קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי
פוטר מאת Scarlet
Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק שמיני
"אנחנו
באמת חייבים להתחיל לזוז", אמרה הרמיוני כעבור שעה בסמטה האפלה.
דראקו לא
הגיב. הוא ישב על הקרקע, גבו אל הקיר, כשברכיו מוצמדות אל חזהו. בוהה באוויר במבט
ריקני.
הרמיוני
הביטה סביבם. האזור נעשה חשוך יותר ויותר, והיא ידעה שלהסתובב בניו יורק לבד בחושך
זה דבר מסוכן.
"דראקו,
קדימה. אנחנו צריכים להתקדם", היא חזרה ואמרה, אך נדמה היה שדראקו כלל לא
שומע אותה. "דראקו!" היא קראה שוב, רוכנת אליו במבט דואג. "שמעת
אותי? צריכים להסתלק מכאן! עכשיו!"
"מה
הטעם?" היא שמעה אותו שואל בקול חלול, נושמת לרווחה על כך שדראקו לא איבד
לגמרי את יכולות הדיבור שלו.
"דראקו..."
היא התחילה. "אם אבא שלך ישיג אותנו...-"
"מה
הטעם להמשיך להתקדם? הוא ימצא אותי, לא משנה לאן אפנה." אמר באותו קול חלול,
מיישר אליה מבט ומרים את ידו. הרמיוני הביטה בטבעת שעל אצבעו, הטבעת הבוהקת בעלת
האבן האפורה והאפלה. "הטבעת הזאת הביאה רק צרות". היא אמרה בשקט, ספר
לעצמה, ספק לדראקו הלא מאופס. "אל תדאג." היא גירשה את מחשבותיה,
"אם נמשיך להתקדם הוא לא ישיג אותנו." היא ניסתה להרגיע אותו.
"ברגע שנגיע להוגוורטס נהיה בטוחים... אתה תראה."
"הוגוורטס?"
שאל בספקנות. פולט צחוק ציני קצר, ובין רגע החיוך שעל פניו נעלם כלעומת שבא.
"כן!"
אמרה הרמיוני, במחשבה שעלתה על נקודה טובה, אך במהרה התברר לה שאין זה נכון.
"לא.
לא, את לא מבינה... בשבילך הוא... הוא רק אויב, בשבילי הוא אבא. אני לא
יכול להתחבא מאבא שלי, אם הוא לא יתפוס אותי כאן... - בשלב מסוים אצטרך לחזור הביתה... וכשאני אעשה זאת – הוא יחכה
לי שם." דראקו אמר, נימה של פאניקה הדהדה בקולו עם כל הברה שיצאה מפיו.
"אין לי מפלט מפניו".
הרמיוני שמה
לב שעיניו נוצצות, קולו נסדק, נשבר. היא הרגישה כיצד גרונה חנוק מדמעות, היא מעולם
לא ראתה אותו ככה. היא ידעה שהוא צודק. אבל היא לא יכולה להשאיר אותו כאן, שלא
לדבר על להישאר בעצמה, לא כשרוצח מסוכן מחפש אחריהם.
"אז אתה
מעדיף להישאר כאן...? פשוט לתת לו למצוא אותך?" היא שאלה בקול החד ביותר
שיכלה לגייס.
דראקו הביט
בה, ידיו מתהדקות מסביב לברכיו. "אין לי ברירה-"
"יש לך.
אתה לא תיכנע לו כל כך מהר." היא קטעה אותו, בתקיפות."קדימה, אנחנו לא
נעשה לו עבודה קלה! אם הוא רוצה למצוא אותנו... הוא יצטרך להתאמץ בשביל זה."
היא הזדקפה והושיטה יד יציבה לדראקו.
דראקו היסס,
הוא ידע שאם עכשיו יאחז בידה של הרמיוני, זאת אומרת שהם יוצאים כנגד אביו, כנגד כל
מה שהוא אי פעם האמין בו. החיים אותם הכיר ייעלמו כהרף עין. אך אם הוא יישאר לשבת
שם, בסמטה החשוכה ברחובות ניו יורק, לא רק שאביו ימצא אותו – הוא גם ייקח ממנו את
טיפת החופש היחידה שידע ושוב חייו ישתנו מקצה אל קצה. לא משנה במה יבחר – חייו
יעברו טלטלה חזקה.
לא.
דראקו לא היה מוכן לבחור צד ב"מלחמה" הזאת. הוא קם על רגליו, משאיר את
ידה המושטת של הרמיוני תלויה באוויר.
חושך עטף את
העיר הזוהרת. 'הטיים-סקוואר' היה
עתה מוצף באנשים שבאו לראות הצגות בברדוואי, כייסים פשוטים ואנשי עולם התחתון יצאו
ממחבואם כדי להרוויח את שללם הבלתי חוקי. מכוניות נסעו, נהגים כועסים צפרו בזעם,
יצאו ממכוניותיהם והחלו לריב עם נהגים אחרים.
העיר הרועשת
והצבעונית לא נחה לרגע, גם לא בשעות הקטנות של הלילה.
דראקו
והרמיוני עברו בין האנשים, עדיין ללא שום כיוון ידוע אך עם מטרה אחת – להגיע
להוגוורטס.
"לעזאזל,
למה המוגלגים האלו לא יכולים פשוט להישאר בבית?!" קרא דראקו מעל לרעש, מנסה
לעמוד בקצב של הרמיוני.
"ככה זה
בניו יורק, דראקו. אנשים לא סתם יושבים בבית ומחכים שהחיים יעברו מעליהם."
השיבה בטון ענייני.
"אבל
למה כולם צריכים להיות במקום אחד?!" התלונן בחוסר סבלנות, פולט מידי פעם
קריאת כאב כשאנשים שניסו אף הם לעבור, דרכו לו על הרגל.
הרמיוני לא
ענתה על זה, היא פשוט המשיכה ללכת, מנסה להחליט לאן...
עייפות
התחילה לחלחל בה, רגליה כאבו ממאמץ ההליכה, אך היא המשיכה בכל זאת. חייבת למצוא
דרך להגיע הביתה, חייבת. אבל מהי? מוחה הלאה סרב למצוא רעיון והרעש מסביב לא עזר
לה לחשוב בצלילות.
לאחר כמה
דקות, השניים נעצרו בצומת יותר שקטה וכמעט ריקה מאנשים.
דראקו תפס
בשרוול חולצתה, "אני לא יכול יותר, אם לא תגידי לי בדיוק מה את
מתכוונת לעשות, אני פשוט נשאר כאן ומחכה שאבא שלי ימצא אותו וייקח אותי
הביתה". קבע.
"אתה
מתכוון, בחתיכות?!" היא שאלה בסרקסטיות. הוא שילח בה מבט מעט נזעם.
"אני לא יודעת עדיין." הודתה, מסיטה את מבטה מעיניו שנפקחו בתדהמה.
"את-לא-יודעת?"
הוא חזר על דבריה באיטיות, "מה זאת אומרת 'את לא יודעת'?! את רוצה להגיד לי
שהסתובבנו כאן שעות לחינם?! ללא שום מטרה!?" הזעק.
"לא
לחינם...!" היא הגנה על עצמה, "אנחנו פשוט מרוויחים זמן. אם אנחנו
בתנועה מתמדת, אבא שלך לא יכול לאתר אותך." היא הסבירה בשלווה, "וחוץ
מזה, לא שמעתי אותך מציע רעיון כלשהו! ככה שאל תאשים אותי בזה שאנחנו עדיין
כאן!"
דראקו הביט
בה, הוא לא מצא משהו לומר, הוא באמת לא חשב על שום דבר... הוא הבין שקיבל את זה
כמובן מאליו שהרמיוני היא זאת שתחלץ אותם. אך מצד שני, הוא בכלל לא ידע בוודאות מה
הוא רוצה לעשות. "אני עובד על זה." אמר בקול משכנע.
"ובכן...
גם אני." היא הוסיפה. "מה השעה בכלל?"
דראקו הציץ
בשעונו, "3:45", ענה, מופתע לגלות שהזמן עבר כל כך מהר.
"מה? כל
כך מאוחר?" התפלאה. דראקו משך בכתפיו.
"ואתה
לא עייף?" היא שאלה.
"לא
יודע, לא חשבתי על זה... אני מניח שכן."
הרמיוני
הרהרה לרגע; שניהם תשושים, אין להם תוכנית, אז מה לעזאזל הם עושים ברחובות ניו
יורק באמצע הלילה חוץ מלהסתובב במעגלים? "אולי כדאי שנמצא מקום להעביר את
הלילה..." הציעה.
"מה?!"
קפץ דראקו, "לא, אנחנו...- את בעצמך אמרת שאנחנו צריכים להמשיך לנוע!"
דראקו הצביע עליה אצבע מאשימה.
"אני
יודעת..." היא התחילה, "אבל תראה, זה כבר מאוחר, לאף אחד מאיתנו אין שמץ
של מושג לגבי מה שאנחנו הולכים לעשות... אולי כדאי שפשוט נפרוש להלילה".
דראקו נענע
את ראשו, "זה בלתי אפשרי... הוא ימצא אותנו."
"אני
יודעת, אתה לא צריך להזכיר לי"
"אני גם
לא צריך להזכיר לך שיש לי מכשיר איתור על היד??" הוא אמר בקול עוקצני.
הרמיוני פלטה צליל נפגע,
"חזרנו?"
"למה?"
"לריב!"
"לא...
לא. אני פשוט עייף". הוא אמר באנחה. "אולי יש היגיון בדבריך. אולי."
"אז בוא
נמצא מקום לישון..." היא אמרה בקול רך.
"אבל מה
עם...-"
"נחשוב
על משהו בבוקר, אנחנו לא יכולים לחשוב ככה, שנינו עייפים מידי... רעבים מידי...
מחר נהיה הרבה יותר ערניים ו-"
"ומתים",
הוא השלים במרירות, משלב את זרועותיו על חזהו. הרמיוני חייכה בציניות, "יש לך
רעיון אחר חוץ מללכת עד שהרגליים שלנו ייפלו?".
"טוב,
אני...-"
"אז
בוא." היא התחילה ללכת לאורך הרחוב כשדראקו בעקבותיה, "ולאן בדיוק נלך?!
אין לנו כסף... ולחזור לחדר שלנו אנחנו לא יכולים...-"
"אתה
רואה, זה לא מדויק". היא קטעה אותו בנימה רגועה הרבה יותר.
דראקו כיווץ
את מצחו בבלבול, "מה? לחזור לבית המלון שלנו!? אין סי-"
"לא...
זה באמת יהיה רעיון טיפשי. התכוונתי לזה שיש לנו כסף, לא הרבה... אבל יש."
היא הסבירה.
חיוך קטן עלה
פניו של דראקו, "יש לנו?"
"אתה
באמת צריך להקשיב לי יותר..." היא צחקקה, עיניה נפגשות עם עיניו הבוהקות.
"אתה מבין, יצאתי מחדר המלון כדי לקנות אספקה, ומן הסתם לקחתי קצת
כסף..." את השאר היא כבר לא הייתה צריכה להסביר.
"כמה
נשאר לך?" הוא שאל בענייניות.
"המממ...
אני לא בטוחה," היא אמרה והושיטה יד לכיס מכנסיה, היא הוציאה חופן דולרים.
"מה תכננת
לקנות?! אספקה לכל החיים של שפנים לבנים?!" הוא צחק.
"לא..."
היא הסמיקה, "לא ידעתי בדיוק כמה תעלה לי האספקה של הדברים שהייתי צריכה...
שמעתי שניו יורק יקרה, אז...-"
"כמה יש
לנו?" הוא הפסיק אותה לפתע, חיוכו דועך, ופניו מרצינות.
היא תקעה בו
מבט מעט נעלב על כך שקטע אותה, אך מידי התחילה לספור את הדולרים שבידה. כעבור מספר
רגעים היא הכריזה, "שמונים דולר... ועשרה סנט".
דראקו הרהר
בנושא לרגע ומשהגיע למסקנה שאין לו מושג בכסף מוגלגי, שאל: "זה הרבה?"
"אמממ...
לא ממש, אבל זה כל מה שיש לנו. אנחנו חייבים להסתדר... אנחנו נסתדר". היא
הוסיפה בנימה המתיימרת להיות בטוחה, למרות שעמוק בתוך נבכי נשמתה היא חששה בדיוק
כמוהו.
הרחובות
השקטים והחשוכים של ניו יורק מעולם לא נראו מפחידים יותר. מן שקט מצמרר מילא את
חלל האוויר.
רוח קרירה
נשבה וחדרה מתחת לבגדיהם של דראקו והרמיוני אשר חצו את העיר בצעדים עייפים. ללא
דיבור, ללא החלפת מבטים. שתיקה.
דראקו הלך
כשעיניו נעוצות במדרכה שלפניו, מהורהר. נדמה היה שהוא הולך באופן אוטומטי, לא שם
לב לאן רגליו נושאות אותו, אך מסיבה מסוימת – הוא בטח בדרך שבה בחרו הרגליים
הכואבות.
הרמיוני,
לעומת זאת, צעדה בראש מורם, עיניה סוקרות את הרחובות, ראשה מנסה למצוא תשובה: לאן
ללכת... לאן ללכת... ראשה היה
טרוד ממחשבות כשהיא הרגישה כאב ברגלה כשהיא נתקלה בפח אשפה גדול ואפור ומתוכו יצא
חתול ג'ינג'י גדול ושמן. בבהלה, הרמיוני תפסה את בד חולצתו של דראקו ונצמדה אליו.
החתול,
כשפרוותו סמורה וגופו מתקמר בתנוחה מאיימת, הוא חשף את שיניו ברוגז.
לרגע אחד,
השלושה רק החליפו מבטים, דראקו היה היחיד שלא התרגש מנהמת החתול, הוא הושיט את היד
עם הטבעת קדימה וכיוון אותה אל החתול.
"לא!"
קראה הרמיוני, משחררת את אחיזתה בדראקו, "אל תפגע בו!"
"זה רק
חתול, הרמיוני", אמר דראקו בביטול.
"אני
יודעת, אבל... הוא מזכיר לי את... החתול שלי."
לרגע אחד
נראה היה שדראקו מהרהר בנושא, "יש לך חתול?!" הוא התפלא.
"כבר
שלוש שנים." היא אמרה, שוקעת לרגע קצר במחשבות על חתולה האהוב.
"לא
שמתי לב..." הוא נתן לידו
לצנוח בחזרה לצד גופו והחתול, בנהמה עצבנית אחרונה, הסתלק מהמקום.
כעבור מספר
דקות, דראקו והרמיוני הגיעו לבניין ישן ונמוך קומה יחסית לשאר הבניינים. ייתכן
ובימיו הראשונים של הבניין העתיק הזה הוא היה דומה לכנסיה, אך עם השנים, טחב ועובש
כיסו אותו, והשוו לו מראה של חורבה מטונפת ומתפוררת.
"אני
חושבת שזה המקום". אמרה הרמיוני. דראקו הביט בה כמטורפת.
"את לא
רצינית!" קרא, "זה החור הכי-"
"'אל
תשפוט ספר לפני הכריכה שלו', דראקו," היא דקלמה.
"מה-
אני לא שופט ספר, הרמיוני! אני שופט את דיר החזירים הזה!" הרמיוני
גלגלה את עיניה, "למה ציפית!? כבר אמרתי לך, יש לנו בסך הכל 80 דולר שאמורים
להספיק לכל זמן השהות שלנו פה!"
העייפות היא
זאת ששכנעה את דראקו לבסוף להיכנס אל תוך הבניין. ריח חזק של ריקבון היה בחלל אולם
הכניסה של המלון, שטיחים ארוכים ומלאי חורים כיסו את הרצפה המלוכלכת, תמונות
מזוויעות של בעלי חיים מעוותים היו תלויות על הקירות, נורות קטנות האירו את האולם
באור קלוש. בפינת האולם, עמד שולחן קבלה קטן ודחוס למראה, שמאחוריו ישב פקיד לבוש
חולצה לבנה מלאת כתמים, הוא דיבר עם אישה שלבשה חצאית מיני קצרה במיוחד שלא הותירה
הרבה מקום לדמיון, וחולצה מצועצעת וחושפנית.
דראקו
והרמיוני התקרבו אל שולחן הקבלה, "אהממ... סליחה?" פתחה הרמיוני. האיש
מאחורי שולחן הקבלה תקע בה מבט מופתע, כאילו לא האמין שמישהו באמת ייכנס אל בית
המלון.
כן, יפהפייה,
את רוצה לישון כאן הלילה?" הוא שאל בקול שמנוני שהעביר צמרמורת בגופה של
הרמיוני
האישה שלידו
נעצה בדראקו מבטים חודרים, מידי פעם מפצפצת את המסטיק שהיה בפיה.
"כן,
אנחנו רוצים לשכור חדר, אבל רק ללילה." היא מיהרה להוסיף.
"הלילה
די נגמר, לא רודני?" פנתה האישה אל האיש בחיוך מלא שיניים מצהיבות מסיגריות.
האיש חייך אליה בחזרה, הוא הביט בדראקו והרמיוני בערמומיות, "מה קרה ילדים?
ברחתם מהבית?"
"אני
באמת לא חושב שזה עניינך." סינן דראקו בחוסר סבלנות. הרמיוני שלחה אליו מבט
משתיק.
"הילד
'משחק אותה' קשוח, מה?" אמרה האישה בקול מעט מזלזל, לועסת במסטיק ומנפחת בלון
נוסף.
"אממ...
כמה עולה חדר לשניים ללילה?" הרמיוני שאלה בתקווה לנתב את השיחה בחזרה למסלול
הנכון.
מבטו של
הפקיד ריצד בין הרמיוני לדראקו, "30 דולר" הוא אמר לבסוף.
"מה?!"
הזדעק דראקו, "30 דולר בשביל לישון בחור הזה!?"
"היי,
ילד, אם זה לא מוצא חן בעיניך אז 'סתלק מכאן!" השיב הפקיד.
דראקו פנה אל
הרמיוני, במחשבה שהיא תראה את חוסר ההיגיון שבנושא, "הרמיוני, אין סיכוי
שאנחנו נשל-"
"ניקח
את זה!" היא אמרה ושמה את הכסף על השולחן, מתעלמת מקריאת המחאה של דראקו.
הפקיד חייך וחשף את שיני הזהב שלו. הוא הגיש להרמיוני מפתח קטן וחלוד במקצת,
"חדר מספר 15".
החדר היה לא
פחות גרוע מאולם הכניסה, שתי נורות יחידות האירו את החדר הקטן והמצחין, חלון מעט
סדוק היה בקצה החדר שאותו כיסו ווילונות אכולי עש. מיטה קטנה יחסית הייתה מונחת
בפינת החדר. המזרון המעופש היה כמעט בלתי מיועד לשינה, כנראה מכיוון שהבעלים חשבו
שאורחי המלון יעדיפו פעילות לילית אחרת חוץ משינה.
"לילה
טוב..." מלמלה הרמיוני ונשכבה על המיטה. דראקו נשכב לצידה, מנסה להתעלם
מתחושת הגועל שעברה בו כשהמזרון נגע בגופו. מבטו נתקל במבטה של הרמיוני שטרם
נרדמה. הם היו צריכים להיצמד זה אל זו בכדי שיהיה לשניהם מספיק מקום על המיטה
הצרה.
"אז..."
התחיל דראקו.
"אז...?"
"קצת
צפוף פה, לא?" המשיך דראקו, הרמיוני חייכה בהסכמה. הוא התחיל לזוז על המזרון,
מנסה להתמקם בצורה הנוחה ביותר, המזרון היה מלא בגבשושיות מוזרות שדראקו ניסה לא
לחשוב יותר מידי ממה הם עשויות, הוא חשש שאם יגלה זאת, זה יוציא ממנו כל חשק
לישון.
"אתה
מוכן להפסיק לזוז?" ביקשה.
"אני
רק-מנסה-למצוא תנוחה טובה." הוא הביט בה בבלבול כשהיא החלה לצחקק למשמע
דבריו.
היה רגע קצר
של שתיקה מביכה, דראקו שם לב שהרמיוני מחייכת, "מה?" שאל.
"כלום...
זה פשוט... חשבתי על מה היה קורה אם מישהו היה רואה אותנו ככה." חיוכה התרחב
והפך לגיחוך קל. הוא גיחך גם הוא. כן, זה באמת יהיה די מוזר, לא הגיוני אפילו.
"אני
חושב שעשינו דברים יותר גרועים מ... סתם לשכב אחד ליד השני." אמר לבסוף.
הרמיוני
שתקה, לחייה מעט האדימו, "א-אתה אומר שזה היה גרוע?"
"מה?-
לא... לא התכוו-"
הוא נאנק
בהפתעה כשהרמיוני קטעה אותו בנשיקה עמוקה, היא משכה אותו אליה, מעבירה את אצבעותיה
בשיערו הבלונדיני-כסוף, לשונה מחליקה אל תוך פיו הרך והחם. הוא בהחלט לא ציפה
לזה... אך ברגע זה, ל'התנגדות' לא הייתה משמעות לגביו. בעודו מרגיש כיצד הרמיוני
מכניסה את רגלה אל בין רגליו, נצמדת אליו, הוא ליטף את מותניה, מעביר את ידיו על
גופה.
כעבור מספר
רגעים הרמיוני התנתקה משפתיו של הרמיוני, "דראקו?" היא התנשפה.
"אה...?"
"אנחנו
צריכים לדבר. זה לא יכול להימשך כך."
"ככה-איך?"
הוא שאל בשובבות ונישק אותה. הפעם הנשיקה הייתה קצרה, מפני שהרמיוני הייתה נחושה
בדעתה להבין מה קורה להם.
"דראקו,
אני רצינית!"
"גם
אני!" הוא השיב.
"לא...
אתה..." היא לקחה נשימה ארוכה ומייצבת, "אני צריכה להבין איפה אני
עומדת." היא הרימה את מבטה הנוגה אליו.
"מה?"
הוא היה מבולבל, "מה זאת-"
"אני
צריכה להבין מה אני בשבילך. אני מתכוונת, משהו קורה לנו... לי... ואני
צריכה לדעת: מה המשמעות שלי לגביך? א-אתה-" היא פסקה לרגע מגמגומיה, מנסה
לייצב את קו המחשבה שלה, "אתה לא יכול לשחק בי ככה. אני רוצה לדעת מה אני- כי
אם אני סתם איזה סטוץ לילי בשבילך, משהו להפיג את השעמום, אני-"
"את?!"
הוא התפרץ לפתע, קולו הופך לנוקשה, "מה איתי?! את משאירה אותי באפלה,
אם כבר – את זו שמשחקת בי! כזכור לי, אף פעם לא אמרת לי מה את מרגישה
כלפיי..." קולו רעד כשאמר את השורה האחרונה. עיניו עתה היו תוהות, הרמיוני
יכלה לראות בבירור הן את הסקרנות והן את החשש שבהן.
היא נענעה את
ראשה, "א-א-אני... אני לא...- אני לא בטוחה." עיניה ריצדו על שטח המיטה
שביניהם, ציפורניה גרדו בעצבנות את המזרון.
"את
בכלל מחבבת אותי?" הוא שאל בקול יותר רגוע, מרים את סנטרה ומכריח אותה להסתכל
לו בעיניים.
"כן...
אני, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני מבולבלת... מצד אחד אני... אוף."
נשימותיה היו קצרות ולחוצות. היא חשה כיצד דמעות חונקות את גרונה, אך היא הכריחה
את עצמה לא לתת להן לצאת החוצה.
"מצד
אחד, מה?" הוא שאל.
"לא
משנה..." אמרה.
דראקו הביט
בה לרגע, "את אמרת שאת רוצה לדבר על זה, אז בואי נדבר. מצד אחד,
מה?" הוא התעקש.
"אני
שונאת אותך!" היא אמרה בנחרצות.
"מה???"
צייץ בקול גבוה ומופתע.
"לא...
לא שונאת אותך, רוצה לשנוא אותך, אבל...-" בנקודה זו קולה נשבר, דמעה
נוצצת זלגה על לחייה, "אבל אני לא יכולה... אני יותר מידי-" היא
התייפחה. דראקו רק הביט בה, עיניו בורקות בחוסר אונים, חש כיצד ליבו נשבר לרסיסים.
הוא הושיט את אצבעו כדי לנגב את דמעותיה, אך היא הדפה את ידו, היא חייכה-בכתה
בצחוק, "אני כל כך טיפשה!" היא הודיעה, מנגבת בידה את הדמעות, לוקחת
נשימות עמוקות ורועדות.
"הרמיוני...!"
הוא אמר בקול מרגיע, "את-"
"ילדה
קטנה בכיינית ומטומטמת, זה מה שאני..." היא המשיכה, הדמעות ממשיכות לזלוג
במורד לחייה אך היא המשיכה לצחוק. "א-אני לא יודעת מתי פשוט-" היא
הפסיקה לדבר כשדראקו הרים בפעם השניה לאותו לילה את פניה, מביט עמוק לתוך עיניה,
משתיק אותה במבטו.
"הרמיוני,
אני מנסה לומר לך כאן משהו!" הוא בישר לה. הרמיוני הביטה בו בתשומת לב רבה.
ספק חוששת, ספק מתרגשת מדבריו הבאים לבוא. דראקו לקח נשימה עמוקה, לא בטוח כיצד
לשים את רגשותיו במילים. הוא מעולם לא אמר את זה למישהי... מצד שני, הוא מעולם לא
חש ככה.
בסופו של
דבר, כעבור מספר רגעים של שקט מעיק, הוא החליט לאזור אומץ ולומר לה את האמת.
"דראקו...?"
הייתה זו הרמיוני שקרעה את השקט.
הוא לקח
נשימה עמוקה, "גם-אני... לא-שונא-אותך". חיוך קטן בצבץ בזווית
פיה של הרמיוני, "באמת?" היא שאלה.
"אה...
כן." ענה, כועס על עצמו שזה הדבר היחידי שמצא לומר כדי לבטא את הרגשות
העמוקים שחש כלפיה.
החיוך שעל
פניה גדל, עיניה עוד היו נוצצות מדמעות, "זה דבר מאוד רומנטי לומר..."
היא אמרה בציניות משעשעת, "מי לא תרצה לשמוע מאהבת חייה: 'אני לא שונא
אותך!'" היא צחקה.
"מה?-
מה אמרת?!"
"מה?!"
אמרה הרמיוני, מבולבלת, מפסיקה לגחך.
"בקשר
לאהבת חייך..."
הרמיוני חשה
כאילו מישהו נותן לה אגרוף בבטן, 'לשתוק' זו לא הייתה תכונה טובה אצלה... לרעתה.
היא הייתה חייבת להגיד משהו... משהו שיתקן את פליטת הפה הבלתי רצויה הזו.
"לא!
אני לא התכוונתי שזה ייצא ככה..." היא מיהרה לומר. לצערה דראקו לא נראה
משוכנע. לעזאזל איתו. למה הוא לא אומר שום דבר?! היא חשבה בלהיטות. לחייה
החלו לקבל גוון מעט וורדרד.
"טוב..."
הוא התחיל כעבור מספר רגעים, אך נראה היה שהוא לא התכוון לסיים את המשפט. שתיקה
נוספת השתלטה על החדר, משאירה כל אחד עם המחשבות שלו.
"טוב..."
הוא התחיל לומר, אך היה זה ברור שהוא לא מתכוון לסיים את המשפט. הרמיוני ידעה
שבאומרו את המילה 'טוב', דראקו בעצם חתם את השיחה. כל מה שהיה צריך להיאמר – נאמר.
ועתה, הם צריכים לפנות בחזרה לעניין שמעסיק אותם כל היום. הבריחה מניו יורק.
"כשנתעורר
אנחנו חייבים לחשוב על תוכנית". היא אמרה.
"מה
יקרה אם הוא יבוא כשאנחנו נישן?" הוא שאל, מאלץ את עיניו להישאר פקוחות.
הרמיוני
שתקה. מה הם יעשו אם זה מה שבאמת יקרה? משהו אמר לה שהם יהיו אבודים לפני שיספיקו
לומר: אברה קדברה. הייתה רק ברירה אחת...
"נצטרך
לקחת משמרות." אמרה בקול עייף.
"לקחת-מה?"
פיהק.
"משמרות."
"טוב".
לרגע אחד
שניהם שתקו, "אז מי מתחיל?" דראקו שאל לבסוף.
קרני השמש
הראשונות הפציעו וגירשו כל פיסת חושך שנתקלה בהן, צובעים את השמיים בתכלת חיוור,
קר ומת.
דראקו ישב על
המיטה כשגבו מופנה אל הקיר ומבט מזוגג בעיניו. הצליל היחידי שנשמע היה קול
נשימותיו העייפות והאיטיות. עיניו היו פקוחות למחצה, לא מצליח להפסיק לפהק.
הרמיוני שכבה
על המיטה, רגליה מונחות עליו, שיערה מכסה כמעט את כל פניה.
לפתע, דראקו
שמע רשרוש מכיוון החלון שבקצה החדר הקטן. הוא התעלם מהרעשים, מנסה לרוקן את מוחו
ממחשבות עייפות. "אסור לי להירדם..." אמר דראקו לעצמו, אבל ראשו כבר החל
לכאוב.
שוב נשמעו
אותם רעשים, הוא הרים את ראשו אל החלון ושפשף את עיניו לנוכח מה שראה או לא ראה.
ממצמץ חזק, מנסה למקד את ראייתו, הוא הרגיש כיצד נשימתו נעתקת.
הוא שמע צחוק
גבוה וקר, לא... זה לא יכול להיות...
ודרך זכוכית
החלון הוא ראה את בעל הצחוק, אביו בהה בו בעיניים יורקות אש. "מצאתי אותך,
בני". דראקו שמע אותו אומר. לוציוס נכנס לחדר, פוסע באיטיות אל המיטה, דראקו
חש קור עז בכל גופו, הוא רעד, החל לנער את הרמיוני, לנסות לגרום לה להתעורר, אך
היא הייתה שקועה בשינה עמוקה.
לוציוס שלח
את ידו אל דראקו, כאילו רוצה להרוג אותו במגעו. "אתה שלי עכשיו, דראקו. נגמרו
המשחקים."
"לאאאאאאאאאאאא!!!"
דראקו הקיץ משנתו, בשניות הראשונות לא היה בטוח היכן הוא נמצא, ומי איתו. דפיקות
ליבו המואצות גרמו לחזהו להתפוצץ. ההבנה שכל זה היה בסך הכל חלום בלהות, חלחלה אל
תודעתו. הוא קם מהמיטה מבלי להעיר את הרמיוני המכורבלת שלצידו.
ראשו עוד
כאב, וראייתו עוד הייתה מטושטשת. במוחו של דראקו התרוצצו מחשבות רבות, אך אחת מהן
התבלטה בצלילותה ובחדותה - הוא היה חייב לצאת משם. לברוח. עכשיו, יותר מאי פעם,
הוא ידע שאביו יימצא אותו. ועכשיו, יותר מאי פעם, הוא הבין שאם הוא לא יסתלק, לא
רק שהוא יפגע – גם הרמיוני תיפגע.
אט, אט, הוא גיבש
במוחו תוכנית.
מידי פעם
מעיף מבט בהרמיוני המכורבלת, אומר לעצמו שזה הדבר הנכון לעשות.
הוא מצא דף
ועט זרוקים אי שם בחדר המלון והתחיל לכתוב.
הרמיוני,
אני
מצטער, אבל אני חייב ללכת. עצם
נוכחותי מסכנת את חייך ואני לא יכול לשאת את המחשבה שאת תיפגעי בגללי.
אל
תנסי לחפש אותי. פשוט עשי כדבריי.
אני
אמשיך להסתובב ברחביי העיר, אשמש כפיתיון, בזמן שאת תחזרי לחדר המלון ותמצאי את
פסלון המעבר. כפי שזכור לי הוא על מדף הזכוכית שבחדר האמבטיה.
חזרי
להוגוורטס. מצאי את פרופ' דמבלדור, ספרי לו הכל.
דראקו היסס
לרגע, זו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלו לומר זאת.
הוא המשיך
לכתוב:
אני
אוהב אותך.
דראקו.
|
|
|