קסמים בניו-יורק סיטי

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה

פרק שני

כעבור כמה שעות טיסה במכונית המעופפת (והמוסוות היטב), הגיעו דראקו והרמיוני לניו יורק סיטי. תיקיהם על כתפיהם, ומלבד חפציהם האישיים, כל אחד מהם אכסן בתיקו כסף מוגלגי ומפה של העיר. הייתה זו שעת צהריים נעימה והרחובות היו הומים מאדם.

"אני לא מאמינה שאנחנו בניו יורק סיטי!" אמרה הרמיוני, עיניה קורנות.

דראקו הביט סביבו, הרחובות היו מלוכלכים יותר משאי פעם יכל לתאר, מוגלגים צצו מכל פינה, התהלכו ברחוב בבגדיהם הפשוטים. שלטי החנויות היו דהויים וגרפיטי היה מצוייר על הקירות.

"אני לא מבין ממה את כל כך מתרגשת!" הוא אמר בצינה, "מלבד העובדה שזהו החור הגדול ביותר בעולם, שום דבר, אבל שום דבר, לא עושה את המקום הזה למיוחד."

הרמיוני הביטה בו בפליאה, "החור הגדול ביו..- איך אתה מסוגל לומר שהמקום המדהים הזה, הוא חור?!" היא קראה, תיקה מחליק מעט מכתפה.

דראקו לא הניד עפעף, "הסיבה שאת אוהבת את המקום הזה התחוורה לי לפתע. כבוצדמית שמורגלת ברמת מחיה של עכברושים, חור העכברים הזה הולם אותך ואנשים מסוגך!" הוא הוריד את תיקו מכתפו, מחזיק אותו מספר סנטימטרים מעל למדרכה 'המטונפת', והוציא מתוכו את המפה.

הרמיוני, שעדיין לא הרפתה מהנושא, המשיכה בשלה: "איך אתה מסוגל לשלול מקום כל כך יפה, כל כך הומה חיים! רק תסתכל על כל הבניינים הגבוהים והיפיפיים האלו, מרוב בניינים אי אפשר לראות פיסת שמיים!" היא אמרה בחיוך, בוהה בהשתהות בבניינים שלפניה.

דראקו הגיב במבט משתיק, שמביע זלזול וחוסר אהדה מוחלט, וחזר לעיין במפה.

הרמיוני פתחה וסגרה את פיה, היה לה כל כך הרבה מה להגיד לו, אך מעומס התגובות שצפו בראשה, היא מצאה את עצמה אומרת: "אוף איתך!"

"מתוחכם ביותר," אמר דראקו בלעג, "אכן טיעון משכנע!" הוא גיחך בעודו מרים את עיניו מהמפה וסוקר את המקום. "קדימה" הוא אמר בקצרה, שם את תיקו על כתפו, והחל להתקדם לאורך הרחוב.

לא עבר הרבה זמן עד שהשניים מצאו את עצמם עומדים מול בניין גבוה ומהודר.

דראקו הביט בשנית במפה. מנסה להיות בטוח שזהו אכן המקום הנכון, הרמיוני הציצה מעבר לכתפו ואמרה: "מלון 'אדיפוס', זה כאן לא?"

הוא קימט את מצחו, "מסתבר" הוא השיב בטון קר ונכנס אל תוך הבניין.

אולם הכניסה היה גדול ומפואר. שטיחים מקיר לקיר בצבע ארגמן, כורסאות ושולחנות היו פזורים ברחבי האולם ותמונות של אנשים מפורסמים שביקרו במלון היו תלויות על הקירות.

"ואוו," פלטה הרמיוני, "כל כך יפה כאן"

דראקו, שלא היה מולהב מהמקום, פלט נחירת צחוק, "אני מניח שלבוצדמים אין הרבה טעם..."

הרמיוני, בוערת מבפנים, הביטה בו בחימה. "אתה מוכן להפסיק עם זה?!" היא שאלה בטון רטורי לחלוטין.

"לא, לא ממש" הוא השיב בפנים יהירות.

"אוךךךךך!" היא נהמה, "מה עשיתי שמגיע לי עונש נוראי שכזה!" היא רקעה ברגלה.

דראקו עשה עצמו מהרהר, "זה פשוט," הוא השיב, "נולדת", חיוך זחוח הופיע על שפתיו למראה פניה האדומות מזעם של הרמיוני.

ממלמלת לעצמה בכעס, הרמיוני עשתה את דרכה אל הפקיד שישב בשולחן הקבלה שהיה עסוק באותו רגע בצג המחשב שמולו.

הפקיד היה אדם גבוה ורזה מאוד, עורו היה שחום, והוא לבש חליפת ערב ירוקה ומצועצעת.

דראקו כחכח בגרונו, מה שגרם לפקיד להסיר את עיניו הקטנות מצג המחשב ולנעוץ אותן בדראקו.

"כן...?" אמר הפקיד באיטיות, סוקר את הנער המוצב מולו.

דראקו העביר את מבטו אל הרמיוני במבט שלא אמר שום דבר אחר חוץ מציווי. למרות שהוא לא היה רגיל שאנשים שואלים אותו מה הוא צריך, מכיוון שהם כבר ידעו זאת מראש, הוא לא היה מוכן להראות להרמיוני שום סימן של חוסר ידע מפני שמבחינת אביו - חוסר ידע שווה חולשה.

הרמיוני צעדה קדימה ואמרה: "תיסלח לי, אדוני, באנו לשכור חדר"

היה ניתן לראות בבירור את הניצוץ בעיניו של איש הקבלה- ניצוץ שיש כאשר מישהו עומד לקבל סכום גדול של כסף.

"ברוכים הבאים למלון 'אדיפוס'!" הפקיד אמר, חיוך מרוח על פניו הצרות.

הוא פנה אל מקלדת המחשב שלו, "מה שמכם?" הוא שאל מבלי להרים את עיניו מהצג.

"הרמיוני גריינג'ר ודראקו מאלפוי" השיבה.

"...ודראקו מאלפוי" חזר האיש בהיסח דעת בעודו מקליד את שמותיהם.

"אה, הנה זה" הוא אמר לבסוף. "החדר רשום תחת שמו של אלבוס דמבלדור, כן?" שאל הפקיד בקצרה.

הרמיוני הנהנה.

"אם כך," הפקיד שלף מאחת מהמגירות מפתח קטן מחובר לתווית גדולה שעליה היה רשום את שם המלון באותיות זהובות וכסופות, והגיש אותו להרמיוני. "קומה חמישית" הפקיד אמר.

"תודה לך" השיבה הרמיוני בחיוך מנומס.

"תיהנו משהותכם כאן!" הוא קרא בעודם עושים את דרכם למעלית.

הרמיוני גיחכה במרירות.

בהגיעם לקומה, הם נתקלו בכמה אנשים שבהו בדראקו במבט מוזר.

הרמיוני הצליחה לשמוע את אחד האנשים אומר לחברו: "הו, נהדר, הדבר האחרון שהיינו צריכים במלון זה אנשים עשירים ושחצנים".

חדרם היה חדר גדול ומרווח, בדומה לאולם הכניסה, גם בחדר היו שטיחים גדולים ומפוארים.

הקירות היו צבועים בצבע כחול רך, שולחן קטן היה מוצב באחד מפינות החדר כשמשני צדדיו היו כיסאות עץ קטנים ומגולפים. ווילונות בצבעי משמש ולבן היו תלויים על גבי חלונות זכוכית ענקיים ומבריקים. הרמיוני הבינה לפתע שמשהו אינו כשורה. היא העבירה את מבטה מהטלוויזיה הגדולה שעל השולחן אל- מיטה זוגית מפוארת.

"חייבת להיות כאן טעות כלשהי" אמר הרמיוני, עיניה לא סרות מהמיטה.

"עם כל הכסף שבוודאי יש לו, הוא לא יכל להזמין לנו חדר בעל שתי מיטות?" חשב דראקו בקול רם, טון דיבורו נוטף ארס.

"חייבת להיות כאן טעות כלשהי" חזרה הרמיוני בשנית.

דראקו הביט בה, "אמרי זאת שוב, אני לא חושב שקלטתי את זה בפעמיים הראשונות" הוא אמר בעוקצנות יהירה.

הרמיוני הביטה בו במבט מלא שנאה עמוקה כמוה לא ידעה כבר הרבה זמן, "אני לא מתכוונת לחלוק איתך שום דבר, ובוודאי שלא מיטה!" קראה.

"מוסכם!" השיב ביהירות, הלך לכיוון המיטה והתיישב עליה, "את תוכלי לישון על הרצפה".

לאחר מספר דקות, כל המתחים בחדר נרגעו והוחלט (אחרי וויכוח ארוך ומייגע) שהם ישנו שניהם על המיטה, אך רחוקים זה מזה ככל האפשר.

הרמיוני ישבה לצד השולחן הקטן ופרסה לפניה את המפה ומחברת שורות (בחקר מוגלגים הם נאלצו לכתוב במחברות ולא בגיליונות קלף) בה תכננה לכתוב את העבודה.

דראקו לעומתה, היה עסוק בללמוד להשתמש בקופסא המרובעת והשחורה שנחה מול המיטה.

"הדבר הזה מדהים" הוא אמר, ספק לעצמו, ספק להרמיוני.

"לדבר הזה, קוראים טלוויזיה." תיקנה הרמיוני בגיחוך למראה פניו הנדהמות של דראקו.

"לא מעניין אותי איך קוראים לזה, אני רוצה אחד!" הוא השיב, מבלי להוריד עיניו מהטלוויזיה.

הרמיוני הנידה בראשה, נאנחה, וחזרה לעבודתה.

דראקו לחץ על כל מיני כפתורים בשלט שבידו, ומבלי לשים לב למעשיו-לחץ על כפתור 'השתק'.

"היי!" הוא קרא ברוגז, "לאן הקול נעלם?!"

"לחצת על 'השתק'" הסבירה הרמיוני, עדיין שקועה בעבודה.

"מצטער, אני לא דובר בוצדמית!" הוא אמר ביהירות, "במחשבה שניה, אני לא מצטער!" הוסיף בחיוך מרושע.

הרמיוני נשפה קלות, "אידיוט" סיננה.

דראקו, מצידו, המשיך לנסות להחזיר את הקולות והצלילים-אך ללא הצלחה מרובה.

"דבר שטני" הוא מלמל, תסכולו הולך וגובר.

הרמיוני ניסתה להתעלם מהערותיו של דראקו כלפי הטלוויזיה, אך בסופו של דבר היא החליטה לקחת את העניינים לידיים שלה.

היא קמה ממושבה והתקדמה לעברו.

היא הושיטה את ידה ואמרה בקול הכי שליו שהיא יכלה לגייס, "תן לי את זה"

הוא הביט בה בגועל, "למה את חושבת שאנ-..."

"תן לי את זה ואני אחזיר את הקול" היא אמרה ביתר תקיפות.

הוא הביט בה לרגע, "אני לא צריך את העזרה הטיפשית שלך!" הוא אמר בקור, מרחיק את השלט מהישג ידה.

עצביה של הרמיוני הגיעו לשיאם, "בסדר, תסתדר בעצמך!" היא קראה והלכה חזרה לכיסאה, ממלמלת: "חבל שגם לך איו כפתור 'השתק'."

לאחר מספר דקות, דראקו התייאש מלנסות להחזיר את הטלוויזיה למצבה הרגיל.

הוא קם מהמיטה וסייר בחדר.

"המקום הזה פשוט משעמם" הוא הכריז.

"מצטערת שאני לא משעשעת אותך מספיק" הרמיוני מלמלה בשקט.

"אל תצטערי, תשתפרי" הוא דקלם.

היא הרימה את מבטה, מופתעת מהעובדה שהוא בכלל הקשיב למה שהיא אמרה.

"טוב..." היא התחילה לומר, "הגיע הזמן לצאת לעבוד"

"לעבוד!?" הוא התחלחל מעצם המחשבה.

הרמיוני קמה ממושבה, "כן, לעבוד! אנחנו לא כאן כדי לשבת במלון כל היום!"

הם היו בדרכם לצאת מן החדר כשהרמיוני נעצרה פתאום, "אנחנו לא יכולים להסתובב ככה ברחוב." היא אמרה. "ישדדו אותנו!"

"על מה את מקשקשת עכשיו, גריינג'ר?" הוא נאנח, בוהה בטבעת שעל אצבעו, התזכורת היחידה מעולם הקסמים.

"אני 'מקשקשת' על כך, שבניו יורק, עדיף לשמור על פרופיל נמוך, ואתה נראה כמו ילד עשירים מפונק! ממש מטרה מהלכת!"

דראקו הסיר את עיניו מהטבעת והביט בהרמיוני בבוז, "ואני מניח שאת מצפה ממני להראות כמוך? –לבוש בחתיכת סמרטוט לניגוב מרצפות שאפילו גמדוני הבית שלי יתביישו ללבוש!" הוא ירק.

היא קימטה את מצחה ופלטה קריאת מחאה, "תשתוק!"

"או אולי את מעדיפה שאני אראה כמו חברך, וויזלי? התיאור לא שונה בהרבה חוץ מהעובדה שהסמרטוטים שוויזלי לובש עוברים מדור לדור במשפחה שלו!" המשיך דראקו בגיחוך יהיר.

הרמיוני הרגישה כיצד פניה מתלהטים, זעמה הגיע לממדי ענק שהיא כבר לא יכלה להסתירו. "שלא-תעיז-לדבר-על-החברים-שלי- ככה!" היא סיננה בזעם.

היא הניפה את ידה כדי לסטור לדראקו, אך ידו הייתה מהירה יותר והוא מנע ממנה להמשיך. אחיזתו הייתה חזקה יותר ממה שהיא שיערה.

"נו באמת," הוא לגלג, את לא חושבת שאני אפול בזה פעמיים" אמר, עיניו מלאות ברוע.

לשניה אחת היא שקעה בתוך עיניו הכחולות-אפורות הבוהות בה בלהט. אך קולו המבזה החזירה למציאות.

"פעם אחת התחמקת מזה ללא פגע. אבל אני מזהיר אותך, בוצדמית עלובה, תגעי בי עוד פעם אחת –ואת תשלמי על זה" הוא עזב את ידה ופנה אל עבר הדלת.

הרמיוני בהתה בו, משפשפת את ידה הכאובה. "אני לא מפחדת ממך!" היא ירתה.

דראקו הסתובב בחדות ונעמד קרוב אליה כל כך עד שהיא יכלה לחוש את חום גופו. "אז קדימה" הוא לחש, "תרביצי לי. תרביצי לי ואני אתן לך סיבה טובה להתחיל לפחד"

ההזדמנות נראתה מפתת, אך הברקים בעיניו של דראקו גרמו להרמיוני לחשוב שאולי הפעם דראקו הוא לא רק 'רעש וצלצולים'. היא לא עשתה דבר, רק הביטה בעיניו במבט שונא. ושתקה.

חיוך מרושע הופיע על שפתיו, "כך חשבתי" הוא אמר בבוז. "קדימה, נלך" הוא התקדם בחזרה לדלת.

"לאן??" היא שאלה בחשדנות.

הוא סובב את מבטו אליה, "למקום שיגרום לך להפסיק לנדנד לי."

השניים צעדו במורד הרחוב עד שהגיעו לחנות הבגדים הקרואה: ''בלומינגדיילס'.

הייתה זו חנות גדולה, ומלאה אביזרי ביגוד: בגדי נשים, בגדי גברים, בגדי ילדים, נעליים ואף הלבשה תחתונה.

הרמיוני ודראקו פסעו אל עבר אגף הגברים.

היא בחרה מספר חולצות וג'ינסים (תוך כדי הערותיו הביקורתיות של דראקו ברקע) והם עברו אל אזור תאי ההלבשה.

"עכשיו, קח את הבגדים האלו, ותמדוד אותם בתוך ה...-"

"גריינג'ר, אני יודע מה זה 'תא הלבשה'" הוא אמר בקול מתנשא ונכנס אל התא.

הרמיוני נשמה עמוקות והתיישבה על ספסל קטן שהיה ממול לתא, על ידה ישבה נערה צעירה שמדדה סנדלים שחורות.

הרמיוני הביטה סביבה, מתופפת עם אצבעותיה על הספסל בחוסר סבלנות. היא ידעה שאסור לה לאבד את עשתונותיה, שאסור לה לתת לדראקו להכאיב לה.

היא חייבת לגייס תקווה. שאולי השבועיים האלו יעברו מהר יותר ממה שהיא חושבת.

שאולי, אבל רק אולי, דראקו הוא לא כל כך נורא ברגע שמכירים אותו. שהיא תזכה לראות את האור בקצה המנהרה.

אך קול קטן בראשה הזכיר לה: לפעמים האור שבקצה המנהרה... הוא פשוט רכבת.

ואז, הרמיוני שמעה מכיוון תא ההלבשה של דראקו, "מרלין! אנשים באמת לובשים את זה!?"

היא גלגלה את עיניה, "קדימה מאלפוי, עברת לגור שם בפנים??" היא קראה.

"מצחיק מאוד, גריינג'ר" הוא השיב בצינה מעבר לדלת התא.

הרמיוני קמה ממושבה והתקרבה אל הדלת, "אתה מתכוון לצאת בזמן הקרוב?" שאלה.

"אין סיכוי שאני אלבש את זה! אני נראה מגוחך!" הוא רטן.

"אני בטוחה שזה נראה פחות מגוחך ממה שלבשת קודם!" היא אמרה בעוקצנות.

"שתקי כבר, בוצד-..."

"אתה מתכוון לפתוח את הדלת ולהראות לי, כן או לא?!" שאלה הרמיוני.

היא שמעה צחוק גבוה וקצר, "לא, לא, ובואי נחשוב על זה... לא!"

"קדימה, מאלפוי" היא אמרה, סבלנותה פוקעת, "אני צריכה ליראות איך זה נראה"

"צריכה? או רוצה?" הוא שאל בקול ממזרי וערמומי.

"אל תחמיא לעצמך!" אמרה ביבשות, "מספיק יש לך את הבבונים שאתה מכנה חברים שמחמיאים לך בלי סוף" היא שילבה את זרועותיה, נושפת ברוגז.

הוא גיחך בשקט, "בבונים-... שאני לא אתחיל לדבר על הצנון הממושקף והגזר המרוט-'החברים שלך'." הוא השיב בטון קריר מאיים.

"טוב, בוא לא נתחיל לגדף זה את זו, אתה נותן לי להיכנס?" היא נשמה עמוק.

"את היית מכניסה אותי לתא שלך?!" תחקר, "לא שהייתי רוצה, כמובן" הוסיף במהירות.

הרמיוני לא יכלה שלא להסכים, לא היה סיכוי שבעולם שהיא הייתה מכניסה אותו לתא ההלבשה שלה. אבל בכל זאת...

"מאלפוי, אנחנו מבזבזים זמן יקר. או שתצא מהתא, או שאני נכנסת. הבחירה בידך" אמרה בהחלטיות.

הוא נחר בבוז, "הבחירה בידי, מה? אז אני בוחר שאת לא נכנסת! ואני לא יוצא!"

עצביה של הרמיוני הגיעו לסף, "אז אתה מתכוון להישאר שם לנצח, אני מבינה!?"

ולפני שהיא הספיקה לומר עוד משהו היא שמעה את דראקו ממלמל: "את יודעת מה, ניתן לך להיכנס". הרמיוני ידעה שזו הדרך של מאלפוי להסכים. הוא לעולם לא יראה שהוא נכנע, הוא יסווה את זה בתור וויתור, נתינת רשות. אך זה לא הפריע לה, היא הייתה מורגלת לזה.

"תודה לאל" סיננה בשקט.

למספר רגעים הייתה דממה, נראה היה שדראקו מהרהר בנושא, אך לבסוף-

"אם את צוחקת-..."

"אני לא אצחק!" הבטיחה.

"כדאי לך מאוד שלא!" הנימה המאיימת הדהדה בקולו. הוא פתח את דלת התא ומשך את הרמיוני פנימה לפני שמישהו יספיק לראות אותו.

התא היה מספיק מרווח, והיה מרוצף בפסיפס כתום.

הרמיוני התקשתה להאמין למראות עיניה. מולה עמד נער בלונדיני לבוש בג'ינס וחולצת טי-שירט אפורה. הבגדים כל כך לא התאימו לאישיות של דראקו, אפילו נגדו לה. כנראה זה מה שגרם להרמיוני לאהוב את זה. היא חייכה.

"את רואה! אפילו ילדה טיפשה וחסרת טעם שכמוך חושבת שזה מגוחך!" הוא אמר בצינה, עיניו מתחמקות מעיניה, משוטטות על בגדיו החדשים.

"אני לא צוחקת, ואתה לא נראה מגוחך! אתה נראה..." היא נשמה עמוק, "זה נראה בסדר גמור"

"בסדר גמור?" הוא חזר על דבריה.

"זה אפילו נראה נורמלי!" היא המשיכה.

הוא פלט צחוק ציני קצר, "אם זו ההגדרה שלך לנורמלי... אני מרחם עליך." מספר רגעים הם פשוט שתקו, עיניו של דראקו ריצדו מצד לצד, כמודדות זמן. ואז, משהחליט שהרמיוני בהתה בו מספיק זמן, הוא אמר: "טוב, טוב, טוב! ראית את הבגדים, עכשיו צאי לי מהתא!" הוא החווה בראשו בציווי אל עבר הדלת.

הרמיוני גלגלה את עיניה ויצאה מהתא.

אחרי מספר מדידות, הרמיוני ניסתה לזרז את דראקו לצאת מהחנות מפני שיש להם עבודה לעשות, אך נראה היה שהוא לא ממהר.

"מה לבחור... מה לבחור..." הוא הרהר באיטיות.

"קדימה, אין לנו את כל היום!" זרזה אותו הרמיוני.

"הו, שתקי כבר, זה היה הרעיון שלך, לא?!" הוא ירק. "אוקי, אני בטוח לוקח את הג'ינס, את החולצה הירוקה והשחורה, אבל קשה לי להחליט בין הכחולה לאפורה." הוא הודיע.

"קח את האפורה,היא מדגישה את העיניים שלך" היא אמרה בהיסח דעת.

דראקו הישר את מבטו המופתע אליה, "מה?"

הרמיוני, שקלטה מה היא אמרה, ניסתה לתקן את דבריה: "התכוונתי, קח מה שאתה רוצה, פשוט בוא כבר!"

דראקו לא הסיר את מבטו ממנה, מה שגרם ללחייה להסמיק מעט.

"אני חושב" הוא אמר באיטיות, "שאני אקח את האפורה" חיוך קטן עלה על שפתיו. "היא מדגישה את העיניים שלי".

כשהם חזרו לבית המלון, הייתה זו שעת ערב מוקדמת.

"אני מניחה שהיום לא ייצא לנו לחפש עבודה" הרמיוני נאנחה ונשכבה על המיטה.

"כמה חבל" אמר דראקו בציניות.

היא התרוממה מעט. "מעניין איפה הארי ורון" היא תהתה בקול רם.

"ברגע שיהיה לי איכפת, אני אודיע לך" הוא השיב בסרקסטיות, מבלי להביט בה.

"כמה נחמד מצידך" היא השיבה.

לפתע, דפיקה עדינה על חלון החדר גרמה לשניהם לסובב מבטם.

"מה לעזאז-" הרמיוני קמה מהמיטה והתהלכה לכיוון החלון, היא הסיטה את הווילון הצידה ובהתה בהפתעה בינשוף השקוף למחצה, בגוונים של אפור-כחול, שבהה בה בחזרה.

"הצ'ייסר" התפלא דראקו, "באמת תהיתי מתי הציפור הארורה עומדת להופיע!"

"אם לא היינו כל כך מאחרים בגלל החפצים הטיפשיים שלך...-"

"הו, שתקי כבר!" הוא קטע אותה בבוז, "אנחנו כאן, לא?!" בקולו נשמעה אכזבה.

"בזבזנו זמן על שטויות" היא סיננה.

הרמיוני פתחה את החלון ונתנה לינשוף להיכנס.

הצ'ייסר היה מרהיב ביופיו, הוא התיישב על משענת הכיסא שליד שולחן הכיסא והחל מנקה את נוצותיו.

הרמיוני עוד בהתה ביצור המדהים כשהיא שמעה את קיבתה מקרקרת. צליל זה הזכיר לה- היא לא אכלה מאז הבוקר.

ומבלי לומר מילה לדראקו, היא לקחה את מפתח החדר, (היה לה ספק עם דראקו יכניס אותה בחזרה פנימה), ויצאה לכיוון חדר האוכל.