"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 8: "פחד"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

את הדרך מהמרפאה לחדרה עמנואל עשתה בריצה. היא כמעט התנגשה במדאם פומפרי, שהייתה עמוסה בשוקולד מרפא. כשזאת הבחינה בנערה הנסערת פורצת מתוך מרפאתה, היא הביטה בה במבט חמור וסיננה משהו על הסכנות הכרוכות בריצה במסדרונות, אבל עמנואל כבר לא שמעה אותה. היא שנאה חוסר שליטה. חוסר שליטה גרם לה לחוש חסרת אונים לחלוטין, ועמנואל שנאה להרגיש חסרת אונים.

היא זיהתה את מיטתה וצנחה עליה בפישוק איברים, מנסה להסדיר את נשימתה. עזאזל, עייף גם הוא מהריצה הממושכת קפץ על המיטה ונגע בכפו בשובבות באחת מתלתליה. עמנואל בהתה בתקרה וניסתה לעשות סדר בתסבוכת המחשבות שהתנהלה אצלה בראש. הכל התחיל מההתערבות המטופשת הזאת, היא חשבה. זה עוד לא היה כל כך גרוע אילולא סי- בלק היה מעיר את ההערה המטומטמת ההיא... עמנואל נזכרה בפוטר, שהיה חייב להיכנס דווקא ברגע הכי פחות מתאים. הדברים לא היו כל כך גרועים אם העניין היה נשאר בינה לבין בלק – בלי עדים. אבל מצד שני... זאת רק התערבות מטופשת. כל אחת מהמטומטמות בבית ספר הזה עשו את זה עשרות פעמים. עמנואל נזכרה במסיבות המעטות בהן נכחה, המשחקים בהם שיחקו בדרך כלל כללו דברים הרבה יותר מעניינים מנשיקה אחת מטופשת. עמנואל עברה שוב בראשה על מה שקרה והחליטה כי לא קרה שום דבר יוצא דופן – סתם התערבות רגילה. אפילו עם כל הוגוורטס יגלה על מה שקרה, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שהבנות יביטו עליה בקנאה. זה הכל, עמנואל הרגיעה את עצמה.

למי אני משקרת! עמנואל זרקה בזעם את הכרית עליה שכבה, מנפצת בדרך את הפסלון האהוב על אורליה, הניצב על השידה, וגורמת לתנשמת האפורה של אנדריאה לצווח באימה. היא הניחה לעצמה להאמין שזה מה שמפריע לה, בלק האידיוט שעשה עליה תעלול מטופש ועכשיו כל הבית ספר ידע. מה שהפריע לה באמת היתה העובדה ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. העובדה שהנשיקה לא באמת היתה סיוט חייה. איך היא אמורה להסתכל עליו עכשיו? להתעלם ממה לחלוטין ממה שקרה?

עמנואל נזכרה ביום ההוא, ליד האגם, ובהערתו של ג`יימס בקשר לאוכלי מוות. לא, היא לא שייכת לשם, ואף פעם לא תהייה שייכת לעולם שלהם. עמנואל שייכת לעולם של קוסמים טהורי דם, שהולכים למקומות של קוסמים טהורי דם, ומדברים על דברים שקוסמים טהורי דם מדברים עליהם. היא לא אמיצה. היא לא היתה טובה בלמרוד. היא אהבה שקט, ולא מריבות רעשניות. ומריבות רעשניות זה מה שתקבל עם סוורוס ישמע על מה שקרה.

עמנואל נאנקה בתסכול. מי בכלל אמר שהנשיקה הזאת לא סתם עוד משחק טיפשי עבור בלק? היא איבדה לגמרי את שיווי המשקל, ורק משום שנדמה לה כי ראתה משהו בעיניו השחורות. משהו שנראה כמו... אכפתיות? אולי זה הקטע שלו, אולי זאת השיטה שלו לגרום להכניס בנות למיטה? עמנואל הרגישה כמו על קרוסלה שמסתובבת, מסתחררת באוויר ועומדת ליפול כל רגע על האספלט המחוספס ולהיחבל.

חוט מחשבתה נקרע כאשר הרגישה רגליים קטנות ורכות מטיילות על גבה. הרגליים האלה היו בוודאי שייכות ליצור הקטן והשחור ממנו שכחה לגמרי בשעה האחרונה.

עזאזל נראה מוטרד מחוסר תשומת הלב שקיבל מעמנואל, וניסה בכל כוחו למשוך את עיניה. הוא קפץ באוויר, מגלה קישורים אתלטיים מדהימים, רץ מקצה החדר לשני ומתקיף אויבים בלתי נראים. לבסוף נכנע וטיפס על עמנואל בתקווה אחרונה לקבל קצת יחס. היא הסיתה את מבטה מהתקרה והתבוננה בהיצור המסכן. היא שכחה ממנו לגמרי, מאז שיצאה בריצה מהמרפאה. היא אפילו לא היתה מודעת שהוא שם.

היא פתחה את שקית המזון שקנתה בביבר לקוסמים ושפכה מעט גרגרים יבשים לצלחתו החדשה של עזאזל. הגור נראה מרוצה מאוד מהאוכל החדש. עמנואל לא היתה יכולה להאמין שיצור קטן כזה מסוגל להוציא קולות גרגור רמים כל כך.

אחרי שסיים לאכול, עמנואל הכירה לו את הקולר החדש שלו ואת ארגז הצרכים. עזאזל רחרח את הארגז בחשדנות טיפוסית ואז פלט יללה קצרה כאישור. את הקולר החתלתול אהב פחות. הוא ניסה להוריד את הדבר המציק מצווארו, אך לא נחל הצלחה מרובה. אחרי כמה דקות (וחטיפי חתולים) הוא ויתר וטיפס חזרה על המיטה.

אחרי שוידאה כי עזאזל נרגע והלך לישון, עמנואל יצאה לכיוון מגדל רייבנקלו, לחפש את אליזבת`. היא קיוותה כי אולי הנערה הבלונדינית תצליח להשכיח ממנה לזמן מה את מה שקרה במרפאה ולגרום לה לנחות חזרה על כדור הארץ, או לפחות על איזשהו כוכב.

***

עמנואל עברה במהירות דרך המסדרונות, מתעלמת מהלחשושים של ציורי השמן שקישטו את הקירות. היא התרגלה לעובדה כי הקוסמים המצויירים ידעו כל דבר שהתרחש בטירה. כל פיסת רכילות מייד התפשטה בין התמונות, ואם נמצאה מעניינת היתה הופכת מייד לדיון הערב. למעשה, עמנואל אפילו חיבבה חלק מהם. היא נהגה לפטפט עימם כשהיתה צעירה יותר. אבל הפעם היא לא התכוונה לעצור ולדבר עימם. היא לא רצתה לדעת על מה הם מתלחששים ולאמת את פחדיה.

"העלמה סנייפ, אני שמחה שנתקלתי בך." עיניה השונות בצבען של ראש בית סלית`רין הביטו בה בדאגה.

עמנואל אפילו לא הבחינה בדמות הכמעט האוורירית שעמדה מולה. כמו תמיד, פרופסור מאגנוס הופיעה כמשום מקום.

פתאום זה הכה בה. היא שכחה לגמרי שהבריזה מהתגוננות מפני כוחות האופל ושאר השיעורים, התקרית במרפאה השכיחה ממנה הכל. "פרופסור מאגנוס...אני-"

"בואי. אני מעדיפה שנדבר אצלי במשרד." היא אמרה בקולה השקט וסימנה לעמנואל לבוא אחריה.

עמנואל מעולם לא ביקרה במשרדה של מורתה לשיקויים, אבל משום מה לא הופתעה כלל ממראו. האווירה המיסטית ששרה במשרד תאמה את האווירה בדירה המסתורית שחלקו פרופסור מאגנוס ואליזבת`. הקירות היו צבועים בשחור קטיפתי, ושטיח תואם נח על הרצפה. במקום העיטורים הכסופים עמנואל מצאה את עצמה מביטה באוסף מסיכות מוזר מאין כמוהו שלא ראתה מעולם כדוגמתו. היו שם עשרות מסיכות, קטנות וגדולות, מסיכות בצבעים ססגוניים מעוטרות בנוצות ומסיכות שחורות וחלקות. חלקן היו עשויות מעץ ואחרות מעור או נייר. משום מה הן גרמו לעמנואל לחוש בחוסר נוחות.

מתרגלים לזה, עם הזמן." אמרה פרופסור מאגנוס והורידה מסיכה בדמותו של אריה מהקיר. עמנואל הבחינה כי המסכה היתה עשויה מעץ כלשהו.

"אנשים תמיד נמשכו למסכות." היא אמרה והעבירה את ידה החיוורת על הקימור שעל המסכה.

"המסכות נותנות לנו אפשרות ליצור ישות חדשה לגמרי, אנחנו יכולים להפוך לכל מה שנרצה." היא הצמידה את המסכה לפנים למספר שניות והביטה בה במבט משונה אם צל של חיוך על שפתיה. "למעשה, האנושות כל כך התרגלה להתחבא מאחורי המסכות שלה, שלפעמים אנחנו מעולם לא מראים את פרצופנו האמיתי. במקרים מסוימים אנחנו אפילו לא יודעים שהוא שם..."

עמנואל הביטה עליה בשאלה, מנסה להבין לאן היא חותרת.

"האושר האמיתי, העלמה סנייפ, הוא להתעורר יום אחד ולהביט בעולם בעיניים שלך, להתגבר על הפחד. כי הפחד הוא בעצם סם ממכר. הוא שם כדי להגן עלינו, אבל אנחנו מתרגלים אליו יותר מדי. אנחנו מתרגלים אליו כך שאנחנו הולכים לאיבוד בתוך שלל המסכות שלנו, וטובעים עמוק יותר ויותר בתוך השקר." היא נאנחה ביאוש והחזירה את המסכה למקומה.

"ירוק, כחול ואדום וצהוב... אלו רק צבעים, עמנואל. הרגילו אותנו לתת להם משמעות מסוימת, לייחס להם תכונות ואופי. אך תזכרי שכל זה זמני... כמו עונות השנה. בעוד מספר חודשים הכל יתערבב ואף אחד כבר לא ישפוט אותך על פי צבע תלבושתך או הבית אליו את שייכת. העולם משתנה. אף אחד כבר לא שואל אחד את השני לאיזה בית הוא היה שייך פעם. היום שואלים איזה קבוצת קווידיץ` אתה אוהד, או האם אתה תומך בחוק החדש של משרד הקסמים. אסור לתת לחוקיות הטיפשית של בית הספר לעוות לך את החיים. רק דגים מתים שוחים עם הזרם, ואת עדיין בחיים! החיים האלה קצרים מדי על מנת לרסן אותם עם פחד או מוסכמות חברתיות."

עמנואל הביטה על מורתה לשיקויים, שפניה נעשו לפתע קודרים כשמים בליל סערה. היא לא ידעה האם הפרופסור ידעה לקרוא מחשבות, או שזה צירוף מקרים מוזר. כל מה שפרופסור מאגנוס אמרה נשמע כאילו היא קראה את מחשבותיה. עמנואל היתה בטוחה שראתה ניצוץ של דמעה באחת מעיניה של האשה הגבוה אך הוא נעלם ופניה חזרו להיות רגועים ונוקשים.

"בכל מקרה, אני רציתי לדבר איתך על נושא אחר לגמרי." היא חיככה בגרונה והתיישבה ליד שולחנה. "שמתי לב שאת מרבה להיעדר בזמן האחרון, זה לא מתאים לך."

אני מצטערת פרופסור-"

פרופסור מאגנוס הניפה את ידה בביטול. "לא הזמנתי אותך לפה לשמוע תירוצים, העלמה סנייפ. מרלין יודע שאני מקבלת מספיק כאלה לאורך היום."

עמנואל הרימה גבה והביטה עליה בשאלה.

אני יודעת שאת מתייחסת ללימודייך ברצינות. לא הפסדת שום שיעור במהלך השנים האחרונות, ואני לא חושבת שעכשיו זה זמן טוב להתחיל."

"אני מצטערת, אני לא-"

"תקופת המבחנים מתקרבת, ואני לא רוצה לראות אותך נכשלת, ברור? נשארו עוד מספר חודשים עד סיום הלימודים ולכן אני מציעה שתשקעי את כל מאמצייך ותגיעי לשיעורים. אני לא הולכת להוריד לך ציון בגלל שלא נוכחת היום בשיעור, אבל אני לא יכולה להבטיח לך שהפרופסורים האחרים שלך יעשו את אותו הדבר, עלייך לברר זאת עמם.

"תודה לך פרופסור, אשתדל לא להפסיד לימודים." עמנואל חייכה בהתנצלות והתרוממה ממושבה.

"אל תשכחי להשלים את החומר מהשיעור האחרון. אני מצפה שבשיעור הבא תוכלי להכין את השיקוי שלמדנו היום."

עמנואל הנהנה בקצרה ויצאה מהחדר.

"היי, מה את עושה פה?" הנערה הבלונדינית התנגשה בעמנואל ברגע שהיא יצאה ממשרדה של פרופסור מאגנוס, וכעת הביטה בה במבט מבולבל.

"פרופסור מאגנוס רצתה לדבר איתי. בעצם, חיפשתי אותך ונתקלתי בה בדרך." עמנואל אמרה ושפשפה את מרפקה הכואב."

אני מצטערת שהתנגשתי בך, לא ציפיתי שמישהו יתפרץ ככה מהמשרד." אליזבת` חייכה בהתנצלות.

"אני לא- לא משנה, זה בסדר. בא לך לצאת החוצה? הטירה הזאת מתחילה לעצבן אותי." עמנואל זרקה מבט זועף בשני הדמויות המצויירות שהביטו בה בסקרנות מאחת התמונות.

לפני שאליזבת` הספיקה לענות, נשמע קול מוכר שרק יצור אחד בהוגוורטס מסוגל להשמיע. פיבס. עמנואל שנאה את המפחידן המעצבן, שתמיד הופיע ברגעים הלא-נכונים, וגרם לבלגן נוראי.

"פשוט נתעלם ממנו." לחשה אליזבת` ומשכה אותה לעבר המדרגות.

אוצו רוצו תלמידים,

סנייפ ופוטר מציגים-

התסכית של העונה:

בלק נישק את אחותך!

עמנואל קפאה במקומה והביטה באימה בפיבס המפזז בעליזות ליד התקרה. "מה אמרת?"

פיבס פרץ בצחוק מתגלגל ונעלם דרך אחת הקירות באותה מהירות בה הופיע, משאיר את עמנואל פעורת פה.

"בואי, אני חושבת שאני יודעת איפה הם." אמרה אליזבת`.

***

עשרות תלמידים סקרנים חסמו את הכניסה לאולם הגדול, מנסים להשחיל את ראשיהם דרך ההמון ולזכות לזווית ריאה טובה יותר. אחרי מספר דקות מיגעות הצלחו עמנואל ואליזבת` להידחק בין התלמידים ולהגיע לזירת המהומה. האולם הגדול נראה כאילו עדר טרולים נזעמים במיוחד עברו דרכו. שולחנות וכסאות שבורים היו פזורים ברחבי האולם, הפמוטים המפוארים שקישטו בדרך כלל את השולחנות בזמן ארוחת ערב היו מוטלים על הרצפה. אחד הוילונות הכבדים עדיין בער, למעשה הלהבות כבר התפשטו לשולחן הקרוב לנגד עיניה.

עמנואל מעולם לא ראתה את פרופסור מקונגל נזעמת כל כך. היא צעקה בקולניות על פוטר וסוורוס, אבל הם מצידם המשיכו לזרוק זה בזה מבטים מלאי בוז ושנאה.

המראה המרושל של שניהם העיד כאלף עדים כי השניים נלחמו זה בזה עד לפני דקות אחדות ממש. די היה בפנס שהכהה את עינו ג`יימס כדי לספר כי לא רק קללות נשלחו באוויר.

התלמידים התחילו להתפזר רק כאשר פרופסור דמבלדור הופיע וציווה על כולם לעזוב את האולם הגדול. עמנואל ואליזבת` נאלצו לצאת למדשאות בזמן שהמורים היו עסוקים בתיקון הנזק שנגרם לאולם הגדול.

עמנואל התיישבה מתחת לעץ שליד האגם ולא אמרה דבר. היא ציפתה שמשהו כזה יקרה. פוטר לא היה מחמיץ הזדמנות שכזאת ללעוג לסוורוס.

"היה יכול להיות יותר גרוע, את יודעת. " אמרה אליזבת` אחרי דקות ארוכות של דממה.

"משום מה, אני בספק." עמנואל לא יכלה לדמיין לעצמה ברגע זה מצב גרוע יותר.

"תחשבי על זה, אם הבנים האלה לא היו חמומי מוח כמו שהם והיו מתרכזים בקללות במקום במכות - הם בטח היו הורגים אחד השני."

"את צודקת... " אמרה עמנואל אחרי מחשבה קצרה. "סוורוס בוודאי היה מטיל אחת מהקללות הנוראיות ההן מהספר שדוד מלגנט הביא לו שנה שעברה." עמנואל נזכרה בספר עם כריכת העור השחורה שמצאה אצלו בחדר בזמן חופשת הקיץ. מעולם קודם לכן לא חשבה שיש קללה שגורמת לעורו של בן אדם להתייבש ולהתקלף מהגוף.

"את רואה, יש לנו מזל שגברים הם לא כמונו. מכשפות לעולם לא היו עושות דבר כזה, אנחנו לא מאבדות את הראש."

"אל תהייה כל כך בטוחה, אני ראיתי איך את מסתכלת על קיארה טאצ`ר. אני בטוחה שלא היית מאופקת כל כך אם היית רואה אותה ממזמזת את ליאו שלך." עמנואל הקניטה אותה. היא ידעה כי קיארה שמה את עינה על ליאו ומכרכרת סביבו כבר כמה ימים.

"היי, זה שונה לגמרי!" אליזבת` מחתה.

"מה שתגידי." עמנואל חייכה והניחה לעצמה להירגע ולשכוח לכמה דקות מהכל. היא ידעה מה צפוי לה, עכשיו כשסוורוס שמע על התקרית במרפאה, והעדיפה לא לחשוב על כך. לכן לא הופתעה כשראתה את דמותו הצנומה מתקרבת אליה מכיוון הטירה.

"אני חושבת שהוא לא במצב רוח טוב." ציינה אליזבת` כשסוורוס היה במרחק שאיפשר להן לזהות את פניו.

"כן, אני בצרות. כדאי שאלך, אני לא רוצה ליצור מהומה לפני כולם." עמנואל נאנחה והתרוממה על רגליה.

 "את בטוחה שתהיי בסדר?" אמרה אליזבת` בקול מודאג.

"הוא אח שלי, אני מסוגלת להתמודד אתו. נתראה בארוחת הערב." עמנואל עזבה את אליזבת` ליד העץ וניגשה אל אחיה התאום.

"אני רואה שלא הצלחת לשלוט על המזג שלך גם הפעם." עמנואל אמרה בשקט, בוחנת את גלימתו שהיתה קרועה לגזרים.

"נדבר בחדר." הוא ענה קצרות והסתובב ללכת לכיוון הטירה.

***

"את פשוט מדהימה אותי לפעמים," אמר סוורוס בקרירות בשעה שנכנסו לחדר שחלק עם ארבעה תלמידי שנה שביעית במגורי הבנים של סלית`רין. החדר, הבחינה עמנואל,היה אפל וצונן בהרבה מחדרה שלה. "אני שמחה שאתה מוצא אותי מדהימה." עמנואל הישירה אליו מבט נוקב. "זה לא הזמן להיות מבדרת, עמנואל. חשבתי... חשבתי שיש לך יותר שכל מזה, שאכפת לך ממני! מהמשפחה! ואת, את פשוט לוקחת וזורקת הכל לזבל-"

"קודם כל תנמיך את הטון שלך, אני לא אחת מהחברים האומללים שלך שמשתרכים אחריך כמו כלבים מפוחדים. אכפת לי משם המשפחה בדיוק כמו שלך אכפת: אתה אולי שכחת מה קרה בשבוע האחרון של חופשת הקיץ, אבל אני זוכרת – לא שכחתי לרגע איך צעקת על אבא ואמרת שאתה שונא כל מה שקשור למשפחת סנייפ. או שמא זכרוני מטעני? עכשיו נזכרת בשם המשפחה? פתאום אכפת לך?" סוורוס הידק את לסתו, מנסה לרסן את עצמו. "הריבים הקטנים שהיו לנו עם אבא לא קשורים לזה! את בת משפחת סנייפ, לכל הרוחות! אחת מהמכשפות טהורות הדם הבודדות בבית הספר המחורבן הזה! ואת הולכת ועושה כל דבר אפשרי כדי לבזות את עצמך!" הוא חשק את שיניו, נכשל לעצור את גל הזעם המתפרץ. "אם שם המשפחה והשושלת כל כך חסרי משמעות בעינייך לפחות הייתי מצפה שתחשבי עלי!"
"עליך?" קראה עמנואל. "מה זה קשור אליך?!"
"מה זה קשור אלי? אני אגיד לך איך זה קשור אלי – אני זה שצריך לשמוע שאחותו מתנהגת כמו אחת הפרוצות בסימטת נוקטורן, אני זה שיחטוף על הראש מאבא בגלל ש-"
"מה?! בגלל התערבות מטופשת?"
"את רוצה להגיד לי שזאת רק היתה התערבות?" סוורוס נעץ בה מבט נוקב.
"אני.. " עמנואל השפילה את עיניה.
"תיארתי לעצמי. אני מכיר אותך יותר טוב ממה משאת חושבת." סוורוס חייך חיוך עקום. "והכי גרוע: שפוטר, מכל האנשים בעולם, יספר לי שאת מתגפפת עם בוגד מסריח. יש לך שמץ של מושג באיזה אור זה מציג אותי?!"

עמנואל נשמה עמוקות, נחיריה מרטיטים בזעם. "אתה ואתה ואתה... אתה תמיד חושב רק על עצמך! זה מה שבאמת מפריע לך, סוורוס: המוניטין שלך! לרגע לא חשבת מה עובר עלי! אפילו לא טרחת לשאול! אתה חזיר אנוכי, בדיוק כמו אבא!" עמנואל התחרטה על הדברים ברגע בו יצאו מפיה, אולם היא אחרה את המועד. סוורוס לעולם לא יאמין כי לא התכוונה לומר את הדבר היחיד שבאמת יכול להכאיב לו.
פרט לחיוורון שהתפשט על פניו כמו מסכה לבנה לא ניתן היה לראות כי משהו מדבריה אכן פגע בו. סוורוס לא אמר דבר, ועזב במהירות את חדרו.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.