קסמים בניו-יורק סיטי

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה

פרק רביעי

כשהרמיוני חזרה עם הקרח, היא מצאה את דראקו מנסה לקום על רגליו, אך ללא הצלחה מרובה.

"אולי תשכב כבר?!" שאלה הרמיוני בקוצר רוח.

הוא הביט בה בבוז, "לשכב חסר אונים בזמן שאת עושה מי-יודע-מה?! לעולם לא"

היא נשפה קלות, "פרנואידי שכמותך." אמרה בעוקצנות, "תשכב כבר לפני שתפגע בעצמך"

"היחידה שהולכת להיפגע כאן – זאת את, אם לא תשתקי" הוא סינן.

היא התקרבה אליו עם שקית הקרח המטפטפת והושיבה אותו בכוח על המיטה ושמה את הקרח על מקום החבורה.

הוא פלט קללה עסיסית ברגע שהקרח נגע במקום החבול.

"אתה מבין שמחר בבוקר אתה תצטרך לחפש עבודה חדשה, נכון?" היא שאלה כעבור מספר רגעים.

"נחשוב על זה" הוא מלמל.

הרמיוני נשמה עמוקות והביטה סביבה בחוסר מעש. "אם לא היית מתנהג בכזאת נבזות ללקוח עדיין הייתה לך עבודה!" היא ציינה.

דראקו גלגל את עיניו, "הוא כסיל חסר תרבות, כולם כאן כאלו" אמר בהתנשאות.

היא פלטה קריאת מחאה,"ובכל זאת, לא שמעת את המשפט 'הלקוח תמיד צודק'?!"

דראקו הביט בה בגבות מורמות, "הלקוח?! אצלי בבית זה 'אבא תמיד צודק'" הוא גיחך, חצי במרירות, חצי ביהירות.

פניה של הרמיוני התעוותו במן זעם לא גלוי, "אבא שלך רחוק מאוד מלהיות צודק" ירקה.

"הוא אדם מרושע, חסר לב וקר" קולה הופך לכועס בהדרגה, "רוצח חסר רחמים!"

הוא הרים את עיניו אליה במבט שונא, "אל תדברי על אבא שלי, בוצדמית מטומטמת"

"למה לא!?" ירתה, "אתה לא רוצה לשמוע את האמת על האבא "המקסים" ו"הגיבור" שלך!?" היא שאלה בעוקצנות, זעם מצטבר אצלה, כל כך הרבה זמן היא רצתה לומר זאת לדראקו.

"תסתמי כבר!" הוא סינן, הבעת הכאב מהחבורה התערבבה יחד עם החימה שבערה אצלו.

"למה!? רק בגלל שהוא אבא שלך לא אומר שאתה חייב להגן עליו כל הזמן! הוא בנאדם רע, והגיע הזמן שאתה תבין את זה."

הרמיוני שמה לב לכך שאגרופיו של דראקו מתקמצים.

היא לא רצתה לדון בנושא יותר, נראה היה שעוד רגע דראקו הולך להתפוצץ .

היא שילחה בו מבט אחרון ונכנסה למקלחת וברגע שסגרה אחריה את הדלת היא שמעה רעש חזק כשמשהו קשה פגע בדלת – שקית הקרח.

למחרת בבוקר, הרמיוני התעוררה וגילתה שדראקו לא לידה.

היא קמה מהמיטה והתקרבה אל דלת האמבטיה, אף רחש לא נשמע.

"לאן נעלם חסר הרגשות הזה?" סיננה הרמיוני מבין שיניה.

היא סקרה את החדר, מחפשת משהו שאולי יוכל לרמז על מקום הימצאו של דראקו.

מבטה נח על תיקו השחור והסגור היטב של דראקו, "הוא לא לקח את התיק, משמע הוא עדיין כאן בעיר", היא סיכמה.

שום פתק לא נמצא באזור, "הוא עושה לי את זה בכוונה!" חשבה בכעס, "מעניש אותי על מה שאמרתי אתמול על אביו".

היא ירדה למטה וראתה את הפקיד בשולחן הקבלה.

"סליחה, אדוני?" היא פנתה אליו.

"כן?" שאל הפקיד בקול משועמם.

היא היססה מעט, "ראית במקרה את שותפי לחדר מס' 537?" שאלה.

"לא ראיתי" הוא אמר כמעט מיידית.

"א-אתה בטוח?" היא שאלה, חשש מצטבר אצלה.

"לו ראיתי אותו הייתי אומר לך, הלוא כן?"

הרמיוני הנהנה בהיסח דעת, "טוב, תודה" אמרה והלכה משם.

לאחר שעתיים ארוכות של חיפושים מפרכים במקומות אליהם דראקו יכל היה ללכת, הרמיוני התחילה לדאוג שמה משהו קרה לו.

ניו – יורק היא לא העיר הכי חביבה, והאנשים שחיים בה יכולים להיות מאוד נוקשים.

ובשביל בחור כמו דראקו, לא תהיה שום בעיה להיכנס לצרות.

זו הייתה שעת אחר הצהריים כשהרמיוני המיואשת ניסתה למצוא דרך ליצור קשר עם דמבלדור כשדלת החדר נפתחה ודראקו נפתח פנימה, לחייו מעט סמוקות והבעתו קפואה.

הרמיוני הביטה בו בהפתעה, ובכעס.

היא התקרבה אליו במהירות ותפסה את צווארון חולצתו, "שלא תעז לעשות לי את זה שוב!" היא קראה.

דראקו, מופתע לגמרי מתגובתה של הרמיוני, הוריד את ידיה ממנו בחוסר חיבה מובלט.

"מה את חושבת שאת...-"

"כל היום חיפשתי אחריך, שאלתי אנשים, והפסדתי יום עבודה שלם בגללך!" היא אמרה בעצבנות מהולה בתסכול.

דראקו גיחך בלעג, "חיפשת אחריי, למה?!" הוא שאל.

עיניה של הרמיוני נפתחו בכעס, "למה?! אני מתעוררת בבוקר ומגלה שאתה נעלמת! בלי פתק, בלי הודעה, בלי שום דבר!"

"פתק? אני לא חייב להגיד לך איפה אני נמצא" הוא אמר בהתנשאות, קולו נשאר קריר ורגוע.

"כאן אתה טועה, כי אתה כן חייב!" היא השיבה, טונה הכעוס לא מש מקולה, "אם תרצה או לא, אנחנו עושים עבודה ביחד."

"לצערי" סינן מבלי להביט בה.

"לצערנו" תיקנה, "אני לא נהנת מהמצב יותר ממך!"

דראקו התחיל לאבד עניין בשיחה לעומת הרמיוני שרק התחילה.

"אוף, יום עבודה שלם!" היא אמרה, זעמה דועך.

הוא הביט בה, משועשע, "להפסיד יום עבודה זה 'אוף'? עשיתי לך טובה!" אמר.

"אני לא צריכה את הטובות שלך, מאלפוי" סיננה.

"בסדר גמור, בפעם הבאה שאני אעלם, אני אדאג לכך אישית שלא תצמח לך שום טובה אישית מכך." אמר כאדם שכרגע סגר את עסקת חיו.

השניים סיימו את דברם בנושא, שתיקה קצרה השתלטה על שניהם.

"אז" הרמיוני פתחה כעבור כמה רגעים, קולה חזר להיות רגוע, "לאן הלכת?"

"לאן את חושבת!?" ירה.

היא חיכתה לתשובתו במבט קר, עד שהוא אמר: "לחפש עבודה", על פניו ראו הבעת סלידה מובלטת.

"עבודה?" התפלאה, "ומצאת אחת?"

"כמובן שמצאתי!" אמר באי סבלנות.

"איפה?" שאלה בסקרנות.

"לא רחוק מהמסעדה העלובה שבה את משרתת" אמר בחיוך יהיר.

"נו, איך קוראים לזה?" תחקרה.

"מקדונלדס" השיב בקצרה.

הרמיוני הבליעה צחקוק, היא יכלה לראות בעיני רוחה את דראקו מאלפוי, לובש מדים מפוספסים וכובע מטופש לראשו שואל ילד קטן ומעצבן: "איזה בובה תרצה, מיקי מאוס או פלוטו?"

מבטו החודר של דראקו החזירה למציאות.

"אה, נחמד מאוד. רק אל תתפטר ביום הראשון לעבודה" לעגה הרמיוני.

"בואי נראה," אמר בטון מהרהר, "זה יותר טוב ממקום העבודה שלך?" שאל בקרירות.

"אמממ..." היא שקלה את תשובתה, "כן".

"אז אני אשאר" אמר ביהירות.

הייתה שתיקה קצרה עד שהרמיוני אמרה: "אבל אל תעלם לי שוב בלי להודיע".

"למה לא? אם את היית עושה לי את זה הייתי מאושר" אמר בלעג.

היא התקרבה אליו בצעד מהיר, "אבל אני לא אעשה את זה, וגם אתה לא. אם היה לך אפילו שמץ של מושג כמה דאגתי, אתה...-"

"מה!?" הוא קטע אותה, "דאגת לי?" טון דיבורו היה חשדני ומופתע.

הרמיוני השתתקה.

דראקו חיכה לתשובה, הוא שמע נכון? הרמיוני דאגה לו? או אולי המכה שחטף אתמול משפיע על יכולת השמיעה שלו?

"אני..." היא התחילה, "אני התכוונתי שדאגתי שלא נספיק לעשות את העבודה" שיקרה ספק לדראקו, ספק לעצמה.

הוא הנהן, "דאגת לעבודה?" בקולו הושמע שמץ הלגלוג. הוא ידע שהיא משקרת, גם הרמיוני ידעה.

"ברור שלעבודה", היא לא יכלה להפסיק עכשיו, "מה חשבת, שדאגתי לך?" היא ניסתה שזה ישמע כמה שיותר מגוחך.

"אני לא חושב, אני יודע" אמר בחיוכו היהיר.

"אתה צודק בדבר אחד – אתה לא חושב!" הגיבה מיידית.

דראקו צמצם את עיניו, החיוך עודו על שפתיו, הוא התקדם לעברה, עמד קרוב כל כך עד שהוא הרגיש את נשימותיה הקצובות, המהירות.

הרמיוני הרגישה כיצד היא נדחקת לפינה.

"אם את לא יודעת לשקר, מוטב שלא תנסי" אמר בשקט.

"אני-אני לא משקרת" אמרה בקול הכי בטוח שיכלה לגייס, נשארת במקומה, היא לא תיתן לדראקו את התחושה שהיא לא בטוחה בדבריה.

"תגמגמי פחות, תסתכלי לי בעיניים." אתה בטון מדריך שקט ורגוע, אך האופן שבו אמר זאת נשאר יהיר ומתנשא.

"אני לא צריכה שתלמד אותי לשקר, מאלפוי" אמרה בקול מעט רועד.

דראקו לא הגיב על זה, הוא רק התקרב אליה עוד קצת, עיניה היו בדיוק מול שפתיו. היא כל כך רצתה להתרחק ממנו, אבל משהו החזיק אותה שם. רגליה סרבו לנוע.

עיניה היו מקובעות על שפתיו. ספק מתחמקות מעיניו החודרות, ספק... בגלל שהן רצו בכך.

הרמיוני הרגישה מהופנטת, מרגישה כיצד עיניו של דראקו סוקרות אותה בהנאה.

השפתיים שלו, חשבה לעצמה, לא יכולה להסיר מהן את מבטה, מרגישה כיצד היא נמשכת קדימה.

על שפתיו של דראקו עלה חיוך מרושע, הוא התרחק ממנה באומרו: "מתי תלמדי שאינך יכולה לשקר לי".

הרמיוני חשה כיצד פניה מתלהטים. הבושה עטפה אותה בשכבה חמה וחונקת, אסור לה לתת לדראקו מאלפוי לשחק בה, במיוחד לא עכשיו, לא כשהארי ורון – חבל ההצלה שלה, לא באזור. היא לגמרי לבדה, אבודה, מרגישה כיצד היא נלכדת בתוך הרשת של דראקו, לא יכולה לצאת. לא רוצה.

יותר מאוחר באותו יום, בשעת ערב מאוחרת, השניים ישבו עדיין בחדר המלון – והשתעממו.

שתיקה שררה בחדר, שתיקה נוקשה.

הרמיוני ישבה לצד השולחן הקטן, מנסה להתרכז בעבודתה, אך ללא הצלחה.

דראקו לעומת זאת, שכב על המיטה, בוהה בתקרה במבט ריקני. החבורה בראשו נעלמה כליל, לא נשאר אף זכר.

הוא נשם נשימות עמוקות, "אין כאן מה לעשות, במקום הזה?" הוא חשב בקול רם.

הרמיוני הרימה את מבטה, "אתה תמיד יכול לעזור להכין את העבודה" היא הציעה.

הוא נחר בבוז, "התכוונתי למשהו שאני לא אירדם תוך כדי עשייתו", השיב בזלזול.

"הו, אם כך..." היא התחילה ברוגע, "תשעמם לך, רק תנסה לעשות את זה בשקט", הפעם היה זה תורה של הרמיוני להשיב בעוקצנות יהירה.

הוא זקף גבה בפליאה, "את לומדת להגיב, יפה מאוד. כנראה שניתן לאמן בוצדמים", השיב ביהירות מתנשאת.

היא סגרה בכעס את מחברתה אשר הייתה פתוחה לפניה ויישרה מבט אל דראקו שמבט של ניצחון היה על פניו.

"אתה לא מתכוון להפסיק עם השטויות הללו?" שאלה.

הוא עבר לתנוחת ישיבה, "וכשאת אומרת 'שטויות' למה את מתכוונת?" שאל בתמימות יהירה.

היא פלטה אנחה שהעידה על כך שלא היה לה כוח להתחיל לריב איתו. היא החליטה לא לתת לו להרגיז אותה, לפחות תנסה שלא לתת לו.

יום למחרת, יומם הרביעי בניו יורק סיטי.

דראקו התעורר בפיהוק חרישי, מותח את גופו על המיטה הרכה.

הוא פזל הצידה רק כדי לגלות את הרמיוני, מכורבלת בשמיכה, שוכבת לידו כששערה המקורזל מכסה כמעט את כל פניה.

הוא הניד את ראשו ונאנח קלות, קם מהמיטה ונכנס למקלחת. היום יהיה זה יומו הראשון בעבודה, והוא היה נואש להעביר את היום הזה כמה שיותר מהר.

כשהוא יצא מהמקלחת, שערו עדיין רטוב מעט, הוא מצא את הרמיוני עדיין במיטה.

"אם אני הולך לשרת מוגלגים, גם היא הולכת" הוא סינן בין שיניו, והתקרב אליה.

עיניו בעלות המבט הקריר והיהיר הביטו בהרמיוני מספר רגעים.

הוא שלח את ידו אל כיוונה, אחז בשמיכה ומשך אותה מהרמיוני.

רעד קטן עבר בהרמיוני שהתכנסה כמו כדור קטן כדי לשמור על חום גופה.

הוא פלט גיחוך קטן שאותו מיהר להסתיר ע"י הבעה קרירה ומתנשאת.

"גריינג'ר" הוא קרא.

"נממ..." הוא שמע אותה ממלמלת.

דראקו, שלא היה ידוע בנחמדותו, החליט להעיר אותה – בדרכו שלו.

הוא הלך אל צידה השני של המיטה ופשוט גלגל את הרמיוני עד קצה המיטה. לאחר מכן הוא חזר אל צידה של הרמיוני וצעק: "גריינג'ר!"

הרמיוני המבוהלת התעוררה בבת אחת ונפלה על הרצפה בחבטה רמה.

דראקו חייך בשביעות רצון והתרחק מהמקום.

הרמיוני מיששה את צידה הכואב, "מה לעזאזל..." סיננה בשקט.

"אמרת משהו? לא שמעתי אותך", אמר מצידו השני של החדר, "מצד שני, אני נוטה לא להקשיב לנחותים ממני, כך ש..." המשיך בהתנשאות יהירה.

"חרקים לא נחותים ממך, מאלפוי" היא מלמלה בעייפות.

"אבל את נחותה מחרקים, אז מה זה אומר עליך?" הוא שאל בנבזיות.

הרמיוני קמה על רגליה באיטיות, "אני הולכת להתארגן ונצא..." פיהוק גדול במיוחד קטע אותה, "...לעבוד".

השניים נפרדו (” שיהיה לך יום נוראי!" קרא דראקו) וכל אחד מהם הלך למקום עבודתו.

כשדראקו הגיע אל סניף המקדונלדס שם הוא אמור לעבוד, קיבל את פניו איש צנום, בעל פנים מלאים בפצעי בגרות שטרם עברו.

"שלום" האיש אמר בקולו הצפצפני.

דראקו הביט בו, מצליח בקושי להסתיר את סלידתו , "כן, שלום" הוא השיב באיטיות.

"דראקו, נכון?" שאל האיש.

"דראקו מאלפוי" השלים דראקו ביראת כבוד.

"אני קני" הציג את עצמו האיש.

דראקו הנהן לאישור.

"ואתה באת לעבוד פה?" שאל קני, בוהה בדראקו.

"אמת" ענה דראקו, בקולו נשמעה היהירות.

"אתה בריטי?" שאל לפתע קני, עדיין בוהה בו.

דראקו, שלא הבין מה קשורה השאלה, ענה "כן, אני בריטי".

"זה טוב" השיב קני, "אין לנו כאלה".

דראקו גיחך בשקט, "מעניין למה".

לאחר מספר רגעים קני הוביל את דראקו אל מאחורי הקופות אל המטבח של הסניף.

מחבתות וסירים היו תלויים על ברזלים ענקיים אשר היו מחוברים לתקרה. אנשים שעל מותניהם היו קשור סינרים לבנים ולראשיהם כובעים גדולים שכיסו את כל שערם היו עסוקים באותו רגע בלטחון חתיכות בשר גדולות בעלות ניחוח כבד של דם בשר ועצם.

דראקו הרגיש כיצד קיבתו מתהפכת, הוא שם לב לאריזת בשר טחון שוודאי שקלה קרוב לכמה מאות קילו.

"מרלין" הוא פלט.

"זה המטבח" אמר קני שנראה היה שהריח ומראות המטבח כלל לא השפיעו עליו.

דראקו שלף מכיס מכנסיו מטפחה לבנה והצמיד אותה אל פיו ואפו. "מזעזע" מלמל.

קני הביט בדראקו באכזבה, "אני מניח שבתורנות מטבח לא תסתדר ביום הראשון, עדיף שנשים אותך בקופה." קני עשה את דרכו אל מחוץ למטבח כשדראקו, שנראה היה שהולך להקיא כל רגע, בעקבותיו.

מול הקופות, עמדו הפקידים אשר שירתו את הלקוחות הרעבים.

"אתה תהיה תחת השגחתו של בוטצ'" הסביר קני והצביע על בחור מגודל ושרירי שדיבר עם אישה צעירה שאחזה בזרועותיה ילדה קטנה שבכתה ללא הרף.

דראקו היה כל כך שקוע בצווחותיה של הילדה הקטנה שהוא לא שם לב לבוטצ' שנעמד מולו.

בוטצ' היה גבוה מדראקו בראש וחצי, דמותו המאיימת היא זו שכנראה גרמה לילדה לבכות מלכתחילה.

"אתה דראקו?" שאל בוטצ' בקול עמוק ומחוספס.

"כן... אהממ... בוטצ'" השיב דראקו.

"בריטי, מה?" מלמל בוטצ'.

"אכן" אמר דראקו בטון משועמם.

"אני בטוח שלא עבדת יום אחד בחייך!" קרא בוטצ', קולו מאיים מעט.

"תסלח לי, אבל אני לא חושב שלעמוד מאחורי דלפק ולהקיש על מספרים נקרא 'עבודה'", אמר דראקו ביהירות ארסית.

בוטצ' נהם, עיניו הקטנות נפקחו בעצבנות. "בוא אחריי" הוא אמר.

"מוגלגים" מלמל דראקו בטון נוטף גועל.

לאחר שבוטצ' הסביר לדראקו כיצד להפעיל את הקופה, ולאחר שדראקו לבש את מדיו, הוא היה מוכן לשרת לקוחות, אם כי לא ברצון.

הוא נשען על הדלפק, נגעל מדביקותו, כשהוא שם לב לאישה רזה מאוד בעלת צוואר ארוך ופני סוס אשר נעמדה מול אחת הקופות, סוקרת את האזור.

לידה עמד גבר בשרני, בעל קרחת בדיוק באמצע ראשו. הוא היה נמוך מן האיש מעט, והיה עסוק בלדבר עם נער שמן בדיוק כמו האיש שדיבר אליו, כבן גילו של דראקו, שהיה עסוק בלהביט ברעבתנות בציורי המזונות אשר היו מולו.

דראקו נאנח והתקרב אל האנשים.

הוא לא הספיק לפתוח את פיו כשהנער אמר: "אבא! אני רוצה ארוחה גדולה!"

"דאדלי, כרגע אכלנו פיצה במסעדה - שני רחובות מכאן" אמר האיש בקול מבקש.

"ורנון, תן לו לאכול מה שהוא רוצה," התערבה האישה, "הוא ילד מתפתח" הסבירה.

"פה באמריקה מפקיעים מחירים, פטוניה!" קרא האיש המכונה ורנון, "הטיסה לכאן חינם, אבל מרוששים אותנו על מזון!"

"ורנון..." נאנחה פטוניה.

"בסדר, בסדר" רטן ורנון ופנה אל דראקו שהביט בהם בעניין.

"איש צעיר, אנחנו רוצים ארוחה" הוא התחיל.

"אה הא" השיב דראקו בהיסח דעת.

"על מה אתה ממליץ?" שאל ורנון.

דראקו פלט נחרת צחוק, "חוץ מדיאטה?"

שלושתם הביטו בו בהשתאות.

דראקו שם לב שבוטצ' מביט בו במבט עצבני במיוחד, ודראקו החליט לא להתעסק איתו.

"אני מתכוון, את ארוחת מק-... משהו" הסביר דראקו בחביבות מאולצת.

האיש הביט בו במבט מרוצה, משום מה.

"הו, בריטי, סוף סוף פוגשים מישהו מהמולדת" אמר ורנון בחיוך שחשף שיניים מצהיבות.

דראקו זקף גבה, מכריח את עצמו לחייך.

"מאיפה אתה?" שאלה פטוניה.

"אנגליה" השיב דראקו.

"כמונו" קרא ורנון, ספק לדראקו, ספק לפטוניה. "מאיפה באנגליה?"

"אמממ..." דראקו התמהמה מעט, "לונדון?", מקווה שהאנשים לא משם.

"הו, עיר הבירה" אמר ורנון חצי בהתרגשות, "ומה מעשיך כאן?"

"עבודה מבית הספר" השיב דראקו בטון בזוי.

"איזו עבודה?" הסתקרנה פטוניה.

דראקו גלגל את עיניו, "שלחו אותנו לכל מיני מקומות ללמוד על הפרנסה של מו... אה, ללמוד פרנסה." הסביר, מקווה שזו אחרונת השאלות.

עיניו של ורנון נפתחו בפליאה, "הו, מלמדים אתכם כיצד לפרנס ולא לחיות על חשבון המשפחה, זה-זה יפה מאוד!" ורנון פנה אל פטוניה, "היינו צריכים לשלוח את האחיין הסורר שלנו לשם, ללמד אותו לעבוד במקום להיות כמו עלוקה על בשרנו" סינן בשקט כך שרק פטוניה תשמע.

דראקו הביט בחוסר סבלנות לשעון שהיה על אחד הקירות, "רציתם להזמין משהו?" מונע מפטוניה לשאול אותו שאלות נוספות לאחר שעדיין בהתה בו בפרצוף סקרני.

לאחר שהאוכל הובא אל המגש, דראקו, בעודו מתבונן בגועל על הקציצה בלחמנייה ותפוחי האדמה הספוגים בשמן, הגיש את הארוחה אל האנשים באומרו: "מקווה שלא תחנקו מזה".

בוטצ' הופיע לפתע לידו, הבעת פניו חמורה, "אתה לא מתכוון 'תיהנו מהארוחה'?!" נהם.

"אני מוצא את זה קשה להאמין" השיב דראקו ביהירות והתרחק משם.

לאחר חצי שעה, דראקו התחיל להתחרט על כך שלקח את העבודה הזו.

אך הוא לא יכל להתפטר שוב ביום הראשון. מה הרמיוני תגיד? האם בכלל איכפת לו מה היא תגיד?

את רצף מחשבותיו קטעו שתי נערות בערך בנות גילו של דראקו, שנכנסו למקום – מצחקקות בינן לבין עצמן.

חרף העובדה שהן היו שתיהן יפות מאוד, דראקו מצא את צחקוקם הבלתי פוסק למטרד שאין כדוגמתו.

הוא בא לשאול אותן מה רצונן כשהוא שמע את קולו של בוטצ' קורא: "מאלני, נטלי, טוב לראות אתכן!"

הבנות צחקקו וחייכו אל בוטצ'. אחת מהן, בעלת שיער שטני-בלונדיני ועיניים גדולות וירוקות אמרה: "מה קורה בוטצ'י?!"

"הכל טוב נטלי" השיב בוטצ'.

"איפה קני?" שאלה הנערה השניה בעלת שיער חום בהיר ועיניים חומות גדולות ועמוקות.

"הוא מאחור, טוחן... בשר" ענה בוטצ' וקרץ אליה.

הבנות שבו לצחקוקיהן כשהן שמו לב לדראקו העומד וצופה בהם במבט קריר.

"היי! אתה חדש כאן!" קראה נטלי והתקרבה אל דראקו.

מתפלא מכך שהיא ידעה זו, דראקו פשוט השיב "כן" קצר וניסה להתרחק משם אך הנערה השניה קראה אליו: "אני מלאני וזאת נטלי".

דראקו קפא על מקומו, מסתובב אליהן.

הבנות ק צחקקו, "מה שמך?" שאלה נטלי.

"דראקו, דראקו מאלפוי" השיב באי חשק.

הבנות הביטו בו בחיוך מסוקרן, "ואוו, אתה בריטי" אמרה מאלני.

"כן! אני בריטי!" סינן דראקו בכעס.

"אני אוהבת מבטא בריטי!" אמרה נטלי.

"אז סעי לאנגליה" הוא הציע בנבזיות, אך נראה היה שהבנות לא שמו לב לכך מפני שהם המשיכו לצחקק.

"תיקח אותי לשם" אמרה נטלי בקול חולמני ונשענה על הדלפק, רוכנת לכיוונו של דראקו.

חברה מלאני המצחקקת חבטה בה בחיוך, "נטלי!"

"מוסכם, לכי הביתה לארוז וניפגש איפשהו מעבר לקשת" אמר דראקו ביהירות.

הבנות התחילו שוב לצחוק. דראקו קבר את ראשו בידיו בייאוש. הוא התגעגע להרמיוני, לעובדה שהיא לא צוחקת כשהוא מנסה להעליב אותה. לעובדה שהיא מטיחה בו עלבונות, או יותר טוב – נפגעת.

"מתי מסתיימת המשמרת שלך, דראקו?" שאלה מלאני.

דראקו הביט על השעון, לא מבין לאן היא חותרת, "עוד רבע שעה, למה?" שאל בחשדנות.

מאלני הביטה בחברתה בחיוך בעל משמעות, שהייתה ברגעים אלו נסתרת לדראקו.

"אז תוכל לשבת אתנו ו... לדבר" הציעה נטלי בחיוך שובב.

דראקו הביט בהן בבוז, "אני חושש שיהיה עליי לוות-"

לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט, בוטצ' גרר אותו הצידה.

"אל תיגע בי!" אמר דראקו בסלידה.

"לא אומרים לא לנטלי ולמאלני!" אמר בוטצ' בשקט.

"מה כוונתך?" שאל דראקו בטון יהיר.

"הן לקוחות קבועות" הסביר בוטצ', "ואם אתה תסרב להן, הן עלולות להיות לא מאושרות, מה שיגרום להן לא לבוא לכאן יותר, מה שיגרום לי להיות לא מאושר – מה שיגרום לך להיפגע קשות!" ככל שבוטצ' הוסיף ודיבר, כך גבר זעמו.

"אתה מאיים עליי?" דרש דראקו לדעת.

"כן!" נהם בוטצ'.

"אה," פלט דראקו, "רק רציתי לדעת". אמר, מביט בבוטצ' בסלידה.

לאחר רבע שעה, דראקו מצא את עצמו יושב עם שתי הבנות, מלאני ונטלי, שלא הפסיקו לבהות בו ולחכות שהוא יגיד משהו.

"אז," הוא פתח, "אתן באות לכאן הרבה, מה?" שאל מבלי להתעניין כלל בתשובה.

"כל יום" השיבה נטלי בחיוך.

"כל יום??" חזר על דבריה, מרוגז מהמחשבה שיצטרך לסבול את צחקוקן הבלתי פוסק כל יום במשך שבוע וחצי.

"אתה אוהב לאכול המבורגרים?" שאלה מאלני.

הוא נחר בבוז, "את מתייחסת אל הקציצות הללו כאל אוכל?" שאל בהתנשאות.

הבנות הביטו אחת בשניה לרגע וענו יחדיו: "כן!" הן שבו לצחקק.

דראקו לא יכל להתעלם מהעובדה שהבנות הזכירו לו מאוד את פרוואטי פאטיל ולבנדר בראון, בנות גריפינדור בשנה השישית, למרות שעם פאטיל ובראון לא הייתה לא שום בעיה.

"יש לך חברה?" שאלה נטלי לפתע.

"אהה..." הוא שקל את מלותיו, "כן".

הבנות נראו מעט מאוכזבות, "וזה רציני?" שאלה מאלני.

"מאוד רציני" השיב בהיסח דעת.

דראקו קם מכיסאו, "אני מוכרח ללכת" אמר בקצרה.

הבנות לא צחקקו הפעם, הן רק קמו ממושבן והתקרבו אל דראקו – כל אחד בתורה ונישקה אותו על לחיו.

"נתראה מחר" הן חייכו בעודו יוצא מן המקום.

כשהוא הגיע אל חדר המלון, הייתה זו שעת ערב.

הוא מצא את הרמיוני שוכבת על המיטה, גפיה פרוסים על רחבי המיטה באפיסת כוחות.

"אני רואה שהתבטלת כל היום" הוא אמר בטון מאשים.

היא הרימה את ראשה, מתבוננת בו, "חזרת, כמה נחמד" היא מלמלה בסרקסטיות והניחה לראשה לצנוח בחזרה אל המזרון הרך.

הוא גיחך בשקט, שמח לחזור למקום שבו מעליבים אותו בחזרה.

דראקו התיישב על המיטה, חולץ נעליו מרגליו הכואבות.

"אל תגיד לי" היא פתחה, "פיטרו אותך?!" היא שאלה בעוקצנות.

"לצערי לא" השיב.

היא פלטה אנחת פליאה, "זה טוב" אישרה, "איך היה?"

"למה את חושבת שאני אספר לך?" הוא שאל ביהירות.

היא הצליחה להעלות את עצמה לתנוחת ישיבה, "למה לא?" שאלה.

הוא זקף גבה, "כי זה לא ענייניך" קבע.

דראקו מתח את שרירי חזהו באנחת כאב, "הגב" מלמל.

"אתה מתכוון לספר לי?" שאלה בשנית.

"בסדר, בסדר" אמר, מחייך ביהירות לאור הבעת פניה הסקרנית של הרמיוני. "האוכל – דוחה. העובדים – אומללים. והלקוחות – זוועה."

"אתה מוכן לפרט?" היא שאלה, מנסה להסתיר חיוך.

"הלקוח הראשון שלי היה איש שמן ומשפחתו, הוא שאל אותי מה אני מציע, אז אמרתי לו את האמת – דיאטה" הוא סיפר, לא מסוגל להשאיר את זה בפנים יותר.

הרמיוני הייתה צריכה לחסום את פיה בידיה כדי למנוע מהצחוק שאיים להתפרץ לצאת החוצה.

"אתה..." התחילה, מנסה להרגיע את צחוקה, "אתה אמרת את זה ללקוח? ולא פיטרו אותך?"

"כנראה לא הרבה רוצים לעבוד שם והם צריכים לשמור על העובדים שלהם" הציע דראקו בבוז.

"למה, היום שלך היה יותר טוב?" שאל בזלזול למראה פניה הביקורתיים.

לפתע, הרמיוני שמעה נקישה קלה על החלון.

"שמעת את זה?" שאלה.

דראקו הטה את אוזנו לרגע, אך לא שמע דבר. "מתחמקת" האשים.

"שששששש..." השתיקה אותו הרמיוני, קמה מהמיטה והתקרבה אל החלון.

הוא קם אחריה, נעמד מולה מהצד השני של החדר.

היא הסיטה את הווילון, והדבר היחידי שראתה היה הצ'ייסר.

היא הושיטה את ידה כדי לפתוח את החלון ולאפשר לו להיכנס.

דראקו, המשיך בשלו, נושא עיניו אל החלון החוצה, "את צריכה לדעת שאינך יכולה ל...- אל תפתחי את החלון!!!" הוא לפתע צעק, מקפיץ את הרמיוני המבוהלת.

"מה, למה??" היא שאלה בחשש, עיניה מרצדות בין דראקו לחלון.

"תקשיבי לי, ואל תפתחי את החלון!" הוא ציווה, מביט באימה אל ינשוף שחור וגדול שבהה בו בארסיות מבעד לזכוכית.

הרמיוני, לעומת זאת, הביטה בדראקו כמשוגע.

"אתה מוכן להסביר לי על מה אתה מדבר?" דרשה הרמיוני.

"לא" ירה דראקו, עיניו לא סרות מהינשוף שדחף את הצ'ייסר הצידה בפראות.

הרמיוני הביטה בו בזעף, הניחה את ידה בהפגנתיות על ידית החלון, מאיימת לפתוח.

דראקו התאמץ מאוד להסתיר את הלחץ בפניו, "את לא תעיזי" סינן.

"באמת?!" שאלה בעוקץ ופתחה את החלון לכדי חריץ, ידה מאיימת לפתוח עוד.

"לא, בבקשה!" דראקו שמע את עצמו קורא.

הרמיוני סגרה בחזרה את החלון והורידה את ידה מהידית, "עכשיו, תסביר" היא פקדה ברוגע מצווה.

דראקו חש את עצמו נכנע, הוא לא יכל לעשות דבר בנידון – חוץ מלספר לה.

"הדבר הזה בחוץ," התחיל, "זה לוציפר – הינשוף של אבא שלי". קולו חזר להיות רגוע וקר, אך ליבו דפק נמרצות.

הרמיוני הביטה בשנית אל מחוץ לחלון, "אני לא רואה דבר מלבד הצ'ייסר" הודתה.

"זה מכיוון שאבי הטיל עליו כישוף כך שרק אנשים מסוימים מסוגלים לראותו" הסביר דראקו ביהירות כאל ילדה קשת הבנה.

הרמיוני הזעיפה פנים, "אם שוב תדבר אליי כך אני אפתח את החלון ואתן לדבר הזה להיכנס!"

"אל תאיימי עליי" סינן.

שתיקה מעיקה עטפה את החדר עד שהרמיוני אמרה בשקט: "ככה הוא מעביר מידע בין אוכלי המוות", סלידה עמוקה הדהדה בקולה.

דראקו לא שמע את זה, הוא היה עסוק מידי בלבהות בינשוף שניצוץ של רוע היה בעיניו.

"למה הינשוף הזה כאן?" היא שאלה, מביטה שוב החוצה.

"אבי בוודאי שלח לי מכתב" אמר דראקו ספק לעצמו, ספק להרמיוני.

"אם כך," בלבול הופיע אצלה, "מדוע אינך מכניס אותו פנימה?"

"מכיוון שהוא בוודאי רוצה להטיף לי ולכעוס עליי על כך שאני כאן, בעולם המוגלגי, משרת מוגלגים!" הוא הסביר בחוסר רצון מובלט.

"הוא לא ידע שאתה כאן?" היא שאלה בטון מובן מאליו.

"ייתכן ושכחתי לציין זאת באוזניו" אמר דראקו בטון מתנצל.

עיניה של הרמיוני נפקחו בהפתעה, "לא אמרת לו שאתה הולך לעולם המוגלגי?!"

דראקו לא הגיב על זה.

"ובכן?" היא שאלה.

"שכחתי לומר לו" הוא השיב במהירות.

הרמיוני צקצקה בלשונה, "דראקו, דראקו, מתי תלמד שאתה לא יכול לשקר לי?" היא אמרה בעוקצנות, משתמשת במשפטו של דראקו – נגדו.

דראקו הביט בלוציפר שעדיין הביט בו מבעד לזגוגית.

"ציפור מרושעת" סינן דראקו מבין שיניו, מתקרב אל החלון.

"ביום שבו יהיה לי בית משלי, אני אפחלץ את הציפור הארורה הזאת ואהפוך אותה לקישוט." הוא הודיע, עיניו מצטמצמות בכעס.

"מאלפוי, למה לא סיפרת ל...-"

"כי רבתי איתו, בסדר?!" קרא דראקו בהיסח דעת.

"ר-רבת איתו?" התפלאה.

דראקו לקח עוד נשימה ופרס את ווילון על פני החלון. "כן, רבתי איתו"

הרמיוני היססה מעט, "למה?"

דראקו התיישב על המיטה באנחת ייאוש, "זה לא משנה למה".

"לי זה משנה" היא דחקה בו.

הוא הסתכל בה ברוגז, שלאט לאט הפך לפרצוף פגוע, "ראיתי... ראיתי אותו...."

"כן?" שאלה בשקט.

"ראיתי אותו מכה את אמא שלי".

נשמתה של הרמיוני נעתקה, "אוי, לא" פלטה.

"אוי, כן" השיב בסרקסטיות.

"ו-ומה עשית?" היא שאלה בשקט.

"כבר אמרתי לך – זה לא חשוב" הוא התחמק בתקיפות.

"התעמת איתו, נכון?" היא ניחשה, עיניה מביטות בדראקו במין הערצה סמויה.

דראקו גיחך בעצבנות, אך לא אמר מילה.

"התעמת איתו, בגלל זה רבתם, בגלל זה לא סיפרת לו שאתה יוצא."היא הבינה לפתע.

"וגם אם את צודקת, זה כבר עבר, נגמר, חלף עם הרוח".

"למה אתה מתכוון?" הרמיוני שאלה בבלבול.

דראקו קם מהמיטה, "כעבור מספר שעות לאחר הריב שלנו, הוא בא לחדרי והביא לי את הטבעת הזאת." הוא אמר ומישש את הטבעת שעל אצבעו.

"למה הוא...-"

"הוא אמר שאני היורש היחיד שלו, שהוא לא רוצה לריב איתי יותר, לא כשאני כל כך קרוב לבגרות. הטבעת הזו, לפי דבריו, היא מתנה מאב לבנו." דראקו גיחך במרירות.

"אז למה לא אמרת לו שאתה כאן?" שאלה בחשד, מתיישבת על המיטה.

"אני לא יודע..." הודה.

"בגלל שעכשיו כשראית אותו מכה את אמך, אתה מתחיל להבין כמה רוע ישנו בבנאדם הזה הנקרא 'אביך'!" השיבה הרמיוני במקומו, עדיין יושבת על המיטה.

"תשתקי כבר" דראקו סינן לעברה.

"לא, אני לא אשתוק. אתה יודע שאני צודקת, הגיע הזמן שתודה באמת." היא המשיכה.

"תפסיקי לומר את זה" הוא ציווה.

"לא אפסיק, לא אשתוק" היא חייכה, מבינה שעלתה על נקודה רגישה.

דראקו התקרב אליה, מניח את ידיו על כתפיה, עיניו חודרות. "תפסיקי מייד!" פקד.

היא אפילו לא ניסתה להוריד את ידיו ממנה, "תכריח אותי" התגרתה בו.

"מוסכם!" הוא אמר, הניח את ידו מאחורי עורפה ומשך אותה אליו.

הוא לא ידע מה הוא עושה. גם לא כששפתיו נגעו בשפתיה, נלחצות כנגדן.

הרמיוני ניסתה לדחוף אותו ממנה בהתחלה, מבולבלת בדיוק כמוהו, היא חשה רעידות בגופה, ההרגשה הייתה מוזרה, כמעט לא טבעית. זה לא היה אמור לקרות, אך מצד שני – זה הרגיש כל כך נכון. היא רצתה להדוף אותו, אך לא רצתה שהנשיקה תסתיים, ספק מכיוון שהיא מצאה את עצמה נהנת מכך, ספק מכיוון שחששה ממה שיבוא אחר כך, כיצד היא אמורה להגיב? זה לא אמור לקרות.

הנשיקה, כל כך עצורה, כאילו שני הצדדים לא יודעים מה הם עושים או למה.

ידה של הרמיוני נשלחה אל לחיו החמה של דראקו, מהדקת את הנשיקה עוד יותר, היא הרגישה כיצד ידו נוגעת-לא נוגעת במותנה...

לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת, שניהם בו זמנית, הדפו זה את זו.