קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק שישי
השעה הייתה
8:00 בבוקר כשדראקו התעורר משנתו.
הדבר הראשון
אליו שם לב היה שידו עדיין הייתה בחיקה של הרמיוני הישנה.
הוא חילץ את
ידו מאחיזתה של הרמיוני, מה שגרם לה להתעורר משנתה בפתאומיות מבוהלת.
היא פלטה
נשימה מעט מחרחרת, והסתכלה סביבה במבט לא מרוכז.
היא נשמה
לרווחה כשראתה את דראקו עדיין לידה.
דראקו חייך
לעצמו, היא חשבה שאני מתכוון לעזוב.
"הבהלת
אותי לרגע," היא פיהקה.
"פעם
הבאה אני אבקש רשות לפני שאני אחזיר לבעלותי את היד שלי." הוא הבטיח
בנימה צינית.
"רק
התעוררת ואתה כבר מתנהג כמו...-" היא פיהקה, "עצמך".
הוא חייך, אך
מהר מאוד החיוך נמחק משפתיו שעה שבדק את יד שהתחילה לכאוב מעט, "פעם הבאה
אולי כדאי שתקשרי אותי ברצועה, זה יהיה קל יותר" הוא הציע בסרקסטיות.
"זה
יכול להיות רעיון טוב" היא הסכימה.
הוא הביט בה
בפליאה, "שלא תחשבי על זה אפילו" הוא הזהיר אותה.
"מאוחר
מידי" אמרה בחיוך שבע רצון.
שניהם עוד
שכבו במיטה, בחדר שררה שתיקה כבדה של אי נעימות.
דראקו היה
עסוק בלהחזיר את התחושה לפרקי אצבעותיו כשהוא קלט מזווית עינו שהרמיוני מביטה בו.
הוא נע באי
נוחות, למה היא מסתכלת עליי? תהה.
"מה?"
הוא שאל לבסוף, עיניו עדיין נטועות על ידו.
היא הסיטה את
מבטה אל כריתה אשר טביעת ראשה עדיין הייתה נטועה בו.
"רציתי
לשאול אותך משהו" היא הודתה.
"זה
חבל, כי אני לא-"
"למה באמת
רצית לעזוב?" היא קטעה אותו, מבטה נישא אליו.
דראקו הרגיש
כאילו אבן נוחתת לו בתוך חלל הבטן, לשאלה הזו הוא לא היה מוכן.
"כבר
אמרתי לך למה" הוא השיב בקצרה.
היא הביטה
בו, מנסה לפענח את הבעת פניו הקפואה. היא לא יכלה להתעלם מן ההרגשה שהוא מסתיר
ממנה משהו.
"לא
יודעת, משהו כאן לא מסתדר לי..." היא אמרה באיטיות.
"ומה
בדיוק לא מסתדר לך?" הוא שאל בחוסר סבלנות, חושש מכיוון השיחה אליו הרמיוני
חותרת.
"מאז
שהגענו לכאן, אתה לא הפסקת לומר על כמה שאתה שונא את המקום הזה, וכמה שאתה רוצה
לחזור הביתה. אבל מעולם לא חשבתי שאתה באמת 'תקום ותלך'. זה פשוט לא אתה."
הסבירה.
" 'לא
אני', מה? חסרות לך שעות שינה, גריינג'ר. את מתחילה לפלוט שטויות יותר מן הרגיל."
הוא גיחך בלגלוג.
"מאז
השנה הראשונה שלנו, אני יכולה להגיד עליך מספר דברים בבטחה. ואחד מהם הוא: אתה לא
נוהג לעשות דברים בעצמך," היא המשיכה בשלה.
דראקו הביט
בה לרגע אחד, למה היא מתכוונת?
"למה את
מתכוונת!?" הוא דרש לדעת.
"אני
מתכוונת," היא התחילה בחשש, "אם משהו מטריד אותך, מעצבן אותך, אתה לא זה
שיעשה דבר בנידון. אתה תמיד תבקש עזרה מאבא שלך..."
הצביטה הקטנה
בלב עצרה בעדו מלהגיב, ההרגשה שהרמיוני צודקת התחילה לחלחל בו. הוא באמת אף פעם לא
פתר לעצמו את הבעיות. אם משהו הפריע לו, הוא לא היה זה שהתמודד עם זה. ברגעים אלו,
דראקו חש כיצד התירוץ שנתן להרמיוני ולעצמו אתמול – היה הדבר הכי רחוק מהמציאות.
"אתה
מקשיב לי?" שאלה הרמיוני כשראתה שדראקו לא מגיב.
הוא הביט
בשעון שלצד מיטתו, "הגיע הזמן לקום", הודיע.
"א-אבל
אתה לא ענית לי!" היא רגזה. עכשיו יותר מתמיד היא הרגישה שדראקו משקר לה.
מחביא ממנה את האמת.
"אני לא
חייב לך הסברים" הוא אמר בפשטות, ונכנס אל חדר האמבטיה, טורק אחריו את הדלת.
בפנים, הוא
יכל להסיר מפניו את הבעת הקרירות שלו.
הוא נאנח,
מביט אל הדלת כאילו הוא יכול לראות דרכה את הרמיוני.
ילדה קטנה
וטיפשה. חשב לעצמו.
אם היא לא
הייתה מתערבת ועוצרת בעדו, הוא יכל לחזור הביתה – להציל אותה אפילו מבלי שהיא תדע
על כך. היא אפילו הייתה שונאת אותו על כך שנטש אותה לבדה בעיר ניו יורק. אבל
עכשיו... זה כבר מאוחר מידי. היא יודעת שמשהו לא בסדר. הוא יכל לחוש בזאת.
הוא רק קיווה שהיא לא תגלה את האמת מאחורי ניסיון העזיבה שלו.
הרמיוני עוד
ישבה על המיטה, אירועי אתמול בלילה חדרו אל מוחה העייף.
הנשיקה...
התגובה של דראקו... ניסיון העזיבה שלו.
הכל נראה לה
לפתע כל כך קשור.
האם בגלל
הנשיקה רצה דראקו לחזור הביתה? להתרחק ממנה? אולי לנשיקה הייתה משמעות בעיניו. זה
חייב להיות זה.
ככל שחשבה על
כך לעומק, כך התגבשה המסקנה בראשה: הרגע הזה, הנשיקה הזו – השפיעו על דראקו כל כך,
עד שהוא רצה לברוח.
הרמיוני
המשיכה להרהר בכך כשדראקו יצא מן המקלחת.
הוא הביט
סביבו בחוסר מעש, עיניו מתעכבות מידי פעם על התמונות הקיטשיות וחסרות המשמעות שהיו
מפוזרות בחדר.
הרמיוני
הביטה בו בדממה, היא רצתה כל כך לשאול אותו בקשר לחשדה, אך פחדה מתגובתו. ומה יקרה
אם הוא ישאל אותה אם לנשיקה הייתה משמעות בעיניה? מה היא תענה לו? את התשובה לכך
לא ידעה בעצמה.
"מה
עכשיו?" הוא שאל כשראה אותה מתבוננת בו שוב.
"מ-מה?"
היא שאלה, מקיצה ממחשבותיה.
"את
בוהה בי במבט הזה כל הבוקר!" הוא אמר.
"על מה
אתה-? איזה מבט?" היא שאלה, מבולבלת.
"המבט
של: 'אני-רוצה-להגיד-לך-משהו-אבל-אני-לא-אגיד-כי-אני-ילדה-קטנה-ומעצבנת'!"
השיב בקוצר רוח.
היא תקעה בו
מבט מרוגז, "אין שום דבר שאני צריכה להגיד לך, מאלפוי."
"אז למה
המבט?" חקר.
"לך
לעבודה, שלא תאחר ושוב תמצא את עצמך מפוטר," היא אמרה בעוקצנות.
הוא שתק
לרגע, "את יודעת, עכשיו שאת אומרת את זה. לא מתחשק לי ללכת לעבודה". הוא
אמר, חיוך זדוני מפציע על שפתיו. הוא הלך אל השולחן הקטן והמלוטש והתיישב על אחד
הכיסאות המרופדים.
הרמיוני
הביטה בו בהשתאות, "מאלפוי, אתה חייב ללכת לעבודה!" היא ציינה.
"חייב?!
לא, לא, לא. אני לא חייב לעשות כלום." השיב בהתנשאות.
היא הביטה בו
פעורת פה. אם הוא לא ילך לעבודה, יפטרו אותו. ואם יפטרו אותו, הוא לא ימצא עבודה
אחרת בזמן, מה שאומר שהוא לא יצליח לעשות את המחקר שלהם, מה שאומר שהם יקבלו נכשל
ב'חקר מוגלגים'!
דראקו גיחך
לנוכח פניה ההמומים של הרמיוני.
"מה
מצחיק!?" שאלה בעצבנות.
הוא רק
התרווח בכיסאו ולא אמר מילה.
"אתה
מודע לעובדה שאם אתה לא תלך לעבודה, אתה ת-"
"יש לי
משמרת מאוחרת" הוא קטע אותה בקרירות. "בגלל זה אני לא הולך עכשיו
לעבודה".
"אה..."
היא פלטה, מביטה בחיוך המרוצה של דראקו. שתיקה קצרה שררה בחדר עד שהרמיוני סיננה
בשקט: "יכולת פשוט לומר את זה בהתחלה".
"אבל מה
הכיף בזה?" הוא שאל בשעשוע. "דרך אגב, למה את
עדיין כאן?! אין איזה מוגלגים שאת צריכה לשרת?" הוא שאל בבוז, משלב את
זרועותיו על חזהו.
"רק
שתדע, שהיום אני לא הולכת לעבודה". היא אמרה בקול שליו ומרוצה.
עיניו נפקחו
בתדהמה, "מה?! למה לא?" הוא דרש לדעת.
"במסעדה
שבה אני עובדת מתקיים אירוע חשוב. ולכן כל מי שעבד במקום פחות מחודש, מקבל יום
חופשה." הסבירה.
"את
מתכוונת- כל החובבנים שלא יודעים מה הם עושים-מקבלים יום חופשה. נכון?" הוא
תיקן אותה בלגלוג.
"תקרא
לזה איך שאתה רוצה, מאלפוי, אבל אני לא זאת שתצטרך 'לשרת' מוגלגים". היא
ציינה בעוקצנות.
דראקו הזעיף
פנים, שהפכו במהרה לפניו הקרירים האופייניים, "ומה את הולכת לעשות כל היום,
אם כך?" שאל, לא מתעניין בתשובה.
"באמת
שאני לא יודעת..." אמרה, נימה של ערמומיות ניצתת בקולה, "היי, אולי אני
אבוא איתך ל'מקדונלד'ס'?" אמרה יותר מששאלה.
דראקו השתנק,
"לבוא איתי? הו, לא, לא, לא! אין סיכוי!" הוא קרא.
"למה
לא? זה יהיה נחמד. אתה יודע, אני אשב שם... אני אזמין ארוחה... אארח לך חברה...
אצחק עליך מידי פעם... מה רע?" היא אמרה בחיוך מרוצה, בעיניה היה ניצוץ של
נקמנות.
"את-לא-באה-איתי"
סינן בחריקת שיניים.
"תנסה
לעצור בעד-" היא עצרה את עצמה מלהמשיך, נזכרת בפעם האחרונה שבה התגרתה ב כך.
דראקו, גם הוא, היה שמח שהיא עצרה את עצמה.
"בכל
אופן, אני באה איתך." היא סיכמה.
השניים יצאו
מהמלון מספר שעות לאחר מכן.
"מאלפוי,
תלבש מדים ובוא תחליף את ריצ'י בקופות" קרא קני, מנהל הסניף בהצביעו על בחור
גמלוני ועייף שהיה עסוק בהזמנה של שתי נשים שמנמנות. ריצ'י הביט בו כמביט בישועתו.
"אז כאן
אתה עובד, אה?" שאלה הרמיוני בחיוך, סוקרת את המקום.
דראקו גלגל
את עיניו מבלי לומר מילה. הוא פשוט הלך מאחוריי הדלפק כדי לקחת את מדיו.
כעבור מספר
דקות, דראקו החליף את ריצ'י התשוש בקופות, כשמולו נעמדה הרמיוני במבט מתגרה.
"מה את
רוצה?" הוא שאל בשעמום, מתייחס אליה כאל אחת הלקוחות.
היא גיחכה,
"המראה הזה דווקא מתאים לך, אתה יודע. הרבה יותר מהבגדים הרגילים שלך. הם
נותנים לך מראה מעט... קודר." היא אמרה.
"באמת שאין
לי כוח לדון איתך בנושא, כך ש-או שתזמיני משהו... או שתעופי לי מהפרצוף." אמר
בעצבנות.
"היי,
זו לא דרך להתייחס ללקוח!" היא הזהירה במבט שובב, כדאי שתתייחס יפה או שאפנה
למנהל שלך ואדווח עליך".
הוא שתק.
למרות שדראקו פשוט חיפש דרך לצאת מהמקום הזה, עצם המחשבה על חיפוש עבודה אחרת,
לעבור ממקום למקום ברחבי העיר המסריחה הזו, היה מספיק כדי לגרום לו להצטמרר.
"אמממ...
אני חושבת שאני אקח את ארוחה מספר 1" היא אמרה לפתע, מתבוננת באיורי הארוחות.
בזמן שדראקו
העמיס את הארוחה על מגשה של הרמיוני, מזווית עינו הוא שם לב לכך שדלת המזנון נפתחה
ובפתח עמדו-
"דראקו!"
קראו נטלי ומאלני ביחד בהתרגשות.
לשניה אחת
דראקו רק הביט בהן בעצבנות, "כן... שלום" ענה באי חשק. מעוניין כמה
שפחות לפתח שיחה.
"מה
נשמע? התגעגעת אליי?-אלינו?" תיקנה את עצמה נטלי המצחקקת לאחר שחברתה מרפקה
אותה.
"מאוד"
הוא השיב בגלגול עיניים שכנראה רק הרמיוני ראתה מפני שהיא התחילה לגחך בשקט.
הוא שילח בה
מבט מאיים אם כי בהתבוננות עמוקה היה ניתן לגלות שמץ של התחננות לעזרה.
"אתמול
אחרי שהלכנו התחלנו לחשוב..." התחילה מאלני.
"באמת?"
הוא שאל בטון מתקשה להאמין.
השתיים
צחקקו, "כן! חשבנו על זה שאולי תרצה... אתה יודע – לצאת איתנו מתישהו".
הרמיוני
הביטה במתרחש בעניין רב, השתיים האלו רוצות לצאת עם דראקו? למה?
דראקו השתתק
לרגע, "בנות, בנות, כבר אמרתי לכן... יש לי חברה". הוא אמר, מנסה להדחיק
את העובדה שהרמיוני עומדת לידו.
השתיים נראו
מעט מאוכזבות לעומת הרמיוני שהרימה את גבתה בפליאה, "א-אה, יש לך חברה?"
היא שאלה, מסתירה חיוך.
"כ-ן.
יש לי חברה" הוא סינן לעברה, דוחף לכיוונה את מגש האוכל העמוס.
"ו...
איך קוראים לה?" היא המשיכה לשאול, לוקחת את המגש מהדלפק.
"בתאבון!"
הוא אמר בחיוך מאולץ, כלא מקשיב לה.
הרמיוני
התיישבה לשולחן לא רחוק מהדלפק, כשפניה פונות לכיוונו של דראקו, כך שתוכל לשמוע
אותו מנסה לנער ממנו את שתי הבנות העקשניות
"אולי
בכל זאת תבוא? רק בתור ידיד". הציעה מאלני בקול מתחנחן.
"עדיף
שלא, החברה מאוד קנאית..."
הרמיוני
צחקקה לעצמה ונגסה מההמבורגר.
"היא לא
צריכה לדעת!"
"בבקשה!"
"נוכל
ללכת לכל מקום שתרצה!" המשיכו נטלי ומאלני בשלהן.
הוא פלט נהמת
חוסר סבלנות, "בסדר, בסדר! אני מסכים..." הוא אמר.
"יופי!"
השתיים קראו בהתלהבות וצחקקו, לקחו את מגשן, קרצו אל דראקו והלכו להתיישב.
הרמיוני פסקה
מגיחוכיה בבת אחת והזדקפה. מה זאת אומרת 'אני מסכים'?!
היא קמה
ממושבה ונעמדה בשנית מול הדלפק, "אתה באמת מתכוון לצאת איתן?" היא שאלה
בטון מעט מבוהל מבלי שהתכוונה לכך.
דראקו הביט
בה בפנים קפואות, "מה איכפת לך?" הוא ירה לבסוף.
"לא,
אני פשוט-"
"מקנאת?"
הוא שאל בחלקלקות, בעיניו היה זיק מיוחד של שובבות.
עיניה נפערו
בהפתעה, "מקנאת?? הא! בחיים לא!" היא קראה בהחלטיות, אם כי הספק
החל לחלחל בה.
"אין
דבר בעולם הזה שיגרום לי לצאת עם השתיים האלו." הוא המשיך, כאילו משהו דחק בו
לומר את המילים הללו, מתעלם לגמרי מדבריה של הרמיוני.
הרמיוני מצאה
את עצמה נושמת לרווחה, "הן באמת...- טוב. אני אחזור לארוחה ואתה תמשיך... אה,
לעשות את מה שאתה עושה." היא אמרה בקול הרבה יותר שליו.
דראקו העיף
מבט במלאני ונטלי שחייכו אליו ונופפו לו מהקצה השני של המקום וחייך חיוך מאולץ
לעברן.
"השתיים
האלו יכולות לגרום לאדון האופל בכבודו ובעצמו להתכווץ בחלחלה" הוא הוסיף
בשקט, החיוך לא מש מפניו, אך בעיניו נצץ התיעוב בעודו מסתכל עליהן.
"לפחות
הן מחבבות אותך. משהו שאי אפשר לומר על רוב תלמידי בית-הספר." העירה הרמיוני,
מרשה לעצמה לרדת על מאלפוי, עכשיו כשהיא יודעת שהוא רחוק מהישג ידן של הנערות.
הוא העביר את
מבטו אליה, סוקר אותה. "ואת חושבת שאותך מחבבים יותר?" הוא שאל בקרירות.
"ברור
שכן, כי אני לא מתנהגת כאילו אני טובה יותר מכולם!"
"למרות
שאת חושבת ככה" הוא הוסיף.
"מה
פתאום? אני מעולם לא אמרתי שאני יותר טובה-"
"את לא
צריכה לומר את זה כדי שזה יהיה במחשבות שלך.". ציין, מחייך.
היא שתקה
לרגע, "ומי בדיוק 'לא מחבב אותי'? תלמידי סלית'רין? כי אם כן... אתה ממש לא
מחדש-"
"לא רק.
גם רייבנקלואים, הפלאפים... אפילו גריפינדורים".
היא פלטה
צחוק מעט צרוד, "כן, בטח. מוטב שתפסיק לשקר, מאלפוי, כי אני כבר הפסקתי
לה-"
"טוב,
אם את חושבת שאני משקר." הוא אמר והתכוון לחזור בחזרה לעבודה אך הרמיוני
התחילה לשאול: "מי שונא אותי? ו-ולמה?"
"ובכן,"
הוא אמר והסתובב אליה, חיוך שבע רצון על שפתיו, "חלק חושבים שאת שחצנית, חלק
חושבים שאת סתם חנפנית מלוקקת שחושבת שהכל מגיע לה. יש כמובן את אלו שאומרים שאם
את כל כך חכמה – את צריכה ללכת לרייבנקלו. אה, ויש את אלו..." הוא אמר וגיחך,
"יש את אלו שאומרים שאת רודפת פרסום קטנה שהסיבה היחידה שאת מסתובבת עם פוטר
זה בשביל לקבל תשומת לב."
הרמיוני נעצה
בו מבט, "אלו הסיבות הכי מ-" היא סיננה, אך הוא שוב קטע אותה, כאילו הוא
כבר ידע מה היא מתכוונת לומר, הוא עשה זאת הרבה.
"גריינג'ר,
אנשים לא צריכים הרבה סיבות כדי לשנוא מישהו. את מבינה, יש לאנשים נטייה לשנוא אחד
את השני מהסיבות הקטנות ביותר, מפני שבני אדם פשוט לא מסוגלים לחיות בהרמוניה. זה
בטבע שלהם להילחם, לשנוא, להרוג..."
"לא."
היא אמרה בשקט, מהרהרת, "זה לא בטבע שלנו... זה אנשים מסוימים ש-"
"גם אם
ננסה בכל כוחנו לשמור על הרמוניה, תמיד יקום אחד שינסה להשתלט, מפני שתמיד יהיה
את הרצון לשלוט. ותמיד יהיו את אלו שהצטרפו אליו..."
"כמו
הלורד-..." היא לקחה נשימה עמוקה, "...ואנשיו?"
הוא חייך
בזדוניות, "גם אם יעצרו אותו – תמיד יקום מנהיג חדש." סינן, עיניו
נוצצות.
הרמיוני לא
ידעה מה לומר. עיניה היו מקובעות על כתם שהיה על הדלפק. היא הרגישה כאילו מישהו
מוחץ את ליבה. היא לא הצליחה להיזכר מתי דבריו של מאלפוי פגעו בה יותר מעכשיו.
מפני שלא כמו בפעמים אחרות – הפעם, הוא פשוט אמר לה את האמת.
דראקו חיכה
שהיא תגיד משהו, הוא ידע שהוא פגע בה –אבל משום מה, הוא לא חש מרוצה מעצמו כבפעמים
אחרות. "אני רק אמרתי לך את האמת, את יודעת. שלא-"
"פספסת
כתם" היא אמרה מבלי להביט בו והתרחקה במהירות אל עבר שירותי הנשים.
לאחר כמה
דקות, דראקו היה עסוק בלדבר עם אחד העובדים שבא להחליף אותו בקופות.
"לא,
אני לא נכנס לשם!" אמר דראקו נחרצות.
"אבל-אבל
קני אמר שזה תורך לעשות תורנות מטבח-"
"לא-מעניין-אותי
מה קני אמר, אני נשאר פה". הוא השיב.
העובד נראה
מעט מפוחד מטון דיבורו התקיף של דראקו.
"אני
אספר לקני, הוא כבר יסדר את העניין". אמר העובד במן נימה מאיימת.
"לך. לך
תגיד לו." אמר דראקו וצמצם את עיניו ברוע.
העובד פלט מן
צליל צייצני ומבוהל והסתלק מהמקום.
דראקו גיחך,
מוגלגים הם כל כך פתטים. חשב לעצמו והסתובב אל הלקוחות שעמדו ליד הקופה.
דראקו קפא
במקומו כשעיניו נחו על...
רון
וויזלי והארי פוטר הביטו בו לרגע בהפתעה ואז פרצו
בצחוק מתגלגל. רון דפק את ידו על הדלפק בזמן שהארי אחז בבטנו בכאב, לא מצליח
להפסיק לצחוק.
פניו הקפואות
של דראקו הפכו להבעה עצבנית. הוא תקע בהם מבט מלא תיעוב.
"א-א-א-אתה
עובד פה?!" שאל הארי, מנסה להרגיע את צחוקו.
דראקו לא
ענה, מקמץ את אגרופיו בחימה.
"דווקא
מתאים לך, המדים..." אמר רון בלעג.
"תשתוק
וויזלי" ירה דראקו, "או שאני-"
"או
שאתה מה? תסרב להגדיל לי את הארוחה? או שאולי לא תיתן לי מנה נוספת של נגיסי
עוף?" שאל רון בעוקצנות, החיוך
לא מש מפניו.
"כדאי
שתיזהר שבמקרה לא יהיה לך רעל בקטשופ..." סינן דראקו בכעס.
"אני
ארצה לראות אותך-" התחיל הארי אך קול מאחוריו קטע אותו.
"ה-הארי?
רון?" שאלה הרמיוני שיצאה מהשירותים כשהיא שמעה את צחוקם המוכר של חבריה.
"הרמיוני!"
קרא רון בהתלהבות.
הרמיוני,
כאילו קיבלה אישור לעשות כך, רצה אל שניהם וחיבקה אותם כל כך חזק עד שנדמה היה להם
שעיניהם עתידות לצאת מחוריהן.
"מ-מה
אתם עושים פה?" היא שאלה, מחייכת, מרגישה כאילו כל מה שהיא חשה בימים
האחרונים נעלם כלא היה.
"אנחנ-
נספר לך יותר מאוחר" אמר הארי, מביט בדראקו שצפה בהם.
השלושה
התיישבו בשולחן רחוק מהדלפק.
"אז, מה
חדש?" היא שאלה בחיוך.
רון והארי,
שישבו מולה, חייכו אליה בחזרה, "את לא תאמיני כמה מצחיק לנסות להסביר לרון על
העולם המוגלגי" צחק הארי ומיד קיבל מרפק בצלעותיו מרון.
"מאיפה
אני אמור לדעת שכפתור 'אזעקת אש' זה לא בשביל להזעיק אש?!" הגן רון על עצמו.
הארי נאלץ
להדק את ידיו על פיו כדי לא לפרוץ בצחוק, "הוא ביקש מהמוכר בחנות הממתקים
שייתן לו סוכריות רחף, סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, ועכברטריקים... המוכר לא ידע
איפה לקבור את עצמו!" צחק הארי.
לאחר כמה
רגעים, (עד שהארי סוף סוף הצליח להרגיע את צחוקו), הרמיוני שאלה:
"אז,
איך הגעתם לפה?"
"המקום
אליו שלחו אותנו התגלה כמקום לא-בדיוק-בטוח, אז מעבירים אותנו למקום אחר, ואמרו לנו
להגיע למפתח המעבר בניו יורק. לא הציבו אותנו רחוק מפה, את מבינה..." השיב
הארי.
"ולאן
מעבירים אתכם?" היא שאלה.
"מעבירים
אותנו ל-"
"איך זה
לחיות עם מאלפוי?" קטע אותו רון, שהנושא של 'לאן מעבירים אותם' פחות עניין
אותו.
הרמיוני
נאנחה, "זה סיוט. הוא כזה אידיוט-" אמרה הרמיוני, הרגשה של צביעות
מתחילה להתעורר בה. מתנשקת איתו יום אחד, ויום אחרי מעליבה אותו מאחורי גבו.
"ברור
שהוא אידיוט! זה מאלפוי! המשפחה שלו המציאה את המילה הזאת!" אמר הארי, מביט
מזווית עינו בדראקו שהתווכח עתה עם קני בקשר לתורנות המטבח.
"תראו
אותו, לא יכול להעביר שיחה אחת בלי לריב" אמר רון שגם שם לב לתופעה.
הרמיוני פלטה
משהו שנשמע כמו: "כן".
"מה
אמרת?" שאל הארי, מחזיר את מבטו אל הרמיוני.
"כלום,
פשוט... כל שיחה שלי איתו נגמרת בכעס, בריב. אני פשוט לא מצליחה לתקשר איתו – זה
מתסכל. למה אנחנו לא יכולים לדבר בלי להעליב אחד את השני בכל משפט שני?" היא
שאלה בייאוש.
"כי אתם
שונאים אחד את השני! למה ציפית?" שאל רון בציניות. "בחייך, זה
כמו..." הוא ניסה לחשוב על השוואה טובה.
"זה כמו
סיריוס וסנייפ באותו חדר" אמר הארי בשקט, נזכר באותו יום בכיכר גרימולד, כשסנייפ
בא להודיע לו שהוא מתחיל ללמוד הלטת הכרה.
רון והרמיוני
שתקו לרגע, הארי ניעור מהמחשבה על סיריוס וחזר לשיחה, "בכל אופן, אל תדאגי.
השבועיים יחלפו מהר." הוא עודד אותה.
"אני
מקווה..." הרמיוני אמרה. "התגעגעתי אליכם כל כך..." היא הוסיפה,
נושמת לרווחה. "כל כך התגעגעתי לדבר עם אנשים שפויים!"
רון והארי
חייכו, "גם אנחנו התגעגענו אליך!" אמר הארי ואחז בידה.
"כן,
היה חסר לנו מישהו שיאמר לנו להפסיק להשתעשע ולחזור לעבוד", צחק רון וזכה
במבטה הנועץ של הרמיוני.
הארי שילח
מבט נוסף בדראקו, "הרמיוני..." הוא הנמיך את קולו ורכן קדימה אליה,
"אני רוצה שתזכרי ש..." הוא לקח נשימה, "אם הוא פגע בך, אני-"
"פגע
בי?" היא התפלאה, "למה אתה חושב שהוא... הוא לא."
הארי בהה בה
לרגע, "את בטוחה? אני מקווה
שאת לא שוכחת מי הוא".
היא גיחכה,
"ומי הוא בדיוק?" היא שאלה.
"הוא בן
של רוצח!" אמר רון.
"ולא
סתם רוצח, אחד מאוכלי המוות הבכירים ביותר!" הארי לקח נשימה עמוקה, "הוא
יכול להוות סיכון... הוא יכול להיות מסוכן".
הרמיוני קלטה
באותו רגע שהיא באמת לא חשבה עליו ככה מאז שהם יצאו מהוגוורטס.
בשבילה דראקו
מאלפוי היה בסך הכל הפוץ הגדול ביותר בכל בית הספר.
"את
יודעת, זה הפעם הראשונה שלכם לבד... ואני פשוט לא רוצה שיקרה לך משהו-"
"אוף,
תפסיק לדבר ככה! אתה אומר את זה כאילו אני יוצאת איתו!" קטעה הרמיוני את
הארי.
רון והארי
צחקקו, "לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך..." השיב הארי.
בדיוק אז,
בעודה מהרהרת בדברי הארי ורון, הרמיוני שמה לב שמאלני ונטלי קמו ממושביהן והתקדמו
אל דראקו, שהצליח לשכנע את קני לקחת מישהו אחר לתורנות מטבח וכבר התכונן לחזור
הביתה מפני שהוא לבש את בגדיו הרגילים.
למרות שהיא
ניסתה להתיק מהם את עיניה, היא מצאה את עצמה מביטה בהם בעניין.
הרמיוני לא
הצליחה לשמוע מה הם אומרים, אבל היא כבר ידעה שדראקו לא מתכוון לצאת איתן. הוא אמר
לה זאת בעצמו.
אך מה שהיא
ראתה לא היה סירוב, זה היה...
דראקו יצא
מאחורי הדלפק אל מאלני ונטלי המחייכות.
"אז אתה
בא איתנו?" שאלה נטלי.
דראקו הביט
מזווית עינו בהרמיוני, רון והארי וחייך אל נטלי.
"לא
הייתי מפסיד את זה בעבור שום הון שבעולם" הוא אמר והניח את זרועותיו על
כתפיהן של הנערות המצחקקות.
"שנלך?"
הוא שאל. והשלושה צעדו לכיוון הדלת.
הרמיוני
הרגישה כאילו ראשה עומד להתפוצץ, מה לעזאזל הוא עושה!?
"מ-מאלפוי?!
מה אתה עו- לאן אתה הולך?" היא שאלה בטון מופתע כשחלף על ידם.
"הן
הציעו לי לצאת איתן, אני הסכמתי – ביי" הוא אמר ופנה ללכת כשהרמיוני קמה
ממושבה ונעמדה לו באמצע הדרך.
"אני
צריכה לדבר איתך" היא דרשה.
"את
יודעת,לי לא ממש מתחשק לדבר... איתך" הוא חייך בעוקצנות.
"מאלפוי"
היא סיננה.
דראקו לקח
נשימה, "מיד חוזר" הוא אמר למאלני ונטלי שתקעו בהרמיוני מבטי תיעוב,
והלך עם הרמיוני לפינה מעט מרוחקת.
"מה?"
הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אמרת
שאתה לא יוצא איתן" היא אמרה.
"שיניתי
את דעתי..."
"אבל
אמרת שהן-"
"אני לא
צריך לתת לך הסברים לכל דבר שאני עושה, גריינג'ר." הוא סינן וחזר אל
מאלני ונטלי שחיכו לו ליד הדלת-ויצא איתן.
כשהרמיוני
חזרה אל הארי ורון, השניים נראו נדהמים.
"מאלפוי
יוצא עם השתיים האלו?! שאל רון בהלם.
הרמיוני לקחה
נשימה, "כן" היא השיבה.
הרגשה לא
מוכרת אחזה בה כל כך חזק שהיא התקשתה לנשום.
למה
לעזאזל הוא יצא איתן?
"מי היה
מאמין! בבקשה תגידי לי שהוא שילם להן." התחנן רון.
"לא,
מסתבר שהן די מחבבות אותו" אמרה הרמיוני בהיסח דעת.
"מחבבות?
את מאלפוי? למה?!" שאל הארי בפליאה.
"אפשר בבקשה
לא לדבר עליו?" ביקשה הרמיוני, לא מצליחה לנער ממנה את
המחשבות מהשיחה שלה איתו.
רון והארי
הביטו בה בחשדנות.
"בסדר..."
אמר הארי באיטיות, עדיין מביט בה בתמיהה.
כשהגיעה שעת
הפרידה מהארי ורון, הרמיוני נתקפה בחרדה.
"אל
תלכו" היא התחננה לפניהם,
מחבקת את חבריה חזק.
"הלוואי
ויכולנו להישאר!" אמר הארי.
"אולי
תבואי איתנו?" הציע רון, "אני בטוח שדמבלדור-"
"תודה...
אבל אתה יודע שאי אפשר. אני לא יכולה לעזוב את מאלפוי באמצע ניו יורק".
"למה
לא? הוא היה עושה את זה ברגע..." ציין רון.
הרמיוני
נזכרה באותו לילה שדראקו באמת התכוון לעזוב. אלמלא היא הייתה מתעוררת, הוא היה
חוזר הביתה ומשאיר אותה לבד.
אם כך, למה
לא, בעצם? למה לא לעזוב?
היא ידעה
בדיוק למה. השאלה הייתה: האם היא מוכנה להודות בזה?
כשהרמיוני
חזרה לבסוף למלון, היא התאכזבה לגלות שדראקו לא היה שם.
היא לקחה את
בגדיה ונכנסה למקלחת, ממלאית לעצמה אמבטיה חמימה ונעימה.
היא התפשטה
והניחה את בגדיה על השיש שמעל האמבטיה.
כעבור כמה
זמן של שהייה במים החמימים, הרמיוני התנגבה במגבת, כשהיא שמעה את דראקו נכנס לחדר
ממלמל: "אני בחיים שלי...-!" בטון מתוסכל.
היא חייכה
לעצמה, ידעתי שהוא לא ייהנה איתן. היא חשבה לעצמה. אני לא מבינה למה הוא בכלל רצה
לצאת איתן! הן כל כך... כל כך...
מבלי לשים לב
למה שהיא עושה, היא הפילה את בגדיה אל תוך מיי האמבט.
"אוי,
לא!" היא קראה, חובטת באגרופה על השיש. אוף! אוף! אוף! היא חשבה לעצמה בכעס.
למה הכל חייב לקרות דווקא עכשיו? לעזאזל! אני יכולה להיות כזאת מטומטמת לפעמים...
הרמיוני עטפה
את עצמה במגבת ונעמדה מול הדלת.
לפניה
היו שתי אפשרויות:
אפשרות
ראשונה הייתה-לצאת מחדר האמבטיה וללכת לקחת בגדים חדשים, ולסבול את המבטים של
דראקו.
או, לבקש
ממנו... לא, לא. לדרוש ממנו להביא לה בגדים חדשים.
אבל אני לא
רוצה שהוא יחטט לי בדברים, אוף... מה אני אעשה עכשיו?
היא אזרה
אומץ, לקחה נשימה עמוקה, הדקה את המגבת לגופה ופתחה את הדלת.
היא נשארה
עוד בטווח החדר כדי לבדוק איפה דראקו. היא מצאה אותו שוכב על המיטה, קורא בעיתון
מוגלגי ששירות החדרים סיפק כל בוקר, ממלמל לעצמו מידי פעם: "מוגלגים
טיפשיים..."
הרמיוני,
בעודה לוקחת נשימה נוספת, יצאה מחדר האמבטיה.
כפי שחששה,
מבטו של דראקו עזב את העיתון וננעל עליה, על פניו ראו בבירור הבעה מופתעת אך
משועשעת.
"גריינג'ר,
אם זו השיטה החדשה שלך ל-"
"תשתוק"
היא אמרה מיד, מרגישה כיצד פניה מתלהטים. מתפללת שהוא יסיט את מבטו ממנה, דפיקות
ליבה המואצות והחזקות כאילו איימו להדוף את המגבת מגופה.
היא הלכה
במהירות אל מקום אכסון הבגדים שלה.
בידה האחת
היא אספה את כל פירטי הלבוש הנצרכים בעוד בידה השניה היא מחזיקה חזק את המגבת סביב
גופה חזק.
היא הרגישה
את מבטו ננעץ בה, היא שנאה את המבטים שלו.
"אין לך
משהו לעשות?" היא שאלה מבלי להביט בו.
"לא, לא
ממש" הוא השיב, "ולמען אמת... זה הרבה יותר מעניין-"
"תשתוק!"
היא ירתה.
הוא גיחך
בשקט, הוא מעולם לא שם לב, אולי מפני שהוא היה עסוק מידי בלשנוא אותה, אבל היה לה
גוף...
הרמיוני קטעה
את חוט מחשבותיו כשהיא התקדמה לכיוון האמבטיה וטרקה אחריה את הדלת.
לאחר שהיא
התלבשה, הרמיוני יצאה בשנית מחדר האמבטיה. הסומק עדיין בער בלחייה.
דראקו עוד
שכב על המיטה, נושם עמוקות, "זהו? נגמר המופע?" הוא שאל, בוהה בכתבות
בעיתון מבלי לקרוא מילה.
הרמיוני שמה לב שחולצתו של דראקו הייתה
על המיטה ,דראקו הוריד אותה כי חש שזה יקל על תחושת החום המעיקה, הרמיוני אף פעם
לא שמה לב אבל פלג גופו העליון של דראקו היה שרירי ולבנבן, עם עיניה היו יכולות
להסמיק, זה היה הרגע.
"זה לא
היה מופע, אידיוט!" היא סיננה.
"אה
הא..." הוא הניח את ראשו על המזרון בעייפות, נאנח.
הרמיוני
התיישבה ליד השולחן הקטן, מביטה בדראקו מזווית עינה.
"אז..."
היא התחילה, "איך הייתה הפגישה עם נטלי ומאלני?"
הוא פלט צחוק
מריר וקצר. "זה לא עניינך" הוא הרצין לפתע.
היא לא הגיבה.
"ו...
איך היה להיפגש שוב עם החברים הדבילים שלך?" הוא שאל, מנסה לא להישמע יותר
מידי מעוניין בתשובה.
"זה לא
עניינך" היא השיבה באותו טון שהוא עצמו השתמש.
דראקו חייך
חיוך סמוי, כאילו הוא לא רצה לחייך (ובטח שלא להראות לה שהוא מחייך), אבל פשוט לא
יכל להתאפק.
הרמיוני
חייכה גם היא. היא הביטה בשעון המחוגים הגדול שהיה תלוי על הקיר הנגדי. הספרות
היווניות הראו שהשעה הייתה 22:00. מדהים איך הזמן עובר מהר, חשבה.
"מחר את
חוזרת לעבודה, אה?" הוא שאל בשעמום.
הרמיוני
הרהרה בנושא, "כן, אני מניחה..."
"יופי."
"מה כל כך
'יופי' בזה?" שאלה.
"לפחות
ככה אני לא אהיה היחידי שסובל..." הוא השיב בגיחוך ציני.
"אוי,
כמה שאתה נחמד היום..."
"אני
תמיד נחמד"
"אל
מי?"
"חוץ
ממך?"
"הו,
שתוק כבר".
כעבור כמה
דקות, הרמיוני הייתה עסוקה בלכתוב במחברתה את התנהלות חיי הפרנסה.
דראקו
לעומתה, חזר לצפות בטלוויזיה.
"תנמיך"
היא פקדה עליו.
דראקו לא
הגיב, הוא רק הגביר את הווליום וחייך בנבזיות.
הרמיוני תקעה
בו מבט רצחני, אבל נראה היה שלדראקו לא היה איכפת.
"תקשיב
לי טוב, מאלפוי. אם אתה לא מתכוון לעזור לי עם המחקר – לפחות אל תפריע לי!"
דראקו נאנח
בקולניות, "בסדר...!" הוא אמר, כיבה את הטלוויזיה והלך להתיישב לצידה.
"אני
אעזור לך" הוא אמר.
הרמיוני
הביטה בו במבט מופתע, "באמת?"
"זו גם
עבודה שלי, לא?" הוא שאל ברוגע.
היא הנהנה
באופן מעט אוטומטי, מהורהרת, "זה ממש... אממ... ובכן, לא הייתי אומרת נחמד
מצידך, כי אתה בלאו הכי צריך להכין את העבודה. זו מחובתך כ-"
"אולי
תפסיקי כבר ותסבירי לי מה אני צריך לעשות?!" קטע אותה דראקו בחוסר סבלנות.
לאחר
שהרמיוני הסבירה לו את כל מה שצריך, השניים התחילו לעבוד.
"זה
מתסכל!" קרא דראקו לאחר מספר דקות.
"היי,
אתה זה שרצית לעזור, לשם שינוי..." אמרה הרמיוני בקרירות.
"זה
עינוי סיני... זה מה שזה" הוא מלמל, מניח את ראשו על השולחן.
"אתה
אפילו לא יודע מה זה עינוי סיני" ציינה הרמיוני.
הוא גיחך
בשקט, "שמעתי את אחד העובדים אומר את זה פעם".
היא הרימה
גבה, "דראקו? מתחיל להיות מושפע ממוגלגים?"
הוא הרים את
מבטו המופתע אליה, פולט נחירת בוז, "לא." אך בטון דיבורו נשמעה אי
האמינות.
"אם אתה
אומר..."
"אני
לא!" הוא חזר ואמר.
"כן,
כן. בטח".
עכשיו דראקו
כבר התחיל לכעוס, הוא התרומם בחזרה לנעץ בה מבט זועם, "אם את חושבת, ולו לרגע
אחד שאני-"
"בסדר,
אני מאמינה לך" היא אמרה, בכלל לא מנסה להסתיר את העובדה שהיא לא.
היא חזרה
לכתוב במחברת כשדראקו חטף מידה את העט.
"תחזיר
את זה!" היא הזדעקה.
"לא...!"
הוא אמר בחדות, מרחיק את העט מהישג ידה.
"מאלפוי,
אם אתה לא תחזיר לי את העט, אני-"
"את- מה?!"
"אני לא
יודעת מה אני אעשה!" היא אמרה באיום.
"הו,
לא... רק לא זה!" הוא זייף הבעה מפוחדת, ובתוספת צמרמורת זה היה די משכנע.
אלמלא טון דיבורו הציני, הרמיוני עוד הייתה מאמינה לו.
הרמיוני
הושיטה את ידה כדי לקחת את העט אך ידו רק הרחיקה את העט עוד יותר.
היא רכנה עוד
קצת... ועוד קצת... עד שעיניה כבר לא היו על העט. אלא על פניו של דראקו.
הוא התקרב
אליה עד שמספר הסנטימטרים שהפרידו ביניהם היה כמעט אפסי.
היא כל כך
רצתה, רק לחוש שוב את שפתיו ולו רק כדי לדעת שהנשיקה ההיא הייתה אמיתית, אך בדיוק
אז מלותיהם של חבריה שבו אליה: הוא הבן של רוצח... הוא מסוכן...
היא ניסתה
להתעלם מהקולות בראשה, אך אלו לא הניחו לה לנפשה.
היא הצליחה
להתנער מהמחשבות האלו רק כשהיא שמה לב שדראקו קם במהירות מכיסאו.
הוא פתח את
פיו כאדם הרוצה לומר משהו, אך מהר מאוד התחרט וסגר אותו. הוא השפיל את מבטו. למה
היא עושה לי את זה? חייב לשמור מרחק... זיכרון המעומעם של החלום שב אליו. המסר של
אביו הפעם חזק מתמיד.
ניתן היה
לחתוך את המתח בסכין קהה.
לשניהם היה
כל כך הרבה לומר אחד לשני, אבל נראה היה ששניהם לא התכוונו לשבור את השתיקה.
|
|
|