"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 17: "פרחים"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרח שחור בין פרחים לבנים
קרחת היער, אויר הבקרים
פרח שחור בין פרחים לבנים
מרכינים את ראשם, לוחשים
פרח שחור הנה בא
פרח של אור משוגע

- ערן צור

עמנואל נסוגה לאחור באישונים מורחבים, מחפשת בקדחנות דרך מוצא אפשרית. היא התקשתה תמיד לחשוב תחת לחץ: הוא גרם למוחה לרוץ בלולאות חסרות הגיון במקום להתמקד בבעיה. למרות הרצון העז להסתובב ולרוץ משם בשיא המהירות, עמנואל סירבה להיכנע לפניקה שאיימה להישתלט עליה. אחרי הכל, שניהם היו תלמידי הוגוורטס, היא אפילו ידעה את שמותיהם. הם לא יעיזו לעשות משהו מטופש... אלא אם כן הם ישתמשו בלחש הזכרון אמר לפתע קול קטן בראשה, גורם לה להיתכווץ בחלחלה ולהתחרט שלא קראה את הספר על קסמים ללא שרביט אותו קיבלה בחג המולד שעבר. הפתח היחיד מהסמטה היה במרחק של כעשרה מטרים ממנה - לרוץ אליו היה כמובן רעיון טפשי ,וכך גם לקרוא לעזרה.

"מה אתם רוצים?" שאלה עמנואל בקול הרגוע ביותר שהצליחה לגייס. היא נעצה בהם את עינייה בתקווה כי בטחון מזוייף יסתיר את הפחד שחלחל לתוכה כמו רעל. היא לא היתה מוכנה להיכנע, לא עכשיו. לא בכזאת קלות.

שני הנערים פרצו בצחוק, מחלפים ביניהם מבטים רבי משמעות. "אז, מה אנחנו רוצים?" גיחך הנער אותו זיהתה כאדוארד מאק.

הנער השני, בעל השיער השטני, עיקל את שפתיו, "אני לא יודע מה איתך מאק, אבל אני הייתי רוצה שבוגדי דם מסריחים יפסיקו להסתובב כאן כאילו כל העולם שייך להם."

אדוארד הינהן בהבנה. "אבל, כרגע אני חושב שבא לי לדפוק איזו ארוחה טובה." הוא אמר. "ואולי גם מטאטא מירוץ חדש, מה את אומרת?" הוא חייך מאוזן לאוזן.

קרני השמש נסוגו לאחור בזמן שהעננים כיסו את השמיים מעל הסימטה.

"אני חושבת שאין בכל אירופה מטאטא שמסוגל להחזיק את כל הטימטום שלך." סיננה עמנואל בכעס, חשה את מגע הקיר המחוספס מאחורי גבה, כמו תזכורת אילמת למבוי הסתום אליו נקלעה. היא לא ידעה כמה זמן תצליח לשמור על קור רוחה המעושה. היה נדמה לה כי עוד מספר שניות תפרוץ בריצה נואשת לעבר הרחוב הראשי, יהיו התוצאות אשר יהיו."

הנער הנמוך טילטל את ראשו. "למה את מתעקשת לסבך את הכל? את עושה מה שאומרים לך וזוכה לחזור לטירה בלי נזקים."

"אתם תמצאו את עצמכם מחוץ להוגוורטס עוד הערב אם דמבלדור-"

אדוארד פרץ בצחוק, "את באמת לא מבינה, נכון ? אין לנו שום כוונה להסתבך עם המנהל. מה פתאום?. מצד שני, מישהי אחרת, תחטוף קצת הרבה אחרי שאבא'לה שלה יקבל מכתב אנונימי שמספר איך בתו היחידה ואהובה הפכה לזונה של בלק. אני לא חושב שהוא ישמח כל-כך לקבל את הידיעה. ואת?"

"הוא לא יאמין למכתב אנונימי שבא להשמיץ את הילדים שלו." אמרה עמנואל בבטחון.

הנער הגבוה ציקצק בלשונו. "לא יאמין, הא? מה אתה אומר פול, שנצרף את התמונות שצילמת הבוקר?"

פול הינהן בהסכמה. "תמיד ידעתי שיום אחד כישורי הצילום שלי יביאו תועלת."

עמנואל בלעה את רוקה. הכל הסתבך יותר מדי... סוורוס לא מדבר איתה ועכשיו-

אביה לא יכול לגלות עליה ועל סיריוס, זה יהיה אסון. היא סמכה על סוורוס שלא יגלה לו דבר למרות הריב אבל אם שני אלה ישלחו לו תמונות...

"אז, כל מה שאני צריכה לעשות זה לקנות ממכם את התמונות?" היא שאלה בתקווה.

פול הניע את ראשו בשלילה. "זה רק התנאי הראשון. מאק רוצה מטאטא מרוץ חדש ואני...אני רוצה ארוחה טובה בדובשנריה, וגם... משהו אחר.

"משהו אחר? מה בדיוק?" שאלה עמנואל בחשדנות.

"אני רוצה..." הוא אמר, מעביר את עיניו על גופה של עמנואל כמו חיית טרף שבוחנת את טרפה, "את כל מה שהבוגד מקבל. קצת קשה להבין מה הוא מצא בליכלוכית כמוך..." פול העניק לה מבט מזלזל. "אבל אם הוא איתך את בטח יודעת לעשות משהו נכון" הוא קרץ אליה, "קדימה סנייפ אל תתביישי, לא יפה להסתיר כישרון שכזה."

עמנואל קמצה את אגרופיה עד שציפורנייה הכסוסות ננעצו בכף ידה. "לא הייתי נוגעת בטינופת כמוך גם עם כפפות."

"אז אני חושב שתצטרכי להתרגל." הוא נשף, מקצר את המרחק ביניהם, "אחרי שיזרקו אותך מהבית ותצטרכי לפרנס את עצמך ברחוב כבר לא תהיי בררנית כל כך." גיחך. "והם, מותק, לא יהיו נחמדים כמוני."

היא הרגישה את ריח הזיעה החמוץ שהתפשט באוויר כרקבון ונצמדה ככל האפשר לקיר. אי שם נשמעו קולות של צחוק, כמה קרובים ובאותו הזמן רחוקים, כה רחוקים... לו רק אחד מהתלמידים היה מחליט לעשות קיצור דרך...

"פורנונקולוס!"

עיניה של עמנואל נפערו לרווחה בזמן ששלפוחיות גדולות ודוחות במיוחד התחילו להופיע אחת אחרי השנייה על עורו של הנער העומד מולה. פרצופו התעוות בהפתעה כמה שניות לפני שקללת שתק פגעה בגבו. מאחורה נשמע קול של מאבק ואז צליל חבטה של משהו כבד על הקרקע. "מה- מה אתה עושה פה?" שאלה בקול מקוטע, מנסה להסדיר את נשימתה ומחשבותיה.

"כמו מה זה נראה לך? מציל אותך." הוא אמר בקול שליו. כאילו היה זה הדבר הבאנאלי ביותר בעולם.

המבט המתפלא של עמנואל התחלף בחשד, "כן, מה שתגיד." היא אמרה בפיקפוק. "ועכשיו בטח תגיד שהגעת לכאן לגמרי במקרה!" היא ידעה כי הסימטה לא היתה ידועה לרוב תלמידי הוגוורטס, היא היתה קטנה מדי וצדדית מדי על מנת שמישהו ישים אליה לב. מה הסיכויים שהוא, מכל התלמידים עבר בה דווקא עכשיו?

"הי, את לא צריכה להודות לי, בכלל לא."

"להודות לך? להודות לך על מה? רגולוס, זה שקוף יותר משיקוי מרדים!"

רגולוס מיצמץ "מה?"

עמנואל עשתה צעד קדימה, עוברת מעל הנער המשותק שהיה מוטל על האדמה. "מה ששמעת. אתה בטח חושב שזה הצליח, לשלוח את שני המטומטים האלה להטריד אותי כדי שאתה תוכל לצאת גיבור. באמת עלה בדעתך שזה יצליח?"

"אני לא יודע על מה לעזאזל את מדברת." הוא אמר בקור. "הייתי מציע לך לקחת כמה כדורים נגד פרנויה אצל מאדם פומפרי, לא בטוח שלך זה יעזור אבל תמיד אפשר לנסות. יום טוב." הוא הסתובב ונעלם.

עמנואל הרימה בכעס את שרביטה ומיהרה להיתרחק מהמקום לפני שהם יחליטו להיתעורר. היא התחרטה על כך ששכחה לגמרי לבדוק האם באמת קיימות התמונות עליהם דיברו, אבל היה מאוחר מדי מכדי לחזור. עמנואל החליטה ללכת לפגוש את סיריוס כפי שתיכננו ולנסות לשכוח בנתיים את מה שקרה. היא לא ידעה בוודאות כי צדקה לגבי רגולוס, עדיין היה סיכוי קלוש כי הוא באמת הגיע לשם במקרה. אם באמת כך היה הדבר, הם בוודאי ינסו לסחוט אותה שוב ויאיימו לשלוח את התמונות, מה שיוכיח שכל האירוע לא היה מבויים.

סיריוס, שכבר חיכה לה במקום ניראה כמו ילד בן שש שמישהו גזל ממנו את הצעצוע החביב עליו ביותר.

"קרה משהו?" שאלה עמנואל כשהבחינה בהבעת פניו.

"היית צריכה לראות את הדגמים החדשים שהם הולכים להוציא לשוק בחודשים הקרובים!" הוא סיפר בהתלהבות, "הם שיפרו בהרבה את מנגנון שיווי המשקל של מטאטאי המירוץ ככה שיהיה אפשר להגביר את המהירות כמעט פי שלוש מהמהירות המקסימלית של קלינסוויפ 2.0!"

עמנואל הינהנה בהבנה. "זה אומר שיהיה הרבה יותר כואב להתנגש בצמרות העצים של היער האסור." הם שילבו את ידיהם וצעדו באחד הרחובות הראשיים של הכפר.

"בכל מקרה, אני לא חושב שלמישהו מאיתנו יהיה מספיק זהב על מנת לקנות אפילו את הפשוט מבינהם. שמעתי שנבחרת הקווידיץ' הארצים חושבת לרכוש כמה בעונה הבאה וגם זה לא בטוח, בגלל תקציבם המוגבל." הוא אמר בחולמניות. "ואת? לא השתעממת יותר מדי?"

עמנואל גיחכה במרירות. "מכל התחושות שיכלה להרגיש, שעמום לא היה אחד מהן". "לא, קניתי כמה דברים, הסתכלתי בחנויות הראווה... אף פעם לא משעמם כאן." רעד קל עבר בקולה.

"אני מקווה שלא נתקלת יותר ב-?"

עמנואל הניעה את ראשה. "לא... שום דבר רציני."

"את בטוחה?"

"למה אתה שואל?" עמנואל הרימה את עינייה להביט בו ופגשה במבטו הנוקב.

"סתם... את ניראת מוטרדת מעט."

עמנואל קימטה את מצחה, "סיריוס-"

"כן?"

"מה יקרה אם ההורים שלי יגלו?" עמנואל השפילה את מבטה לאדמה.

סיריוס משך בכתפיו, "אני מניח שהם לא יהיו מרוצים".

"בלשון המעטה. אתה יודע, אני... אני לא חשבתי על זה. הבעייה הכי גדולה בעיני הייתה השיחה עם סוורוס ואני אף פעם לא חשבתי על הרגע בו זה יוודע להם."

"אבל זה לא נודע להם, נכון?"

עמנואל נאנחה. "בנתיים. זה יקרה מתישהו אתה יודע."

"אז מה עכשיו?" קולו של סיריוס קיבל גוון שונה , עמנואל זיהתה בו שביב של כאב עצור.

"לא יודעת. אני לא רוצה לחשוב על זה." עמנואל עצמה את עינייה. היא באמת לא רצתה לחשוב על

העובדה שאם היא לא תעצור את זה עכשיו הוריה יגלו. אם לא הייתה זו שנתה השביעית, היא הייתה יכולה לבלות את קיצה אצל אליזבת', אך במציאות לא הייתה לה ברירה. בניגוד אליו, היא תצטרך לחזור הביתה ואז... "

"אז בואי לא נחשוב על זה עכשיו." הוא הסתובב אליה ושלף צפרדע שוקולד מגלימתו. "עכשיו צריך לחשוב על נשפים וצפרדעי שוקולד ודברים משמחים אחרים."

"זה לא... פתרון טוב כל כך." הטעם המתוק של השוקולד הצליח להשכיח לכמה שניות את אשר התכוונה לומר. "הכל אצלך פשוט מדי. אתה לא דואג בקשר לאבן שמדרדרת לכיוונך עד שהיא נוחתת לך על הראש. אבל אז כבר מאוחר מדי"

סיריוס חייך, "אני לא רוצה שיהיו לי קמטים בגיל שבע עשרה. אם אני אתחיל לדאוג עכשיו בקשר להכל אני אראה כמו פרופסור דמבלדור. חוץ מזה, תמיד אפשר לקחת צעד אחד הצידה ולתת לאבן להתגלגל לידך."

"כמה אופייני." עמנואל גילגלה את עינייה. "שמת לב שכמעט עברו את כל הוגסמיד?" שאלה עמנואל כשהם הגיעו לשורת בתים נמוכי קומה שהיו ממוקמים בחלק המרוחק יותר של הכפר.

"כן." הוא ענה קצרות.

"אז לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה בסקרנות.

"מקום פחות צפוף. את תראי."

אחרי כעשר דקות של הליכה, הם הגיעו למקום בו התחיל השטח ההררי. עמנואל ניזכרה כי זהו השביל בו הם טיפסו בלילה בו סיריוס הראה לה את גורי הזאבים. אומנם האיזור ניראה שונה לגמרי לאור היום, אך היא זיהתה בבירור את המקום. האדמה הלחה היתה מכוסה עדיין פלומת שלג במקומות מסויימים הדיפה ניחוח נפלא של תחילת החורף. מדי פעם היה אפשר לשמוע שבירת ענפים כשבעלי חיים קטנים שהיו בקרבת המקום נסו בראותם את בני האנוש החודרים אל סביבתם. עמנואל דמיינה את הגיבעה באביב, כשכל הפרחים מתחרים בינהם ומברכים את בואה של השמש בשלל צבעים מרהיבים. עמנואל אהבה פרחים. באחוזה הגדולה והשוממת בה גדלה, היתה ערוגת המקום היחידי שזרח בצבעים. היא לא התעניינה במיוחד בפרחים המפוארים שהוריה ציוו על גמדוני הבית לשתול בערוגות המשפחתיות. גם לא בשיחי הורדים הדוקרניים שהיו גאוות המשפחה. עמנואל הקדישה את מירב זמנה לאותם פרחים בודדים שצמחו להם סתם כך, באמצע שום מקום וללא סיבה ניראת לעין. הם היו השורדים, מציצים בין העשבים השוטים בגאווה ואומרים לעולם שהם שם כדי להישאר. כמובן שמדי שבוע גמדוני הבית היו עוקרים אותם יחד עם העשבים האחרים, מעשה אותו החשיבה עמנואל לאכזרי במיוחד. אבל אז... כשהם שכבו נטולי רוח חיים, היא אספה אותם בשקט, בלי שאף אחד ישים לב, ושתלה אותם מחדש. בפינות הפחות בולטות של האחוזה.

"אנחנו הולכים לראות את הזאבים?" שאלה עמנואל.

"לא." סיריוס ענה ועצר לנוח ליד אבן גדולה. "אסור להם לראות בני אדם קרוב כל כך לזמן השיחרור. אנחנו מאוד קרובים למקום, עוד מעט תראי." הם לא המשיכו לעלות למעלה כמו בפעם שעברה, אלא פנו שמאלה, דרך קבוצת שיחים שצמחו קרוב לשולי הגבעה.

"זה מדהים!" קראה עמנואל. הם ניצבו על שולי המצוק, כשמולם נפרש הנוף המדהים של ההרים וכל הוגסמיד. השמים, כאילו בהזמנה אישית, זימנו עשרות עננים אווריריים ששייטו בנחת במרומי הרקיע התכול. עמנואל מעולם לא העזה לדמיין כי היא גרה כבר שנים במקום כה עוצר נשימה. סקוטלנד היתה מדהימה. הם לא היו גבוהים מספיק על מנת שהכפר יראה כמו קן נמלים, ולא קרובים מספיק בכדי שיראו אותם. הרוח פרעה את שיערם בשובבות בזמן שהם עמדו זה לצד זו והשקיפו על הנוף שנראה כאילו הוא שם רק בשבילם.

"ברגעים כאלה אני רוצה להיות נשר. או עיט." אמר סיריוס כשהאויר הקריר מכה בפניו.

עמנואל הביטה בשלווה בהרים הערפיליים שנראו באופק. "אני לא חושבת שעיט מסוגל להעריך את מה שהטבע נתן לו. או שאולי אני טועה. אולי העיט מביט עלינו מצמרת העץ וחושב שאין דבר מופלא יותר מאשר להתהלך על שני רגליים."

סריוס הסתובב אליה והביט לתוך עינייה. "את צודקת... אף פעם לא מעריכים את מה שיש עד ש-" הוא קטע עצמו במהירות, כאילו התחרט על מה שזה עתה אמר. "בעצם, אני חושב שיש לנו דבר אחד בו הם יכולים לקנא." הוא הביט עליה בשובבות, ניצוץ מסתורי מרקד בעיניו הכהות.

"יש בזה משהו..." עמנואל נתנה לעצמה להתמוגג בחום שהוא הציע, בלי לחשוב על התוצאות ההרסניות. היא עצמה את עיניה, מרגישה את הניגוד האירוני בין הרוח הקרירה שחדרה אפילו דרך הבד החם של הגלימה, לבין החום המחשמל שהתפשט בעורקיה. עמנואל לא ציפתה כי תשתוקק כל-כך להרגיש אותו קרוב, לייחל למגע, אפילו הקטן והמרפרף ביותר.

"אני חושש שצריך להתחיל לחזור."

עמנואל, ראשה שמוט על החזה שלו ועינייה מביטות בעירפול על השמש שהתחילה לסגת למאורתה שבין ההרים, הינהנה קצרות. השמיים לבשו גוון סגול עמוק, אות כי החשיכה קרבה והולכת. "אולי הם לא ישימו לב אם לא נחזור." אמרה בחולמניות.

סיריוס התמתח וניענע את ראשו. "הם ישימו לב בארוחת ערב. ואז הם ישלחו משלחת חיפושים בעקבותינו-"

"ואז לא יתנו לנו לצאת להוגסמיד יותר-"

"וגם לא לנשף." הוא סיים. "אם כבר מדברים על הנשף... אני הנחתי שאנחנו הולכים ביחד, אבל עוד לא היתה לי ממש הזדמנות לשאול. את מוכנה ללכת איתי?"עמנואל בלעה את רוקה. "אני... כמובן." היא דמיינה איך תכנס לאולם הגדול בגלימת נשף מכוערת, כל כך לא מתאימה...

"את מפחדת מהתגובות?" שאל סיריוס, שהבחין בהבעת פניה.

עמנואל נאנחה. "משהו כזה... אבל יהיה בסדר." היא תהתה האם האופטימיות שלו מדבקת, או שהיא בעצמה הפסיקה ליחס חשיבות לעולם שמסביב, אבל כרגע היה נדמה לה שהכל יסתדר.

סיריוס חייך וקירב אותה אליו, מנשק בעדינות את שפתיה, "אני בטוח בזה."

* * *

פתיתי שלג קטנים החלו ליפול ללא קול על האדמה, כאילו ביקשו ליצור שמיכת לילה. עמנואל וסיריוס השאירו את הוגסמיד מאחור, אפוף כתמיד בקסם לילי מסתורי. הם צעדו לאט לעבר הטירה המוכרת, כמנסים למשוך את הזמן. רוב התלמידים בילו את הזמן הנותר עד לארוחת הערב בפנים, משאירים את המדשאות שטופות אור הירח, בודדות. אולם, רעש של שבירת ענף פתאומי פילח את הדממה וגרם לסיריוס לשלוף בפתאומיות את שרביטו.

"אני חושבת שזה אחד החתולים או-" עמנואל לא הצליחה לסיים את המשפט כשהבחינה בדמות גבוהה יוצאת ממאחורי העצים, שרביטה זוהר.

סיריוס מלמל לומוס, גורם לעמנואל להסתנוור ולהרתע צעד אחד אחורה. "ג'ק? אימצת לעצמך תפקיד חדש? מה לכל הרוחות אתה מסתובב פה ועוקב אחרי אנשים?"

ג'ק, אחד הרודפים של גריפינדור, החזיר לסיריוס מבט קריר ואמר בטון שדמה יותר לנהימה "לא עניינך בלק."

סיריוס זקף גבה "הקוואפל פגע לך בראש? ממתי אתה מדבר אלי ככה?"

"מאז שאתה מסתובב עם אוכלי מוות." הוא אמר, פני מתעוותים בגועל. "תמיד חשדתי שמשהו לא בסדר איתך, עם משפחה כמו שלך... לא מפליא במיוחד-"

"תיזהר במה שאתה אומר." עיניו של סיריוס הבזיקו בזעם, עד שדמה לרגע לכלב שמירה שחדרו לשטחו. "אני לא מסתובב עם אוכלי מוות יותר ממך, ג'ק". עמנואל הביטה על שניהם בתדהמה.

ג'ק המשיך להחזיק את שרביטו מופנה לכיוונם, כל שריריו דרוכים. "מה אתה אומר... אז שכחת את כל הסיפורים? שנינו יודעים טוב מאוד שכל הסלית'רינים האלה רק מחכים שאתה יודע מי יקרא להם. מה קרה בלק? נגמרו כל הבנות שמוכנות לשכב איתך? בשביל זה אתה מוכן לבגוד בבית שלך, בדמבלדור? קורא לעצמך גריפינדור!" קולו הרעים, מהדהד בכל רחבי המדשאות.

לפתע נשמעו צעדים מהירים ונקודת אור נוספת הופיעה מבין העצים.

"מה קורה פה?"

עמנואל זיהתה את לילי אוונס, היא נעמדה בין שני הנערים סוקרת אותם במבט חמור. "הייתם אמורים להיות בפנים כבר לפני חצי שעה, אל תכריחו אותי להוריד נקודות לגריפינדור!" עינייה הירוקות שהיו מכווצות בכעס התמקדו בעמנואל, "ומסלית'רין." היא אמרה בקול רך יותר.

"אני בדיוק הייתי בדרכי חזרה לטירה." אמר ג'ק בכעס, מכניס את שרביטו לאחד הכיסים. "ניתראה מאוחר יותר אני מניח."

"את זה אני יכול להבטיח לך." רטן סיריוס, לא מוריד ממנו את עיניו.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.