ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 13: "חופש וצפרדע משוקולד"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

עמנואל בהתה בשמיים, מציירת בדמיונה את הקוים המחברים בין הכוכבים. היא וסיריוס ישבו בצורה כזו קרוב לחצי שעה, מביטים בשמי הלילה מבלי לומר דבר.

"...אז את רוצה להביא לי אותה עכשיו או מחר בבוקר?" קולו של סיריוס – שהמשיך לדבר אליה משך כל אותו הזמן – הגיע לאוזניה של עמנואל כאילו ממרחק.

"מה?" עמנואל מצמצה, מנסה להחזיר את עצמה למציאות.

"הגלימה שלי, היא עדיין אצלך," הוא אמר. "לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אני חושש שזה יעורר שאלות מיותרות."

"הו. אני שכחתי ממנה לגמרי." עמנואל נזכרה בגלימה החמה אותה השאיל לה סיריוס אמש. "אני חושבת שעדיף שאחזיר לך אותה מחר. המדריכים עדיין מסתובבים במסדרונות." היא חשבה לרגע ואז הוסיפה: "אתה יכול לבוא מחר לבקתה של האגריד? אנחנו משחררים את בראוני וקלופס ואני אוכל למסור לך את הגלימה שם."

"אתם משחררים אותם מחר?" סיריוס קימט את מצחו. "אני מנחש שזה לא יהיה קל... לתת להם ללכת."

"אין לנו ברירה." עמנואל נאנחה. "תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע." היא התרוממה ומתחה את איבריה הרדומים. "לפחות עכשיו אני יודעת שהם יהיו במקומם הטבעי, אתה יודע. חדי-קרן בחצר נעולה... משהו מאוד לא בסדר במראה הזה," היא אמרה בעצב.

* * *

עמנואל התיישבה על מיטתה וחלצה את נעליה. היא ניסתה להבין איך נתנה לעצמה לשכוח את התקרית של הבוקר; האולטימטום שהעמיד רגולוס בפניה. היא התנהגה בטפשות, כך החליטה. הרשתה לעצמה להתקרב לסיריוס כאילו דבר לא קרה, כאילו לא תצא עם אחיו לנשף בעוד חודש. עמנואל הניחה את רגליה היחפות על השטיח הצמרירי והוציאה את עזאזל מהתיק. היא הבינה כי אין טעם להכחיש: היא יכולה להעמיד פנים כמה שתרצה אבל רגולוס בלק צדק – לא היו לה הרבה ברירות. אפילו אם סוורוס לא ילך ויספר הכל לאביהם, לה, לעמנואל, הוא לא יסלח לעולם.

הבוקר הפתיע במזג אויר נעה יחסית לעונה זו של השנה. קרני השמש העקשניות הצליחו להזדחל אפילו לחלונות הנמוכים של מגורי סלית'רין, צובעות את הכסף והירוק של הקירות בזהב. השעון המעורר הקטן השמיע סדרה של צלצולים ונדם אחרי שיד עייפה הצליחה להשתיק אותו. עמנואל פקחה באיטיות את עיניה, ממצמצת נוכח האור הבהיר שנשפך מהחלון. היא גירדה מעצמה את עזאזל, שנמרח על צווארה כמו צעיף, והתרוממה מהמיטה.

מיטותיהן של אנדריאה ואורליה היו ריקות – לא מפתיע בהתחשב בעובדה כי יציאה להוגסמיד התקיימה בסוף השבוע הנוכחי ורבים מהתלמידים נהגו לצאת מוקדם יותר על מנת להספיק ולקנות את הממתקים הטובים ביותר בדובשנרייה.

עמנואל התלבשה במהירות ותחבה את גלימתו של סיריוס (שלמזלה היתה זרוקה מתחת למיטה הרחק מעיניהן החטטניות של אנדריאה ואורליה) לתיק. עזאזל, שסיים לאכול וכעת היה עסוק בניקיון יסודי של פרוותו השחורה, הביט בה במבט נרגז. עמנואל הניחה כי לחתלתול נמאס מהטיולים התכופים בתיק בית הספר שלה והניחה לו להשאר בחדר. אחרי הכל, סביר להניח כי אנדריאה ואורליה יבלו את כל היום בהוגסמיד ויחזרו רק לקראת הערב.

בארוחת הבוקר התכוונה עמנואל לשבת לצידו של סוורוס, איתו לא דיברה מאז סיפר לה על הקשר שלו עם אוונס, אבל גם הוא לא נראה באופק. היא סקרה את האולם הגדול בחיפוש אחרי פרצוף מוכר כלשהו ולבסוף התייאשה. המקום היה כמעט ריק לחלוטין להוציא מספר תלמידי שנה ראשונה ושנייה וכמה תלמידי רייבנקלו, שישבו אל שולחן הבית שלהם כשהם מוקפים בערימה של ספרים. היא הבחינה גם בילדה אדומת השיער בה נתקלה במסדרון רק יומיים קודם לכן. הילדה האדמונית ישבה מכורבלת בכיסאה ודקרה במזלג משונן את האוכל שלה.

* * *

השלג בחוץ החליף את צבעו והלבן הטהור של אתמול בערב הפך לחום מלוכלך כתוצאה מעשרות רגליים קטנות שכבר הספיקו להביא איתן את הבוץ משפת האגם. עמנואל פסעה לאיטה לאורך השביל המוליך לבקתתו של האגריד, כמנסה למשוך את הזמן. מרחוק כבר היה ניתן לשמוע את צהלת הסייחים ולראות בבירור את דמותו הגדולה של שומר הקרקעות.

הענק ניפנף לה נמרצות בידו הגדולה, גורם ללהקת ציפורים מפוחדת להתפזר לכל עבר. "אני רואה את הגעת פה לשחרר את הסייחים! זה טוב, בראוני וקלופס, הם כבר מחכים לך. ארר... אני הכנתי לנו תה, שיהיה לנו אחר כך... את יודעת, קר מאוד בחוץ ויש גם עוגיות- זה אני אפיתי."

עמנואל חייכה חיוך מאולץ וסירבה בנימוס. העוגיות של האגריד היו יכולות להתחרות בקלות עם העוגידלעתים המלוחים של אליזבת'.

האגריד ועמנואל הוציאו את הסייחים לחצר, מוודאים ששניהם מרגישים בטוב וכי פרוותם חלקה ומשית כרגיל. בראוני וקלופס התבוננו בהם במבט מנומנם ופנו כהרגלם לכרסם מהירקות שהציע להם האגריד. הזמן עבר לאיטו, גורם לעמנואל לתהות היכן לעזאזל נמצא סיריוס. מצד אחד, היא הודתה למרלין על כל דקה שנשארה לה לבלות בחברתם של הסייחים – מצד שני, עמנואל אמרה לו במפורש להתייצב ליד הבקתה של האגריד בדיוק בעשר על מנת שתוכל להחזיר לו את הגלימה. עמנואל התיישבה על הגדר, מניחה לבראוני לרחרח אותה בחיפוש אחר חתיכות סוכר אבודות.

"מצטער שאיחרתי! הייתי-" להפתעתה, סיריוס הופיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין, מתנשף וסמוק לחיים מהקור.

עמנואל השמיעה קריאת הפתעה לא רצונית שגרמה לבראוני להירתע ממנה ולצהול בכעס. "אתה בכוונה מנסה לקצר את חיי?" שאלה כשהיא קופצת מהגדר.

"מצטער." סיריוס העביר את אצבעותיו בשיערו וחייך בהתנצלות. "חשבתי ששמעת אותי נכנס."

"זה בסדר, אני מניחה שהייתי שקועה מדי במחשבות." היא הושיטה לו את את גלימתו שהיתה מונחת בזהירות בתיק, תוהה האם ישים לב לקווצות פרוותו השחורה של עזאזל שנדבקו אליה בזמן ששכבה מגולגלת מתחת למיטה. סיריוס, לשמחתה של עמנואל, לא הקדיש תשומת לב יתרה לגלימה. במקום זאת, דחס אותה ברשלנות לתוך התיק השחור שלו, שנראה כאילו התגלגל במשפחתו מדור לדור וכעת היה לא יותר מאשר אוסף חוטים שדבקו אחד לשני באמצעות קסם כלשהו.

"עכשיו אני יודעת מה אביא לך ליום הולדת." עמנואל הביטה ברחמים על פיסות הבד השחורות שנאחזו זו בזו בעקשנות מעוררת רחמים.

סיריוס שעקב אחר מבטה חייך חיוך מסתורי. "אבל את לא יודעת משהו נורא חשוב בקשר לתיק הזה," הודיע והביט בתיק במבט מבין. "זהו לא סתם תיק, את מבינה, התיק המסויים הזה מביא מזל," הוא אמר בבטחון.

"באמת?" שאלה עמנואל בספקנות מהולה בשעשוע.

"את לא מאמינה לי?" סיריוס אמר בטון נעלב. "אם כך אין לי ברירה אלה להדגים לך את כוחו העצום של ראלף."

"ראלף?" עמנואל פרצה בצחוק, "אתה קורא לתיק שלך ראלף?"

"מה רע בשם ראלף?" סיריוס זקף גבה.

"אין שום דבר רע בשם ראלף, סיריוס." עמנואל ניסתה ללא הצלחה מרובה להשתלט על צחקוקיה. "כשמדובר בכלב! או... או אוגר אפילו... או דג זהב! אבל... אתה... אתה קראת לתיק שלך ראלף?"

סיריוס אימץ את התיק אל חזהו, "איזה שם אחר אפשר לתת לתיק?"

עמנואל הניעה את ראשה "ארר אני לא יודעת, מעולם לא נתתי שמות ל...חפצים דוממים."

"ופה הטעות שלך. רק בגלל שהם לא יכולים לדבר את מניחה שאין להם רגשות!" סיריוס נופף באצבעו כפי שמטיפים לילד בן חמש ששבר אגרטל. "אני בטוח שאם את היית תיק לא היית רוצה לההשאר חסרת שם, נכון? בכל מקרה, כמעט שכחתי את העיקר." הוא הכניס את ידו לתוך התיק ונבר בו מספר דקות. "ועכשיו: מילת הקסם."

"הוקוס פוקוס?"

"תשובה נכונה!" סיריוס שלף מתוך התיק ("ראלף") צפרדע שוקולד. "אמרתי לך שזה תיק מזל, זכית בפרס הראשון!"

עמנואל הסמיקה בשעה שידו, שהיתה גדולה וחמה, נגעה קלות בידה הקפואה מקור. סיריוס עמד לומר משהו, אבל אז נשמע קולו של האריד שקרא להם להתחיל לזוז.

האגריד הלביש על הסייחים רתמות עדינות עשויות חבלים והם יצאו לדרך. עמנואל הובילה את הסייחים – אחד מכל צד – בזמן שהאגריד וסיריוס הלכו לצידה ודנו ברעיונות חדשים שיאפשרו לגורי זאבים לצאת לעצמאות. השלג חרק תחת רגליים ופרסות, משאיר רצועה ארוכה של עקבות אנושיים וסימני פרסה. עצים גבוהים, מחוסרי-עלים הזדקפו גבוה לשמיים, מעניקים ליער האסור מראה עצוב למדי לדעתה של עמנואל. היא תמיד אהבה לראות את העצים לבושים במעטה עשיר של עלים ירוקים; לא עירומים וחשופים לעיני כל, כמו נשמות נבולות וחסרות תקווה.

לאחר דקות ארוכות של הליכה האוירה נעשתה שקטה יותר. אם קודם לכן היה ניתן להבחין באדום חזה מתנקה על אחד הענפים או בסנאי אדמדם מקפץ בין ענפי העצים הגבוהים יותר,כרגע היה נראה כי החלק הזה של היער ריק מכל יצור חי.

ככל שהתקדמו נעשו העצים סבוכים יותר ויותר, יוצרים מענפיהם המפותלים מעין גג, עד שכמעט לא אפשר היה עוד להבחין עוד בשמיים. החלק הזה של היער היה קסום, כך סיפרו הספרים. המקום הזה אצר בחובו כמויות של קסם גולמי; מרבית היצורים ששכנו בו לא היו מוכרים לעולם הקסמים והאגדות טענו כי אף קוסם לא גילה עדיין את הסוד האופף את המקום. היה זה ביתם של חדי-הקרן הביישנים, של שדוני הלילה הערמומיים והפיות. באגמים הגדולים אשר היו חבויים רחוק אף יותר, חיה – לפי טענתה של ג'ורג'יה מקאנטי שהייתה חוקרת יצורי פלא ידועה – הידרה אמיתית; מפלצת נחשית בת תשעה ראשים.

קריאה חדה פילחה את דממת היער. היא הדהדה בין גזעי העצים, גורמת לשני הסייחים לצהול בעצבנות. עמנואל הרימה את ראשה והסתכלה סביב בניסיון לראות את היצור אשר השמיע את הקול. בהתחלה, לא ראתה דבר פרט לעצים הכהים שכיתרו אותה מכל עבר.

כאשר הבחינה לבסוף ביצור שהשמיע את הקריאה, קפא ליבה של עמנואל כאילו קסם אפל כלשהו פגע בו. על אחד הענפים, גבוה מעליה, ישבה ציפור ענקית והסתכלה עליה בשני עיניים צהובות כאבני ברקת שזהרו מבפנים. עמנואל לא ראתה הרבה נשרים בחייה. למיטב ידיעתה נשרים לא היו נפוצים בבריטניה וסקוטלנד והיו נדירים ביותר בחלק הזה של היבשת. משהו במראה השקט של הנשר הפריעה לה; אולי המבט שלו, מבט של מישהו המחכה להתרחשות מסויימת.

כעבור זמן מה מתח הנשר את כנפיו והמריא, חולף בין הענפים הסבוכים כאילו לא היו שם כלל. הוא המשיך לחוג באוויר שמעל לראשם של בני החבורה הקטנה, משמיע את קריאתו החדה מדי פעם בפעם. הסייחים, בתגובה, נעו בחוסר מנוחה על מקומם.

"ובכן, הנה פה מקום טוב לתת לקטנים ללכת," אמר האגריד ומחה את מצחו בידו הענקית.

הסייחים ניצבו במרכזה של קרחת יער קטנה, מביטים סביב בעיניים גדולות ונוצצות. עמנואל, כמו שאר תלמידי הוגוורטס, מעולם לא העזה לנדוד רחוק כל כך לתוך היער וגם היא, כמו בראוני וקלופס, סקרה את סביבתה בסקרנות. סיריוס גם הוא הביט סביבו במבט חולמני, כמו ילד שמצא את עצמו עומד על סף הדובשרייה בפעם הראשונה. עמנואל ניסתה לזהות את שמותיהם של השדונים הקטנים שהסתכלו עליה במבט שובב מבין הענפים. היו כל כך הרבה סוגים של שדונים בספר ה'טיפול בחיות פלא' שלה שעמנואל אף פעם לא הצליחה לזכור את כולם. כעת התחרטה על כך.

עמנואל הסירה בזהירות את הרתמות ושמה אותן בצד. בראוני, שהרגיש פתאום כי דבר לא מחזיק בו יותר, שאט קדימה ורץ בסיבובים עליזים סביב קרחת היער. עמנואל, האגריד וסיריוס צחקו שלושתם למראה הסייח המשתולל. בראוני הרגיש צורך להדגים את כישוריו הטבעיים ובילה את הדקות הבאות בריצה פראית לכל עבר תוך שהוא זורק את רגליו האחוריות באוויר. קלופס לעומת זאת לא זעה ממקומה. עמנואל הכירה את האופי הביישני והחשדן של קלופס אבל קיוותה כי תתפתה להצטרף לאחיה. הסייחה הביטה במבט מלא בוז בבראוני שעמד כרגע על שניים ונצמדה חזק אף יותר להאגריד ועמנואל. האגריד התחיל לחשוש כי הסייחה עלולה שלא לרצות להיפרד מהם כלל וניסה לפתות אותה לזוז במקומה באמצעות עשבי בר טעימים. הניסיון נכשל.

לאחר שעה ארוכה של ניסיונות שכנוע, פלטה עמנואל אנחה של ייאוש וצנחה בחוסר-אונים לקרקע, נשכבת בין הפרחים. בראוני הזדקף כאילו הבין במה מדובר וצעד בזהירות לתוך היער, משמיע צהלות נמוכות בשפתם של חדי-הקרן. קלופס, שעד לאותו רגע הביטה באדישות במתרחש סביבה, זקפה את אוזניה וענתה לו בצהלה חרישית.

סיריוס פתח את פיו על מנת לשאול משהו אבל עמנואל סימנה לו להחריש והצביעה על קלופס.

אחרי מספר דקות, כשבראוני נעלם לגמרי מהעין, עשתה קלופס מספר צעדים מהוססים, סובבה את ראשה לאחור בתיסכול ואז, אחרי שאיש מהם לא קרא לה חזרה, מיהרה להיעלם בעקבות אחיה.

"הוא קרא לה," הסבירה עמנואל בתגובה למבט השואל של סיריוס. "חדי-קרן... במיוחד אחים, קשורים מאוד אחד לשני. הם לא יכולים לסרב ל... קריאה." עמנואל בילתה שעות רבות של קריאה אחרי שהיא והאגריד החליטו לאמץ את הסייחים.

האגריד משך באפו. "אה זהו. 'ני חושב שהם יסתדרו מ'כשיו." הוא הרים את הרתמות מהאדמה והחל לצעוד בכיוון ההפוך, מפלס את דרכו בתוך הצמחייה הסבוכה ומקנח את אפו בקולניות. הם הלכו לאיטם, אדישים ליער שמסביב. עמנואל הרגישה גוש מוכר עולה בגרונה, אך היתה נחושה בדעתה שלא לתת לו להשתלט עליה. היא שנאה לבכות לפני אנשים אחרים והעדיפה את הפרטיות של מיטתה, לשם הייתה הולכת לבכות אחרי שדחתה את הבכי עד שתהיה במקום פרטי. אחרי הכל, היא עשתה זאת שנים. לשמחתה, סיריוס לא אמר דבר. עמנואל ידעה כי אם יתחיל לשאול שאלות מעצבנות כמו 'הכל בסדר?' ו-'איך את מרגישה?', תפרוץ בבכי תוך שתי שניות. אי לכך, היתה אסירת תודה על שתיקתו.

* * *

עמנואל ניסתה ללא הצלחה לגרום לעצמה לסיים את מחית תפוחי האדמה שבצלחתה. היא ניסתה שלא לחשוב על רגולוס בלק או על הנשף. אולי אם תתעלם מהדברים באופן מוחלט, הבעיה תתפוגג כמו חלום רע. סוורוס, שחזר מהוגסמיד במצב רוח עגום למדי, ישב לצידה ולעס גם הוא את ארוחת הערב בחוסר רצון ברור. כשעמנואל ניסתה לשאול אותו מה קרה, משך סוורוס בכתפיו ומלמל משהו לא ברור. היא תהתה האם העובדה שפוטר מזמז את הנערה הג'ינג'ית כבר קרוב לחצי שעה תרמה להעכיר את מצב רוחו. לפי מבטו הארסי ניחשה עמנואל כי היא צודקת.

"אתה יודע... עדיין לא מאוחר מדי," אמרה עמנואל בלחש.

"עדיין לא מאוחר למה?" סוורוס הפנה אליה את פניו.

"להגיד לה."

הוא נאנח בתיסכול. "אין לי מצב רוח לחידות שלך. על מה את מדברת?"

"על אוונס," אמרה עמנואל בשקט והעיפה מבט אקראי בשולחן גריפינדור.

"מה איתה?" שאל סוורוס באדישות.

"לי אין כח למשחקים שלך, סוורוס. אתה יודע על מה אני מדברת."

"אם את מדברת על מה שסיפרתי לך אז..." סוורוס גילגל את עיניו, "אני אמרתי לך שהיא יודעת. אני לא רוצה שתעלי את הנושא הזה שוב."

"מצטערת אני לא התכוונתי... אני לא יכולה לראות אותך סובל ככה. מה שהיה או לא היה ביניכם קרה מזמן. אולי היא פשוט לא יודעת... שאתה עדיין-"

"זה לא ישנה כלום." הוא עיווה את פניו בכאב. "היא רק תרחם עלי. לילי... היא בן אדם כזה את מבינה. היא רואה נפש שבורה ממרחק של קילומטרים, וכמובן, בטוחה שהיא יכולה לרפא את כולם." הוא נאנח. "לפעמים אני תוהה אם היא מבלבלת בין אהבה לרחמים."

עמנואל קימטה את מצחה. "אבל יכול מאוד להיות שאתה טועה. אתה עלול להעביר את כל חייך בלי לדעת-"

"אני לא רוצה לדעת!" סוורוס דיבר בקול נמוך, אבל עמנואל יכלה לשמוע את הזעם בדבריו ונרתעה מעט לאחור. "לפחות אני אחיה את חיי בידיעה שאולי.. אולי היא הרגישה משהו. אולי לא הייתי רק פרוייקט מזדיין של הקדושה אוונס!" סוורוס חבט בשולחן באגרופו, במחווה שגרמה לכל שאר הסלית'רינים להביט בו בתמהון. עמנואל יכלה להשבע שאפילו ליליאן אוונס הסתכלה עליו למשך מספר דקות לפני שהפנתה את עיניה הירוקות בחזרה לפוטר. "אני... אני מצטער," הוא אמר בקול רגוע יותר וקם מהשולחן. "יש לי המון שיעורים למחר, נתראה."

"סוורוס, אני לא רציתי-"

"זה בסדר." הוא אמר קצרות ונעלם.

* * *

עמנואל טיפסה במדרגות המפותלות שהובילו למגדל האסטרונומיה לאט ככל שהיתה יכולה. השמיים הכהים נפרשו מעליה כמו שמלה של מלכה, קטיפתית ומשובצת במאות יהלומים. היא ניגשה לקצה של הגג והביטה למטה, לעבר השחור האינסופי שנראה כמו בור ללא תחתית. עמנואל היתה יכולה לעמוד כך לנצח, לנשום את האויר הקר ולהביט לאינסוף.

"אני שמח שהחלטת לפעול בהיגיון."

עמנואל הסתובבה בחדות, תוהה האם מדובר בתכונה תורשתית. "הבהלת אותי."

רגולוס משך בכתפיו. "אני אישית אוהב הפתעות." הוא קרץ אליה והתקרב, גורם לעמנואל לסגת אחורה.

"אני לא." היא סיננה והתרחקה מהמעקה המשקיף אל התהום.

"אני מקווה שהגעת להחלטה." הוא שיפשף את ידיו זו בזו.

עמנואל בלעה את רוקה. "אני... אני מניחה שאין לי ברירה. אלא אם כן תחליט שאתה רוצה להיות ג'נטלמן ולשכח מהכל."

רגולוס חייך בסיפוק, מושיט את ידו לגעת בדש גלימתה "אני מקווה שלכבודי שתלבשי משהו פחות צנוע מהבגדים שאת נוהגת ללבוש בדרך כלל. בחיי, אפילו הילדות בשנה השלישית מראות יותר עור."

עמנואל הביטה בו בכעס, אך לפני שהספיקה להרחיק את ידו של רגולוס, נפתחה הדלת שמאחוריהם בחריקה פתאומית.

"סיריוס...!" קפיצה מגג המגדל נראתה לה לפתע כאפשרות קורצת למדי.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.