"צל"
פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 12: "הכוכב הנוצץ ביותר"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.

"רגולוס?" עמנואל נעצה את עיניה בנער שניצב מטרים ספורים ממנה. היא לא פתחה את שער החצר, ובמקום זאת, לפתה אותו בהתגוננות.

"זהו שמי." הוא חייך חיוך רחב והתקרב מספר צעדים כמבקש להיכנס פנימה, לתוך החצר. "מה קרה? את לא הולכת לתת לי להיכנס?"

"אה, לא. מצטערת, האגריד לא מסכים שיכנסו לכאן אנשים זרים." עמנואל הביטה בנער המשונה אותו מעולם לא חיבבה. כעת, כשעמד קרוב כל כך אליה, גם הבינה מדוע. עיניו, בתכלת זכוכיתית וחסרת חיים, נותרו חלולות וחסרות הבעה, אף על פי שחציים השני של פניו היה מתוח בחיוך. בדיוק כמו הבובות המשונות שאביה נהג לאסוף. עמנואל מעולם לא הצליחה לשכוח את אוסף הבובות המוזר שאביה קנה בכסף רב והעמיד בארון מיוחד בחדר העבודה שלו. אותן בובות הביטו בה בעיני הזכוכית שלהן, שהיו חסרות כל רגש או הבעה – וחייכו. הן תמיד חייכו: חיוך קר ומפלצתי שרק בובות חרסינה יכולות לחייך. כילדה קטנה, התעוררה עמנואל כמעט כל לילה מסיוטים נוראיים בהם בובות חרסינה נטולות הבעה מנסות לחבק אותה. ועכשיו, רגולוס בלק הביט בה באותה הדרך בדיוק, באותן עיניים שקופות, מרהיבות וחסרות חיים.

"אל תגידי לי שאת נותנת לטיפש הזה להגיד לך מה לעשות. הוא בור חסר השכלה שעובד בשבילך. את זו שצריכה להגיד לו מה לעשות. עובדת פה כמו בוצדמית-"

"האגריד לא עובד בשבילי, הוא עובד בשביל פרופסור דמבלדור," אמרה עמנואל בקור, עדיין מחזיקה בכח בשער הכניסה. "רצית משהו? כי לי, בניגוד אליך, יש דברים לעשות."

רגולוס צקצק בלשונו, "אני במקומך לא הייתי מתחצף." הוא התקרב עוד יותר ונעמד סנטימטרים ספורים ממנה. רגולוס היה נמוך מסיריוס וצנום יותר, אבל עדיין היה גבוה מעמנואל בחצי ראש לפחות. "במיוחד במצב בו את נמצאת – אם את יודעת למה אני מתכוון."

"לא, אני לא יודעת למה אתה מתכוון. תשמע, יש לי באמת דברים חשבים לעשות כרגע ולכן אני אשמח אם פשוט תגיד לי למה באת-"

"כן, אני בטוח שיש לך." הוא קרץ וגיחך לעצמו. "אבל אל תשכחי, לטירה הזאת יש עיניים ואוזניים. את לא יכולה לצפות ש... הסוד הקטן שלך יישאר סוד עוד הרבה זמן."

לחרדתה, עמנואל הרגישה כיצד הדם אוזל מפניה. הדבר האחרון שרצתה היה להראות למנוול הקטן שהיה לה משהו להסתיר. "על איזה סוד אתה מדבר? אין לי שום סודות, ואם באת לפה להטריד אותי מתוך שעמום, אני מציעה לך לוותר מראש. אני לא הולכת לשתף פעולה."

הוא משך בכתפיו בחוסר עניין. "אם כך, את לא מתנגדת שאני אלך לסוורוס ואספר לו שאת ואחי היקר מסתובבים בלילה מרלין יודע איפה – כל הלילה אני מוכרח לציין. הו, אני בטוח שהוא ישמח לשמוע את כל הפרטים."

"איך אתה?-"

"זה לא משנה איך אני יודע," הוא הודיע, הפעם בטון רציני יותר. "מה שאת צריכה לדעת זה שאני יודע ואני לא אהסס לספר הכל לסוורוס."

"אז למה אתה כאן ?באת להודיע לי שאתה הולך לספר לו?" עמנואל הרגישה שלא זו לא הסיבה בגללה הוא הופיע. רגולוס רצה משהו, היא היתה בטוחה בזה, וקור עז הציף את איבריה. בניגוד לסיריוס, רגולוס בלק היה איום שיש להתחשב בו. הוא אמנם היה ילדון בן חמש-עשרה, אבל בעמדת היורש לבית משפחת בלק, ועם אותן עיניים קרות וחלולות שלו, עמנואל ידעה כי לפניה ניצב אדם שיש לחשוש ממנו. היא לקחה נשימה עמוקה, והתבוננה בנער הרזה.

רגולוס טלטל את ראשו. " אם את חושבת שיש לי עניין בלהיות המרגל הסודי של אחיך כנראה שאת לא מעריכה אותי מספיק," אמר בקור. "באתי כי אני מעוניין בעסקת חילופין."

"במילים אחרות, באת לסחוט אותי." עמנואל נעצה בו מבט קפוא.

רגולוס משך בכתפיו. "אם ככה את רוצה לקרוא לזה."

עמנואל הרגישה צורך עז להגיד לשרץ הנבזי לקחת את עצמו ולהסתלק משם כמה שיותר מהר. עם זאת, החיים בצילו של סילביוס סנייפ לימדו אותה להריח ריקבון ממרחק של קילומטרים. היא ריסנה את עצמה אם כן, והתכוננה להשיב לרגולוס." מה אתה רוצה?"

"אותך."

"אותי?" היא חשקה את שפתיה. "אם אתה אפילו מעלה בדעתך ש-"

"תירגעי, בסך הכל אני מבקש לילה אחד-"

"אני לא רואה איך-"

"של נשף יום האהבה. אני רוצה שתלכי איתי לנשף," הוא הודיע.

"אני חושבת שאוותר," אמרה עמנואל, לא מסתירה את תחושת הגועל שהציפה אותה. "כבר יש לי תוכניות."

רגולוס היה אמנם אחד הנערים הנאים ביותר בהוגוורטס, אבל הוא היה, בנוסף לכך, אחד המוזרים והנבזיים. היא נזכרה בפעם הראשונה שפגשה אותו, לפני חמש שנים לאחר טקס המיון:

"רגולוס בלק!" קראה פרופסור מקגונגל בשעה שעשרות ילדים זבי חוטם הצטופפו באולם הגדול. עמנואל הופתעה לגלות כי רגולוס, בניגוד לאחיו, היה מופנם ו... מוזר מעט. מצנפת המיון הכריזה כי רגולוס בלק הולך ל-סלית'רין!!! והילד בעל העיניים הריקות התיישב ליד סוורוס, לא הרחק ממנה. אחיה, שגילה בו עניין מועט בלבד, אמר לה לאחר מכן שהילד נראה לו דפוק בדיוק כמו שאר המשפחה שלו. את עמנואל זה לא הפתיע. בתחילת שנתם השביעית, לעומת זאת, גילתה כי רגולוס בלק מסתובב יותר ויותר עם אחיה וחבורתו.

"את לא צריכה לענות לי עכשיו," רגולוס עשה תנועת ביטול בידו. "מחר, אחרי ארוחת הערב, במגדל האסטרונומיה," הודיע בקול ענייני ופנה ללכת. "אה, ואני מציע שלא תתכני ללבוש אדום לנשף. אני שונא אדום."

"בן-אלף," סיננה עמנואל כשרגולוס הפך לנקודה שחורה על רקע השלג הלבן. לרגע התעורר בה רצון ללכת ולספר הכל לסוורוס בעצמה, אבל אז היא נזכרה בתגובתו של אחיה בפעם האחרונה שהם דיברו על העניין, והרעיון התחיל להראות לה מטופש ביותר. סוורוס היה מקים מהומה וגורם לכך שיסלקו אותה מהבית – שלא לדבר על הנזקים הצפויים בעקבות העימות המתבקש עם סיריוס.

עמנואל סיימה להאכיל את הסייחים ולנקות את האורווה, ועזבה אותם בידיעה הכואבת שזאת כנראה הפעם האחרונה שתראה אותם.

* * *

הרוח הקפואה חדרה בקלות בעד הגלימה הדקה שעטפה את גופה של עמנואל. היא לא אהבה להתעטף בהרבה בגדים בזמן שעפה: הם הפריעו לה להרגיש חלק מהרוח. כל אחר הצהריים בילתה עמנואל בספרייה, שקועה בספרים ושיעורי בית. לפחות, הסיחו המטלות את דעתה מדברים אחרים. אליזבת' קפצה למספר דקות וניסה לשכנע אותה לעשות דבר מה – עמנואל לא הצליחה להזכר מה בדיוק. היא התנערה ממנה בתירוץ כי עליה לעשות שיעורי בית והמשיכה לבהות בספר השיקויים שלה מבלי שתצליח לקרוא אפילו מילה אחת. לקראת הערב, לקחה את עזאזל ואת הקלינסוויפ בו לא נגעה כבר שבוע, ויצאה לעבר מגרש הקווידיץ' השומם.

הפעם, הניחה את השרביט במרכז המגרש, במקום בו לא ילך לאיבוד. עמנואל הסבירה לחתלתול במדויק מה עליו לעשות במקרה ותקרא בשמו (לילל כמו שהוא עושה כאשר הוא מבחין בקופסת טונה) ואמרה לו כי עליו להשאר ליד השרביט ולא לזוז מהמקום. עזאזל השיב לה ב-'מיאו' קצר וזחל לתוך ילקוט בית הספר שלה.

הרוח שרקה ויללה בזעם, גורמת לעמנואל להיצמד חזק יותר לידית המטאטא המלוטשת. היא אהבה את הריקנות הזאת; הריקנות שהשתלטה עליה בכל פעם שניתקה את רגליה מהאדמה. אולם השפעת האדרנלין היתה קצרה – הוא התפוגג לאיטו ואיפשר למחשבות הטורדניות להתגנב חזרה למקומן הרגיל. עמנואל ריחפה גבוה מעל האדמה, מביטה בפליאה בכוכבים שהביטו בה מתוך המסך השחור של השמים.

"עמנואל סנייפ!" נשמע קול מוכר מאחוריה. "מה את חושבת שאת עושה גברת צעירה? לעוף בחושך זה לא בטיחותי!" הקול היה דומה באופן מחשיד לקולה של פרופסור מקגונגל.

עמנואל קפאה על מקומה, נאבקת קשות שלא לאבד את אחיזתה במטאטא המרוץ ולהחליק מהקלינסוויפ.

"בלק! אתה משוגע?" פלטה עמנואל בקול חנוק אחרי שהצליחה לנשום שוב. "הייתי יכולה ליפול!"

"הייתי תופס אותך." הוא חייך. "בכל מקרה, זה באמת מסוכן לעוף בחושך, במיוחד במזג אויר כזה."

עמנואל גלגלה את עיניה. "אתה לא הבן אדם המתאים להרצות לי על סכנה." היא לא היתה יכולה שלא להביט בקנאה בהקלות בה שלט סיריוס במטאטא שלו- במיוחד בביטחון העצום שהפגין. למרות שידעה לעוף לא רע, עמנואל מעולם לא הצליחה לשבת על המטאטא בביטחון מלא. היא לא הצליחה לשכח את העובדה כי מתחתיה מטרים רבים של נפילה. סיריוס, לעומתה, נראה היה כאילו הוא מרחף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע.

"היית יכולה ליפול, אף אחד לא היה מוצא אותך בשלג את יודעת. היית שוכבת בשלג עד שהיית מכחילה, ורק החתלתול המסכן שלך היה יושב לו ומילל, זנבו הקטן קפוא לגמרי-"

"די, אני הולכת לבכות. וברצינות, אני יודעת לעוף מספיק טוב, זה בסדר." עמנואל נחתה בזהירות על הקרקע ושפשפה את ידיה זו בזו. "אני מקווה שיש לך תירוץ טוב לעובדה שאתה פה. אתה יודע שאני לא אוהבת כשעוקבים אחרי."

"היה לי משעמם אז הלכתי לחפש אותך." הוא משך בכתפיו. "לא היית בשום מקום בטירה ולא אצל האגריד, אז ניחשתי שאת כאן."

"ואתה חושב שאני אצליח לשעשע אותך?" שאלה עמנואל ותחבה את עזאזל הרוטן מתחת לכנף גלימתה.

סיריוס משך בכתפיו וחייך. "אני מאוד מקווה."

עמנואל נאנחה "אתה תמיד חושב רק על דבר אחד?"

"לא, מה פתאום! יש בדיוק שני דברים שאני חושב עליהם, וזה פי שניים יותר ממה שאת מוכנה לתת לי קרדיט."

"באמת?"

סיריוס הנהן. "כן, בהחלט. קווידיץ' ואוכל."

שניהם לא הפסיקו לצחוק עד שעמנואל עצרה לפתע. "אתה ממהר לחזור לטירה?" שאלה בהיסוס.

"לא ממש. אני מתכוון ללכת להאכיל את הגורים אחרי ארוחת הערב, אבל עד אז... את לא רוצה לחזור? ארוחת הערב מתחילה עוד מעט."

"לא, אני... אתה לא חייב להצטרף אלי, אני... אני חושבת שאני מעדיפה להישאר קצת בחוץ." עמנואל נעצה את מבטה בחרטומי נעליה.

"יש סיבה מיוחדת?" הוא נעץ בה מבט חודר.

עמנואל משכה בכתפיה. "אין לי חשק לחזור, זה הכל."

סיריוס הצביע בשרביטו לעבר המושבים שהשקיפו על המגרש וסימן לעמנואל לבוא אחריה. הם טיפסו לאחד המושבים הגבוהים ביותר, נזהרים שלא להחליק על שכבת הקרח הדקה שכיסתה את המדרגות.

עמנואל ניערה את השלג מהמושב והתיישבה, מביטה בחולמניות לעבר הכוכבים שהיו תלויים על שמיכת השמיים כמו נורות חג מולד.

"למה בעצם אף פעם לא ניסית... את יודעת, להתקבל לקבוצת הקווידיץ'?" סיריוס היה הראשון ששבר את מעטה הדממה.

"אתה יודע שלא היו מקבלים אותי. שנים שלא היתה נערה אחת בקבוצה של סלית'רין."

"זה בגלל שאף אחת לא באמת ניסתה. הכי קל זה לוותר מראש, לא להצטרך להתמודד עם כל הקשיים."

עמנואל טלטלה את ראשה בייאוש. "אני לא ציפיתי שתבין."

"זה לא הוגן, אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך." סיריוס נאנח ונשען אחורה על המושב. "אני פשוט לא מבין אנשים שמוותרים בקלות כזאת על החלומות שלהם."

"אתה לא יודע כלום על החלומות שלי," עמנואל אמרה בשקט. "אתה חושב שלשחק בקבוצת קווידיץ' היה הופך אותי למאושרת יותר?"

"חשבתי שאת אוהבת לעוף. אני לא עיוור. אני ראיתי אותך נוכחת בכל משחק קווידיץ' עוד מהשנה הראשונה."

"אני יודעת." עמנואל נאנחה וליטפה את ראשו הצמרירי של עזאזל. "אני אוהבת לעוף. מאוד אפילו. ואני אוהבת לצפות במשחקי קווידיץ', ללמוד מהם, אפילו לדמיין שאני שם, רודפת אחרי הסניץ' ומביאה תהילה לבית שלי. אבל זאת רק פנטזיה. פנטזיה שאני לא רוצה להגשים. כשהייתי קטנה... " היא לקחה נשימה עמוקה, "תמיד רציתי לברוח, להירדם בלילה ובבוקר למצוא את עצמי מתעוררת במיטה עם מצעים לבנים... חיים אחרים של מישהי אחרת, אפילו מוגלגית." היא השתתקה לרגע ואז המשיכה: "בכל לילה הייתי יושבת על אדן החלון ומביטה בכוכבים. הבטחתי לעצמי שאני אלמד לעוף יום אחד ואז... אז אני אעלה על המטאטא ואני ארחף גבוה בשמיים ואבחר את הכוכב הנוצץ ביותר ו-"

"ולא תצטרכי יותר לחזור הביתה לעולם."

"כן, משהו כזה." עמנואל חייכה. "אני לא רוצה לשחק בקבוצות קווידיץ' ולזכות בנקודות- אני פשוט רוצה לעוף." היא הביטה בשמיים, לוכדת במבטה את 'אברק' – הכוכב הנוצץ מכולם.

עמנואל העתיקה את מבטה לסיריוס, שבהה בשקט בשכבת הקרח הדקה שכיסתה את המושב לפניו. טיפות מים זעירות ניתקו מהקרח ונפלו ברכות על הבטון הקפוא. "אבל ככל שמתבגרים," הוא אמר לבסוף, אוסף את ברכיו אל גופו, "מבינים, כמה שלא ננסה לברוח... התהום תמיד תהיה שם.. וכשמוציאים את היד מהאש היא ממשיכה לכאוב עוד הרבה זמן. לפעמים נראה שהכאב הזה אף פעם לא יעבור, הוא יישאר שם. לוודא שלא נשכח ונחלים."

"אולי אנחנו אלה שלא נותנים לו לעבור." אמרה עמנואל, ממוללת קווצת שיער ערמוני סביב אצבעה. "אנחנו מתרכזים בעבר במקום לראות קדימה... ללכת הלאה." היא קימטה את מצחה. "הצללים ניזונים מחוסר הביטחון שלנו... מהשנאה העצמית." היא ראתה את הצללים מתגנבים לעיניו של סוורוס יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה, כמו להבות אפורות שאוכלות כל מה שחי ושמח. אותם צללים ריצדו כרגע בעיניו של סיריוס. עמנואל פחדה מהצללים האפורים האלה; היא פחדה כי בסופו של דבר יצליחו הצללים במלאכתם וישאירו את העיניים ריקות וחלולות כמו שתי פיסות זכוכית. כמו עיניו של רגולוס בלק.

"את מתחילה להישמע כמו הדוד שלי- אלפרד." סיריוס עיקל את שפתיו בחצי חיוך.

"אני מצטערת, לא-"

"אל תצטערי, הוא אחד הקוסמים החכמים ביותר שאני מכיר." סיריוס חייך למראה ההבעה המבולבלת על פניה של עמנואל. "הוא... שונה," אמר סיריוס נושך את שפתו התחתונה. "הוא לא מדבר הרבה, עם שאר בני המשפחה, זאת אומרת. אני חושב שזאת הסיבה שהוא עדיין לא... נמחק."

"נמחק?"

"כן, בלק שלא עומד בסטנדרטים של המשפחה נמחק מיידית מהעץ המשפחתי ולא נחשב יותר לבן משפחה. למעשה, הוא מפסיק להתקיים מבחינתם."

"אתה...?"

"כן, ניחשת נכון. לפני שנתיים כשסוף סוף ברחתי מהבית. הם לא מתקשרים איתי מאז." סיריוס העניק לה מבט עקום. "לא שאני מצטער על זה, זה גם ככה לא היה תענוג גדול לקבל צרחנים מאמא שלי על כך שאני מסתובב עם 'האנשים הלא נכונים.' בכל מקרה, הדוד אלפרד... אני תמיד אהבתי לדבר איתו." סיריוס נאנח, "לצערי הוא אף פעם לא התגבר על המוות של הבן שלו, קרלוס. קרלוס לא הספיק לחיות הרבה זמן.... פחות משנתיים. מאז, הדוד אלפרד בקושי עוזב את האחוזה, מאשים את כל העולם במה שקרה לילד. שלחתי לו עשרות מכתבים אבל הוא עדיין לא ענה לאף אחד מהם."

"אני מצטערת." עמנואל מצאה את עצמה לוקחת את ידו, מנסה לספוג קצת מחומו של סיריוס או אולי להציע את שלה כנחמה. כמו הכוכב הזוהר ביותר, גם סיריוס עורר בעמנואל את הרושם שאם רק תוכל להניח עליו את אצבעותיה; אם רק תושיט את ידה ותיגע בזוהר הנצחי שלו – אולי, רק אולי, תזהר גם היא באותו הברק. אולי גם היא תהפוך לשלמה ומאושרת.

עכשיו, לעומת זאת, הכוכב היה כבוי, ועמנואל פחדה; פחד קמאי של ילדה בת חמש שראתה את הכוכב שלה, שבלעדיו אין יותר תקווה, דוהה ונעלם אל תוך השמים השחורים. אלא שהכוכבים היו תלויים גבוה בשמים, רחוק מכדי לגעת בהם – רחוק מכדי שתוכל להגיע אליהם ולתקן אותם אפילו על גב המטאטא שלה. היא מצאה את עצמה מתבוננת בנער שישב לצידה, עם פחדים שהיו אמיתיים מאוד – לא פחות משלה, והביט בה באותן עיניים רדופות צללים שגרמו ללבה להתכווץ. ובכן, אולי זרועותיה לא היו ארוכות מספיק על מנת להשיב את האור לכוכב מרוחק, אבל הן היו מספיק ארוכות להגיע לנער שישב מכורבל בעצמו על ספסל קפוא.

"זה בסדר," השיב סיריוס והידק את אצבעותיו סביב ידה הקפואה של עמנואל.

בדקות הבאות ישבו שניהם בדממה מוחלטת, מקשיבים לרוח השורקת ולמים הנופלים על הבטון. עמנואל כמעט הרגישה טיפשית – לחוש אושר פשוט ולא מוכר; להתעלם לחלוטין מהסכנה המרחפת סביב ראשה כמו ענן שחור; להתעלם מחוסר השליטה שהרגישה. עם זאת, היא לא חשה ולו רצון קלוש ביותר לקום ולעזוב.

"את מחייכת," קבע סיריוס.

"אני יודעת, טוב לי." היא כמעט ופלטה תשובה מתחמקת כהרגלה, אבל משהו עצר בעדה. הצורך להתחבא מאחורי מילים עוקצניות וציניות התפוגג כמו ערפל של חורף.

סיריוס חייך והעביר את אצבעותיו בשיערה שהיה פרוע מהרוח, מבריש קלות את לחיה הקרה. "גם לי."

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.