קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק חמישי
"שלא
תעיז לעשות את זה שוב, חתיכת-"
"-בוצדמית
ארורה, מתנהגת בכזאת-"
"-חוצפה
שכמוה לא ראיתי מעולם-"
"מה היא
חושבת, שאני-"
"-חושב
שהוא יוכל-"
"-להגיד
לי מה לעשות! מאיימת עליי כאילו אני-"
"-עבד
שלו! תופס אותי ו-"
"-משתלטת
על המקלחת ולא-"
"-איכפת
לי, מי הוא חושב ש-"
"-מה
שקרה הלילה-"
"לא
ייצא מהחדר הזה"
השניים,
ממלמלים ספק לעצמם, ספק אחד אל השני, נמנעים מלהביט זה בזו בהפגנתיות, ניסו למצוא
תירוץ למה שכרגע קרה.
"מה
חשבת שאתה עושה?" הרמיוני שאלה לבסוף, מתנשפת כאילו רצה זה עתה במרתון.
דראקו היישר
אליה מבט, "אני?? זה הכל באשמתך!" קבע בהחלטיות.
הרמיוני פלטה
קול מחאה, "אשמתי?! אתה זה ש-"
"אם
היית סותמת את פיך כמו שביקשתי-"
"ביקשת!?"
קטעה אותו, "יותר נכון ציווית" היא תיקנה אותו בכעס.
"ביקשתי...
ציוויתי... זה לא העיקר!" הוא אמר בהתרסה.
"העיקר
הוא שאתה נישקת-"
"אל
תגידי את המילה הזאת" הוא סינן בארסיות.
"מה?"
היא שאלה בבלבול, עודה מתנשפת.
"'נשיקה',
אל תקראי לזה ככה, לעולם."
היא פלטה
צחוק קטן והיסטרי. "נכון," היא אמרה וצחקה עוד, "אי אפשר לקרוא
לדבר הזה נשיקה" היא אמרה בעוקצנות, מנסה להסוות את הגוון האדמדם שפניה עטו
בעזרת תנועות ידיים גדולות ורבות ככל האפשר.
היא חשה
מבולבלת, כועסת על מאלפוי ש... עשה מה שהוא עשה.
"אני
בכלל... נפלתי עליך" הוא תירץ בהיסח דעת, עיניו סוקרות את החדר.
הרמיוני
הביטה בו כמביטה באדם שכרגע אמר את הדבר הכי אידיוטי שהיא אי פעם שמעה. "נפלת
עליי, אה?" זעמה גואה בה מסיבה לא ברורה, "ואני פשוט במקרה תפסתי אותך עם
השפתיים שלי??" היא קראה, התסכול חודר מבעד לשכבת הקרירות אשר ניסתה
לעטות על עצמה ללא הצלחה.
דראקו הביט
בה בסלידה, "תשתקי" סינן.
"או
שמה!?" היא קראה לפתע, "תנסה "להשתיק" אותי שוב?!" קולה
גובר בהדרגה.
הוא צמצם את
עיניו ברוע, "יש לי דרכים אחרות לגרום לך להפסיק לדבר" אמר.
הרמיוני
השתתקה לרגע, מנסה להבין למה בדיוק הוא מתכוון.
"זה
איום? אתה מאיים עליי עכשיו?" היא שאלה בקול נפגע.
"הו,
לא. זה לא איום – תחשבי על זה כעל אזהרה". השיב בקול
הרגוע והקר האופייני לו.
"אם אתה
חושב, אפילו לרגע, שאתה מפחיד אותי עם כל איומיי הסרק שלך –
אתה-"
"טועה?"
הוא קטע אותה, פולט צחוק ציני קצר, "אני אף פעם לא טועה. ואם את רוצה להיווכח
בכך ..."
"אתה לא
מושלם, מאלפוי! למען האמת, אתה רחוק מלהיות מושלם! אתה הבנאדם שהשלמות מנוגדת לו!
אתה ההפך המוחלט מכל מה ש-"
"אני
חושב שהבהרת את דעותיך, אבל כפי שאת רואה – לא איכפת
לי." הוא קטע אותה בשנית בטון משועמם.
היא נשפה
בעצבנות, נרגעת לאט לאט, "אתה באמת חייב לתת לאנשים לסיים משפט"
"אם אי
אשמע משפט ראוי לסיום יוצא מפיך..." השיב בעוקצנות.
כעבור כמה
שעות, בשעת ערב מאוחרת, אחרי שהם התקלחו והתארגנו לשינה השניים התכוננו להיכנס
למיטה אך הפעם הם הרגישו אי נוחות גדולה לעומת הלילות הקודמים
הרמיוני עצמה
את עיניה חזק, מנסה להתרכז במחשבה שעוד מעט היא תחזור להוגוורטס, אל הארי ורון,
ותספר להם את כל מה שעבר עליה... טוב, כמעט הכל.
דראקו שכב
במיטה בעיניים עצומות, גבו מופנה אל הרמיוני, מוחו רצוץ במחשבות.
למה הוא נישק
אותה? את הרמיוני גריינג'ר, הבודצמית העלובה הזאת. הוא אמור לשנוא אותה. ככה זה
היה תמיד – דראקו שונא גריינג'ר. גריינג'ר שונאת דראקו. כל כך
פשוט. אז מה לעזאזל יכל לגרום לו לנשק אותה? והאם הוא עדיין שונא אותה כבעבר?
כן. כן, הוא בהחלט שונא אותה.
בעודו חושב
על אלף ואחת דרכים לגרום להרמיוני סבל, הוא שמע קול קורא לו, זו הייתה...
"גריינג'ר
מה את רוצה עכשיו?!" הוא פלט באי חשק.
"דראקו..."
הוא שמע אותה קוראת שוב, מצחקקת.
הוא היה בחצי
הדרך להסתובב אליה ולצרוח עליה לעזוב אותו בשקט כשהוא מצא אותה רוכנת מעליו.
"גריינג'ר?"
הוא תהה, סוקר אותה בעיניו בבלבול.
היא נראתה לו
מוזר, כנראה קשור לעובדה שהיא לא לבשה כלום מלבד תחתוני תחרה וחזיה.
"דראקו
מאלפוי" היא צחקקה.
"זה מה
שלבשת קודם?" הוא שאל בלי לרצות במיוחד את התשובה שלא הגיעה.
הרמיוני
התכופפה אל שפתיו ונישקה אותו בפתאומיות.
"מה
את... עושה?" הוא שאל כשהיא חזרה להביט בו.
"מה אתה
חושב?" היא שאלה בחיוך ערמומי.
"אני
חושב שאת-"
"אתה
יודע טוב מאוד מה אני מנסה לעשות... ואני יודעת טוב מאוד שאתה רוצה
בכך."
ולפני שהוא
הצליח להשיב, היא חזרה ונישקה אותו.
הפעם דראקו
שם את ידו האחת מאחורי ראשה והצמיד אותה אליו, משהו אמר לו שזה לא יכול להיות
אמיתי.
זה בוודאי
חלום, חשב. ואם אכן זה חלום- למה לא
ליהנות ממנו קצת?
לפתע, הוא
שמע עוד קול קורא בשמו, וגם הקול הזה היה מוכר- מוכר מאוד. קול מצמרר, קול מאיים.
והדבר הגרוע ביותר, הוא נשמע קרוב.
הקול נעשה
מעורפל, דראקו מצא את עצמו עומד בחדר המלון, אך המיטה לא הייתה שם, גם לא הרמיוני.
עלטה עטפה את
החדר. פתאום, הוא ראה תזוזה מזווית עינו.
"מי
שם!?" הוא קרא בהיסוס.
"דראקו."
הקול אמר, "כמה אכזבת אותי."
הדמות יצאה מן הצללים – לוציוס מאלפוי.
"א-אבא?"
שאל דראקו בחשש, משפשף את עיניו, "איך מצאת אותי?"
"לעולם
לא תוכל להתחבא מפניי, דראקו," השיב לוציוס בקרירות.
"אני
לא-"
"דראקו,
הנך בושה למשפחת מאלפוי" קטע
אותו.
דראקו השפיל
את מבטו, "אבא, אני...-"
"הס
ילד!" השתיקו אביו, "אינני מעוניין בהבלי ההבלים שהנך מתכוון להשמיע לי.
חזור הביתה ילד."
דראקו לקח
נשימה, מתפלל שמישהו או משהו יעיר אותו, "אני לא יכול לחזור הביתה, יש לי
ע-"
"זו לא
הייתה בקשה!" קטע אותו אביו בשנית, "עבודות בית הספר האוויליות שלך אינן
מעניינות אותי. חזור הביתה או שאצטרך לבוא לקחתך בעצמי. ואתה יודע מה יקרה אם אני
אצטרך לבוא". טון דיבורו המאיים של אביו גרם לדראקו להצטמרר.
"בבקשה,
אבא, אני לא יכול לבוא עכשיו הביתה"
"לא
יכול? היש דבר שבן למשפחת מאלפוי לא יכול לעשות? הו, לא, ילד. אינך רוצה
לחזור הביתה." אמר אביו בצינה.
דראקו שתק
לרגע, מנסה למצוא דרך להפסיק את אביו מלהמשיך לדבר.
"אני לא
מסוגל לדבר איתך ככה, כשאתה בתוך הראש שלי." קרא דראקו, במה שנדמה הייתה
תקיפות.
"מדוע?
כדי שתוכל להמשיך לחלום על הבוצדמית הקטנה שלך?" שאל אביו ברשעות משועשעת.
עיניו של
דראקו נפערו באימה, האדם האחרון שהוא רצה שיגלה זאת היה אבא שלו.
"חזור
הביתה דראקו," התחיל אביו בקור.
"אתה לא
יכול לשלוט בי לנצח אבא," אמר דראקו בשקט.
נדמה היה
שאביו לא שמע אותו – לא רצה לשמוע אותו.
"רק
זכור דבר אחד, דראקו, אם אני אבוא לקחתך, זה לא יהיה הדבר היחיד שאעשה".
"ל-למה
אתה מתכוון?" שאל דראקו בדאגה, בולע את רוקו בכאב.
ומתוך האפלה
שעטפה אותם, הגיחה עוד דמות – הרמיוני.
מבטה המפוחד
ריצד בין דראקו לאביו.
לוציוס תפס
את הרמיוני בכתפיה והצמיד אותה אליו.
"אבא..."
התחיל דראקו בקול רועד, החשש מהלא נודע הולך ומתגבר אצלו.
"חזור הביתה, דראקו". לוציוס
אמר בקולו המצמרר ובתנועה אחת מהירה שבר להרמיוני את מפרקתה בצליל שבירה אשר קרע
את השקט.
"לללללאאאאאאא....!!!"
זעק דראקו באימה, מביט בחוסר אונים על גופתה חסרת החיים של הרמיוני, עיניה פעורות.
ריקות.
דראקו הקיץ
משנתו בשאיפת אוויר עמוקה ומהירה כאדם אשר כרגע עלה ממצולות הים כדי לקחת את
נשימתו האחרונה. בעוד זיעה קרה נאגרת על מצחו, הוא חש כיצד דפיקות ליבו המואצות
חוזרות לקצבם הרגיל. מתנשם ומתנשף בכבדות, עיניו נחו על הרמיוני ששכבה לצידו- כל
כך רגועה, לא מודעת למה שיכול לקרות.
מבט אחד בה
והוא ידע: הוא לא יכול לתת לה למות.
הוא זינק
מהמיטה, אל רצפת החדר החשוך, ובעיוורון מוחלט הוא החל אורז את חפציו הפזורים בחדר.
עדיין נושם בכבדות, דראקו לא הבין אפילו מה גורם לו להיכנס לכזאת פאניקה. מדוע
איכפת לו כל כך אם אביו יהרוג בוצדמית קטנה וטיפשה? ואולי זה מכיוון שהבוצדמית היא
הרמיוני?
הרמיוני
התעוררה מן הרעש שהקים בלי כוונה.
"מ-מאלפוי?"
היא פלטה בעייפות, מפהקת.
הוא לא הגיב,
הוא רק המשיך לאסוף את חפציו בזמן שהרמיוני מביטה בו בסקרנות מבולבלת.
"מה
השעה?" היא שאלה, דראקו התעלם ממנה. היא הביטה בשעון שהיה מונח לצד מיטתה,
"אוף... 4:00 לפנות בוקר" היא נאנחה בעייפות.
הוא נשף
בשקט, משתדל להתעלם ממבטיה העוקבים של הרמיוני.
"למה
אתה אורז? לאן הולכים?" היא שאלה וקמה מהמיטה באיטיות.
"אנחנו
לא הולכים לשום מקום." הוא התחיל לומר, "אני הולך" סיכם
בקצרה בזמן שהרמיוני דידתה לעברו.
היא כרעה על
ברכיה לצידו בעודו מסדר את כל הדברים בתיק.
"אתה?
לאן?" היא שאלה, משפשפת את עיניה ומשחררת עוד פיהוק.
דראקו שתק
לרגע, מנסה לחשוב מה הוא הולך לומר. הייתכן והוא באמת דואג לה?
לשלומה? ...
לחייה?
לא. לא, זה
לא ייתכן. הוא פשוט רוצה לחזור לחייו הרגילים, הוא מתעב את עולם המוגלגים ופשוט
רוצה לחזור לביתו. כן, זו הסיבה. ואם זה יציל גם את חייה של הרמיוני... מה יכול
להיות רע בזה?
"נמאס
לי מהמקום הזה" הוא אמר לבסוף, "נמאס לי מהמלון הזה, מהעולם הזה
ומהאנשים שחיים פה! נמאס לי לשרת מוגלגים-"
"אתה
בסך הכל עבדת יומיים" ציינה הרמיוני, אט אט ערנותה חוזרת אליה.
"ובכן,
אלו היו יומיים ארוכים ומפרכים ואני לא מתכוון להישאר כאן עוד רגע אחד"
"ואיך
בדיוק תחזור הביתה?" היא שאלה בזלזול.
"זה לא
עניינך" הוא אמר.
הייתה שתיקה
קצרה עד שהרמיוני המשיכה בניסיונות השכנוע:
"מאלפוי,"
התחילה, "אתה לא יכול לעזוב! העבודה..."
"לא
איכפת לי מהעבודה, גריינג'ר! אני מסתלק מהמקום הנידח הזה." אמר והמשיך לארגן
את חפציו בזמן שהרמיוני בהתה בו במבט המום.
"א-אבל
אם אתה לא תעשה את העבודה, אתה תיכשל ב'חקר מוגלגים', ויותר גרוע – אני אכשל ב'חקר
מוגלגים'!" היא אמרה בזעזוע.
דראקו הביט
בה לרגע, "תעשי אותה בעצמך, פשוט תגידי שפרשתי-"
"לא,
אני לא רוצה להישאר כאן לבד. אתה לא עוזב אותי לבד." היא קבעה
בפתאומיות, מופתעת מהדרך שבה יצאו המילים מפיה.
הוא הביט בה
במבט משועשע, "חשבתי שהיית מעדיפה שגורילה תחלוק איתך את החדר"
"זה
נכון, אבל מכיוון שאין כאן גורילה-"
"אני
הולך" הוא אמר מבלי להתייחס אל הרמיוני, קם על רגליו, הכתיף את תיקו והתקדם
לכיוון הדלת, אך הרמיוני הייתה זריזה ממנו.
היא נעמדה
בינו לבין הדלת כחומה, "אתה לא הולך" היא אמרה בהחלטיות.
"ומי
יעצור בעדי? את? חה!" הוא צחק בלגלוג, "אני רואה שאת מאוד עייפה, אז
כדאי שתחזרי לישון"
"לא
בלעדיך" היא השיבה במהירות, ושוב מבלי לשקול את מלותיה.
דראקו גיחך.
"גריינג'ר, את מתחילה לעצבן אותי, אז מוטב שתסתלקי מדרכי". הוא אמר.
"לא,
אני לא זזה מפה עד שאתה לא מניח את התיק וחוזר למיטה!"
דראקו כבר
התחיל להתרגז, היא לא מבינה שאני עושה את זה לטובתה, חשב לעצמו בכעס.
"גריינג'ר,
תתנדפי!" הוא ציווה עליה.
"לא"
היא חזרה ואמרה.
דראקו, במבט
החלטי, כיוון את טבעתו אל הרמיוני
באיום, "זוזי" הוא ירה.
הרמיוני
הביטה בספק בטבעת, "אם אתה רוצה ללכת, אתה תצטרך לעבור דרכי" היא אמרה
במבט בטוח.
"בסדר
גמור" הוא סינן וקרא: 'שתק'!"
הרמיוני,
בשניה האחרונה, התכופפה במהירות.
קרן האור
שנורתה מטבעתו של דראקו התנפצה לכמה כיוונים בפגיעתה בדלת.
הרמיוני,
בעודה מביטה בהתנשפות אל הדלת, התרוממה באיטיות.
"א-אתה
באמת התכוונת לירות את זה עליי!" היא אמרה בקול המום, לא מבינה מה גרם לה
לחשוב שדראקו מאלפוי לא יטיל עליה קללה אפילו מבלי למצמץ. היא הסתובבה אליו
וקפאה במקומה כשהיא מצאה את דראקו עדיין מכוון את הטבעת אל הנקודה שבין שתי עיניה.
"היה לך
ספק?" הוא שאל ברשעות. "עכשיו – זוזי לי
מהדרך" הוא אמר בטון מצווה.
הרמיוני,
כשהפחד מחלחל בה, גייסה את כל הכוח שיש בה ואמרה: "לא" מעט רועד.
"אם ככה
את רוצה את זה" הוא סינן.
הרמיוני לקחה
נשימה ארוכה ועצמה את עיניה, מחכה למוצא פיו... שאיחר לבוא.
היא פקחה את
עיניה בחשד: שם אכן עמד דראקו שנראה היה שהוא שקוע בקונפליקט פנימי.
לבסוף, הוא
הוריד את ידו בעצבנות, מסיט ממנה את עיניו, "לעזאזל" הוא פלט בהתרסה.
הרמיוני נשמה
לרווחה, "זה אומר שאתה נשאר?" היא שאלה.
"בסדר,
בסדר, אני אשאר בחור המצחין הזה" הוא אישר במרירות. מקווה בכל ליבו שהמפגש עם
אביו בחלומו היה רק יציר הדמיון.
השניים נכנסו
בחזרה למיטה, "שלא תחשבי שאני הולך להישאר בכזאת קלות." הוא ציין
בקרירות.
דראקו הסתובב
כשגבו אליה כשהוא הרגיש את ידה של הרמיוני נאחזת חזק בזרועו.
הוא הסתובב בחזרה
אליה, מנסה לשחרר את זרועו, "מה לעזאזל את עושה?!" הוא דרש לדעת.
"מונעת
ממך לעזוב במשך הלילה... בוקר... שיהיה!" היא הסבירה, מחזקת את אחיזתה.
"הא!?
אבל כבר אמרתי לך ש אני לא מתכוון-"
"וממתי
אתה אומר את האמת!? ועוד לי!?" היא שאלה בציניות.
דראקו נאנח
בקולניות, "אז מה, את פשוט תחזיקי לי את היד במשך שבוע וחצי?!" הוא שאל
בחוסר אמון מופגן.
הרמיוני רק
גלגלה את עיניה בשתיקה, לופתת את זרועו של דראקו במעין אחיזה חיבוקית.
"איך
אני אמור להירדם בתנוחה הזו!?" הוא שאל כעבור מספר רגעים, כשהרמיוני עצמה את
עיניה בניסיון לחזור לישון.
"זה לא
יכול לעניין אותי פחות" היא סיננה מבלי לפקוח עין.
"הו,
נהדר! מי לא היה רוצה להירדם כשנערת טיפש עשרה חולנית משתמשת בידו כדובי?!
רגע אחד, אני יודע – אני!"
הוא קרא ברוגז, מנסה בשנית לשחרר את ידו מהרמיוני שרק הידקה את אחיזתה.
"תשתוק
מאלפוי, או שאני אעשה דברים יותר גרועים מרק להחזיק את היד שלך" איימה
הרמיוני, עיניה עדיין עצומות.
דראקו, שלא
בדיוק רצה לגלות מה הם אותם דברים "גרועים יותר", פשוט נאנח אנחה שקטה
ועצם את עיניו.
|
|
|