קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי
פוטר מאת Scarlet
Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק שביעי
לילה קריר
ירד על ניו יורק. רוח קלילה נדדה ברחובות, והרעש היחידי שנשמע היו רעשי המכוניות
האקראיות העוברות, ואנשים שטרם רצו לסיים את יומם בשינה.
דראקו שכב ער
במיטה המפוארת של חדר המלון, בוהה בתקרה במבט לא ממוקד ומידי פעם מציץ בשעון שלצד מיטתו
במבט עגום. נדמה היה לדראקו שהשעון, המדהים באיטיותו,כבר החל ללכת אחורנית. היום
הזה נמאס עליו, מכל בחינה אפשרית. כל מה שהוא באמת רצה... זה שהיום החדש יגיע,
ואיתו משב רוח חדש ורענן.
הוא הפנה את
מבטו בחזרה לתקרה, מקווה שהשעון יניע את מחוגיו בקצב מהיר יותר עתה שדראקו לא
מסתכל.
דברים שדראקו
לא שיער בדעתו שיוכלו אי פעם להיתרגם למחשבות, הציפו אותו. מחשבותיו נעו אנה ואנה
והדירו שינה מעיניו.
לפניו, הוא
ראה את השער הגדול המקושט באות 'M' של אחוזת משפחת מאלפוי. אחוזה שבעיניו תמיד נראתה כמקום מרהיב
ביופיו, מסתורי ומעניין, עתה נראתה כמו בית כלא גדול ומפואר.
עכשיו, כשידע
מהו טעמו האמיתי של החופש, דראקו הרגיש שאין הוא מוכן או רוצה לחזור לביתו. מארעי הימים האחרונים, כאילו השכיחו ממנו
את כל הגעגועים לחייו.
חופש.
החופש
מהמשפחה, מחבריו בבית הספר. רק הוא והעולם. אה, כן... וכמובן, הרמיוני.
דראקו קם
ממיטתו, מניח רגל אחר רגל על השטיח הרך של חדר המלון. אין טעם לשכב בחוסר מעש. היה
זה ברור ששינה – הוא כבר לא ישיג הלילה. הוא התקרב אל החלון, רוח קלילה בידרה את
שיערו הבלונד-כסוף בהנאה.
הוא צפה בעיר
שנפרשה לפניו, עיר האורות הנוצצת והזוהרת, נראתה כל כך מושכת. כמו להבתה של האש.
כל כך מזמינה, ואם זאת... כל כך מסוכנת.
**מספר דקות לפניכן:**
הרמיוני שכבה
ערה במיטתה, אומנם עיניה היו עצומות אך היא הייתה ערנית לחלוטין. נושמת עמוקות,
מידי פעם מביטה בשעון שלצד מיטתה מבלי לזוז יותר מידי. השעון, כך היה נדמה לה, נע
מהר מידי, ייתכן וזהו רק ההגיון הפשוט – כשאתה מצפה מהשעון לנוע במהירות מסוימת,
זה ברור לכל אחד שהשעון יעשה בדיוק את ההפך.
היא נאחזה
בשמיכה כאילו פחדה שמישהו ייקח אותה ממנה. מנסה להירדם, אך לשווא. מחשבות,
זיכרונות מהיום שבו דרכה רגלה בניו יורק סיטי, עטפו אותה, חנקו אותה.
היא לא יכלה
יותר להעמיד פני ישנה. היא חייבת לקום.
באותו רגע,
היא הרגישה תזוזה במיטה, הוא ער? היא חשבה לעצמה בבלבול.
ואכן, היא
חשה כיצד הנער הצעיר שלידה מתרומם לתנוחת ישיבה, וקם מהמיטה. מותיר אותה לבדה,
במיטה החמימה. צמרמורת מוכרת עברה בגופה, צמרמורת שהיא חשה בכל פעם שהיא הרגישה
תנודה מצידו. היא לא יכלה לומר בוודאות שהיא הצליחה לישון טוב, ולו לילה אחד, מאז
הגיעה לכאן, אחת הסיבות היא בגללו.
בדממה, היא
פקחה את עיניה באיטיות והציצה על החדר. היא הבחינה בדראקו העומד מול החלון, בית
חזהו עלה וירד לפי קצב נשימתו.
היא לא
השמיעה אף קול, כאילו פחדה לערער את השלווה שנדמה היה שדראקו היה בה.
דראקו היה
שקוע במראות העיר, במחשבותיו, הוא הסיט את מבטו מהחלון אל המיטה ונבהל לגלות זוג
עיניים חומות ונוצצות בוהות בו בתמיהה.
הרמיוני מיהרה
לעצום בחזרה את עיניה, להעמיד פני ישנה, אך זה היה מאוחר מידי. היא פקחה שוב את
עיניה והביטה בשעון, מאלצת את עצמה לפהק כדי לשכנע אותו שרק עתה התעוררה משנתה.
היא הייתה בטוחה שהוא הולך לומר לה משהו, להטיח בה שהיא מרגלת אחריו או עוד אחת
מהשערותיו התוקפניות, אך לא. הוא פשוט הפנה את מבטו בחזרה לחלון, מתעלם לגמרי
מנוכחותה - מה שהצביע שמשהו לא בסדר.
היא שילחה בו
עוד מבט וקמה מהמיטה, מנסה לסדר את שיערה שיראה כמה שפחות מבולגן.
היא התקרבה
אליו באיטיות, שוקלת כל צעד. לבסוף, היא אזרה אומץ, "למה אתה לא ישן?"
הוא לא הגיב.
"אתה יודע, יש לך מחר עבודה... ואם אתה תהיה עייף מידי אתה עלול...-"
"תני לי
לנחש, 'למצוא את עצמך מפוטר'?" הוא השלים, עיניו לא משות מהחלון.
היא חייכה
חצי חיוך, "כן", אמרה
כמעט ללא קול.
הרמיוני
התקרבה עוד קצת, מתבוננת מעבר לכתפו של דראקו על העיר.
"אני לא
יכול לאלץ את עצמי לישון..." הוא הוסיף כבדרך אגב.
"אני
יודעת, אני רק אומרת ש-"
"וכל
המחשבות האלו שמתרוצצות לי בראש... איך אני יכול להירדם ככה?" הוא המשיך.
היא נעצרה,
"מחשבות? אלו מחשבות?"
נראה היה
שדראקו מתכוון לומר משהו, הוא פתח את פיו וסגר אותו כמעט מיד, שולח מבט בהרמיוני
כאילו ראה אותה בפעם הראשונה. "למה את ערה?!" הוא שאל.
הרמיוני זקפה
גבה, "א-אני? אני רק כרגע-" היא אילצה את עצמה, בשנית, לפהק-
"התעוררתי". היא השלימה, מנסה להישמע כמה שיותר עייפה.
הוא פלט
גיחוך, "לא את לא." פסק.
"לא?
ולמה זה?" התפלאה הרמיוני, מפסיקה להעמיד פנים.
דראקו הסתובב
אליה, עומד אליה פנים מול פנים, "ובכן, כשאת ישנה, את תמיד משמיעה מן רעשים
מוזרים כאלו עם כל נשימה שלך". הסביר, מנסה להסתיר את חיוכו השובבי.
"אתה
אומר שאני נוחרת?!" היא דרשה לדעת בטון נעלב.
"נוחרת?"
הוא צחק, "לא... רק משמיעה רעשים."
למשך כמה
שניות, היא רק בהתה בחיוך שלו ואז צחקה גם היא. "ובכן, לידיעתך, אתה...
אתה... זז הרבה! ואתה גנב שמיכות!" היא הפצירה בו.
לרגע אחד
דראקו נראה די מבולבל, "זז הרבה? גנב שמיכות?!" הוא התפלא.
"כן!
אתה כל הזמן זז במיטה, אין לך מנוחה! אין פלא שאני לא מצליחה להירדם! ובפרט, אם
אני כבר מצליחה להירדם, אני מתעוררת באמצע הלילה, רועדת מקור מפני שאתה לקחת את כל
השמיכה!" היא אמרה בקול חסר אונים. "ואני כל הזמן מחפשת אחר עוד
שמיכות... אבל אין עוד שמיכה מיותרת בכל המלון הזה!" היא הוסיפה באותו טון,
מיישרת אליו מבט.
"וכל
התסכול הזה רק בגלל הרגלי השינה שלי? מעניין... אפילו כשאני ישן אני עדיין מצליח
לעצבן אותך". הוא אמר בטון ענייני, מטה את ראשו מעט הצידה כדי לבחון אותה.
היא פלטה
אנחה, "לא... אני-אני סתם עייפה," אמרה.
"אז לכי
לישון," הציע, מחזיר את מבטו לחלון.
"לך אתה
לישון," ירתה בקול מעט ילדותי.
דראקו חייך
לעצמו, אך לא הגיב. הרמיוני לקחה נשימה עמוקה. נועצת מבטים בגבו, משהו לא היה
כרגיל. "אתה בסדר?" שאלה לפתע.
"מה?"
הוא שאל בפליאה, בוהה בה.
"אני
מתכוונת, בזמן האחרון אתה... מתנהג מוזר."
"מוזר –
איך?" הוא חקר, מבטו הופך לרציני.
היא שקלה את
מלותיה, "אתה יותר – מה המילה? – מופנם? מאז אותו יום ש... שניסית
לברוח-" היא חשבה בהתחלה על להגיד 'התנשקנו', אבל וויתרה על הרעיון,
"אני לא
בורח...-" הוא התחיל לומר בקול מעט מתנשא.
"אני יודעת... אבל... זה נראה כאילו
משהו מטריד אותך, אבל אתה לא אומר שום דבר. ואני מנסה לעזור לך, אבל אתה פשוט לא
נותן לי. אני-"
דראקו קטע
אותה באמצע, "אמרתי לך פעם,
אמרתי לך אלף פעמים," הוא התחיל בטון נוקב, "אני לא צריך את
העזרה שלך. אני לא צריך... שתהיי שם בשבילי. אני לא צריך שתתערבי לי
בחיים. כל מה שאני צריך זה...-" הוא לקח נשימה ונענע בראשו, מבטו תקוע ברצפה.
הרמיוני התבוננה בו, המתח ביניהם כבר הצליח לשגע אותה. היא בלעה את רוקה, התקרבה
אליו עוד צעד, ידה האחת מרימה את מבטו מהרצפה וידה השניה גולשת אל מאחורי עורפו
ומצמידה את שפתיו אל שפתיה. הרמיוני סגרה את עיניה, כאילו קיוותה שהמחשבות של:
'אני-לא-מאמינה-שאני-עושה-את-זה' ייעלמו. חששה הגדול ביותר באותו רגע היה שדראקו
יהדוף אותה ממנו, אך לא נראה שהייתה לו כוונה לעשות כך, ההפך הוא הנכון. הוא הניח
את שתי ידיו על מותניה וקירב אותה אליו, הנשיקה הפכה ליותר לוהטת בכל רגע שעבר.
לאט, לאט, הם התקדמו אל עבר המיטה, שפתותיהם לא מרפות זו מזו כאילו היו דבוקות אחת
לשניה באופן לא מוסבר. הרמיוני הייתה הראשונה שנגעה במזרון הרך של המיטה, נשכבת
עליו ומושכת אחריה את דראקו שליטף את שיערה והעביר את ידו השניה על ירכה.
עתה היו
שניהם על המיטה, שקועים זה בזו, אפופים במן תשוקה לא מוכרת שאף אחד מהם לא באמת חש
אי פעם. הרמיוני הייתה כבר כמעט חסרת נשימה, אבל זה לא הפריע לה, אך היה דבר אחד
שכן הציק לה באותו רגע; היא שמעה קול קטן בראשה שאמר בקול מבולבל:
מה
קורה כאן?
מכיוון שגם
היא רצתה לדעת, והצורך באוויר היה דרוש להמשך קיומה, היא הסיטה את ראשה הצידה –
גורמת לשפתותיהם להיפרד. דראקו התנשם גם הוא, מבטו מרצד בין פניה למיטה עליה שכבו,
הוא הרגיש אותה נעה קלות מתחתיו, מבטה נמנע מלהיפגש עם שלו.
הרמיוני,
כעבור מספר רגעים, נשאה את עיניה אליו, רק עתה שמה לב שידיהם, מונחות על המזרון,
שזורות זו בזו, מתי זה הספיק לקרות? הכל קרה כל כך מהר... אבל זה היה כל כך... כל
כך... מה המילה? אוף... לא חשוב.
ראשה היה ריק
ממחשבות, עייפות כבדה התחילה לאפוף אותה, היא רצתה לומר משהו, לא לסיים את האירוע
בצורה כה... לא סגורה. אך העייפות גברה על מוחה, ומשלא מצאה מה לומר, עצמה את
עיניה ולקחה נשימה עמוקה ומרגיעה. מרגישה כיצד היא שוקעת בשינה.
דראקו, ששם
לב לעייפותה, בהה בה לרגע אחד, מנסה לעכל את מה שקרה למספר שניות, וקם ממנה. הוא
חזר אל החלון, מרים את מבטו אל השמים שהחלו להיצבע בתכלת חיוור ולאחר כמה דקות,
הוא נשכב במיטה ונרדם אף הוא.
למחרת בבוקר,
הרמיוני הייתה הראשונה להתעורר. להפתעתה, היא גילתה שהיא מכוסה בשמיכה, בניגוד
לדראקו, שנראה היה מתאמץ להרחיק ממנו את השמיכה ככל האפשר. היא חייכה. רק עתה היא
החלה לעכל את אירועי אמש, והפעם – היא לא נזכרה בהם בסלידה. לא בטוחה מה דעתה על
מה שקרה. היא הביטה בשעון - השעה
הייתה 7:00, למרות חוסר שעות השינה, היא לא הרגישה עייפה. היא קמה מהמיטה מבלי
להעיף מבט נוסף בדראקו.
היא שמה לב
לכך שאספקת כלי הכתיבה ומחברות הנצרכת לעבודה הולכת ואוזלת. מכיוון שהמשמרת שלה
מתחילה רק ב9:00, היא החליטה, לאחר
מקלחת קצרה ומרעננת, לרדת לחנות מכשירי הכתיבה שבקרבת המלון ולקנות את הדברים
הדרושים. אך לפני שיצאה לדרכה, היא לקחה את הפנקס הקטן שהיה מונח על השידה שליד
מיטתה, שעליו היה כתוב את שם המלון, לקחה עט והתחילה לכתוב:
מאלפוי,
הלכתי
לחנות לקנות כמה דברים בשביל עבודת המחקר שלנו.
במקרה
ותלך לעבודה לפני שאחזור, שיהיה לך יום נעים, ונתראה בערב.
נ.ב
תנסה
לא לגרום לפיטוריך.
היא תלשה את
הפתק מייתר הפנקס והניחה אותו על השולחן הקטן במקום נגלה לעין. לאחר מכן, לקחה קצת
כסף מוגלגי, ויצאה מחדר המלון, מותירה את דראקו הישן במיטתו.
כמה זמן לאחר
מכן, דראקו פקח את עיניו לבוקר חדש ומזהיר. הוא מתח את זרועותיו והעלה את פלג גופו
העליון תוך כדי פיהוק גדול וחסר מעצורים. הוא מעולם לא חש כל כך עייף. מתי לעזאזל
הוא הצליח להירדם? נדמה היה לו שרק לפני שעה. בעודו מתמתח, ידו גיששה אל עבר הצד
של הרמיוני במיטה, משהרגיש בחסרונה, דראקו הביט סביבו בחדר בחיפוש אחר גופה הנעלם
של הרמיוני.
הוא קם
מהמיטה ודידה אל מרכז החדר, מזווית עינו הוא קלט את הפתק אשר השאירה הרמיוני על
השולחן הקטן. הוא הרים אותו וקרא ברפרוף, מחייך חיוך קטן ולאה. דראקו החזיר את
הפתק למקומו, והמשיך בדרכו לכיוון חדר האמבטיה – סוגר אחריו את הדלת.
המים שטפו את
גופו והעירו אותו ממצב 'החצי-ישן' שבו היה שרוי, ללכת לעבודה היה הדבר האחרון
שברצונו לעשות. הוא רק רצה לחזור לישון - למיטה הרכה - נדמה היה לו שלא ידע מהי
שינה זה כבר זמן רב. אבל לא. הוא חייב ללכת לעבודה. מה הרמיוני תגיד? היא
בוודאי תכעס מאוד. אבל מה זה משנה... הוא עייף. עייף מאוד.
דראקו התנגב,
לבש את בגדיו המוגלגים והתכונן ללכת לעבודה. כשהוא יצא לבסוף מחדר האמבטיה, הוא
קפא במקומו מיד, נשימתו נעתקה בעוד שעיניו נחו על גבר גבה-קומה, רזה ולבוש בבגדים
מפוארים שישב על אחד הכיסאות שלצד השולחן הקטן. הוא החזיק בידיו מוט שחור וארוך
שבקצהו היה מעוצב ראש נחש קוברה, אשר בעליו השעין את ידיו הנתונות בכפפות עור
מהודרות עליו.
למספר רגעים
שנראו לו כמו נצח, דראקו רק בהה באדם היושב מולו במבטים מלאי אימה.
"דראקו,"
האיש אמר בקול רגוע ושליו, אך בעל נימה ארסית ונוטפת רעל. היה משהו בקריאת שמו
שגרמה לשערותיו של דראקו לסמור.
מה? איך? חשב
באימה.
"אינך מתכוון
לברך את אביך לשלום? עשיתי דרך ארוכה כדאי להגיע אליך... בן."
אמר לוציוס מאלפוי בקול נעלב, אך ניכר היה שהוא אפילו לא התכוון לדבריו.
דראקו לא ידע
היכן לקבור את עצמו, מוחו היה ריק, הוא ניסה לחשוב על איזשהו משהו שלא ישמע דבילי
לחלוטין לומר לאביו, אך הדבר היחידי שעלה בדעתו היה: "מה אתה עושה כאן?"
מבטו הרך-מזויף של לוציוס הפך להיות מבט קר וחודר, עיניו הצטמצמו עד לחריץ. דראקו
הבין שבשאלה זו, חרץ את גורלו.
"מה אני
עושה כאן?!" סינן לוציוס בכעס, עיניו נעוצות בעיניו של בנו. "מה אתה
חושב?!"
דראקו בלע את
רוקו, גרונו החל לכאוב, הוא חש כאילו אביו דוחק אותו עד לוויטרינת החלון ומאיים
לדחוף אותו החוצה. לא משנה מה יגיד, סופו יהיה זהה. "אני..." הוא פתח,
אך אביו קטע אותו באמצע, "באתי לקחת אותך, דראקו." הוא אמר בחדות.
"לקחת
אותי? אבל אב-"
"זה היה
די בכך שהלכת ללא רשותי לעולם המוגלגי, ולא רק זה, אתה גם, ברוב בורותך או חוצפתך
–איתך אני כבר לא בטוח- שהתעלמת ממכתבי, אך להתעלם מאזהרותיי החוזרות בחלו-"
"אבא,
אני-"
"אל
תקטע אותי, ילד!" צרח אביו, מקפיץ את דראקו שני צעדים אחורה.
לוציוס לקח
נשימה, מוציא מכיס גלימתו הארוכה והמפוארת ממחטה לבנה רקומה ומוחה בה את זיעתו
משולי פניו ומחזירה למקומה.
דראקו השפיל
את מבטו, מתמקד ברצפה שלפניו, שילך
כבר! חשב במרץ. הוא התחנן שמישהו ייכנס דרך הדלת ויחלץ אותו מהמצב הזה,
מישהו... כל אחד! למרות שידע שלא תהיה בכך תועלת. אביו בוודאי יהרוג
את-מי-שזה-לא-יהיה לפני שיספיק למצמץ.
לאחר שנרגע,
לוציוס המשיך בדבריו, תוקע בדראקו מבט של:
'עוד-הפרעה-אחת-ממך-ואני-אחזיר-הביתה-את-הגופה-שלך!'
לוציוס חייך
בלעג, "תמיד ידעתי שאתה חלש," הוא אמר בטון מבזה, "לא עומד
בציפיות, ילד קטן ולא יוצלח. ילדה הייתה מסתדרת הרבה יותר טוב ממך!"
הוא קם ממושבו והחל להתהלך בחדר בעוד שדראקו צופה בו. "הו, דראקו. אינני
מאשים אותך בכך שלא אמרת לי על הנסיעה לעולם המוגלגי." לוציוס אמר בטון
מרגיע, ממשיך לצעוד מצד לצד ברחבי החדר. דראקו זקף את ראשו, מה? הוא לא מאשים
אותי? לא יכול להיות... חייב להיות כאן מלכוד.
"לא,
איני מאשים אותך בכלל." המשיך אביו, "הייתי צריך לנחש שאתה תהפוך להיות
מורד טיפש ועקשן." את החלק האחרון הוא ירק בגועל. "ממזר קטן, הייתי צריך
לדעת, מאז אותו לילה – אתה זוכר את הלילה הזה? אני זוכר זאת כאילו היה רק אתמול...
יומיים לפני היציאה שלך, אם אינני טועה. ואני לא." לוציוס הפסיק להלך
בחדר, הוא נעמד במרחק מטר מדראקו, תוקע בו מבט זורה אימה.
דראקו סרק את
זכרונו, מה קרה יומיים לפני הנס- הריב. הוא מתכוון לריב שהיה לנו. נזכר
פתאום, הוא נשא עיניים אל אביו.
"ה-הריב?"
הוא שאל, למרות שכבר ידע את התשובה. הוא שוב בלע את רוקו, ושוב הכאב בגרון חזר
ותקף אותו. קולו הסדוק כאילו השאיר אחריו שריטה חדה בגרונו.
"הריב!
בדיוק. אני רואה שמוחך עדיין פועל כראוי". השיב אביו כשחיוך לא נעים הפציע על
שפתיו. "מאז הריב הקטן שהיה
לנו, ידעתי שלא ניתן לסמוך עליך. בגלל זה דאגתי בעצמי שלא משנה לאן תלך, תמיד
אדע היכן אתה נמצא". החיוך שעל פניו לא מש ממנו לרגע.
דראקו , עתה,
היה אחוז בפחד משתק, למה התכוון בכך? האם אביו סתם מנסה להפחידו? לא. אביו אף פעם
לא עושה דברים 'סתם'.
לפתע, נשמעה
רעש קרקוש המפתח מאחורי הדלת.
ישועה! חשב
דראקו בהתרגשות, מישהו שמע את תחנוניי ובא לעזרתי! אך באותו רגע שהאושר הרגעי
הגיע, כך הוא גם נעלם. לא. בבקשה, מרלין הגדול, בבקשה שזו לא תהיה-
הדלת נפתחה,
ומאחורי הר של שקיות, שעליהן הודפס שם החנות, עמדה הרמיוני. עיוורת למתרחש, היא
נאנחה בקול וסגרה אחריה את הדלת בחבטה רמה, ממלמלת לעצמה, "לא להאמין על
החוצפה של אנשים..."
היא הסיטה את
השקיות מזווית ראייתה כדי שתוכל לראות היכן להניח אותן, ופלטה מן זעקה חנוקה,
השקיות נפלו על הרצפה וכל תוכנן נשפך החוצה.
"הצילו,"
היא ניסתה לקרוא, אך היא הייתה משותקת
מפחד. שם היא מצאה את עצמה, עומדת מול לוציוס מאלפוי, האיש, המפלצת, שניסה
להרוג אותה רק לפני פחות משנה.
למספר רגעים
לוציוס רק הביט בה בגועל, "תאספי את חפציך, בוצדמית!" פקד עליה.
כמו חייל
הממלא אחר פקודות מפקדו, הרמיוני התכופפה לרצפה והחלה להחזיר את הדברים שרק עתה קנתה
בחזרה אל תוך השקיות. היא הייתה כל כך בהלם, כל כך מפוחדת שלא הבינה בעצמה מדוע
היא עושה כדבריו. היא התביישה בעצמה, מרגישה כיצד ליבה נפל אי שם מעבר לתהום. אך
זה נתן לה אפשרות להרגיע את עצמה, לנסות להבין איך זה ייתכן שהוא כאן. שהוא באמת
כאן. היא העזה להביט סביבה בזמן שסידרה את חפציה בחזרה בשקית. סוקרת את החדר,
עיניה נעצרו על דראקו שעמד שם, במרחק שווה בינה לבין אביו. מבטו תקוע על הרצפה,
עיניו נראו קפואות, כמעט לא חיות. דראקו לא חייך, הוא רק בהה ברצפה, מבטו מידי פעם
עולה אל אביו, אך לא אליה. הוא נמנע מלהביט בה.
לוציוס, שמאס
מלעמוד ולחכות עד שהבוצדמית העלובה תסיים לארגן את דבריה, כחכח בגרונו והמשיך
בדבריו, "כמו שאמרתי דראקו, באתי להחזיר אותך הביתה. אסוף את חפציך מיד
והתכונן לצאת לדרך, ולמען שלומך האישי, החלף בגדים!" הוא ירק, משלח מבט בבנו
ולאחר מכן בהרמיוני, שהתיישרה, השקיות אחוזות מולה, כמגן.
דראקו פתח את
פיו, "אבא." אמר תחילה, "אני... אתה חייב להבין. זה לא כל כך פשוט.
אני לא יכול-"
"לא
שמעת את דבריי?" שאל לוציוס בקרירות וברוגע. "אמרתי, אסוף את חפציך...
והתכונן לצאת לדרך." חזר על מלותיו בצורה איטית יותר.
"אבל
אבא-"
"שום
'אבל', דראקו!" קרא אביו, שלף את שרביטו מתוך המוט הארוך והשחור שבידיו,
ובתנועה אחת מהירה – הרמיוני, ללא שום הכנה מוקדמת, הוטחה על הקיר הנגדי בעוצמה כה
רבה, עד שהשאירה סימן בקיר לאחר שנפלה על הרצפה על ברכיה. דמעות כאב עלו בעיניה,
אך היא סירבה לתת להם לגלוש במורד לחיה, היא סירבה לתת למפלצת הזאת את הסיפוק
בלראות אותה בוכה. לא לו, או לבן שלו שפשוט עמד שם במבט מופתע ומבוהל. רק עמד שם
ולא עשה דבר.
"אין לי
זמן, דראקו. תתארגן בזמן שאני אפטר מהזוהמה הקטנה." הרמיוני ידעה בדיוק אל מי
הוא מתכוון. ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר: 'להיפטר'.הוא מתכוון להרוג אותה. והפעם,
אין מישהו שיציל אותה או יפיח בה תקווה. הארי ורון נמצאים במקום מרוחק ולא ידוע,
והיא בהחלט רחוקה מהוגוורטס.
דראקו, חסר
אונים, הלך לכיוון המיטה שם, על הרצפה, היה מונח תיקו. עיניו צדו לפתע את מנורת הלילה
שהייתה מונחת על השולחן.
בינתיים,
הרמיוני שהייתה עוד על הרצפה, נאבקת בדמעות שחנקו את גרונה, הרימה את מבטה אל
לוציוס ששרביטו היה מכוון אליה, היא לקחה נשימה מעט רועדת שהסגירה את האימה והפחד
שעטפו אותה.
לוציוס גיחך
ברשעות, "מפחדת? כמובן. אל תדאגי, בוצדמית. זה לא יכאב בכלל. או
אולי... כן? הבא נבדוק, מה את אומרת?" עיניו הצטמצמו ברוע לב טהור, ננעצות
בהרמיוני כאלף סכינים חדות. היא לא רצתה למות. היא רצתה הביתה. היא רצתה לאמא שלה.
היא שמרה על עיניים פקוחות, אם היא הולכת למות, היא לא תעצום את עיניה, ותחכה
למוות שלה. כמו ילד ברכבת הרים אשר עוצם את עיניו עד שזה יסתיים. לא. היא רוצה
להסתכל לו, למפלצת, בעיניים.
לוציוס לקח
נשימה, עודו מחייך את חיוכו הדוחה. הוא כיוון את השרביט הישר אל ליבה של הרמיוני
ופתח את פיו וקול מצמרר בקע מגרונו, "אבדה קדב-" לפתע, ללא שום אזהרה
מוקדמת, נשמע רעש נפץ גדול ולאחר מכן, לוציוס נפל לרגליה של הרמיוני, השרביט עדיין
בידו ועל פניו נסוכה הבעת הפתעה, הרמיוני הבחינה בדם שבצבץ דרך שערותיו
הבלונדיות-כסופות של לוציוס. היא הרימה את עיניה ממנו ובהתה בדראקו, שמעל לראשו
אחז במנורת הלילה המנופצת, ועל פניו מבט מלא אימה.
הדמעות
שאיימו לפרוץ החוצה, עתה הציפו אותה, היא קמה מהרצפה והטילה עצמה על צווארו של
דראקו, בוכה אל תוך כתפו ללא הפסקה. היא חיבקה אותו כל כך חזק שנדמה היה כי לעולם
לא תעזוב. הוא הציל אותה. הציל את חייה ממוות בטוח. דראקו מאלפוי... לעד
תהיה אסירת תודה.
נדמה היה
שדראקו אפילו לא חש בחיבוקה של הרמיוני, הוא בהה בגופת אביו בחוסר הבנה. מה לעזאזל
הוא עשה? מה קרה פה, זה עתה? מכל הדברים והמחשבות שהתרוצצו בראשו, הוא ידע דבר אחד
בבירור. לא רק שחרץ את גורלו היום, הוא גם חפר את קברו וקפץ לתוכו.
הרמיוני פסקה
מלחבק את דראקו, היא הביטה בו בעיניים לחות ובלחיים סמוקות.
"דראקו..."
היא אמרה בקול סדוק.
"אל."
הוא אמר בשקט, עודו בוהה באביו המוטל על הרצפה.
"'אל',
מה?" היא שאלה, מנגבת את דמעותיה בידה.
"אל
תגידי כלום..." הוא ביקש באותו קול שקט וחלש נותן למנורת הלילה השבורה שבידו
ליפול על שטיח החדר ברכות.
הרמיוני
הרימה את מבטה אל השעון, "דראקו, אנחנו חייבים ללכת!" היא הפצירה בו,
לחץ קל בקולה. אך דראקו לא הקשיב לה.
היא משכה
בחולצתו, "קדימה, דראקו! אם הוא יתעורר...-"
"מה זאת
אומרת 'אם'??" התפרץ דראקו לפתע בטון מבוהל, "הוא יתעורר! הוא
לא-"
"דראקו!"
קטעה אותו הרמיוני, בקול מעט תקיף ומרגיע, "קדימה!" היא משכה אותו
לכיוון הדלת, מבטו לא מש מאביו השרוע על הרצפה, חסר הכרה.
לאחר שכבר
היו בחוץ, הרמיוני ניסתה לגרור את דראקו לכיוון המעלית, אך הוא המשיך להתנגד,
"לא! אני חייב לבדוק אם הוא בסדר...!" הוא קרא, מנסה לחזור בחזרה אל חדר
המלון.
"דראקו,
לא! אל תלך... אם הוא- כשהוא יתעורר...-"
"אבל זה
אבא שלי! אני צריך-"
הרמיוני סתמה
בכף ידה את פיו של דראקו, "שששש..." השתיקה אותו, היא קירבה את אוזנה
לדלת החדר, דראקו הוריד את ידה ממנו בעצבנות ועשה כמוה.
מבפנים הם
שמעו אנחות וגניחות – לוציוס התחיל להתעורר. הרמיוני נלחצה, "בוא נלך
מפה!" התחננה בשקט.
נראה היה
שהצלילות חזרה אל דראקו, הוא תפס בידה והשניים התחילו לרוץ אל המעלית ומשם במורד
הרחוב.
לאחר כרבע
שעה של ריצה, כשהחליטו שהתרחקו מספיק ורגליהם כבר לא יכלו לשאת אותם, דראקו
והרמיוני נעצרו בסמטה חשוכה, מתנשמים ומתנשפים.
ידיה של
הרמיוני נשענו על ברכיה, היא ניסתה להסדיר את נשימתה. "למה לא שוגרנו
להוגוורטס? הפסלונים היו אמורים-...! הצ'ייסר..." היא התנשמה בייסורים. היא חשה
כיצד כל נשימה משסעת את ריאותיה.
דראקו, סמוק
כולו ממאמץ הריצה, הסתכל עליה בבלבול. הוא בעצמו לא היה בטוח.
ואז, הרמיוני
החלה מחטטת בכיסיה בפראות, פולטת קריאות: "לא... בבקשה...!" חלושות.
"לעזאזל!" היא
קראה לבסוף, נשענת על קיר הסמטה. "איבדתי את הפסלון שלי!" היא הודיעה
בייאוש.
דראקו הביט
בה, "איך? איך איבדת אותו?!" הוא דרש לדעת.
הרמיוני
מצמצה חזק בעיניה, מנסה לגרום לעצמה להיזכר. "אלוהים! השוד!" מלמלה.
"ה-מה?"
הוא שאל.
"אתה-אתה
לא זוכר? כשיצאנו מהמסעדה שממנה פוטרת... שני בחורים ניסו לשדוד אותנו-"
"נו, מה
איתם?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
הרמיוני
הביטה בו, "אחד מהם הפיל אותי, הפסלון בוודאי נפל מכיסי! איך לא שמתי לב
לחסרונו..." היא ביקשה לדעת. טומנת את פניה בידיה. "אבל זה עדיין לא
מסביר איפה הפסל שלך." היא אמרה לבסוף.
דראקו ידע
בדיוק איפה הפסל שלו. "הוא בחדר". אמר.
"ב-בחדר?"
היא שאלה.
"א-אני,
כשנכנסתי להתקלח- הוא בטח בחדר האמבטיה. אני..." הוא ניסה להסביר.
שניהם שתקו,
מביטים מסביבם כמחפשים אחר מוצא כלשהו. לאחר דקה או שתיים, הרמיוני אמרה בשקט,
"בטח הצ'ייסר כבר בדרכו להוגוורטס. אנחנו רק צריכים לחכות".
אך בניגוד
אליה, דראקו לא היה כל כך בטוח, "אלא אם לוציפר כבר דאג לחסלו". הרמיוני
זקפה אליו את מבטה, "אתה לא חושב ש-"
"אני לא
יודע."
הרמיוני
התיישבה על הרצפה הקרה והמטונפת באפיסת כוחות.
"אבל
איך... איך הוא מצא אותך?" היא שאלה בחוסר אונים.
דראקו, שלחיו
היו עדיין סמוקות ממאמץ הריצה, התחיל לשחזר: "הוא אמר... שאחרי הריב שלנו...
הוא דאג שלא משנה לאן אלך... הוא תמיד יידע איפה אני נמצא..." הוא עצם את
עיניו, ידיו על ליבו שפעם במהירות. הרמיוני התחילה לחשוב, לפענח את התעלומה.
"המממ..." היא ניסתה להיזכר, "מה אמרת לי שקרה אחרי הריב שלכם?"
היא שאלה.
דראקו ניסה
אף הוא להיזכר, הכל קרה כל כך מהר... נדמה היה לו שרק אתמול הוא ראה את אביו מכה
את אימו... רק אתמול הוא אזר את האומץ הדרוש כדי להתעמת עם אביו.
ואז זה הכה
בו.
עיניו של
דראקו נפתחו בהבנה, ולאחר מכן הופיע עליהם מבט מבוהל, כמעט היסטרי.
"הטבעת!"
זעק, שניהם הביטו בטבעת שעל אצבעו של דראקו. הוא ניסה להוריד את הטבעת מאצבעו,
מושך אותה חזק ככל האפשר – אך הטבעת לא זזה ממקומה. אפילו הרמיוני ניסתה לעזור, אך
היא נתקלה באותו בעיה, "היא כנראה מכושפת!" היא קבעה.
כל אותו זמן,
דראקו לא יכל שלהפסיק לחשוב, הטבעת הזו ניתנה לו מספר דקות לאחר הריב הגדול. טבעת
מעקב בהסוואת מתנה מאב לבן.
דראקו רתח
מזעם, רק עתה התחיל להבין כמה שפל אביו. שם עליו מכשיר מעקב. היה עדיף שהיה מטיל
עליו קללת אימפריוס. ככה לפחות לא היה משלה אותו שהוא סומך עליו. שהוא רוצה לקרב
ביניהם את היחסים. אביו בגד בו. כל החרטה על כך שחבט בראשו של לוציוס עם המנורה,
נמחקה לגמרי, לא נותר ממנה זכר.
|
|
|