Standing There By You
פאנפיק הארי
פוטר מאת Eyes of
Emerald
תרגום לעברית: גל אחת
שיפ: לילי/ג'יימס
דירוג: PG
הפיק מתורגם באישור המחברת. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא כאן.
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה
|
|
|
פרק ראשון: מקומות קסומים
לילי אביגיל אוונס שכבה במיטתה ליל קיץ
חם אחד, בוהה בגעגוע בערימת הספרים שנחה לצידה. לילי הייתה ילדה עם תכונות
מעניינות רבות; אחת מהן היה המראה שלה. היה לה שיער ערמוני בגוון יוצא דופן
ועיניים ירוקות וסקרניות שהבדילו אותה מאחרים. דבר נוסף שהבדיל אותה מאחרים הייתה העובדה
שתמיד נדמה היה שהיא שקועה ברומן כלשהו. היא אהבה לקרוא בכלליות, אבל הספרים
האהובים עליה היו אלו שהוציאו אותה מהעולם הזה ולקחו אותה להרפתקאות נפלאות. לעיתים קרובות, אחרי סיפור טוב במיוחד,
היא נמצאה חולמת בהקיץ על מקומות חדשים וקסומים, שייקחו אותה מחייה המשעממים
להחריד. ליבה השתוקק שמשהו מדהים יתרחש והיא ידעה שיום אחד זה יקרה. היא לא הבינה
כמה קרוב היה היום הזה.
"אההה!" צרחותיה של פטוניה הדהדו
ברחבי הבית. "תוציאו את ה - הדבר הזה מהוופלים שלי!"
לילי יצאה באיטיות מחדרה, תוהה מה קרה
לאחותה עכשיו. בעודה משפשפת את עיניה בעייפות היא החלה ללכת לכיוון המדרגות, אבל
נעצרה בפתאומיות כשינשוף עף לכיוונה. עיניה התרחבו והיא מצמצה מספר פעמים בהפתעה.
זה היה, לפחות בלונדון, דבר יוצא דופן לראות ינשוף אפילו על עץ, בטח שבתוך הבית...
הינשוף הפיל מכתב על ראשה ועף בקולוניות,
ברור היה שהוא מעוצבן על תגובתה של פטוניה. לילי תפסה את המעטפה והסתכלה בה.
נדהמת, היא קראה:
לילי אוונס
המסדרון למעלה
לונדון
היא הפכה את המעטפה בעניין וקרעה את חותם
השעווה. חתיכת קלף נפלה והיא פתחה אותה בזהירות. לילי רצה במורד המדרגות, המכתב עדיין בידה. "אימא! אבא!
איפה אתם? בואו מהר!"
"מה קרה, לילי?" שאלה גברת
אוונס שהגיעה מהפרוזדור. לילי הגישה לה את המכתב ואמה קראה אותו בשקט.
"יש בעיה?" דרש אביה, שהצטרף
לשתיים. "הו, קיבלת מכתב."
"כן, אבל...טוב, תקרא אותו,
אבא."
מר אוונס עמד מאחורי אשתו וקרא מעבר
לכתפה. אחרי מספר רגעים ארוכים להפליא, שניהם הביטו בה.
"טוב..." פתחה לילי.
שני המבוגרים הסתכלו אחד בשני לפני שפנו
בחזרה לבתם. "מתוקה," התחיל אביה, "אני חושב שמישהו מתבדח-"
"מה יש לך שם?" הפריעה פטוניה,
חוטפת את המכתב מאמה. היא סרקה אותו במהירות, לפני שפלטה נחרת צחוק. "זה נהדר!
ואו, תראו כמה פרטים הם הוסיפו, יש שם אפילו מפה שמתארת איך להגיע לשם!"
מציצה בזה פעם נוספת, היא הוסיפה כלאחר מחשבה "אני תוהה מי יעבור דרך כל כך
הרבה רק בשביל מתיחה."
ליבה של לילי נפל. בדיחה, זה כל מה שזה
היה. למשך כמה שניות מבורכות, היא באמת חשבה שזה אמיתי, הבריחה הקסומה לה היא
חיכתה. האכזבה כנראה נראתה על פניה, כי פטוניה צחקה פעם נוספת.
"את באמת מאמינה לזה?" היא
שאלה בתדהמה. "ואו, ואני חשבתי-"
"פטוניה. " מר אוונס קטע אותה
בחדות. ואז, מרכך את קולו , הוא אמר ללילי "אל תרגישי רע. מי ששלח את
זה..."
"אבל, איך אנחנו יודעים שזה לא
אמיתי?" הפריעה מרת אוונס, מסתכלת שוב במכתב. כל הראשים הסתובבו לעברה.
"מה?!" פלטה פטוניה, בעוד מר
אוונס פתח "עכשיו, יקירתי, אנחנו לא רוצים להפוך את המצב לגרוע יותר, את
יודעת."
"הממ, טוב, לי זה נראה קצת יותר מדי
מחשבה בשביל בדיחה פשוטה. ותראה, אפילו המעטפה מושקעת..."
"את באמת חושבת שזה אמיתי,
אימא?" שאלה לילי בהתרגשות.
"אתם יודעים, אפילו אם זו בדיחה, זו
בדיחה טובה מאוד ואני חושבת שמגיע לה שנשתף פעולה. אני לא עובדת מחר ולא תכננו כלום,
אז נצא ל-ארר..." היא בדקה במכתב לפני שהמשיכה "סמטת דיאגון, אחרי ארוחת
צהריים מהירה."
"תודה, אימא." לילי אמרה,
אוהבת אותה אפילו יותר. "את הכי טובה."
ביום שלמחרת גברת אוונס ולילי נכנסו
לקלחת הרותחת, מתבוננות מסביב בתמיהה. גברת אוונס לפתה את ידה של בתה בחוזקה והלכה
לעבר המרכז, בו ישבו שני גברים ושתו, ואיש אחד, שהן הניחו שהיה הברמן, היה עסוק
בצחצוח כוסות זכוכית.
"ארר- שלום אדוני. אתה יכול להגיד
לי אם אתה יודע משהו על...טוב, הסתכל בעצמך." גברת אוונס הגישה לו את המכתב
שלילי קיבלה.
האיש בכלל לא היה צריך לקרוא את המכתב. הוא רק חייך ושאל
באדיבות "את מוגלגית, נכון גברתי?"
"אמ..."
"או, טיפש שכמוני. כמובן שאת
מוגלגית." הברמן גיחך. "אבל אני מניח שלא היית יודעת אם היית אחת,
נכון?"
"לא, אני מניחה שאני, אמ, מוגלגית
אמרת?" היססה גברת אוונס.
"כן, זה אומר שאין בך אפילו טיפת דם
קסומה אחת." הברמן הסתובב לעבר לילי. "אה, אבל הגברת הקטנה פה היא לא
מוגלגית. היא מכשפה. לילי, נכון?"
"כן, ארר- אני מכשפה, אדוני?"
אמרה לילי.
"כן, עכשיו שתיכן, עקבו אחרי."
הוא אמר, מתחיל ללכת לעבר קיר לבנים גדול. הוא הביט בו לרגע לפני שהקיש עליו במעין
מקל. לפני שהייתה ללילי הזדמנות לשאול אותו מה הוא עושה, הלבנים נפרדו וחשפו רחוב
עמוס.
"סמטת דיאגון" לחשו לילי וגברת
אוונס ביראה.
"כן, זה מה שזה. קדימה, אני מאמין
שכל מה שתזדקקי לו נמצא בפיסת הקלף השנייה. תהני!" הברמן הלך משם, חוזר
ללקוחות שלו.
גברת אוונס הידקה את אחיזתה בידה של
לילי, כשהשתיים פסעו ברחוב עשוי האבן. לילי עצרה את נשימתה ושמעה את אמה עושה אותו
הדבר, שואפת את סביבתה. אנשים שונים מילאו את הסמטה, נכנסים ויוצאים מחנויות
ובניינים מעניינים למראה. לילי ואמה פנו אחת לעבר השנייה, עיניים פקוחות לרווחה,
נפעמות. הכמיהה בעיניה של אמה תאמה בדיוק את הרגשתה של לילי וחיוך הופיעו על פניהן
כשצעדו לתוך הקהל. הן פסעו ברחוב בסקרנות, מונעות על ידי כל המראות המשכרים שהקיפו
אותן. חיוכה של לילי התרחב כשגילתה משהו מוכר בצורה נעימה.
"תראי, אימא" לילי אמרה, עוצרת
לפני כרך ודף בע"מ. "יש כאן חנות ספרים. שנתחיל שם?"
וככה עבר שארית יומן, לילי או אמה איתרו
חנות שהן היו צריכות לקנות בה ועצרו בה. זה היה לא ספק היום המעניין ביותר שעבר על
לילי בכל חייה והוא נדמה כחלום. אחד מהמאורעות החביבים על לילי התרחש כשהיא קנתה
את שרביטה. "גמיש, עשוי מערבה. נפלא ללחשים, עלמתי הצעירה." האיש הזקן
אמר לה. תוהה מה זה לעזאזל ללחשים, היא לא יכלה לחכות עד שתגיע הביתה ותקרא את כל
הספרים החדשים שלה.
כשהן הגיעו הביתה עם כל ציוד בית הספר
החדש של לילי, נגרמה התפרצות לא קטנה. פטוניה עדיין סירבה להאמין לכך והקימה
מהומה.
התלונות והיללות שלה גרמו ללילי לחשוב שאחד בספטמבר לא יכול
להגיע מוקדם יותר. לילי מילאה את שארית הקיץ בקריאה; היא רצתה לדעת כל מה שיש לדעת
על עולם הקסמים. היא התפללה שהיא לא תפגר יותר מדי מאחורי שאר התלמידים (כי הם היו
מודעים ליכולתם הקסומה כל חייהם ואילו היא רק שבוע.) היא חיכתה בקוצר רוח ליום
הראשון בבית הספר.
|
|
|