, את תלמדי כל מה שאת צריכה לדעת מהר מאוד ואם יש לך
שאלות, אנחנו מבטיחות שנעזור לך." היא
חייכה חיוך מעודד וגרייס הנהנה בהתלהבות.
לילי חייכה בחזרה חיוך אסיר תודה והרגישה
כיצד רוב העצבנות שלה נעלמת.
במהרה התחילו הבנות לשוחח על הבתים אליהם
רצו להשתבץ ועל השמועות השונות שצצו לגביהם. הן דיברו על נושאים חסרי חשיבות למשך
שעה או שתיים, מפטפטות בשמחה על הכול מהכול. אחרי שעברו בערך חצי דרך, לילי הודיעה
שהיא צריכה להשתמש בנוחיות ויצאה מהתא. בדיוק לפני שהיא הגיעה לשם, דלת של תא
נפתחה לרווחה והילד שהיא 'פגשה' מקודם הופיע.
"אתה," אמרה לילי, מביטה בכעס
בילד בעל השיער המבולגן.
"אהה-שלום. נפגשנו?"
"בטח שנפגשנו! אתה לא זוכר? כמעט
איבדתי את ההכרה כשהפלת אותי כשעלית על הרכבת!" לילי יידעה אותו בכעס.
"טוב, אולי את לא היית צריכה
לעמוד לי בדרך," הילד ענה, זוקף את גבתו הימינית.
"מה?! אני בדיוק עמדתי לעלות לרכבת
ואתה נכנסת בי!" לילי צעקה, המומה עד כמה הילד הזה התנהג בטיפשות.
"טוב, אז הנה הבעיה שלך. פעם הבאה
אל תלכי איפה שאני הולך," הוא הסתובב בחזרה לתא שלו וטרק את הדלת, משאיר
מאחוריו לילי מעוצבנת ביותר.
"ארג!" לילי השתנקה בכעס לפני
שהמשיכה בדרכה לעבר השירותים. "ברגע שאני אלמד קללה טובה, אני נשבעת..."
~ * ~
"אתה יודע, אני לא יודע מה הבעיה
שלה," ג'יימס אמר ברוגע, לא מבוהל אפילו במקצת מפעולותיה הכועסות של לילי.
סיריוס זקף את גבותיו.
"אני מתכוון, כל ילדה תשמח לגעת בי
אפילו, אבל הילדה הזאת קיבלה התנגשות שלמה עם כל הגוף!" אמר ג'יימס.
"אני יודע חבר," סיריוס אמר,
לובש פנים מבולבלות לכאורה. "היא בטח לא שפויה."
ג'יימס פוטר וסיריוס בלק היו חברים
קרובים מאז שנפגשו בשנה שעברה במחנה קווידיץ'. שניהם אהבו קונדסים; מתיחות
ותעלולים היו המומחיות שלהם והם התכוונו להשאיר את זה כך.
|
|
|