"צל"
פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)
כרך א'
פרק
16: "דברים שטבועים בדם"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
שוכבת בלילה, מביטה לחלון
לא מצליחה
את עיני לעצום
ההורים
בסלון עוד מתלחשים
לילדה יש
בראש, דברים משונים.
-סי היימן
עמנואל נכנסה בשקט לתוך החדר האפלולי, מבטה מרפרף בין ערימות
הבגדים המפוזרות על הרצפה לערימת
הספרים באחת מפינות החדר. בכל חייה לא ראתה אי סדר גרוע יותר. עינייה התמקדו לבסוף
בדמות שישבה בקצה הרחוק של החדר. סיריוס, שישב בישיבה מזרחית על המיטה המרוחקת ביותר, ליד החלון דמה יותר לצל מאשר
לדמות אנושית.
"היי..." עמנואל פסעה בזהירות
בין הבגדים שעל הרצפה וניגשה למיטתו.
סיריוס הרים את עיניו והביט בה בדממה,
מורט פיסת קלף מקומטת באצבעותיו. "תודה שבאת." הוא אמר לבסוף בקול סדוק.
"אני לא יודע למה קראתי לך, אני-" סיריוס השתתק.
"זה בסדר." עמנואל התיישבה לידו.
"מה קרה?"
"אני קיבלתי בצהריים את המכתב
הזה." מלמל בקול חלוש, מנופף קלות בקלף שהחזיק. "הדוד שלי נפטר היום
בבוקר.במכתב האחרון שקיבלתי מבת-דודתי אנדרומדה, היא כתבה לי שהוא התעייף. היא רק
התחתנה ועברה לגור בנפרד, מה שלא השאיר לו הרבה דברים לחיות בשבילם." הוסיף
במרירות. "לא שאני מאשים אותה כמובן, יש לה חיים משלה לדאוג להם."
עמנואל נאנחה. "הוא... שם קץ
לחייו?"
"הו לא!" קרא סיריוס בפתאומיות
כמעט מבהילה. "דוד אלפרד היה גאה מדי כדי לעשות דבר כזה. לפי מה שכתבו לי הוא
פשוט הלך לישון אתמול בערב ולא התעורר עוד. כמה מתאים לו." רטן, "הוא
תמיד אמר שככה הוא רוצה למות: בשקט, בלי לעורר יותר מדי רעש." סיריוס גיחך.
"את יודעת, פעם הוא אמר לי שביום בו ימות, רק הכלב הזקן שלו ישים לב שהוא
איננו. אני יכול להתערב איתך שבדיוק זה מה שקרה. דודה מריאן לא היתה שמה לב אפילו
אם היה נעדר חודש." עיניו של סיריוס הבזיקו בכעס. "היא אפילו לא טרחה
להודיעה לי...לא מפתיע במיוחד לאור העובדה שאני לא ממש קיים, אבל הם היו יכולים
לפחות לטרוח להודיע, כדי להניח לי לבוא להלוויה." קולו של סיריוס רעד מזעם,
גורם לעמנואל להירתע מעט.
"אני מצטער." הוא נאנח וקימט
באגרופו את הקלף השחור.
עמנואל הרפתה את גופה ונשענה כנגד
הקיר."אז איך נודע לך?"
סיריוס משך בכתפיו "נרקיסה, בת
דודתי השנייה הודיעה לאנדרומדה. ואנדרומדה הודיעה לי ברגע ששמעה. כמובן שזה היה
כבר מאוחר מדי וההלוויה כבר התקיימה."
עמנואל נותרה חסרת מילים, היא הניחה את
ידה על אגרופו הקמוץ, גורמת לו להרגע ולשחרר את הקלף מידו. היא מעולם לא נאלצה
להתמודד עם מוות, זה היה מפחיד ומסתורי אבל הכי חשוב – מרוחק. מוות היה דבר שקרה
לאנשים בספרי היסטוריה, במהלך קרבות, ולכל מיני זרים חסרי מזל בעיתונים... אבל לא
לאנשים שהיא הכירה.
"בכל מקרה," סיריוס כחכח
בגרונו, משנה את הנושא בפתאומיות "יש עוד משהו עליו רציתי לדבר איתך."
עמנואל הביטה בו בצפייה, חשה הקלה
מסויימת.
"השבוע הזה היה כל כך עמוס שאני
אפילו שכחתי לגמרי... אני מקווה שזה לא מאוחר מדי להזמין אותך להוגסמיד מחר? אלא
אם כן כבר קבעת עם רגולו-"
עמנואל גילגלה את עיניה, "זה לא
מצחיק. וכן, עדיין לא מאוחר מדי."
כמה שעות לאחר מכן, עמנואל מצאה את עצמה
מדשדשת בחדרה ללא מטרה מוגדרת. מוקדם יותר היא ניסתה ללכת לישון, אולם אחרי חצי
שעה וויתרה והחליטה לעשות קצת שיעורי בית על מנת לפנות את יום המחרת מלימודים.
אחרי רבע שעה נוספת, הבחינה כי היא קוראת את אותה השורה בפעם האחת עשרה ועדיין לא
מצליחה להבין את הכתוב. אור הירח שהזדחל מבעד לחלון ריתק את תשומת ליבה והיא עזבה
את הספר לטובת החלון. עזאזל, שהריח אותה מהשיחים בהם שהה בניסיון לתפוס צפרדעים,
קפץ בפתאומיות על אדן החלון, גורם לעמנואל לצווח בהפתעה. "חתול טיפש..."
היא מילמלה וליטפה את פרוותו של החתול אשר הייתה קרה ורטובה מהטל.
השיחה עם סיריוס סירבה להרפות ממנה,
מוסיפה להטריד אותה שעות רבות לאחר מכן, מחדירה למוחה מחשבות על המוות. מין קור חודר
ולא מובן שהזדחל מבחוץ והשתלט עליה, גורם לה לחשוב על דברים כמו ציפורים שחורות
והלוויות. עמנואל היתה רק בהלוויה אחת בחייה. היא זכרה במעומעם את הארון השחור
והמבריק, את המיזמורים המוזרים שהמבוגרים שרו. כילדה בת שש וחודשיים היא לא היתה
מסוגלת להבין את המשמעות של הטקס האפל. הוא נראה לה כמו משהו ששייך לעולמם של
המבוגרים; חשוב מכיוון שהם לבשו את בגדיהם המפוארים ביותר ואפל מכיוון שחלקם הזילו
דמעות.
המחשבות על מוות התחלפו במהרה במחשבות
אחרות. זאת היתה ההזדמנות האחרונה לקנות גלימה לנשף הולנטיין והמחשבה העסיקה אותה
מאז שסיריוס הזכיר לה את הוגסמיד. כמובן שברשימה שקיבלה בתחילת השנה היה מצויין
לקנות גלימה חגיגית אחת והיא אכן קיבלה את הכסף לקנות אותה; אבל היא נראתה עכשיו
כל כך פשוטה וחסרת חן בעיני עמנואל עד שהיה נדמה לי כי היה עדיף ללכת במדי בית
הספר. לעמנואל לא היה מושג בקסמים הטיפשיים שבנות הוגוורטס השתמשו בהם לשינויי
בגדיהן. היא לא היתה יכולה שלא להבחין בכל הקישוטים המגוחכים שהן היו מוסיפות למדי
בית הספר ובכך שרוב הגלימות שלבשו היו צמודות וקצרות יותר מאלה שמכרה מאדאם
מאלקין. היא תמיד החשיבה מעשים כגון אלה לטיפשיים ואת הנערות שביצעו אותם לחבורת
בנות נבובות ראש. אחרי הכל, למה לבזבז תשעים אחוז מהזמן הפנוי על התעסקות עם
הגלימה רק כדי להתלונן אחר כך שאינן מסוגלות להיכנס לתוכה? היא אמרה פעם
לסוורוס בזמן ארוחת הבוקר כשנערה אחת בקצה השולחן התפייחה בקול לאוזניי חברתה על
העובדה כי הגלימה לא מתאימה לה יותר.
אבל עכשיו, בשעה עשרים אחרי חצות, עמנואל בחנה את הגלימה החומה
בייאוש, מעבירה את השרביט מיד ליד. כסף לגלימה טובה לא היה לה: סילביוס סנייפ אולם
האמין במתן הטוב ביותר לילדיו, אך שלל נמרצות את הרעיון כי נערות צעירות ולא נשואות
ילכו לנשפים ועוד בגלימות חושפניות ומבזות. הוא גינה את דמבלדור פעמים רבות בשל
הרעיון "המגוחך" שלו לקיים נשפים מבישים כאלו אך ידע כי אין בידיו לעשות
דבר. לכן, קנה לעמנואל את הגלימה הצנועה ביותר בחנות.
הברירה היחידה הייתה לעשות משהו מועיל עם
מה שיש. כמה קשה זה כבר יכול להיות? עמנואל חשבה לעצמה וניסתה לקצר את
הגלימה. היא כיוונה את שרביטה לבגד שהיה שרוי על מיטתה – מה שיצר "פוף"
גדול, כמה ניצוצים כתומים אחריהם עזאזל רדף בשמחה ו... כתם בצבע ירוק זוהר שכיסה
את כל החלק התחתון של הבגד. עמנואל קיללה וניסתה עוד לחש שצף בזכרונה, מה שגרם
לכתם הירוק להתכסות בעשרות אבנים קטנת ומנצנצות.
מזעזע! עמנואל סקרה בעצב את מעשה ידייה
והחליטה לוותר. אולי אליזבת' תצליח לעשות משהו עם הגלימה הארורה, או לכל הפחות
להסיר את הנזק שהיא עצמה עשתה.
* * *
"כבר החלטת מה את הולכת ללבוש
לנשף?" נשמע קול גבוה וצייצני. עמנואל, שסידרה בעצבנות את שיערה בשירותי הבנות,
נאלצה לשמוע את שיחתן של שתי הנערות.
"לא, אני לא בטוחה." ענתה
השנייה ומרחה על עצמה משהו שנראה לעמנואל כמו צבע בו השתמשו לאפר מוגלגים בחוברות
מפחידות. "אני חושבת ללבוש את הגלימה האדומה שלי, את יודעת, זאת שדודה קת'רין
שלחה לי מצרפת בקיץ." היא אמרה בקול דרמטי מעט. "אבל מצד שני, אני חושבת
שאעיף מבט בקולקציה החדשה של מאדם מאלקין. אמא אומרת שיש לה קשרים מעולים עם
המעצבים בניו יורק והיא בדיוק קיבלה סחורה לפני כמה ימים."
בדרך כלל עמנואל מצאה שיחות כגון אלו
משעשעות למדי, אבל לא היום. היא מיהרה להימלט מהמקום כשבדמיונה עולה התמונה שלה
בגלימה הזוועתית שכושפה ברשלנות בליל אמש, מושפלת לעיני כל הוגוורטס.
"סוף סוף!" נשמע קולו של
סיריוס מאחוריה. "אף פעם לא אוכל להבין למה בנות תמיד מאחרות."
"אני לא איחרתי!" אמרה עמנואל
בהתגוננות.
סיריוס קד קידה מגוחכת מעט, "הצדק
כולו איתך גבירתי, אני מודע היטב לעובדה כי עלי להיות אסיר תודה לעד על כך שיצור
נשגב-"
עמנואל נאבקה בין הדחף לפרוץ בצחוק לדחף
לברוח אל חדרה. היא דחפה אותו קלות ונדה בראשה. "אני לא הולכת איתך אם אתה
מתכוון להתנהג כמו שוטה"
"היי, את לא מתחרטת נכון?"
סיריוס חזר לעמוד יציב והביט עליה במבט חודר.
עמנואל חייכה, "תשאל אותי
כשנחזור."
מזג האוויר בחוץ היה מושלם לבילוי באוויר
הפתוח. השמיים היו נקיים מעננים ופלומת שלג רכה אשר נוצרה רק שעות ספורות לפני כן
כיסתה את האדמה והעצים. עמנואל חיבבה מזג אויר כזה, שלא היה קור חודר עצמות וגם לא
חום מעיק. כשהייתה קטנה, דמיינה את מזג האוויר כפיות קטנות, חצי שקופות שחיו במגדל
רחוק ושלטו בעננים. כל פעם שהגיע תורה של אחת מהן לקבוע מה יהיה מזג האויר, היא
היתה יוצאת החוצה ופוקדת על השמש והרוח לנהוג בהתאם לרצונה. עמנואל קראה לאחת מהן
אליס מיי: זאת היתה הפייה האהובה עליה ששלטה בימים כגון אלה.
"אתה בסדר?" שאלה עמנואל
כששניהם צעדו באחד השבילים הנידחים יותר שהובילו להוגסמיד. סיריוס פיטפט רוב הזמן
בצורה מפוזרת מעט על הדרך בה הוא וג'יימס הפכו פעם את גברת נוריס לתרנגול הודו
והפחידו את פילץ' כמעט למוות. אבל בעשר הדקות האחרונות הלך בדממה מוחלטת כשעיניו
נעוצות בשביל.
סיריוס הרים את ראשו כאילו התעורר זה עתה
מאיזשהו חלום פרטי. "כן, מצויין."
"אתה נראה מוטרד."
סיריוס לא הביט בה הפעם אלא רק משך
בכתפיו.
עמנואל לא הצליחה להוציא ממנו דבר
ונכנעה. היא תחבה את שתי ידיה לכיסי גלימתה ובעטה באבנים קטנות שנקרו בדרכה. השלג
הנמס כמעט ונעלם מהעין, חושף אדמה וכל מה שנקבר מתחתיו.
סיריוס הוציא בשתיקה את ידה מהכיס ואחז
בה, "את כועסת?" הוא שאל בשעה שהם הגיעו לעץ הערמון הגבוה מתחתיו היה
השלט המכריז "הוגסמיד" באותיות מתקלפות.
"אני אידיוט, יש לך את כל
הסיבות-"
"אני לא כועסת." עמנואל נשענה
על העץ. "עבר עליך יום קשה אתמול, זה בסדר. להדחיק זה לא הפתרון, תאמין לי,
אני יודעת."
"אני לא מדחיק שום דבר."
"אתה כן." עמנואל קטעה אותו.
"אתה לא מדבר על מה שקורה לך, מעדיף לשמור הכל בפנים, לצחוק ולהתבדח כאילו
דבר לא קרה. אבל זה לא יגרום לכאב שלך להיעלם."
"אז מה אני אמור לעשות? להסתגר בחדר
לחודש? לטבוע בתוך הדיכאון?"
"לא, בדיוק להפך." עמנואל
ניסתה למצוא מילים על מנת להסביר את עצמה. "אתה לא צריך להסתגר בתוך עצמך
ולהעמיד פנים שהכל בסדר. אתה יודע, יש הרבה מאוד אנשים שדואגים לך. זה בסדר להגיד
כשכואב, הם יהיו שם."
סיריוס משך בכתפיו. "אני חושב שספל
בירצפת ישפר את המצב. נלך?"
עמנואל פתחה את פיה להגיד משהו אבל שינתה
את דעתה. השביל הצר עליו צעדו התמזג עם שבילים נוספים וגדולים יותר, ליד הכניסה
לכפר הקוסמים הגדול ביותר בבריטניה. האווירה המיוחדת של הוגסמיד מעולם לא השתנתה
- עשרות תלמידים שוטטו בין חלונות
הראווה, מפטפטים ואוכלים ממתקים צבעוניים מהדובשנרייה. קוסמים ומכשפות מבוגרים
בגלימות ארוכות נראו ממהרים מחנות לחנות, או עוצרים לדבר בפינות היותר שקטות של
הכפר. עמנואל תהתה לפעמים מה היה קורה אם לא היו מוגלגים בעולם, אם כל העולם היה
מאוכלס על ידי קוסמים בדומה להוגסמיד.
כילדה הכירה רק דרך חיים אחת – מגורים
באיזור מבודד ללא שכנים מכל סוג שהוא. אחוזה מכושפת אשר איש אינו יכול למצוא.
מאוחר יותר, בדרך לסימטת דיאגון, גילתה את העולם המוגלגי; מסקרן ככל שיהיה, הוא
היה זר לה. הלבוש, המנהגים ואפילו השפה היו שונים ממה שהכירה. סוורוס צחק פעם על
הקוסמים שבחרו לחיות כמוגלגים מחוסר ברירה, אבל היא הבינה אותם. עמנואל ידעה שהיא
תצטרך להשתלב בעולם הזר והגדול אליו אינה שייכת. לקוסם או מכשפה שלא רצו לחיות
בבידוד לא היתה הרבה ברירה - להתחזות למוגל או לעבור לגור בהוגסמיד - מה שהיה כמעט
בלתי אפשרי. רוב אוכלוסיית קבע בהוגסמיד הורכבה מבעלי חנויות ומשפחותיהם, מספר
עובדי משרד הקסמים וכמובן משפחות המורים. עמנואל הרגישה בושה מסויימת על כך שחשבה
מחשבות כאלו: הן הזכירו לה את ההוא שאין לנקוב בשמו.
"את נכנסת?" סיריוס החזיק את
הדלת פתוחה והביט עליה בצפיה.
עמנואל מצמצה מספר פעמים וניסתה להבין
האם נדמה לה או שהיא כרגע שמעה את השם שלה.
"כן, מצטערת, חשבתי ששמעתי משהו."
הם נדחקו בין האנשים בעקבות מלצרית
מרוגזת למראה, עד שהגיעו לבסוף לשולחן קטן ומאובק. על השולחן היתה פרוסה, או יותר
נכון זרוקה מפה צהבהבה.
"אין לכם משהו מרווח יותר? זה היה
יכול להיות שולחן לגמדוני בית אם הוא לא היה מלוכלך כל כך." סיריוס הביט
בסלידה על השולחן.
המלצרית גילגלה את עינייה בלגלוג
"זה מה יש. 'תה יודע עמוס היום." היא הסתובבה ונעלמה בין האנשים בלי
לשאול אותם מה ברצונם להזמין.
"לפחות אנחנו לא צריכים לדאוג
לתשר." עמנואל דחסה את עצמה לאחד הכסאות שהיו קטנים מדי גם הם.
"אני חושב שאלך להביא לנו בירצפת, לא נראה לי שהיא תטריח
את עצמה לחזור. ואולי גם כמה כסאות יותר נוחים." הוא הוציא את שרביטו וסילק
את האבק מהמפה.
עמנואל בחנה בשיעמום את הקלף של התפריט.
הפעם היתה בטוחה בזה, היא שמעה את שמה. אבל למה- עמנואל הניחה את הקלף על השולחן
והביטה סביבה; הלחשושים סביבה נדמו כמעט מייד. היא זעה בחוסר מנוחה, תוהה מה פשר
העיניין ולמה לוקח לסיריוס כל כך הרבה זמן לחזור.
"קרה משהו?" סיריוס הניח בחבטה
קלה שני ספלים גדולים של בירצפת. "את נראת מוטרדת."
עמנואל לקחה את אחד הספלים שסיריוס הביא
עימו. "אר, אני חושבת שזה שום דבר." היא לגמה באיטיות מהספל, "מה לקחת לך כל כך הרבה זמן?"
"נתקלתי בכמה אנשים." הוא אמר
מקמט את מצחו, "אני חושב שאולי כדאי לנו ללכת למקום אחר."
עמנואל הרימה גבה, "אבל רק הגענו!
אם זה בגלל השולחן אפשר לחכות שמישהו ילך ואז-"
"לא, אני פשוט-" הוא לא הספיק
לסיים את דבריו כשפוטר הופיע, מלווה בחבורה גדולה של אנשים אותם עמנואל זיהתה
כקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור.
"תגיד רך-כף לאיפה אתה נעלם?"
פוטר התנודד על רגליו כאילו שתה קצת יותר מדי וויסקי אש. "אתה בא איתנו לראות
את תצוגת מטאטאי המירוץ או מה?"
"לא, לא היום קרניים. איפה ירחוני
וזנב תולע בכלל?"
"ירחוני גרר את פיטר לקנות איזה ספר
על איזה איזה דבר שאנחנו לומדים או משהו... נו אז אתה בא?" פוטר לא וויתר.
"אמרתי לך לפני רגע-"
"למה
שלא תלך? גם לי יש כמה סידורים לעשות." עמנואל חשבה שזאת הזדמנות נהדרת להציץ
בשמלות הנשף של מאדאם מלקין. גם אם לא תוכל לקנות אחת מהן, אולי תקבל רעיון או
שנתיים לשיפור שימלתה שלה.
"את בטוחה? כי אני יכול ללכת לראות
אותם יום אחר-"
"שתוק כבר רך-כף היא אמרה שלא אכפת לה- אאוץ'!" פוטר שקיבל מרפק
לצלעות התרחק כמה צעדים מהשולחן. "נפגוש אותך שם עוד רבע שעה."
"מה דעתך לבוא איתי? הם יציגו שם
מטאטאי מרוץ מלפני מאה שנה ועד היום, יכול להיות מעניין." אמר סיריוס כהם
נשארו לבד.
עמנואל הנידה ראשה לשלילה, "אולי
אחר כך, באמת יש לי כמה דברים לעשות." הם סיימו את הבירצפת וקמו מהשולחן.
תוך כדי הליכתם נשמע צחוק צרוד מכיוון
אחד השולחנות, "תראו, תראו, שני בוגדים-בדם, ממש צמד חמד." עמנואל קפאה
על מקומה, "אולי תצטרפו אל דמבלדור ותקימו אגודת אוהבי מוגלגלים?"
"אולי תסתום את הפה לפני שאקרא
למלצרית לנקות את מה שישאר ממך?" סיריוס שלף את שרביטו במהירות מסוכנת, גורם
לרוב האנשים שהיו קרובים אליהם להתרחק בבהלה.
הנער, שכנראה למד בשנתו השישית או
החמישית, הבין כנראה את גודל הסכנה ונעלם מהעין יחד עם חבריו.
עמנואל, שחשה עד כמה מתפתה סיריוס לרדוף
אחריו, מיהרה לעצור אותו. "אתה לא תוכל להשיג שום דבר-"
"נמאס לי מהמטומטמים האלה!"
פלט סיריוס בזעם, "הייתי צריך להשתיק את האידיוט הראשון ש... לא משנה, בואי
נלך."
"את הראשון?" עמנואל הזדעזעה.
סיריוס נאנח, "כן, בזמן שהלכתי
להביא את הבירצפת שמעתי איזה ילד מלחש מאחורי גבי. כיוויתי שזה לא יגיע לאוזנייך,
הייתי צריך לנחש שיבואו גם תגובות."
"לא נורא, אני בטוחה שזה יעבור
להם." עמנואל חייכה בעידוד בזמן שבפנים בטנה התהפכה מרוב פחד. היא היתה צריכה
לחזות את זה, היתה צריכה להבין שהם לא יניחו להם. האם הילדים האלה, אשר שמעו בבית
על מעשיו של הלורד האפל מאמינים כי הוא צודק? כי בעלי דם טהור שונים במהותם מכל
היתר? עמנואל לא האמינה כי תיתכן השפעתו של 'הזה שאין לנקוב בשמו' בין כותלי
הוגוורטס, בין חבריה לכתה ולבית. כמובן שהיא הבינה כי רוב המשפחות הטהורות החזיקו
בדעות מסויימות, כמו הוריה והאנשים איתם באה במגע כשהיתה קטנה. אבל אלה לרוב לא
הביעו את דעתם בציבור, הם האמינו במשהו ושמרו על פיהם סגור, אם לא להחשיב את בני
בלק; בגלל מעמדם וקשריהם במשרד הקסמים, הרשו לעצמם תמיד לנסות ולהשפיע על החקיקה
ואורח החיים. ומכיוון שטהורי דם אמיתיים כמוה וכמו בני משפחת בלק היו מעטים מאוד,
עמנואל לא נתקלה רבות בתופעה בה תלמיד אחד יחשב נעלה יותר על סמך שם משפחתו. אבל
עכשיו היא התחילה לחשוד שהיתה עיוורת ותמימה. לכודה בתוך עולם דמיוני הזוי לא
מודעת למה שמתרחש סביבה.
האם היא מעולם לא שמה לב לעובדה שאף
סלית'רינית, בניגוד לבנות שאר הבתים לא היתה מפלרטטת עם סיריוס? כמובן שלא, הרי
ברגע שבחר לעזוב את משפחתו מאחור ולדרוך על כל ערכיהם, מעוותים ככל שיהיו, הוא הפך
את עצמו לטמא, בוגד. והיא, בין אם תרצה זאת או לא הינה סמל – סמל לכל אלה שמאמינים
בתורתו של ההוא שאין לנקוב בשמו. היא טהורת דם ועליה למלא לא רק אחר רצון הוריה,
אלא של כל אחד ואחד מהמאמינים...
"את בטוחה שאת לא רוצה להיצטרף
אלי?" שאל סיריוס בדאגה.
עמנואל הינהנה. "אני לא מפחדת מכמה
מילים עוקצניות, אהיה בסדר."
"בכל מקרה, את יודעת איפה אני למקרה
ותצטרכי אותי. ניפגש בדובשנרייה בעוד שעה וחצי?"
"אם תצליח לנתק את עצמך
מהמטאטאים."
עמנואל ניפרדה ממנו וצעדה לבדה בשבילים המוכרים בין החנויות
והדוכנים, מציצה בסקרנות בחלונות הראווה. מבטה נפל על תלמיד שנה ראשונה[1], עיניו הגדולות פאורות לרווחה, בוחנות בסקרנות את כל אשר סביבו.
עמנואל ידעה כי הילד בוודאי מרגיש זר בעולם הזה בדיוק כפי שהיא הרגישה בעולם
המוגלגים. עד גיל אחד עשרה לא היה לו מושג מה זה קסם או שרביט. אולי עדיף היה לו
להישאר בעולם אליו נולד ולמד להכיר.
החנות של מאדאם מלקין כצפוי היתה צפופה
באנשים. עמנואל ניגשה לחלון הראווה והבטה בפליאה בשתי הבובות שרקדו מאחורי הזכוכית
– אחת הבובות לבשה גלימת נשף בצבע כחול כהה, משובצת במאות אבני חן קטנות, דמויות
טיפות טל. הבובה השנייה לבשה גלימה מפוארת, שחורה וארוכה, מעוטרת בפסים כסופים.
הבובות רקדו לקולה של מוזיקת ואלס, מדגימות את תלבושותיהן. נערות רבות זרמו החוצה
מן החנות מצויידות בשקיות גדולות, אחרות נכנסו פנימה כשחיוך חולמני נסוך על פניהן.
עמנואל ניכנסה בזהירות לחנות, כמפחדת לשבור או להרוס משהו. מבטה נדד מגלימה אחת
לאחרת, מתמקד מדי פעם על אחת מהן.
"במה אוכל לעזור לך?" נשמע קול
מלא חיים מאחוריה. "אה, תני לי מחש, באת לבחור שימלה לנשף! ונכון עשית, רק
היום הגיע אלי משלוח-"
"לא, תודה." עמנואל מיהרה
לקטוע את שתף דיבורה של האשה נמוכת הקומה. "אני.. רק מסתכלת בנתיים."
חיוכה הלבבי של מאדאם מאלקין התנדף באותה
המהירות בה הופיע. "תמהרי אם כך, גם ככה צפוף פה."
עמנואל מילמלה כמה מילות התנצלות ומיהרה
להימלט מהמקום.
אחרי החנות של מאדאם מלקין וחנות עטי
הנוצה של שקריוונשאפט, עמנואל עשתה קיצור דרך לעבר החנות עם הציוד לקווידיץ' בה
התקיימה התצוגה. היה זה שביל צר ומוזנח אותו הכירה היטב, מאז שנתה הראשונה
בהוגוורטס. הוא היה מאוכלס בכנופיית חתולים מקומית, שברחה ברגע שהיתה רואה אותה
מתקרבת. הפעם עמנואל לא הבחינה באף חתול. היא כמעט התקרבה לסופו של השביל כששמעה
צעדים מהירים מאחוריה –
"היי סנייפ, את יודעת שזה לא בטוח
להסתובב לבד במקומות כאלה." אמר נער גבוה ורזה שנראה כאילו צץ משום מקום.
עמנואל הוציאה אוטומטית את שרביטה מכוונת
אותו לעברו.
"אקספלארימוס!" שרביטה של
עמנואל נורה מידה ועף לעבר נער שני, נמוך ושרירי. הראשון, אותו זיהתה כאדוארד מאק,
תלמיד משכבתה, פרץ בצחוק מתגלגל.
|
|
|
כמו כן, ניתן
לכתוב ביקורת בבלוג של
סיריוס.