"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 10: "אמון"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

"אני חשבתי שאנחנו הולכים לצאת החוצה," העירה עמנואל אחרי מספר דקות של הליכה. במקום לרדת במדרגות המובילות לאולם הגדול ומשם מחוץ לטירה, היא מצאה את עצמה בוהה בדלת הכניסה לשירותי הבנים שבקומה הרביעית.

"זה מה שאנחנו עושים." סיריוס דחף קלות את הדלת וסימן לה להיכנס בעקבותיו.

עמנואל הרימה גבה והביטה בו בחשד. "אתה רציני? אין שום סיכוי שאני נכנסת לשירותי בנים מגע-"

"תירגעי, אין פה אף אחד בשעות האלה, כולם עכשיו עסוקים באכילה באולם הגדול."

עמנואל הביטה סביבה, המסדרון אכן היה ריק. אפילו התמונות היו נטושות ברובן הגדול אחרי שהדיירים שלהן הלכו לשוטט במקומות אחרים. עוד יותר גרוע; להיכנס איתו לשירותים נטושים כשכולם נמצאים במקום אחר-

"אין לי – או יותר נכון, לךְ – זמן. ביקשת שאחזיר אותך תוך שעה, לא?" אמר סיריוס בנימה של דחיפות.

"כן, אבל-"

"אז עכשיו אנחנו מבזבזים זמן על שטויות. תסמכי עלי." הוא צעד פנימה, משאיר אותה לעמוד על הסף.

לסמוך עליו... עמנואל שנאה את חוסר-האונים שהפרחח המעצבן גרם לה להרגיש. או שאולי שנאה את עצמה על הרגשות שלא היתה יכולה לדכא. היא לא שכחה את השנים הארוכות בהן נאלצה לסבול את ההטרדות שלו, את היחס המשפיל מצידו ומצד פוטר. הזיכרונות היו עדיין טריים מדי במוחה על מנת שתסמוך עליו. הם תמיד היו שם, מתחבאים בין הצללים השחורים של תודעתה, מזכירים לה את מה שהתרחש בעבר. עמנואל לא התכוונה לתת לרגש טיפשי וחולף לפגוע בה: היא עבדה קשה מדי על בניית חומות המגן האלה.

"איימי, איפה את?"

לא עוד אחד! עמנואל נאנחה באומללות ונכנסה בעקבותיו. "אל תקרא לי איימי. השם שלי הוא עמנואל ואני לא מתכוונת לענות אם-"

"אה, הנה את." הוא העניק לה חיוך רחב שחשף שתי גומות חן. עמנואל הסיטה את מבטה.

"אז... מה אנחנו עושים כאן? הריח פה עושה לי בחילה."

סיריוס ניגש למראה המלוכלכת ולחש מספר מילים. עיניה של עמנואל התרחבו בפליאה: המראה זזה באיטיות הצידה, חושפת מעבר סודי שהיה חבוי מאחוריה.

"אחרייך, גברתי. אלא אם כן את מעדיפה שאני אלך ראשון?"

"הייתי צריכה לנחש... לאן המעבר הזה מוביל בכלל?" עמנואל ניגשה לפתח שנגלה מאחורי המראה והביטה בחשש בקורי העכביש שחסמו את המעבר.

"את מביטה כרגע באחד מהמעברים הסודיים של הטירה. למעשה, אני כמעט בטוח שהמעבר המסוים הזה היה בין הראשונים שנבנו, אולי אפילו יחד עם הטירה עצמה. כמו כל האחרים-" אמר סיריוס בגאווה, "הוא מוביל להוגסמיד."

"להוגסמיד?! אני אמרתי לך שאני צריכה לחזור-"

"כן, תוך שעה, אני זוכר. אם תפסיקי לחקור אותי ונוכל לזוז כבר, אולי נצליח אפילו לעמוד בזמנים. אני משוכנע שתאהבי את זה."

"אוהב את מה?"

"את תראי." סיריוס שלף את שרביטו וסילק את כורי העכביש. "מזמן לא השתמשתי במעבר הזה... בדרך כלל אנחנו יוצאים דרך המעבר-... דרך מעבר אחר."

עמנואל גיחכה. "כן, אני תיארתי לעצמי שאתה לא ממש מכבד את החוקים."

"חוקים מגבילים את הנפש האנושית," הכריז סיריוס בקול דרמטי. "חוץ מזה, מה שווה להיות אחד התלמידים הכי מבריקים בבית הספר הזה אם אתה לא יכול לעשות עם זה משהו?"

"כן, ואחד הצנועים ביותר." עמנואל צחקה.

"ובכן, קשה להיות צנוע כשאתה נפלא כמוני." הוא נכנס לתוך המעבר הפעור, מנער את קורי העכביש שדבקו לשיערו השחור. "המדרגות נראות בסדר אבל כדאי להזהר בכל זאת. אי אפשר לדעת מה צמח פה בשנים שלא השתמשנו בהן."
עמנואל הוציאה את שרביטה ולחשה לומוס. גרם המדרגות היה צר מדי וחלקלק מטחב ורטיבות. היא כמעט מעדה והכשילה את שניהם כשסיריוס עצר לפתע.
"תזהרי כשאת עוברת כאן," סיריוס התריע. "את עלולה להרגיש קצת סחרחורת – אני וג`יימי גילינו את זה בפעם הראשונה שעברנו פה."

"מה זה היה לעזאזל?" עמנואל הרגישה עקצוץ מוזר, כאילו משהו תפס בה בדיוק מאחורי הבטן ומשך אותה קדימה, וכמעט איבדה את שיווי משקלה.

"מפתח מעבר," ענה סיריוס ותפס אותה לפני שנפלה. "פיתוח של המכשף ראביטוס הלבן. הוא פחד לאחר לפגישות שלו עם המלך הנרי השמיני..." סיריוס משך בכתפיו. "אומרים שהוא היה קרוב של אן בּוּלין. פחד שהנרי יערוף גם לו את הראש."

עמנואל הרימה את עיניה במבוכה ומיהרה להשתחרר מאחיזתו. "נשמע מחריד."

"זה מה שהיה כתוב בספר."

"עכשיו אנחנו צריכים להיות בשקט," אמר סיריוס כשהגיעו לסופן של המדרגות. 

עמנואל צייתה והביטה בסקרנות מסביב: היא מצאה את עצמה עומדת על אדמה לחה ורטובה שהעלתה ריח לא נעים. מרחוק, ניתן היה לשמוע טיפות מים נוחתות בקצב אחיד לתוך שלולית. הקור, בשילוב עם ריח הטחב והריקבון גרמו לה להרגיש סחרחורת קלה.

"הכל בסדר? אני יודע שהמקום הזה לא משהו, עוד דקה או שתיים נצא החוצה," סיריוס ניסה להתקרב אליה, אבל עמנואל נרתעה לאחור בחשש.

"אני בסדר." היא הידקה את גלימתה סביב גופה הקפוא ופסעה בשקט בעקבותיו.

אחרי חמש דקות הליכה שהרגישו לעמנואל כמו נצח, נעצרו היא וסיריוס ליד דלת מעץ עתיק ומתפורר. סיריוס סובב את הידית מספר פעמים לפני שזו נכנעה לבסוף, מאפשרת לדלת להיפתח.

"איפה אנחנו?" לחשה עמנואל.

הם נכנסו לחדר גדול שנראה כמו מרתף ישן: החדר היה מלא בארגזים שונים וחביות, מהתקרה השתלשלו פקעות עשבים שהדיפו ריח חריף, בצלים, ואפילו – כך הבחינה – מספר נקניקים. כשהביטה לאחור נוכחה עמנואל לגלות כי הדלת מאחוריהם נעלמה – קיר הלבנים לא הסגיר ולו ברמז קלוש שאי פעם הייתה קבועה בו דלת.

"המרתף של פונדק ראש החזיר," אמר סיריוס בשקט. "כשנצא מכאן, אנחנו נשתלב באורחי הלילה של הפונדק ומשם לרחוב. אל תעני לאף אחד אם יפנו אלייך, הם גם ככה שיכורים מכדי לזהות אותך או לזכור משהו ממה שהם ראו."

מדרגות עץ תלולות הובילו מהמרתף לפונדק עצמו. עמנואל הציצה מבעד לפתח אליו הגיעו והופתעה לגלות כי הירידה למרתף ממוקמת בדיוק מאחורי הבר. "איך לכל הרוחות אנחנו נצא מפה?" קול צחוקם של השיכורים המקומיים הדהד ברחבי הפונדק המטונף, גורם לכל הרעשים האחרים להיבלע בתוכו.

סיריוס לא אמר דבר. הוא יצא בזהירות מהפתח, ושרק. עמנואל עקבה במבטה אחרי האיש הגבוה שהסתובב מייד למשמע השריקה והחל להתקרב אליהם. היא הבחינה כי הגבר היה מבוגר יחסית ולבוש ברישול, זקנו ושפמו ארוכים ולא מטופחים. הוא הזכיר לעמנואל את אחד הנוודים שראתה פעם בסימטת דיאגון.

"אדון בלק! הקדמת היום, מה?" הוא עצר לשנייה, הביט בעמנואל ואז המשיך כאילו לא הייתה שם. "לא ציפיתי לראות`ותך פה בשעות כאלה! תיכנסו אל תתביישו." עיניו הכחולות של הזר נצצו בשעשוע.

"לא, תודה, אנחנו לא נשאר. אני מניח שהמנה היומית מוכנה כבר?" שאל סיריוס.

עמנואל נעצה בו מבט שואל.

"לא עכשיו," ענה במהירות, תופס את שק הבד שזרק לו האיש התמהוני. "בואי, נסתלק מפה."

עמנואל ניסתה בכל כוחה שלא להביט על האספסוף השיכור שהצטופף בפונדק הקטן. היא מיהרה לעזוב את המקום המחניק שהדיף ריח של עיזים ולצאת החוצה לאוויר הקר של ינואר. עמנואל מעולם לא ראתה את הוגסמיד בלילה – למעשה, היא לא הרבתה לבקר בכפר הקוסמים הקטן אפילו באור היום. כאשר מרבית התלמידים יצאו להוגסמיד, עמנואל העדיפה להישאר בטירה. השקט והפרטיות היו חסרים לה, והיא העדיפה להתענג על השעות הבודדות בהן הייתה הטירה נטושה כמעט לגמרי.

מחוץ לפונדק, נראה היה כי הכפר הקטן שרוי בתרדמה. הרחוב הצדדי בו מוקם `ראש החזיר` היה ריק מאדם. קולות צחוק עליזים הדהדו ברחוב השומם – כנראה אחד או שניים מלקוחות `ראש החזיר שרק עזבו את הפונדק – ושכבת שלג דקה כיסתה את מרצפות האבן והגגות, גורמת לכפר הקוסמים הקטן להראות קסום מתמיד. הרחוב עצמו היה חשוך: פרט לאור עמום שבקטע מחלונות הבתים ומקצה השרביט של עמנואל, לא היתה כל תאורה.

"לאן עכשיו?" שאלה עמנואל אחרי שסיריוס הגיח מהפונדק ובידיו שק גדול מוכתם בדם.

"עכשיו אני הולך להראות לך משהו." אמור סיריוס וחייך. "אני מצטער על האי-נעימות... הפונדק הזה הוא לא המקום הכי סימפטי בעולם, שלא לדבר על הריח."

"כן, " עמנואל צחקה. "אני בטוחה שהגרביים של פילץ` מריחות יותר טוב."

"ובכן, אני בניגוד אלייך, לא זכיתי בכבוד להריח את הגרביים של פילץ` אבל אני מוכן לסמוך על המילה שלך. קדימה, לא נשאר לנו הרבה זמן."

"מצחיק מאוד!" עמנואל עשתה במהירות כדור שלג וכיוונה אותו לעבר גבו המתרחק של סיריוס.

סיריוס הספיק להתכופף לפני שהכדור פגע בו. "היי, זה לא הוגן להתקיף כשהאוייב עם הגב אלייך!"

"כן? ספר את זה לסלאזאר סלית`-"

עשרות כדורי שלג נוצרו באוויר ועפו לכיוונה. "דיי! אני נכנעת! איך אתה עושה את זה?" עמנואל ניערה את השלג הקר מבגדיה.

"פעם התערבתי עם ג`יימס שאני אנצח אותו בקרב כדורי שלג, ומצאתי את הספר הזה...- מאוד שימושי, אני חייב לומר."

"זה היה ספר עם תמונות?" עמנואל הקניטה, "אני חשבתי שאתה מנהיג אגודת `ספרים הם השטן`. למען האמת, אף פעם לא ראיתי אותך פותח ספר."

"את רק חושבת שאת מכירה אותי," אמר לה כששוב הלכו זה לצד זו לאורך הרחוב החשוך והקר.

"באמת? אז אתה לא הילד המפונק שיש לו הכל בחיים?" עמנואל לא היתה יכולה שלא לחשוב על אותה חבורה של נערים שהסתובבו כאילו הוגוורטס כולה הייתה שייכת להם. המילים המעליבות שאמר לה אז עדיין צרבו כמו ברזל מלובן אי שם במעמקי ליבה.

"לא, אני הילד המפונק שאין לו כלום." סיריוס חייך חיוך עקום.

"אתה הנער הכי מקובל בבית ספר, אתה משיג את הציונים הגבוהים ביותר בלי ללמוד או להקשיב למורים, יש לך הרבה חברים שאוהבים אותך. יש לך את פוטר. לא הייתי קוראת לזה כלום." המילים נפלטו מהר מדי, כמו אוויר מתוך בלון נפוח. עמנואל תמיד התבוננה בסיריוס בסוג של קינאה שקטה, מדמיינת לעצמה איך זה להיות נאהבת על ידי כל העולם, להיות תמיד במרכז העניינים, לעשות דברים מטופשים בלי לחשוב על התוצאות. סיריוס בלק חיי בעולם ללא חוקים. הוא יכול לגרום לכל אחד לחבב אותו – חוץ ממשפחתו, כמובן, מה שאף פעם לא נדמה להפריע לסיריוס; עמנואל לא הצליחה להבין על מה לעזאזל הוא מתלונן.

"לג`יימס יש את לילי," אמר סיריוס במרירות. "ציונים טובים וכל הבולשיט הזה לא עושים בן אדם מאושר. הוגוורטס תגמר עוד מעט, ומה יהיה אז? כל הדברים האלה... הם ייעלמו כמו ערפל וישאר רק מה שהיה מלכתחילה. "זה אחד מהחסרונות של הטירה. היא נותנת לך אשליה של אושר, של חיים בלי דאגות מיותרות, קווידיץ`, חברים, טיולים להוגסמיד בלילה... כל זה ייגמר מתישהו."

"הם עדיין יישארו החברים שלך אתה יודע." עמנואל נאנחה בתיסכול. מה היא בכלל יודעת על חברים? את החברה היחידה שלה היא מכירה פחות מחודש. היא לא ידעה מה להשיב: סיריוס חיי בעולם שונה."לדעתי, היציאה מהוגוורטס נותנת לך חופש." עמנואל נזכרה בנאום המוזר של פרופסור מאגנוס. "אין יותר חלוקה לצבעים ובתים, אין יותר חוקים מטופשים והגבלות, הייתי בטוחה שזה ישמח אותך."

"כן, חופש... אין לי אפילו לאן ללכת! אני לא יכול להתנחל אצל ג`יימס לשארית חיי. הוא ירצה לחיות עם לילי – הם לא צריכים גלגל שלישי."

"אני מצטערת, לא חשבתי-"

"זה בסדר." סיריוס קטע אותה. "אני אחראי לכל מה שחושבים עלי. ואני... עוד לא היתה לי הזדמנות להתנצל." הוא עצר והסתכל עליה בריכוז.

עמנואל מרטה בעצבנות את הצד הפנימי של כיסי גלימתה. "להתנצל?"

"כן. גם אני הערכתי אותך לא נכון. כל השנים האלה... אני לא חושב שהייתי אדם נחמד במיוחד."

"לא היית." עמנואל אמרה בכנות. "אני מעריכה את זה, שהתנצלת, זאת אומרת, אני יודעת שזה לא קל לך." היא הביטה בו מספר שניות בלי לומר דבר ואז הוסיפה: "אני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות."

"את מאמינה שאנשים מסוגלים לסלוח?" הוא שאל.

עמנואל חזרה לצעוד במעלה הרחוב. "כן, גם לסלוח."

***

"כמעט הגענו," אמר סיריוס אחרי עשר דקות של הליכה בשלג הקר. כעת ניצבו שניהם מול גבעה קטנה בשולי הכפר. בחושך, בקושי ניתן היה להבחין בגובהה.

"אני מקווה," אמרה עמנואל בריטון. "כבר מאוחר ואני קופאת מקור. אולי תסביר לי סוף סוף מה זה השק הזה שאתה גורר איתך מהפונדק?"

"עוד מעט, עכשיו אנחנו צריכים לעלות למעלה, אבל לא לפני- " סיריוס הוציא את שרביטו ולחש משהו לא ברור. אור בהיר בקע מן השרביט, התפתל סביבם ונעלם. "זהו. עכשיו אנחנו מוכנים."

"מה זה היה?" שאלה עמנואל אחרי שהניצוצות כבו.

"לחש שמעלים ריח." סיריוס הסביר בקצרה. "תזהרי לא להחליק על האבנים."

עמנואל משכה בכתפיה וטיפסה בעקבותיו, מבוססת בשלג שכיסה את הגיבעה.

"אנחנו מתקרבים?" שאלה עמנואל בתקווה. קסם החימום שהטילה על עצמה מוקדם יותר כבר התחיל להתפוגג והיא היתה בטוחה שעוד כמה דקות חוטמה יקפא לחלוטין וינשור מהפניה. האור שבקע מהשרביט לא עזר להאיר לה את הדרך והערפל שהצטבר מעל פני הקרקע היה סמיך מכדי שתוכל לראות בעדו משהו המרוחק ממנה יותר משני סנטימטר.

"עוד כמה דקות." נשמע קולו של סיריוס ממרחק של כמה מטרים לפניה.

עמנואל קיללה בשקט את האופי הוותרני שלה. למה לכל הרוחות היא הסכימה? היא היתה צריכה להגיד לו "לא" עוד במרפאה. עמנואל כמעט מעדה פעמיים כאשר דרכה על אבנים חלקלקות מכוסות שלג, והיתה עייפה מכדי שיהיה לה אכפת. "תשמע, אני לא מוכנה-"

"ששש!" סיריוס עצר ליד משהו שנראה לעמנואל כמו קבוצה של שיחים או אבנים מכוסות שלג. "הגענו," לחש ולקח את ידה הקפואה בידו.

עמנואל רצתה לסגת אינסטינקטיבית. תחושת הביטחון הפתאומית שמילאה אותה כמו שיקוי מחמם ברגע שרק נגע בה הפחידה אותה. היא לא העזה לזוז: עמוק בפנים, עמנואל לא רצתה לנתק את עצמה ממנו, לאבד את תחושת הריחוף המתוקה הזו.

"תראי." קולו של סיריוס הגיע אליה כמתוך חלום; מימד אחר.

עמנואל ניערה את ראשה, הציצה מבין השיחים וצמצמה את עיניה בניסיון להתמקד בחלקת הסלעים עליה הצביע סיריוס. "אני לא רואה כלום."

"הנה, שם, ליד פתח המערה."

עמנואל כבר פתחה את פיה לומר כי חוץ מחושך וערפל היא לא רואה דבר אבל בדיוק באותו רגע הבחינה במשהו כהה זז בין הסלעים. בהתחלה נכשלה עמנואל הצליחה לזהות את היצור. רק אחרי מספר דקות, אחרי שעיניה התרגלו לחשיכה, זיהתה חוטם כלבי וזוג עיניים צהובות.

נדרשו לה בדיוק חמש שניות לעמוד על טעותה. הגור אולי נראה כגור כלבים ממבט ראשון, אבל מיד אפשר היה לראות כי לא היה זה כלב. עיניו הצהובות והמלוכסנות מעט, פרוותו האפורה, והדרך בה התהלך, מרחרח בחשש את האוויר, העידו כי הוא שייך לזן פראי יותר של משפחת הכלביים.

"גור זאבים?" שאלה עמנואל.

"כן. קוראים לו סקיפּ." סיריוס הוציא נתח בשר קטן מהשק וזרק אותו לכיוונו של הגור. עמנואל ציפתה כי הקטן יתנפל מייד על האוכל, בדומה לאחיו הכלבים. אבל הגור רק ריחרח את פיסת הבשר ונעלם שוב בין הסלעים.

"הוא לא הולך לאכול את זה?" שאלה עמנואל בקול מאוכזב.

"הוא יאכל, אחרי שיקרא לאחרים."

"אחרים? אתה מתכוון שיש עוד?"

"יש עוד שלושה. שלוש נקבות וזכר אחד," אמר סיריוס בגאווה.

"איך... איפה אמא שלהם?" עמנואל לא הייתה יכולה שלא להיזכר בבראוני וקלופס שהתייתמו בגיל צעיר ונשארו לגמרי לבדם ביער.

"לא יודע." סיריוס משך בכתפיו. "מצאתי אותם לפני מספר שבועות פה בסביבה. הם היו לבד ומאוד רעבים. כשחזרתי אחרי יומיים הם עדיין היו כאן," הוא הוסיף בעצב.

"ואתה מאכיל אותם מאז?" שאלה עמנואל בהבנה.

"בהתחלה הבאתי אותם להאגריד, מה אני יודע על טיפול בגורים? אבל הוא אמר שהם יתרגלו לאנשים ובעתיד לא יוכלו לחיות חופשיים בגלל שיעדיפו אנשים על בני מינם. את יודעת שתושבי הוגסמיד לא יהיו מרוצים מלהקת זאבים שמתרוצצת להם ברחובות."

עמנואל הנהנה.

"אז החלטתי לתת להם הזדמנות, הבאתי אותם לכאן. הם מספיק גדולים לאכול אוכל מוצק ועכשיו אפילו לצוד עכברים. בינתיים אני מגיע לפה כל יומיים, להביא להם אוכל עד שיהיו עצמאיים."

"והקסם שעשית קודם?" עמנואל נזכרה בלחש שהטיל סיריוס לפני שעלו לגבעה.

"בשביל להעלים את הריח. אסור שהם ידעו שהאוכל בא מהאנשים."

"והם אף פעם לא ניסו להתקרב אליך?"

"הם כן... זאת אומרת, אני לא בא לכאן בדרך כלל בצורה הזאת." סיריוס נראה מתוח וזע על מקומו בחוסר נוחות.

"מה זאת אומרת- אתה לא בא לפה בצורה כזאת?" שאלה עמנואל בבילבול.

סיריוס הסתכל עליה מספר שניות כמתלבט ואז אמר: "אני... אני בדרך כלל בא לפה בתור כלב."

"בתור כלב? זאת אומר... אוה." פתאום נפלה פיסת הפאזל האחרונה למקומה. העקבות באורווה; הכלב שעקב אחריה בלילה ההוא; הכינוי שפוטר הצמיד לסיריוס... `רך-כף` או משהו. איך לא חשבתי על זה קודם? עמנואל עברה במוחה על כל הרמזים הקטנים שהיו שם מאז ומתמיד. "זאת אומרת, כפתור הוא בעצם אתה?"

סיריוס הינהן.

עמנואל החליטה שלא לחקור אותו. אחרי הכל, הוא לא היה חייב לספר לה בכלל. היא עקבה, מרותקת אחרי סקיפ, שיצא שוב מהמערה. הזאב הצעיר הביט בחשש לצדדים וצעד בזהירות לעבר הבשר. אחריו הופיעו עוד שני גורים, קטנים ובהירים יותר מהגור הראשון.

"רוצה לתת להם קצת?" סיריוס הושיט לה את השק.

עמנואל הוציאה חתיכה גדולה וזרקה אותה לעבר הגורים. היה זה סקיפ שניגש לחתיכות הבשר ראשון. הוא נגס בהם בתיאבון, קורע את הפיסות הגדולות לחתיכות קטנות יותר. אחרי שסיים, ניגשו גם הגורות לבשר.

"אתה חושב שהם ילמדו לצוד לבד?" שאלה עמנואל.

"סקיפ הוא גור חכם, מנהיג מלידה. אני כבר ראיתי אותו צד עכבר פעם – הוא ילמד את השאר. אני מקווה."

"גם אני," אמרה עמנואל בעצב, מהרהרת בשני חדי-הקרן שבחסותה ומקווה שיצליחו להסתדר לבדם אחרי שישוחררו.

"אנחנו צריכים לזוז עכשיו," אמר סיריוס אחרי שרוקנו את השק מתכולתו. "הבטחתי להחזיר אותך בזמן."

"אני חושבת שאני כבר איחרתי," ציינה עמנואל והתמתחה, מזרימה דם חדש באיבריה הקפואים.

"אני מצטער, חשבתי שזה ילך יותר מהר ו-"

"אל תצטער, אני נהניתי." עמנואל חייכה בעידוד. "לא כל יום יוצא לי להאכיל גורי זאב אמיתיים."

"אמרתי לך שתאהבי את זה."

היא גילגלה את עיניה. אידיוט יהיר.

---

*קשה להיות צנוע כשאתה גדול כמוני – מוחמד עלי

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.

למשלוח תגובה או ביקורת: [email protected]

והיא תפורסם בדף הביקורת של היצירה.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בפורום יצירות, או בבלוג של סיריוס.