"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 9: "כל האמת"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

"בידי אנשים שנאהב יש כוח רב ביותר להכאיב לנו."

פראנסיס בומון.

עמנואל מצאה את עצמה עומדת לבד במרכז החדר הקר, מבולבלת ועל סף דמעות. היא לא התכוונה למה שאמרה, זה היה ברור לה, אבל המילים כבר נאמרו ואין לשנותן. עמנואל צנחה על אחת המיטות, שבורה מכדי לצאת ממגורי הבנים.

מצד אחד, היא הבינה אותו: לסוורוס היו כל הסיבות שבעולם להתעצבן עליה – הוא תמיד שנא את בלק ופוטר וכל מה שקשור אליהם והיא... היא בגדה בו במובן מסויים. האשמה הייתה כנראה בחבורת הסלית`רינים שלוציוס מאלפוי בראשה: הוא היה בשנתו השישית כאשר היא וסוורס החלו את שנתם הראשונה. עמנואל חשדה כי הנער הגבוה בעל העיניים האכזריות שטף את מוחם של תלמידי השנה הראשונה. כל מה שידעה הוא שאחרי מספר ימים בחברתו של מאלפוי התחיל סוורוס לקרוא לילידי מוגלגים: "בוצדמים", ולדבר על דברים שגרמו לעמנואל להצטמרר.

הכל התחיל כאשר סוורוס קרא למישהי בוצדמית אחרי אחד השיעורים. עמנואל לא זכרה את שמה, שם של פרח כלשהו... פעם היא ראתה אותו משורבט על אחד הניירות של סוורוס אבל זה קרה מזמן והיא לא היתה בטוחה האם אכן היה זה אותו השם. כל מה שזכרה הוא פוטר – שהתנפל על סוורוס עם איזושהי קללה – והשאר היה היסטוריה. עמנואל ניסתה לדבר עם סוורוס, ביקשה ממנו להפסיק להציב את עצמו בקו האש. אחרי הכל, כתוצאה מהמריבות הבלתי פוסקות של אחיה עם פוטר וחבריו הפכה גם עמנואל למטרה ניידת בשבילם. סוורוס, מצידו, אמר שאינה מבינה דבר, ובכך סיים את השיחה ושיחות רבות אחריה.

מצד שני, היא כל כך רצתה שיבין אותה, שינסה לראות מעבר לשנאה שלו...

קול גברי גרם לה להתנער ממחשבותיה ולהרים את ראשה. אחד מהבנים איתם חלק סוורוס את החדר נכנס פנימה והופתע מאוד לגלות שם את עמנואל.

"אהה, אני כבר יוצאת, מצטערת," מלמלה עמנואל ומיהרה לעזוב את החדר. היא רצתה ללכת לחפש את סוורוס על מנת להתנצל בפניו, אבל לא היה לה מושג קלוש איפה הוא יכול להיות. מחשבה על היער האסור הבזיקה בראשה. היא נזכרה בחורשת העצים הנטושה שהקיפה את ביתם: סוורוס נהג לברוח לשם ברגעים של כעס או תיסכול.

עמנואל יצאה במהירות מהטירה, מקללת את השעון על המהירות בה הוא מזיז את מחוגיו. השמש כבר התחילה לרדת מכס מלכותה, מפנה את המקום לירח ולעבדיו הצללים. עמנואל ניסתה שלא לחשוב על כך: התקרית עם כפתור – כלבו המגושם של בלק – עדיין היתה טרייה במוחה, ולצאת לשוטט ביער האסור לאחר רדת החשיכה לא נראה לה כרעיון מוצלח במיוחד. ומנגד, זה היה סוורוס.

***

"סוורוס? סוורוס, אתה שומע אותי?" עמנואל פילסה את דרכה בין השיחים העבותים והדוקרניים שהסתבכו בשיערה ושרטו את פנייה. היא הכירה את היער טוב יחסית: לא הייתה זו היתה הפעם הראשונה שבקרה ביער האסור. מלבד טיולים מאורגנים של כיתת תורת הצמחים הזדמן לה גם לבוא לכאן לבד מדי פעם בפעם, כדי לזכות בקצת פרטיות ושקט.

הוא לא יכול היה להתרחק... עוד מעט יחשיך וסוורוס יודע את זה, חשבה עמנואל ושלפה ענף יבש שנתקע בשיערותיה.

"עזבי אותי בשקט, אין לי מצב רוח לדבר כרגע," נשמע קול עייף, איפשהו לא רחוק ממנה.

"סוורוס? איפה אתה?" עמנואל הפרידה את הענפים הכבדים שחסמו את הדרך בפניה והשחילה את ראשה בעד החור שנפער בתוך הצמחייה הסמיכה.

"את פשוט לא מוותרת נכון... אני רוצה להיות לבד, בבקשה תחזרי לטירה."

"אני באתי להתנצל. אתה יודע שלא התכוונתי... אתה קראת לי פרוצה, לכל הרוחות!" עמנואל נדחסה מבעד לענפים והתיישבה לידו.

"אני יודע שלא התכוונת." קולו רעד מעט, מזכיר לה את הימים בהם נאלצה לחבוש את פצעיו אחרי ויכוח סוער נוסף עם אבא.

"משהו מטריד אותך. למה אתה לא מוכן לדבר איתי? סוורוס אתה יודע שתמיד-"

"את לא מבינה." סוורוס בהה בשרשרת זהב עדינה אותה החזיק בין אצבעותיו.

"איך אתה מצפה ממני שאבין אם אתה לא משתף אותי בכלום ?אולי אם תנסה-"

"זה לא עובד ככה, עמנואל! את לא מבינה שהכל בדיחה? מחר... מחר את תהיי עוד אחת שבלק הכניס למיטה, עוד אחת עם לב שבור. את לא מבינה שכבשים וזאבים פשוט לא יכולים לחיות ביחד. הכבשה צריכה להיזהר מהזאב כי האינסטינקט הטבעי שלו הוא לטרוף אותה- לפגוע בה. תיזהרי מהזאב הרע עמנואל, ואל תשחקי באש. בלק ישבור את הלב שלך בלי לחשוב פעמים- הוא לא יסתכל אחורה כדי לראות מה נשאר ממך."

עמנואל הביטה עליו בשאלה ואז זה היכה בה. "אתה אהבת אותה. אתה-"

"עדיין אוהב אותה." חיוך מוזר הופיע על פניו החיוורים. עמנואל לא ראתה את סוורוס מחייך ככה מאז... מאז יום הולדתו הארבע עשרה. עמנואל נזכרה בנערה האדמונית שהביאה לו מתנה קטנה עטופה בנייר מקושט מאוחר בלילה.

"היא יודעת?"

סוורוס משך בכתפיו.

"ופוטר?"

"אני מניח שכן." סוורוס צחק צחוק מריר ודחף את השרשרת עמוק לתוך כיס מכנסיו. "לא ראית איך הוא מסתכל עלי?"

"אני חשבתי שזה בגלל-"

הוא השמיע גיחוך מריר. "הוא לעולם לא יסלח לי שהייתי שם לפניו. וגם לא היא- אני מאמין." סוורוס בהה כמה שניות בחלל ריק שלפניו ואז אמר: "אני רוצה לחזור לטירה. כבר מחשיך ואם לא נגיע לשם עד ארוחת הערב-"

"כן, אתה צודק." עמנואל נאחזה באחד הענפים על מנת להתרומם ומתחה את איבריה שהספיקו להירדם בזמן בו ישבה ללא תזוזה.

נראה היה כי כל העצים מסביב קשרו קשר על מנת להכשיל אותה. עמנואל לא הפסיקה למעוד על שורשים שבלטו מהאדמה, להיתקל בענפים ולהסתבך דווקא בשיחים הקוצניים ביותר.

"סוורוס, איך את מצליח לעבור כל כך ב- אווץ`!" עמנואל התבוננה בדם המטפטף מזרועה החיוורת וקיללה בקול.

"כשרון מולד," השיב סוורוס שנמצא כמה מטרים טובים לפניה.

***

רבע שעה לאחר מכן, כשהגיעו לטירה, פנו עמנואל וסוורוס כל אחד לדרכו. עמנואל רצתה לקפוץ למרפאה (בתקווה שבלק כבר שוחרר) ולבקש משחת מרפא עבור השריטות שלה (בהן תאשים את עזאזל).
אחרוני התלמידים מיהרו לארוחת הערב – עמנואל נאלצה לקפוץ הצידה כדי למנוע מהברון המגואל לחלוף בעדה. היא שנאה את ההרגשה שהתעוררה בה כאשר הרוחות עברו דרכה: הדבר בדרך כלל גרם לה להרגיש צמרמורת לא נעימה שנמשכה דקות ארוכות אחרי שהרוח עצמה נעלמה. הברון מילמל כמה מילות התנצלות והמשיך במהירות לעבר האולם הגדול.
היא עשתה את דרכה לעבר המרפאה, פוסעת בשקט במסדרון הארוך והמוכר. קולות רחוקים ולא ברורים הגיעו אל אוזנייה בשעה שהתקרבה אל המרפאה. עמנואל הניחה כי אלה הם בטח כמה תלמידים פצועים שניצלו את היעדרותה של מדאם פומפרי על מנת להתווכח על קווידיץ`. אם זהו המצב, חשבה בעצב, יהיה עליה לחכות למדאם פומפרי וכך להפסיד את ארוחת הערב.
הקולות המעורפלים התחדדו, התרוממו ונעשו ברורים יותר ויותר עם כל צעד שעשתה. עמנואל התקרבה לפתח המרפאה וקפאה במקומה. פוטר?

"יש לך מושג מה לעזאזל אתה עושה? אני לא אמרתי כלום על זה שהחלטת לשחק אותה גיבור גדול ולהחזיר ל`עלמה סנייפ` את השרביט. לכל הרוחות, אני אפילו לא שאלתי מה עשית שם בכלל! אבל עכשיו- עכשיו אתה מנהל איתה רומן מאחרי הגב השלי? עם סנייפ?!" קולו של פוטר הידהד בחלל המרפאה. עמנואל נשכה את שפתה התחתונה והציצה בזהירות מבעד לדלת.
"אני לא עושה שום דבר מאוחורי הגב שלך, קרניים." קולו של בלק היה יבש ועוקצני.
"כן.כן, ההתערבות, סיפרת לי הכל על ההתערבות. מי התחיל את ההתערבות בכלל? איכשהו לא נראה לי שזאת היתה היא!" ג`יימס נופף בידיו ופסע הלוך ושוב מול מיטתו של סיריוס.
בלק משך בכתפיו.
"אחותו של סניוולוס!" המשיך פוטר בנאום שלו. "היצור הנבזי שעוקב אחרינו באובססיביות מאז השנה הראשונה כאילו אין לו חיים משל עצמו, והאף העקום והמכוער שלו תקוע כל היום באיזה ספר ברמה אקדמית על האמנויות השחורות! אתה באמת סומך על האחות שלו? אתה יודע כמה הוא מסוכן? היא אחותו התאומה, לעזאזל, בחיים שלי לא הייתי מעז לסמוך עליה. יש להם דם של אוכלי-מוות! הם מסוכנים יותר ממנטיקורות, רך-כף! אתה יודע מאיזה משפחה הם – אוכלי המוות של המחר! הם היו רוצחים את שנינו בלי למצמץ אם רק הייתה להם הזדמנות!" נחיריו של ג`יימס הרטיטו בזעם והוא כמעט והפך את השיקוי המרפא שעמד על השידה ליד מיטתו של סיריוס.

סיריוס הרים גבה. "כמו המשפחה שלי, אתה מתכוון?"
"זה משהו אחר לגמרי," התגונן פוטר. "אתה- אתה בחרת לעזוב את המשפחה שלך. אתה לא בסלית`רין, נכון? ויש לזה סיבה טובה מאוד."
"הסיבה האמיתית לשנאה שלך, קרניים, היא העובדה שלילי התפשרה עליך בתור ברירת מחדל."
"אתה... אתה...!" פניו של ג`יימס החווירו כסיד. "פשוט... לך לעזאזל רך-כף!"
עמנואל לא התכוונה לצותת לשיחה – אם אפשר היה לקרוא לזה שיחה. היא אמרה לעצמה שתלך משם עוד דקה, עוד שבריר שנייה... תעזוב לפני שאחד מהם ישים לב – אבל הודות לסקרנות המולדת שלה, עמנואל מצאה את עצמה נהדפת לאחור על ידי נער נזעם שהתפרץ בכח מתוך המרפאה. היא נדהמה לשמוע את הפרט המעניין על מערכת היחסים של אחיה עם לילי, אך חוט מחשבותיה נקרע כאשר נפלה לאחור ופגעה בתמונתה של ליידי אדוארדה.

התמונה בה פגעה עמנואל נפלה מהקיר, גורמת לזכוכית הדקה שהגנה עליה להתנפץ לאלפי רסיסים קטנים. פוטר, שאפילו לא הבחין כי היא שם, חצה במהירות את המסדרון ונעלם מן העין. עמנואל רצתה לצעוק קללה עסיסית בעקבות הנער המתרחק, אבל ויתרה על התענוג מתוך מחשבה שפוטר לא ישמע אותה מילא. ובכן, החליטה, לא היה טעם להמשיך לשבת בתוך ערימה של שברי זכוכית כל היום. היא ישרה את גלימתה, אם כן, וניערה ממנה את הרסיסים החדים. כעת, עלה בדעתה של עמנואל כי מוטב שתחזיר את התמונה למקום לפני שמדאם פומפרי תחזור ותשים לב לנזק. לשמחתה, הליידי המבוגרת שאיכלסה בדרך כלל את התמונה טיילה כנראה בין התמונות האחרות, אחרת היתה מקימה מהומה נוראית.
עמנואל כיוונה את שרביטה לכיוון הזכוכית השבורה: "רפארו!"
הרסיסים הקטנים התרוממו באוויר והשתבצו שוב האחד כנגד השני כמו חתיכות קטנות של פאזל. עמנואל חייכה לעצמה ותלתה את התמונה חזרה במקומה.
"את בסדר?"
עמנואל הסתובבה בחדות, מקווה בכל ליבה שמדאם פומפרי תגיע כבר. היא עדיין לא היתה מוכנה לפגוש אותו.
"אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך. שמעתי זכוכית מתנפצת וחשבתי שזה ג`יימס... אממ. הוא.... מצוברח קצת." סיריוס חייך אליה חיוך עקום.
"כן, אני יודעת... כלומר, לא שאני הקשבתי או משהו כזה, הוא פשוט יצא במהירות אז תיארתי לעצמי שהוא.. ארר- כועס. או משהו." עמנואל הרגישה כיצד הסומק השנוא מציף את לחייה. היא רצתה לבעוט בעצמה על כך שהיא נשמעת כמו מישהי ששכחה איך להרכיב משפט נכון תחבירית – שהוא גורם לה לגמגם כמו תלמידת שנה שלישית חולת אהבה. אבל העיניים שלו... העיניים השחורות והגדולות ששיקפו עצב ושימחת חיים בו-זמנית, העיניים שגרמו לה להתבונן בו מבלי למצמץ, כמהופנטת.

"מ- מה אתה עושה?!" עמנואל קפצה כנשוכת נחש כשהרגישה את את ידו נוגעת בשרוול חולצתה. היא הרגישה כמו עכבר שנלכד בפינה בלי יכולת לברוח. לבה פעם בחוזקה, וגרונה התייבש לפתע. איפה לכל הרוחות מדאם פומפרי! הוא קרוב מדי...
"את נפגעת, יש לך דם על החולצה."
עמנואל הביטה בשרוול חולצתה המוכתם בדם. " זה כלום!" מהרה לומר. "סתם שריטה קטנה." היא חייכה במבוכה, נצמדת עוד יותר לקיר שמאחוריה.
"בואי, אני חושב שצריך להיות פה חומר מחטא ומאחה איפשהו." הוא תפס בזרועה הבריאה וגרר אותה בהחלטיות אל תוך המרפאה.
"אתה לא חושב שאנחנו צריכים לחכות למאדם פומפרי?" גמגמה עמנואל בניסיון להתחמק. "אני לא חושבת שהיא תשמח כשתגלה שחיטטו לה במגירות." היא הביטה בבלק בדאגה בשעה שהפך את תכולתו של ארון התרופות. "היא תתרגז רק אם היא תגלה, נכון?" סיריוס חייך בערמומיות והוציא בקבוק קטן, מלא בנוזל ורדרד.
"בעצם, אתה יודע, השריטה הזאת כבר התאחתה. אני לא חושבת שיש צורך-"
"תראי לי את היד, אם ככה." בלק התקדם לכיוונה.

עמנואל נסוגה אינסטינקטיבית לאחור, מחביאה את ידה מאחורי גבה. "אין מה לראות, אמרתי לך-"
"את לא מפחדת נכון?" אמר סיריוס בשעשוע. "אני מבטיח שזה לא יכאב."
למען האמת, היא פחדה. לא בהכרח מהנוזל המחטא, אלא יותר מהנער שעמד מולה. הוא הפחיד אותה יותר מכל דבר אחר איתו נאלצה להתמודד במהלך חייה. בלק היה פתוח וכריזמטי, מה שגרם לה להרגיש שלא בנוח משום שעמנואל לא היתה רגילה לאנשים מסוגו. משפחתה מעולם לא עודדה תכונות אלה: פתיחות יתר, לדברי אביה, העידה על נאביות וטיפשות.
"אל תהיה מגוחך, אני לא מפחדת מחומר חיטוי פשוט," אמרה עמנואל בבוז.
"אז תפסיקי להתווכח איתי ותני לי לשים לך את החומר." סיריוס המשיך להתקרב אליה כשהבקבוקון בידו.
"טוב, בסדר. שיהיה." עמנואל הושיטה את ידה ועצמה את עיניה בזמן שבלק מרח מעט מן החומר המחטא על השריטה המדממת.
"זהו, עכשיו אנחנו צריכים לעוף מפה לפני שמדאם פומפרי חוזרת!" הוא דחף את הבקבוק בחזרה למגירה.
עמנואל הרימה גבה "ללכת? אתה לא מתכוון-"
"אני לא מתכוון להתקע פה. יפה בחוץ, חבל לפספס לילה כזה."
"אבל מדאם פומפרי! היא תגלה שאתה לא כאן ותזעיק את צוות המורים!" הפצירה עמנואל.
"אה, היא רגילה כבר. אני אף פעם לא נשאר כאן יותר ממה שאני ממש צריך. עכשיו בואי." סיריוס תפס בידה וניסה למשוך אותה בעקבותיו.

"רגע, רגע. אני לא הולכת לשום. אם אתה רוצה לסבך את עצמך, תרגיש חופשי. אני לא מתכוונת-""אני מבטיח לא לסבך אותך בשום דבר! רק טיול קטן-"
עמנואל הביטה בו בפקפוק. "כן, כמו שאתה אף פעם לא מסבך אף אחד בצרות. תרד מזה, אני חוזרת לאולם הגדול."
"מתי סיבכתי מישהו בצרות? אני אף פעם-"
"אל תצחיק אותי, אתה רוצה שאני אתן לך תאריך ושעה?" למען האמת, עמנואל הרגישה מסובכת יותר מפרופסור פומפיאוס ברשת המעשיות שטווה לעצמו. היא ממש לא הרגישה בטוחה לצאת את הטירה, עם בלק, באמצע הלילה, מרלין יודע לאן.
"ולהשאר באותו חדר עם אנדריאה קריין יותר טוב?" בלק גלגל את עיניו. "אני הרבה יותר נחמד. והרבה פחות מסוכן."
אידיט יהיר. "בסדר!" נכנעה עמנואל. "אבל לא יותר משעה." המחשבה כי יהיה עליה לחזור לחדר ולבלות שם את זמנה בחברת אנדריאה ואורליה לא קסמה לה במיוחד.

"מה קרה, את הופכת לדלעת בחצות?"
עמנואל קימטה את מצחה. "אם אתה מדבר על האגדה המוגלגית ההיא... אני כמעט בטוחה שהיא לא הפכה לדלעת בעצמה..."
"ארר. אני חושב שכן, בקיץ שעבר אני וג`יימי-" הוא השתתק לפתע. עמנואל תיארה לעצמה כי בלק עדיין לא התאושש מהריב ביניהם. היא נזכרה בדבריה של אליזבת` שסיפרה לה עד כמה שני אלה היו קרובים.
"בכל מקרה..." המשיך, "מצאנו ספר מוזר של אחותו הקטנה, והיה מסופר שם על בחורה אחת שהפכה לדלעת בחצות, ועל הפיה הסנדקית שלה-"
"אתה בטוח שהיא הפכה לדלעת? אני זוכרת שהיא מצאה נעל של מישהו אחרי הנשף, לא?" עמנואל ניסתה להיזכר באגדה המוגלגית שהופיעה באחד הספרים שגברת אנדרסון הבריחה לאחוזת סנייפ כשהייתה קטנה.
"כן, היא נגעה בנעל בחצות והפכה לדלעת! אני חושב שהמוגלגים האלה מבולבלים לגמרי, אני מעולם לא שמעתי על מפתח מעבר שהופך אותך לדלעת. בכל מקרה, אני מבטיח שתחזרי לחדר המועדון עד עשר, אוקיי?" סיריוס הביט עליה בחוסר סבלנות.
עמנואל הנהנה בקצרה ויצאה בעקבותיו את אולם המרפאה.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.