קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי
פוטר מאת Scarlet
Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק שלישי
כשהרמיוני חזרה לחדר, היא
מצאה את דראקו באותה תנוחה שבה השאירה אותו.
"בחיי, הלכתי לשעה
שלמה ולא זזת מהטלוויזיה" היא אמרה בטון ביקורתי.
"שתקי בוצדמית"
הוא השיב אוטומטית.
היא נאנחה קלות,
"קיוויתי שכבר הלכת לישון" היא אמרה.
"קיוויתי שנחנקת
מארוחת הערב שלך" הוא אמר ברשעות.
הרמיוני הביטה בו בזעם
כשלפתע צצה במוחה השאלה, "איך ידעת שירדתי לאכול? לא אמרתי כלום
כשיצאתי"
בפעם הראשונה מאז הכנסה
לחדר, דראקו הסיר מבטו ממסך הטלוויזיה והביט בה בלעג: "לאן את כבר יכולה
ללכת?!"
היא נשפה בכעס, "אני
הולכת להתקלח!" היא הודיעה, לקחה בגדים מתיקה ועשתה את דרכה לעבר חדר
האמבטיה.
דראקו החזיר את מבטו
לטלוויזיה, "מקווה שתטבעי" אמר בטון של זה המאחל לחברו 'בהצלחה'.
"מקווה שתקבל סרטן
מוחי!" היא השיבה לו באותו טון וטרקה אחריה את הדלת.
מספר שעות לאחר מכן,
הרמיוני חשה כיצד העייפות משתלטת עליה. זה היה יום ארוך.
לבושה בפיג'מה, היא נכנסה
אל המיטה, נגעלת מהמחשבה שלידה שוכב הבנאדם השנוא עליה ביותר.
מגעה הקריר של השמיכה על
עורה היה מרדים, היא עצמה את עיניה לרגע אחד, שוקעת ברוגע ובשלווה של המיטה הרכה,
וכשהיא פקחה אותן, היא מצאה את עצמה בחדר גדול אפוף ערפל. לבד.
"איפה אני?" היא
תהתה, ההד חזר אליה בעוצמה מחרישת אוזניים. היא הביטה סביבה, אף יציאה לא נראתה
באזור. "הלו" היא קראה, אך קול לא נשמע מלבד שלה-החוזר אליה מבין כותלי
החדר.
היא התהלכה בחדר, ממששת את
הקירות הקפואים ובדיוק כשהיא החלה לאבד כל תקווה, היא הרגישה מרקם עץ השונה משאר
חלקי הקיר. החושך המוחלט עיוור אותה. היא הצליחה למצוא ידית נוקשה וסובבה אותה,
הדלת לא זזה.
היא חבטה בה בידיה ורגליה,
ייאושה הולך ומתגבר, אך הדלת נשארה
במקומה.
הרמיוני התרחקה מספר צעדים
מהדלת, נשמה עמוקות ורצה בכל כוחה לכיוון הדלת העיקשת כשלפתע הדלת, כמו באורך קסם,
נפתחה וחשפה שמיים זרועי כוכבים מנצנצים ומתחתיהם, תהום.
הרמיוני, חסרת כל יכולת
לעצור את עצמה מלהמשיך הלאה, נזרקה אל אוויר הלילה הקריר, נופלת אלפי מטרים אל
הקרקע.
הפחד געה וגעש אצלה, ליבה
הלם במהירות בזמן שהיא צרחה בכל כוחה, מנסה להיאבק באוויר ובכוח הכבידה המושך אותה
למטה.
ובשניה שלפני הפגיעה בקרקע,
היא מצאה את עצמה באולם הכניסה של מלון 'אדיפוס'.
ליבה עדיין פעם בחזה, מאיים
לפרוץ החוצה, בזמן שהיא התהלכה אל עבר חדר שולחן הקבלה.
שם בשולחן, ישב אותו פקיד,
לובש אותה חליפת ערב מזעזעת.
"ס-סליחה?" היא
אמרה חלושות.
נראה היה שהפקיד לא שמע
אותה.
היא כחכחה בגרונה,
"סליחה, אדוני?" אמרה בקול חזק יותר, אך הפקיד לא הגיב.
היא פנתה לאחור והתרחקה
מהשולחן כשלפתע פתאום החדר החשיך כבהפסקת חשמל וערפל התפשט ברחבי האולם.
"אוי לא..." היא
פלטה, זהו אותו חדר אפוף ערפל שבו הייתה בדיוק לפני שהיא נפלה אל מוות בטוח.
"מה לעזאזל קורה
פה?!" היא צעקה, רוקעת ברגלה ברצפה הקשה של החדר, אוטמת את אוזניה למשמע ההד
החזק שהוחזר אליה.
ואז, היא שמעה קול מהדהד
קורה בשמה: "הרמיוני..." . היא הסתכלה סביבה בפראות אך לא ראתה
דבר, עד שמן הצללים יצא לא אחר מאשר-
"וויקטור?" היא
שאלה בקול רועד.
וויקטור קרום הופיע מולה,
לבוש בבגדי הקווידיץ' שלו –אותם ראתה כשהוא
שיחק באליפות העולם לפני שנתיים.
"וויקטור, מה אתה עושה
כאן?" היא תהתה.
"באתי לרקוד איתך,
הרמ-און-ניני" הוא אמר.
הרמיוני הייתה מבולבלת
מתמיד, "ל-לרקוד איתי?"
היא שאלה.
וויקטור לא אמר מילה, הוא
הקיש באצבעותיו, ובין רגע מוזיקה מילאה את חלל החדר.
הוא הושיט לה את ידו, מבטו
רך ומרגיע.
היא חייכה אליו, שמה ידה בידו
והם התחילו לרקוד וואלס כמו שרקדו בנשף חג המולד.
הוא סובב אותה מספר פעמים
רצוף, גורם לראשה להסתחרר. הרמיוני עצמה את עיניה עד שהסחרחורת תעבור וכשהיא פקחה
אותן, היא מצאה את עצמה בזרועותיו של דראקו מאלפוי.
הוא השעין אותה מעט אחורנית
ונישק אותה...
דראקו שכב ער במיטה, עיניו
בוהות בטלוויזיה במבט ריקני, מבטו כאילו עובר דרך הטלוויזיה עצמה.
אחרי מספר ניסיונות כושלים,
הוא הצליח לכבות את הטלוויזיה ונשכב על גבו.
הוא חש כיצד עיניו מכבידות
ומאיימות להיסגר, חצי ער, הוא הרגיש תזוזה במיטה.
דראקו סובב את מבטו המתנשא אל
הרמיוני ששכבה לצידו, פיהק חרישית ועצם את עיניו כשהוא שמע אותה ממלמלת מתוך שינה:
"....דראקו...."
עיניו נפקחו בהפתעה. הוא
הביט בה בשנית, חיוך קטן התגלה בפינת שפתותיה.
הוא ניסה להקשיב למקרה שהיא
תוסיף ותאמר דברים, אך עיניו סירבו להישאר פקוחות והוא שקע בשינה עמוקה.
למחרת בבוקר, דראקו היה
הראשון להתעורר. בעודו תוהה אם מה ששמע אתמול בלילה הייתה אמת או הזיה, הוא עשה את
דרכו למקלחת.
הרמיוני התעוררה מספר דקות
לאחר מכן, כשזיכרון החלום מליל אמש עדיין טרי בזיכרונה, היא קמה מהמיטה, קיבתה
מקרקרת.
עייפה מידי מכדי לרדת למטה
לארוחת בוקר, היא החליטה להזמין משירות חדרים.
"מלון 'אדיפוס',
משאלתכם היא פקודתנו." נשמע קול מהצד השני של הקו.
הרמיוני כחכחה בגרונה, מנסה
להישמע ערנית ככל היותר, "אני רוצה להזמין ארוחת בוקר לחדר מספר 537"
לאחר שתיקה קצרה הקול ענה,
"ומה תרצי להזמין?"
הרמיוני לא בזבזה זמן,
"כוס קפ-..." היא לא
הייתה בטוחה מה גרם לה להביט לכיוון דלת המקלחת, המים הזורמים נשמעו מעבר לדלת.
היא התמהמה מעט.
"חזרי על ההזמנה
בבקשה" ביקש הקול.
"לעזאזל..."
סיננה בשקט.
"גבירתי?" הקול ביקש בטון מתנצל.
הרמיוני לקחה נשימה ואמרה:
"אני רוצה שתי כוסות קפה ו..." היא חשבה מעט.
"התרצי את ארוחת הבוקר
הסטנדרטית?" שאל הקול בחביבות.
מבלי להסס, או אפילו לטרוח
מה הארוחה מכילה, הרמיוני הסכימה.
"הארוחה תגיע לחדר
בעוד מספר דקות. תודה ולהתראות."
כשדראקו יצא מהמקלחת, הוא מצא
את הרמיוני נוברת במפות העיר.
"9:00 בבוקר ואת כבר
מתחילה לעבוד." הוא אמר בקול מלגלג.
הרמיוני הרימה את עיניה,
מופתעת יותר ויותר בקשר לחלומה. היא לא ידעה מה גרם לה לחלום דבר כל כך רחוק
מהמציאות.
"מישהו חייב
לעבוד" היא השיבה בצינה, "בזמן שהשני לא עושה כלום חוץ מלשבת מול
הטלוויזיה כל היום." השיבה. "אני לא רוצה להזכיר כאן שמות, דראקו,
אבל אם מישהו כאן חושב שהשני יעשה עבורו את כל העבודה, הוא טועה. ובגדול."
דראקו לא ענה, הוא רק סקר
את החדר, "את דיברת עם מישהו בזמן שהייתי במקלחת?" הוא שאל.
היא חשבה מעט, "ובכן,
רק הזמנתי ארוחת בוקר לחדר"
"הו" דראקו מישש
את קיבתו, "אני מניח שגם אני ארד לאכול" הוא אמר, והתקדם לכיוון הדלת
כשהרמיוני קראה, "אל תטרח, הזמנתי גם בשבילך"
הוא הסתובב, בוהה בה במבט
מופתע, "באמת? למה?!" את החלק האחרון טון קולו הפך לחשדני ומתחקר.
היא משכה בכתפיה וחזרה לעבודתה.
הוא התיישב מולה בשקט,
עדיין בוהה בה במבט חשדני, כשדפיקה חרישית נשמעה על דלת החדר.
היא הרימה את עיניה אליו,
דראקו נשאר במקומו, מתעסק בטבעתו.
"אני אפתח את זה"
היא אמרה באנחה וקמה ממקומה לפתוח את הדלת.
"לא חשבתי
אחרת" הוא אמר ביהירות.
אדם שמנמן לבוש חליפה אדומה
עמד בפתח, דוחף לפניו עגלה ועליה שני מגשים מכוסים בכיפת כסף מבריקה.
"בוקר טוב" אמר
האיש. ונכנס פנימה עם העגלה.
"בוקר אור" השיבה
הרמיוני. האיש לקח את שני המגשים והניח אותם מול דראקו והוריד את הכיפה.
"חביתה מקושקשת,
קרואסונים טריים, קפה חם ולקינוח... מוס שוקולד" הוא הכריז.
הריח היה מעורר תאבון,
דראקו חש כיצד קיבתו זועקת עליו להתנפל על האוכל, כאן ועכשיו, אך הוא הכריח את
עצמו לשמור על איפוק.
"בתאבון" האיש
קרא ויצא החוצה, דוחף לפניו את העגלה הריקה.
לאחר שהאיש הלך, הרמיוני
התיישבה בחזרה במקומה.
השניים אכלו את ארוחת הבוקר
בשקט, כשרק קרקוש הסכו"ם נשמע.
מבטו של דראקו נדד אל המיטה
בה שהה עד לפני חצי שעה.
חיוך ממזרי הופיע על פניו,
"ישנת טוב?" הוא שאל מבלי להסיר עיניו מהמיטה.
היא זקפה את גבתה,
"למה אתה שואל?" היא תחקרה אותו.
הוא המהם לרגע, "סתם
מתעניין" השיב בקצרה ולגם מהקפה.
"אתה אף פעם לא
'סתם מתעניין'. מה אתה רוצה!?"
"כלום" הוא ענה
בקרירות, מחייך חיוך קטן ולא נגלה לעין.
היא רק הביטה בו לרגע, מנסה
לשער מה הכוונה האמיתית שמאחורי שאלתו. ומכיוון שהיא לא מצאה אחת, היא השיבה,
"ישנתי בסדר גמור, אני מניחה", וחזרה אל ארוחתה.
הוא הנהן כמאשר את דבריה.
עיניו לא סרות מצלחתו. חיוכו היהיר עודו על שפתיו.
"היו לך...." הוא
התמהמה, "חלומות מוזרים?" הוא שאל, מבטו עובר אליה.
הרמיוני הרגישה כאילו מישהו
סטר לה בפרצוף. היא נחנקה מחתיכת הקרואסון שהיה בפיה, בוהה בדראקו במבט מוכה הלם,
נראה היה שלדראקו זה לא היה איכפת. הוא רק הרים את גבותיו כמחכה לתשובה.
"אני... אהממ... לא
זוכרת" היא שיקרה, מנסה להישמע רגועה.
אחת מתכונותיו של דראקו
הייתה לדעת מתי משקרים לו, ללא ספק תכונה אשר ירש מאביו.
הרמיוני קיוותה שהפעם הוא
לא יעלה על שיקרה, אך החיוך המסופק על שפתיו אמר את הכל.
היא תהתה בחשש מדוע דראקו
שאל זאת. הייתכן והוא יודע משהו על חלומה אתמול בלילה? האם היא דיברה מתוך שינה?
היא חיפשה נואשות אחר נושא
אחר, אך נראה היה שדראקו לא התכוון להמשיך בעניין. הוא ניקה את פיו במפית הלבנה,
סידר את כליו הריקים בערמה וקם מכיסאו.
"קדימה גריינג'ר,
תסיימי לאכול כדי שנוכל לצאת לדרך. לא באנו לכאן רק כדי לשבת במלון כל היום"
הוא אמר בסרקסטיות. המשפט נראה להרמיוני מוכר מאוד, היא אמרה זאת לדראקו אתמול,
ועכשיו –
הוא משתמש בו נגדה.
"סיימתי לאכול. איבדתי
את התאבון" היא אמרה בעצבנות סמויה, מרחיקה ממנה את מגש האוכל.
"זה רק יעזור לך, פחות
אוכל –
אולי תרזי קצת" הוא אמר ברשעות.
הוא תמיד יודע את הנקודות
הרגישות של כל אחד, איך הוא עושה את זה כל פעם מחדש?? תהתה הרמיוני.
"אם אתה חושב שאתה, או
דעותיך, מעניינים אותי, אתה כנראה ממש אידיוט" היא אמרה, "למען האמת,
אתה באמת אידיוט!"
דראקו הביט בה בסלידה,
"בוצדמית טיפשה" סינן.
הרמיוני גלגלה את עיניה,
"לא משנה מה הנושא, זה תמיד מגיע ל'בוצדמית'!"
"אני רק מזכיר לך מה
את" הוא אמר בהתנשאות.
היא קמה ממושבה, ובצעד מהיר
הלכה אל תיקה ולקחה משם בגדים, נכנסה לחדר המקלחת והתלבשה. זה רק היום השני והיא
כבר כמהה לחזור הביתה. אל הארי ורון, אל חברותיה, אל משפחתה. כל רגע עם דראקו נראה
לה כנצח. תמיד מתנשא, חושב שהוא יותר טוב מכולם. ממנה. היום יהיה היום הראשון שלו בחיים
האמיתיים, ומבלי לדעת למה לצפות (ובטח שלא לטוב), היא יצאה מחדר האמבטיה והשניים
יצאו מהמלון.
לאחר חיפושים ארוכים, הם
הגיעו למסעדה יוקרתית הנמצא בשדרה השישית.
על דלת הכניסה היה תלוי
שלט:
"דרושים מלצרים
מנוסים!
עם ניסיון קודם
בעבודה תחת לחץ,
סבלניים, בעלי אופי
נוח,
ומוכנים לגמישות
בשעות העבודה!
לפרטים..."
משראתה את השלט, הרמיוני
נאנחה והתכוונה ללכת. "קדימה, אני חושבת שיש עוד מסעדה בהמשך הרחוב".
אמרה ביאוש.
דראקו לא זז ממקומו, על
פניו מרוחה אוושת יגון, "גריינג'ר, אנחנו מסתובבים כבר שעתיים! אנחנו לוקחים
את עבודה הזו!" הוא אמר בהחלטיות.
הרמיוני התקרבה אליו,
"אתה לא יודע לקרוא!?" אמרה ברטוריות, "הם צריכים עובדים בעלי
ניסיון קודם –
מה שלנו אין! הם מחפשים עובדים שמנוסים בעבודה תחת לחץ – מה
שאנחנו לא! והם מחפשים עובדים סבלניים ובעלי אופי נוח – מה שאתה
לא!"
"הרמיוני, אני יודע
שחוקים חשובים לך" אמר דראקו עם מבט רך שהפתיע את הרמיוני, ואז נעלם כלעומת
שבא. "אבל אנחנו חייבים לנסות! לא התקדמנו בכלל, ואני לא מתכוון לקבל ציון
נכשל רק בגלל הטיפשות שלך." הוא הוסיף בקרירות שמחקה כל זכר לרכות שהייתה
לפני רגע בעיניו.
הרמיוני חשבה מעט, היא ידעה
שזהו סיכוי של אחד למיליון שיקבלו אותם לעבודה במסעדה ברמה שכזאת ללא הניסיון
הדרוש. אך רגליה כאבו ולא היה בכוחה עוד ללכת.
"בסדר," אמרה,
"זה שווה ניסיון".
אחרי הכל, סיכוי של אחד
למיליון –
זה בכל זאת –
סיכוי.
השניים נכנסו אל תוך המסעדה.
בפנים היו המון אנשים, אף שולחן ריק לא נראה.
מלצרים התרוצצו הנה והנה
בשירות הלקוחות שנדמה היה כי לא יהיו שבעים לעולם.
כשאיש אחד, לבוש במדי מלצר
וארשת פנים מלאת ייאוש, ראה אותם, הוא הביט בהם במבט מאוד מיוגע. הוא התקרב אליהם
ואמר: "תסלחו לי, כפי שאתם רואים, אין לנו שולחן פנוי. תצטרכו לחזור ביום
אחר." קולו נשמע צרוד וחלוש.
הרמיוני ודראקו הביטו זה
בזה בבלבול.
הרמיוני כחכחה בגרונה,
"לא, אדוני, אנחנו לא מחפשים שולחן. באנו בקשר לעבודה. שמענו שאתם צריכים
מלצרים ו..."
פני המלצר הוארו ברווחה,
"הו! תודה לאל!" הוא קרא. "התקבלתם"
"התקבלנו?!" הם
שאלו פה אחד.
הרמיוני נראתה עוד יותר
מבולבלת מדראקו שנראה די מרוצה. עד כמה שהוא יכל להיות, בכל מקרה.
"אתה לא תרצה לשאול מי
אנחנו והאם יש לנו ניסיון, או...-" הרמיוני התחילה לשאול אך דראקו מרפק אותה
בטרם הצליחה לסיים את שאלתה.
נראה היה שהמלצר לא שם לב
לדבריה של הרמיוני, הוא הביט בחרדה על הצפיפות במסעדה, על חוסר היכולת של מלצריו
לטפל בכל הלקוחות.
הוא פנה אל דראקו הרמיוני,
"בסדר, מאחורי הדלפק שם" הוא הצביע על דלפק ארוך בחלק הפנימי של המסעדה,
"תבקשו את הנרי, הוא ייתן לכם את המדים שלכם"
השניים מיהרו אל מאחורי
הדלפק, וכמובטח, אדם שמנמן שנראה לו פחות לחוץ מהמלצר הראשי שאיתו דיברו קודם לכן.
"ה-הנרי?" שאלה
הרמיוני את האיש.
הנרי סובב את ראשו אליהם
באיטיות, "מה?" הוא ירה בעצבנות.
הרמיוני השתתקה לרגע, דראקו
תפס את הפיקוד, "אנחנו העובדים החדשים, אמרו לנו שאתה תיתן לנו את המדים,
כן?" היהירות לא נטשה את קולו של דראקו אף לא לרגע.
הנרי הביט בהם בגיחוך, לא
כמו המלצר הראשי, שמיהר להעסיקם, הנרי נראה אדם יותר תובעני.
"אתם המלצרים
החדשים?!" תהה, "בני כמה אתם בכלל? מאיפה אתם?" הוא חקר.
הרמיוני הביטה בדראקו במבט
שאמר לא יותר מ: "אמרת- לך- שזה- לא- יעבוד!"
דראקו עוד חשב מה לומר
כשהנרי (לאחר מבט נוסף המצב המסעדה) פנה אליהם שוב ואמר: "טוב, טוב, טוב!
המדים במגירה השניה בקצה של הדלפק! נעשה את ראיון העבודה אחר כך...!"
לאחר שמדיהם היו עליהם,
השניים נשלחו לעזור למלצרים אובדי העיצות.
דראקו, שלא כמו הרמיוני, לא מיהר לשרת את הלקוחות.
"נו, כבר מאלפוי! אל
תעמוד כמו בול עץ! תתחיל להגיש לאנשים!" דחקה בו הרמיוני שעל ידיה היו עמוסים
משקאות וצלחות.
דראקו פיהק בעצלות יהירה,
"אני חושב שאת מסתדרת יופי" הוא הרים את אגודלו וחייך את חיוכו שהרמיוני
כל כך תיעבה.
היא צמצמה את עיניה בכעס
והנחיתה עליו מגש כבד מלא משקאות.
"שולחן שתיים"
סיננה וחזרה למלצר.
"ואני אמור לדעת איפה
זה!?" הוא קרא בהתנשאות, אך הרמיוני לא שמעה אותו.
לאחר כמה זמן, המסעדה הפכה
לפחות עמוסה.
אך עבודתם של דראקו
והרמיוני לא הסתיימה.
"מה אתה רוצה?"
שאל דראקו בקול משועמם ועייף את אחד הלקוחות החדשים שהגיע למקום.
האיש, מעט קירח ובעל שפם
עבה כמו גופו, הרהר.
"אם תואיל בטובך לזוז"
סינן דראקו בהתנשאות.
האיש עיין בתפריט המונח
לפניו.,"אני אקח את המלצת השף, העוף המתובל, שניצלונים קטנים ואת 17 הסלטים."
"בסדר" השיב
דראקו ופנה ללכת.
"אה, ו..." התחיל
האיש, דראקו הסתובב בקרירות.
"מה?"
"אני רוצה דיאט
קולה"
דראקו פנה בשנית ללכת
כשהאיש הוסיף, "ועל הסלטים שלא יהיו את זיגוג 'אלף האיים'... זה עושה לי
גזים".
עיניו של דראקו נפתחו
בבלבול, בגועל. למה לעזאזל הוא מספר לי את זה?! הוא חשב. האם זה מה שמוגלגים
צריכים לסבול?!
ממלמל לעצמו, דראקו העביר
את הזמנת האיש אל השף.
והוא רטן כל הדרך בחזרה אל
האיש שהמשיך לדרוש ממנו עוד ועוד דברי מאכל.
עצביו של דראקו הגיעו
לשיאם!
"...והעוף מעט תפל,
ואני לא מוכן לשלם על זה." המשיך האיש בשלו, "וביקשתי את –17
הסלטים! לא 16 הסלטים!"
דראקו הנחית את המגש המלא
שבידיו על שולחנו של האיש. "תשרת את עצמך, מוגל טיפש!"
כל הרוטב והלכלוך היה עתה
סבוך בתוך שפמו של האיש.
"מאלפוי!" קראה
הרמיוני מקצה המסעדה ורצה אל עבר דראקו שנראה שבע רצון.
"מה לעזאזל אתה חושב
שאתה עושה?!" צרח המלצר הראשי ומיהר לעזרתו של האיש.
"מ-מה הבחור הזה קרא
לי?" שאל האיש בעוד שהמלצר הראשי ניקה את חולצתו ופניו.
"אההה" התערבה
הרמיוני, "זה באידיש!"
"אידיש!?" שאלו
האיש ודראקו ביחד.
"כן, אידיש!"
סיננה הרמיוני לעבר דראקו בשיניים חשופות.
"הו, כן, יידש"
אישר דראקו.
"אידיש" תיקנה
הרמיוני בלחש.
"שיהיה" סינן
ביהירות.
הנרי הופיע לידם, פניו
רושפות אש, "דראקו מאלפוי!"
"אוי לא..." נאנח
דראקו וגלגל את עיניו.
"מה קרה כאן?! מה גרם
לך לעשות זאת ללקוח נכבד שכזה!?" דרש הנרי לדעת.
דראקו לא התמהמה בתשובה
שלו, "הוא היה תובעני מידי" אמר בטון שלא דמה כלל להסבר, אלא יותר לציון
עובדה.
"זהו זה, ידעתי מהרגע
הראשון שאתה לא תתאים לעבודה הזו!" אמר הנרי בכעס.
דראקו צמצם את עיניו, "לא
יכולתי להסכים איתך יותר" הוא השיב בסלידה בולטת.
"זהו! אתה
מפוטר!" צרח הנרי, קולו עולה בהדרגה.
"אתה לא יכול לפטר
אותי" אמר דראקו ברוגע,
"אני מתפטר!" ובנימה מתנשאת הוא התקדם אל עבר הדלת.
הרמיוני עמדה שם, פיה פעור
לרווחה. הוא כרגע התפטר מהעובדה היחידה שאליה התקבלו.
היא יצאה גם היא מהמסעדה
בטענה שלדראקו יש בעיות ואינו יכול להסתובב לבד.
הרמיוני תפסה את זרועו של
דראקו, וזה מיהר להסירה ממנו.
"אני לא מאמינה שעשית
את זה!" היא קראה, חצי מופתעת, חצי כועסת.
"מוגלגים
טיפשים." הוא סינן.
"אתה מוכן לענות
לי?" היא דרשה, יותר מאשר ביקשה.
דראקו המשיך ללכת, הרמיוני
ממהרת בעקבותיו.
דראקו מלמל משהו, ספק
לעצמו, ספק אל הרמיוני: "מתנהג אליי כאל חתיכת זבל, משרת! אם השרביט היה אצלי
הייתי..."
"אולי עכשיו אתה יודע
איך גמדוני הבית שלך מרגישים" אמרה הרמיוני, מנסה להגיע אל הצד הרגיש של
דראקו. אך לא, דראקו הביט בה בזעם, "את משווה אותי לגמדון בית?!" הוא
סינן באיטיות כאילו מה שאמרה היה לא יותר מקללה.
"לא, אני לא התכוונתי
שזה ישמע ככה" ניסתה להסביר. "אני רק מתכוונת שאתה מתייחס אל הגמדוני
בית שלך כאל זבל, טינופת, מבלי להתייחס אל רגשותיהם... אני רק אומרת שכרגע טעמת
קמצוץ ממה שהם מרגישים"
אם היא אי פעם חשבה שלדראקו
היה צד רגיש ומבין, היא טעתה. הוא הביט בה בבוז.
"מה את? האגודה למען
רווחת גמדוני הבית??" הוא גיחך ביהירות מתנשאת. הרמיוני לא יכלה לעצור את עצמה,
"למען האמת, כן!"
ההפתעה על פניו של דראקו
התחלפה במהירות לצחוק קצר ומבזה.
הוא בא להגיב על זה באיזו
תגובה עוקצנית כשלפתע שני גברים חסונים רצו לכיוונם מעבר לסמטה. אחד מהם התנגש
בהרמיוני והטיח אותה כנגד הקיר, והשני נראה היה כי כיוון אל דראקו. הוא הפיל אותו
ארצה באגרוף מהיר ושלח יד אל עבר ארנקו של דראקו שהיה עתה ממולא בכסף מוגלגי.
שני הגברים המשיכו לרוץ
כשארנקו של דראקו עדיין בידם.
דראקו, לא התכוון לוותר
הפעם. שנאתו לעולם המוגלגי גברה על שיקול דעתו והוא כיוון את טבעתו אליהם ואמר,
"אפסיידן!" המדרכה עליה רצו הגברים התרוממה מעט וגרמה לשניים ליפול על
ראשם ולאבד את הכרתם.
נראה היה שאף אחד לא ראה את
המתרחש... חוץ מהרמיוני.
לאחר שהם לקחו בחזרה את
הארנק, דראקו החבול והמטושטש מעט והרמיוני עשו את דרכם בחזרה אל המלון. השעה הייתה
שעת ערב.
למרות שהייתה לו התנגדות נוקבת
לכך, דראקו נתן להרמיוני לעזור לו לעלות לחדר ולהישכב במיטה.
"הראש..." מלמל
בכאב וכעבור מספר דקות נרדם.
הרמיוני הייתה מאוד מוסחת
בעקבות הטבעת, היא הביטה בה בכעס.
דראקו לקח את טבעת הקסמים
הזו למרות שידע שאסור. אך היא לא יכלה להכחיש דבר אחד: אלמלא הטבעת, הם היו נתקעים
בניו יורק סיטי כמעט ללא כסף.
היא התקרבה אל דראקו
והתרכזה בטבעת, אצבעותיה התכוננו להסירה כשהיא הרגישה יד אוחזת בה בחוזקה.
"מה את עושה?"
היא שמעה את קולו הדורש והיהיר של דראקו.
היא הרימה את מבטה אל עיניו
בבהלה, שהתחלפה מיד בפנים רציניות.
"חשבתי שאתה ישן"
היא אמרה באדישות.
"חשבתי שאת..."
כאב ראש חד קטע אותו מלהמשיך.
היד עם הטבעת נסוגה אל ראשו
החבול מעט, מתרחקת מהישג ידה של הרמיוני.
פניה התרככו מעט, "אני ארד למטה לקחת קרח
כדי שהחבורה לא תתנפח" היא אמרה ויצאה מהחדר.
|
|
|