"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 11: "נחש בעשב"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

"רואה, לא הפכת לדלעת." אמר סיריוס בשעה ששניהם עשו את דרכם חזרה לפונדק ראש החזיר דרך הרחובות הצרים של הוגסמיד. הערפל הסמיך עדיין צף בריחוף אוורירי מעל האדמה, מעניק לכפר מראה מיסטי מתמיד. בדיוק כמו באגדות מוגלגיות אותן קראה עמנואל במיטה לפני שנים.

"מצבי יהיה הרבה יותר גרוע ברגע שאחד המורים יגלה על הטיול הלילי הקטן הזה." עמנואל שיפשפה את ידיה זו בזו על מנת לשמור על חום גופה."לא רק שאיחרנו, גם היינו בהוגסמיד. יש לך השפעה רעה אתה יודע?"

היא לא היתה יכולה שלא לחייך, למרות שכוונתה הראשונית היתה להראות שלעבור על כל החוקים לא בדיוק ספל התה שלה.

"אל תדאגי, הם לא יגלו."סיריוס חייך חיוך מלא ביטחון. "אני לא השפעה רעה, אני השפעה חיובית."

"השפעה חיובית?" עמנואל זקפה את גבתה בשעשוע, "ככה אתה קורה לפיתוי בנות תמימות לצאת איתך באמצע הלילה להוגסמיד?" היא צקצקה בלשונה.

"לא כשאת מעוותת את כל העובדות! בסך הכל לקחתי אותך לטיול חינוכי על דרכי הטבע.. פגישה אחד על אחד עם בעל חיים בסביבתו הטבעית. חינוכי ביותר." הוא אמר בהחלטיות.

"אם אתה מציג את זה ככה." עמנואל חייכה. "אבל משום מה אני לא משוכנעת שהמורים יקנו את הגירסא שלך." עמנואל כמעט ראתה לפניה את הבעתה של פרופסור מקגונגל למשמע סיפור מופרך שכזה.

"במקרה הכי גרוע אאלץ לספר להם את האמת." סיריוס עשה הפסקה לשם הדרמטיות ואז המשיך: "חטפת אותי מהמיטה בלילה-

כעת עמנואל כבר לא הצליחה לשלוט בעצמה ופרצה בצחוק "אני לא אומר שזה הרבה יותר הגיוני מהגרסה הראשונה."

"את צודקת. לא היית מצליחה להוציא אותי מהמיטה."

"רוצה להתערב?"

* * *

אחרי ששיכנעו את המוזג המוזר מפונדק ראש החזיר כי אינם מעוניינים להישאר לכוס של וויסקי אש, עמנואל וסיריוס נכנסו שוב למעבר הצר שהוביל בחזרה לטירה. עמנואל הרגישה מוזר, כאילו הצליחה לנעול את כל העולם אי שם מאחור ולחיות כמה שעות בתוך מימד אחר, בבואה דמיונית. היא לא ציפתה שיהיה לה על מה לדבר איתו, נושאים משותפים היה משהו שעמנואל ציפתה למצוא אצל אנשים הדומים לה, לא אצל פרחחים יהירים. אולי זאת הטעות שלי, עמנואל לא היתה יכולה שלא לשים לב לדימיון שהיה קיים בינהם. ניצוץ הכעס בעיניים, העיקול בזווית הפה, נימה מוסתרת של עצב המשתחלת בין המילים כל פעם שהזכיר את משפחתו היו מוכרים לה.

"הגענו." אמר סיריוס אחרי דקות ארוכות של שתיקה. עמנואל היתה שקועה רוב הדרך במחשבותיה, מנסה להתעלם מהקור החודר וריח הריקבון. כעת שניהם ניצבו ליד הדלת של שירותי הבנים והביטו זה בזו במבוכה.

"אני... חייבת ללכת." עמנואל העבירה את משקלה מרגל אחת לאחרת.

"זאת דרכך להגיד לי 'הייתי מעדיפה לעשות ריתוק עם פילץ' אבל תודה על המאמץ?" סיריוס זקף גבה.

"לא, התכוונתי שמאוד נהניתי אבל-

"אבל בפעם הבאה פשוט תהפכי אותי לדלעת? זה בסדר, את לא חייבת-

"אל תיהיה אידיוט." עמנואל גלגלה את עיניה. "אני קופאת למוות והריח עשה לי סחרחורת. לא התכוונתי לומר שלא נהנתי."

"היית צריכה להגיד לי שקר לך." סיריוס פשט את גלימתו ולפני שעמנואל הספיקה להתנגד, כרך אותה סביב כתפיה.

"לא היית צריך-

סיריוס הושיט את ידו ונגע בעדינות בשפתיה, מעביר אצבע ארוכה על לחייה וסנטרה. "הייתי רוצה שתפסקי לפחד ממני." הוא אמר בקול יבש.

עמנואל לא התכוונה לסגת לאחור כמו חיה מבועתת, ילדה קטנה שמפחדת מהרגשות של עצמה. היא בלעה את רוקה, מתמוססת כמו קוביית קרח בתוך גלימתו החמה. "אני לא... אני מצטערת." עמנואל לקחה נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את פקעת המחשבות שהתרוצצו בראשה. היא ידעה כי סיריוס בלק יודע מה הוא רוצה ולא חושש להשיג את זה בכל מכיר. עמנואל מצאה כי קשה לה שלא לחשוב כי היא עוד אתגר קשה, פרוייקט סוף שנה שבלק פשוט חייב לסיים. אחרי הכל, היא ראתה את זה קורה עשרות פעמים.

"אתה- היחס שלך אלי השתנה תוך פחות מחודש, אני עדיין לא-

"זה בסדר." סיריוס אמר בשקט ופתח את המעבר לשירותי הבנים. "אני מצטער, יש לי נטייה... לקחת את הדברים מהר מידי. לא התכוונתי להלחיץ אותך."

"תודה." עמנואל חייכה בחום ופסעה בעקבותיו דרך המעבר לשירותי הבנים.

"את רוצה שאלווה אותך למגורי סלית'רין?"

"אה... לא." עמנואל הסמיקה. "אני חושבת שיותר טוב שאף אחד לא יראה אותנו ביחד." רק המחשבה על סוורוס נתקל בהם עשתה לה צמרמורת.

"סיריוס משך בכתפיו. אוקיי, אז.. נתראה?"

"כן... ברור." עמנואל חייכה קצרות ואחרי כמה שניות מצאה את עצמה צועדת במהירות דרך המסדרון החשוך, כשרק נקישת נעליה מהדהדות באפלה.

היא הריצה בראשה שוב ושוב את החווית של הערב, מנסה להחליט האם ללכת עם בלק להוגסמיד היתה טעות אחרי הכל. האור הקלוש שהטילו הלפידים על ריצפת האבן העתיקה רקד כמו צל בוער בחשכה. עמנואל הניחה כי היה זה אחד הרוחות שעבר במסדרון וגרם לאש לנוע, אחרי הכל כל התלמידים אמורים עכשיו במיטותיהם. העניין לא הטריד אותה כלל מכיוון שהרוחות התערבו לעיתים רחוקות בנעשה בטירה.

בתחילה, היא הייתה בטוחה כי היא מדמיינת, עמנואל נעצרה לשנייה כדי לוודא שהרעש ששמעה אכן היה פרי דמיונה. הרעש, או מה שזה לא היה, הפסיק ולכן היא החליטה לא לבזבז על זה יותר את הזמן ולהגיע מהר ככל האפשר למיטה. עמנואל הספיקה לעשות בדיוק צעד וחצי לפני ששמעה את זה, הפעם בברור, יבבות חלשות ומשיכה באף שהגיעו לאוזנה מבעד לקיר האבן של המסדרון.

המחשבה הראשונה שעברה בראשה של עמנואל היתה מירטל המייללת. הרוח חסרת המנוחה לא עזבה את שירותי הבנות ובילתה את רוב זמנה בבכי והטרדת התלמידות של השנה ראשונה. אך מירטל, כפי שהיא זכרה, לא נהגה בדרך כלל לפקוד את שירותי הבנות בקומה הרביעית. עמנואל שקלה את העניין מספר דקות, מצד אחד, זה לא היה עניינה, אבל מצד אחר האדם מעבר לקיר נשמע במצוקה ולא היה מישהו אחר בסביבה לעזור לו. היא מצאה בקלות את הכניסה לשירותים והציצה פנימה.

"יש מישהו בפנים?" עמנואל כיוונה את הקצה המואר של השרביט לחלל החדר הקטן. התשובה לא נשמעה אך היבבות פסקו מייד. מה אני בכלל עושה פה? בטח עוד ילדה חסרת שכל ש-

אישוניה של עמנואל התרחבו בהפתעה, היא עשתה צעד מהוסס קדימה והאירה בשרביטה על הילדה שישבה מכווצת כמו כדור באחת הפינות.

הילדה, תלמידת שנה ראשונה כפי שהניחה עמנואל למרות שלא הייתה נותנת לה יותר מעשר שנים, נעצה בה מבט מבועט. שיער ג'ינג'י מבולגן היה דבוק לפניה הנפוחים מבכי, עינייה הכהות שיקפו פחד בשעה שהיא עטפה את עצמה בזרועותיה הדקיקות והתכווצה עוד יותר בתוך עצמה, כמו גוזל שנפל מהקן.

"תעזבו אותי כבר! אני לא אספר. אני אמרתי שאני לא אספר!" היא התפרצה באופן לא צפוי, גורמת לעמנואל להרתע בבהלה ולהצמד לדלת.

"זה בסדר, אני לא הולכת לפגוע בך." עמנואל ניסתה להשמע רגועה למרות שהמצב אליו נכלאה לא נראה לה כלל. היא מעולם לא היתה טובה בלהתמודד עם אנשים אחרים, במיוחד עם אנשים במצוקה, והילדה המבוהלת לפניה היתה בברור במצוקה כלשהי.

הילדה כיווצה את עיניה בחשד וסקרה את עמנואל מכף רגל ועד הראש. "אני לא מאמינה לך, את מסלית'רין בדיוק כמוהם! הם בטח שלחו אותך-"

עמנואל הביטה בה בבלבול. "אני לא יודעת על מה את מדברת, אני שמעתי מישהו בוכה ונכנסתי לראות מה קרה-"

"לא קרה כלום, זה.. משהו אישי." הילדה משכה באפה וקמה על רגליה. "אל תדאגי, אני בסדר גמור." היא מתחה את פניה בחיוך עקום וישרה את גלימתה.

"מי זה "הם"? אל תפחדי, אם מישהו פגע בך את חייבת לפנות לפרופסור דמבלדור-"

"לא!" היא פלטה בכעס והעבירה את ידה בתנועה חדה דרך סבך שערותיה. "אני... אני פשוט רבתי עם חברה, זה הכל."

עמנואל הביטה בה בחשד, "את בטוחה כי-"

"כן, כמו שאמרתי, סתם ריב טיפשי. אני חייבת לחזור עכשיו, כבר מאוחר. ביי." היא פלטה ובלי לומר יותר מילה, יצאה במהירות מהשירותים. עמנואל משכה בכתפייה ויצאה בעקבותיה למסדרון האפל.

ההתנהגות של הילדה היתה ללא ספק מוזרה היא חשבה בשעה שירדה במדרגות המובילות לחדר המועדון שלה. אבל מה אני יכולה לעשות? עמנואל לא התכוונה ללכת לפרופסור דמבלדור והגיד לו כי פגשה בילדה שנראתה לה במצוקה בזמן שחזרה מטיול לילי אסור בהוגסמיד, אחרי שהיא ובלק נתנו אוכל לגורי זאבים אי שם בשולי כפר הקוסמים.

העצים באח עדיין רחשו והתפקעו, נאכלים לאט על ידי הלהבות חסרות הרחמים. עמנואל כמעט התפתתה להתכרב באחת הכורסאות ליד האש ולהישאר שם עד עלות השחר, רק היא והקולות שבקעו מן האח. אבל אז, היא ידעה שמישהו ימצא אותה בבוקר בבגדים מקומטים ושיער מלא קשרים ויבין שהיא... עמנואל נאנחה בכעס, אנדריאה ואורליה, הן בטח שמו לב שהיא לא חזרה בערב. למרות שבימים האחרונים היא יכלה להישבע שההצקות שלהן פחתו, אולי בזכות החברה המעצבנת שלהם חשבה עמנואל, היא תמיד קוראת להן לחדרה בזמן האחרון, אולי לנסות מסיכת יופי חדשה מצואת היפוגריפים.

עמנואל פסעה בזהירות לתוך חדרה, נזהרת לא לעשות יותר מדי רעש. הנחירות שבקעו ממיטותיהן של אנדריאה ואורליה העידו על כך ששתיהן שרויות בשינה עמוקה. עזאזל, שגם הוא ישן מכורבל בסלסלתו החדשה פקח את עיניו ובירך אותה ב'מיאו' צרוד. עמנואל מיהרה להשתיק את החתלתול וטיפסה בעייפות על מיטתה. מודה על כך שגוש הפרווה השחור העדיף לישון הלילה על רגליה ולא על ראשה כמו בימים האחרונים, היא משכה את הסמיכה הרכה עד אוזניה ונרדמה.

* * *

"איימי! חכי!"

עמנואל סובבה את ראשה בעייפות, היא לא ראתה הרבה דרך הסדקים הצרים שעוד אתמול היו עיניה אבל את הנערה הבלונדינית שנופפה בפראות בשתי ידיה היה מאוד קשה לפספס. "בוקר טוב, מצטערת שלא ראיתי אותך, אני הולכת להירדם כל רגע." עמנואל הניחה את המגש עם האוכל על השולחן הקרוב והתיישבה.

"אני רואה שלא ישנת הרבה בלילה." אליזבת' התיישבה לידה והניחה לפנייה חבילה קטנה עטופה בנייר לבן.

"משהו כזה." עמנואל הביטה בסקרונות בחברתה שהוציע עוגיות מוזרות בצבע כתום מזעזע מהחבילה הקטנה.

"עוגידלעת." הסבירה אליזבת'. "המצאתי דרך להפוך מיץ דלעת לעוגיות. רוצה אחת?" היא הושיטה לה עוגייה כתומה בצורת כוכב.

"זה מלוח!" פלטה עמנואל, שכמעט נחנקה מהעוגייה הארורה שהייתה מלוחה יותר מהמאכל המוזר ההוא שהאגריד הציע לה פעם. "למה לכל הרחות עוגיות שעשויות דלעת מלוחות?"

"מצטערת, החומר שעוזר למצק את הנוזלים גורם למליחות ועוד לא הצלחתי להבין איך לנטרל אותו, או לפחות להפוך את טעמו לקינמון אבל אני עובדת על זה." אליזבת' חייכה בהתנצלות. "רוצה עוד אחת?"

עמנואל עיוותה את פנייה, "אני אוותר הפעם, אולי כשתצלחי... להפוך אותן לאכילות."

"כרצונך." אליזבת' משכה בכתפייה ולקחה עוגייה נוספת מהחבילה. "אז, עדיין לא סיפרת לי מה עשית אתמול בלילה."

"אני אר.. תגידי, את מכירה את הילדה הזאת?" בנסיון נואש להחליף נושא עינייה של עמנואל התמקדו בדמות הדקיקה שהתיישבה לא רחוק מהם ליד השולחן של רייבנקלו.

"לינדסי מילר?" שאלה אליזבת' והביטה בילדה אדומת השיער אליה התכוונה עמנואל. "כן, היא תלמידת שנה ראשונה. למעשה אני חושבת שהוריה עובדים ב'הנביא היומי', אמה כתבת חדשות אם אני לא טועה ואביה צלם. למה את שואלת?"

עמנואל לגמה ממיץ הדלעת ושקלה היטב את אשר רצתה להגיד. היא לא רצתה לחשוף את סודה של הילדה, במיוחד אם היה כה טיפשי כמו שהיא נתנה לה להאמין. "היא נראית לי... מוטרדת ממשהו, חשבתי אולי יש לה בעיות כלכליות במשפחה או משהו. " אמרה עמנואל לבסוף. תלמידת רייבנקלו הצעירה אכן נראתה אפילו לאור היום כמו מישהי שזקוקה לעזרה מסוג כלשהו; בגדיה, למרות שהיו נקיים ומגוהצים, היו לבושים ברישול וכך גם שיערה. עיגולים שחורים שבלטו על רקע עורה החיוור העניקו לה מראה רדוף, לא מתאים בעליל לילדה בת אחת עשרה.

עמנואל היתה מוכרת עם התופעה, ההתרחשויות בשנים האחרונות שהיו קשורות ישירות או בעקיפין לעלייתו של זה אשר אין לנקוב בשמו גרמו להרבה משפחות להישאר חסרות כל, נאבקות עבור כל פת לחם מאובן בפחי הוגסמיד. פרופסור דמבלדור, כך ידעה עשה הכל על מנת לעזור לתלמידי הוגוורטס הנזקקים, היו אפילו שמועות כי הקוסם הזקן סידר למספר משפחות חדרים בפונדק ראש החזיר, המקום לא היה מפואר במיוחד, אך עבור אלה שנאלצו לעבור את החורף ברחבות גם זה היה משהו. משרד הקסמים יצא בהזהרות כי 'הכל תחת שליטה' וטען כי עזרה מיידית תינתן לנזקקים, כולל דיור זמני והלוואות מטעם גרינגוטס.
הנביא היומי זעק אחרת: "משרד הקסמים מבטיח הבטחות שוא!, שחיתות במשרד הקסמים! הם ממנים נשפי פאר בזמן שילדנו רעבים למזון! כותרות אלה וגרועות יותר הופיעו מדי יום בעיתון. כמובן שהכתבות בסגנון זה נשכחו בין כותלי הוגוורטס הרבה יותר מהר מהכתבות שדיברו על התוצאות של משחק קווידיץ' האחרון. אחרי הכל, הוגוורטס היתה בועה שהעניקה אשליה של חיים במימד אחר. בהוגוורטס, מעולם לא היה חסר אוכל או מיטה חמה. אותם תלמידים שמשפחותיהם ניזוקו באופן ישיר היו עדיין מיעוט זוטר.

"לא, אני לא חושבת שהמשפחה שלה נקלעה לקשיים." אמרה אליזת'. "למרות שאני מסכימה איתך, היא ניראת לי מדוכאת. אולי כדאי שאדבר עם הדודה שלי, מה את חושבת?"

"לא. אני לא חושבת שיש בכך צורך בינתיים. אולי היא פשוט עוברת תקופה רעה או משהו כזה." אמרה עמנואל והסירה את עיניה מלינדסי אחרי שזאת העניקה לה מבט מאיים.

"אולי את צודקת." אליזבת' ניגבה את פיה במפית והניחה את הכוס הריקה על השולחן. "בכל מקרה, אני חייבת ללכת. יש לי המון שיעורים להכין, שלא לדבר על העוגיות האלה... אני הבטחתי לעצמי שאסיים לנטרל את הטעם המלוח עד יום שני, ומכיוון שהיום שבת לא נשאר לי יותר מדי זמן, נכון?"

"צודקת. אני חושבת שאצא קצת החוצה, יש היום שמש בחוץ לשם שינוי." עמנואל התרוממה מהכיסא וניערה את הפירורים שדבקו בגלימתה.

"אולי אצטרף אלייך מאוחר יותר." אמרה אליזבת'. "בכל מקרה, אם תחליטי לעזור לי לטעום את העוגידלעת אני בדירה, אוקיי?"

"בסדר, אני אזכור." עמנואל צחקה ופנתה ללכת לכיוון היציאה מהאולם הגדול. שום דבר בעולם לא היה יכול לגרום לה לטעום שוב מהעוגיות הנוראיות הללו.

עמנואל הביטה על השלג הצחור שכיסה כל סנטימטר אדמה מחוץ לטירה, מחר היום הגדול, היא חשבה בעצב. הסייחים כבר גדולים מספיק על מנת להסתדר בעצמם ולפי המכתב של האגריד תאריך שחרורם נפל על יום ראשון בבוקר, כלומר מחר. עמנואל עשתה את הדרך המוכרת לבקתת העץ הקטנה על מנת להעביר את הזמן בחברת שני היצורים להם הקדישה דקות כה ארוכות מחייה בשנה וחצי האחרונות.

השלג חרק מתחת למגפיה, משאיר רצועת עקבות ארוכה מהטירה ועד בקתת העץ של האגריד. לפי המכתב ששלח האגריד לפני מספר ימים, עמנואל ידעה כי הוא יחזור רק לקראת שחרור הסייחים - מחר בבוקר, ולכן ללא היסוסים מיותרים היא פתחה את שערו החורק של החצר ונכנסה פנימה. בראוני, נרגש לראותה, הוציא את ראשו הזהוב מן האורווה ובירך אותה בצהלה נלהבת. עמנואל פתחה את דלתות האורווה, מאפשרת לשני חדי הקרן הצעירים לשעוט החוצה ולדהור סביב החצר. הם אכן גדלו... היא חשבה בעצב בזמן שהסייחים חקרו באפם העדינה את גינת הירקות של האגריד. הגינה הקטנה היתה צפופה מדי לשני חדי קרן, עמנואל הבחינה בכך בפעם הראשונה מאז שראתה אותם, קטנים ומורעבים לפני זמן לא רב.

העולם בחוץ צופן בתוכו כל כך הרבה סכנות, במיוחד לשני יצורים עדינים כאלו. עמנואל הביטה בשניהם מביטים מעל הגדר של הגינה לעבר העצים שהפרידו בין שטחי הוגוורטס ליער האסור. היא תמהה האם הם מבינים לגמרי את הסכנה הכרוכה בלהיות חופשיים, את סכנת המוות שתרחף מעל ראשם בדמותו של עוף דורס... אך עמנואל ידעה גם ללא ספק כי אפילו אם לא היתה ניתנת להם ההזדמנות לבחור, הם היו עוברים בקפיצה קלילה את הגדר הישנה אפילו אם היא והאגריד היו מנסים להחזיק אותם בכח.

ואולי, חשבה עמנואל, פרופסור מאגנוס לא לגמרי צדקה בטענתה כי העולם בחוץ יביאו איתו רק גאולה. הוגוורטס, כחממה גדולה תפתח את שעריה בעוד מספר חודשים ותאפשר לעשרות תלמידים לזרום לתוך העולם הקר והמנוכר, ולא יהיה יותר פרופסור דמבלדור שישמור עליהם מכל רע.

היא ניעורה ממחשבותיה למשמע צהלה רמה וחריקת שער. היא התרוממה מחבילת החציר עליה ישבה וסקרה את הגינה. הדבר הראשון שהבחינה בו היה בראוני, מתהלך בתנועות מאיימות הלוך ושוב מול השער, צוהל ומניד את ראשו הזהוב מצד לצד. מאחורי השער, הבחינה בדמות העומדת ללא ניע ומביטה בחד הקרן.

עמנואל לא הצליחה להבחין מהמקום בו ישבה מי היה האדם, אך ניכר היה בסייח כי הוא לא חיבב אותו כלל וכלל. אינסטינקטיבית, היא הניחה את היד הימנית על השרביט שבכיסה וניגשה לראות מקרוב מי היה האורח.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.