קסמים בניו-יורק סיטי
פאנפיק הארי
פוטר מאת Scarlet
Witch
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה
|
|
|
פרק תשיעי
השעה הייתה
8:30 בבוקר כשהרמיוני הקיצה משנתה. היא הרגישה יותר עייפה ממה שהייתה לפני שנרדמה.
פוקחת את עיניה לכדי חריצים, היא קיללה בשקט את בואה של השמש, הייתה לה תחושה
שמשהו לא כשורה.
לא לקח לה
זמן רב להבין מה לא היה בסדר.
היא זינקה מהמיטה
במהירות של פנתר המשחר לטרף, "לא... לא שוב." היא לחשה, הפאניקה חודרת
לעצמותיה. עיניה זזו בחוריהן ללא הפסקה, סוקרות את החדר בפראות.
"דראקו...!" היא קראה בתקווה, אך אף קול לא נשמע מלבד קול המכוניות
והמולת הרחוב בחוץ. "דראקו...!!! איפה אתה?!" צעקה שוב, עיניה מתמלאות
בדמעות, אך היא הכריחה את עצמה להירגע. בבקשה... תענה לי... "דראקו!!!
לעזאזל איתך! תענה לי!!! היא צרחה, קולה נשבר באמצע. תחושת האימה השתלטה
עליה לגמרי, מונעת ממנה לחשוב בהיגיון. מחשבותיה קפצו מיד לאפשרות הראשונה והנוראה
מכל: לוציוס היה כאן. היא חשה כיצד כל גופה רועד, אני בחלום רע!
זה לא קורה לי...! בבקשה אלוהים... אם משהו קרה לו-
חוט מחשבותיה
נקרע כשעיניה נחו על המכתב שלצד המיטה. היא התנפלה עליו, כשליבה הולם במהירות,
גורם לחזה להתפוצץ.
הרמיוני כבר
הייתה עיוורת מדמעות כשסיימה לקרוא את המכתב. בעודה חשה כיצד רגליה כושלות, היא
כרעה על ברכיה, מנסה להרגיע את עצמה. אך ראשה היה מלא במחשבות.
"אני
אוהב אותך..." הרמיוני מעולם לא הבינה כיצד שלוש מילים אלו, יכולות
לגרום כל כך הרבה כאב. עד עכשיו. היא לא יכלה שלא לשים לב שבמכתבו שררה נימה של
פרידה. אף לא מילה על מתי הם יפגשו שוב, על תוכניתו לשוב להוגוורטס, אליה.
היא נשכה את
שפתה. מנגבת את עיניה האדומות והנפוחות מדמעות. הוא לא נתן לה הזדמנות
להיפרד.
דראקו כבר
היה רחוק מבית המלון, הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר מלבד הרמיוני, מקווה בכל ליבו
שהיא תבין את כוונותיו ותברח מניו יורק בלי לנסות למצוא אותו.
"אני
חייבת למצוא אותו", אמרה הרמיוני לעצמה בעודה מתארגנת ליציאה. היא לקחה את
מעט הכסף שדראקו השאיר לה, ויצאה מחדר בית המלון.
היא עברה
לאורך הלובי של המלון כשהיא שמעה את רודני, הפקיד וחברתו קוראים לה: "היי, מה
קרה ילדונת? הגברבר שלך דפק וברח?" הרמיוני התעלמה מהם, יוצאת מבית המלון
המגעיל ההוא במטרה לא לחזור.
הדבר הראשון
שעלה בדעתה היה לחזור למלון "אדיפוס" ולקחת את פסלון המעבר, ההגנה
היחידה שלה ו"הכרטיס" בחזרה הביתה.
בהגיעה
למלון, הרמיוני שמה לב למשהו שהיא לא ציפתה לו.
"איפה
המפתח?!" היא רטנה, מחפשת נואשות אחר המפתח בכל כיס שבבגדיה, "לעזאזל.
הוא בטח במלון המצחין ההוא...!" הגיעה למסקנה. אני מניחה שיש רק דבר אחד
לעשות.
היא הלכה
לכיוון הקבלה, האיש בחליפה המצועצעת היה שם, מתקתק כהרגלו על מקלדת המחשב.
"שלום," פתחה, בולעת את רוקה, "אה... אתה יכול לעזור לי?"
הפקיד הרים
את ראשו ונעץ בהרמיוני מבט, "כן? מה יש?" שאל בקול עייף.
"אה...
איבדתי את המפתח לחדר שלי... ו..."
"מה
השם?" האיש קטע אותה בחדות.
"הרמיוני
גריינג'ר."
האיש שבדלפק
זקף גבה, על פניו נסוכה הבעה מופתעת אך מרוצה.
"את!"
הוא קרא, "חדר 537?!"
"אוה... כן" השיבה הרמיוני
בצרידות, מעט מבולבלת, ההבעה על פניו של הפקיד נתנה לה תחושה לא טובה.
"אה הא!
הואילי בטובך להסביר לי, עלמתי היקרה, מה לכל הרוחות והשדים קרה לחדר שלך???"
הפקיד נראה נרגז ביותר, הכעס העצור נשמע היטב בקולו. הרמיוני הרגישה כאילו מישהו
סטר על פניה, היא שכחה לגמרי את הנזק שנגרם לחדר המלון.
"אני...
אני מתנצלת...-"
"ולא רק
זה, לאחר שהחדר ניזק כל כך, את והאדון הצעיר נעלמתם! למזלנו, החפצים שלכם עדיין
כאן. ולכן ידענו שתצטרכו לחזור לזירת הפשע!" סיים הפקיד בדרמתיות.
הרמיוני לקחה
נשימה, מוחה עבד בקדחנות על תוכנית שתוציא אותה מהבלגן הזה.
"קירות
סדוקים, מנורה שבורה, תוהו ובוהו..." היא שמעה את מלותיו של הפקיד ברקע.
"ובכן?" הוא זירז אותה.
"תקשיב,"
היא התחילה, "אני מעדיפה לא לדבר על מה שקרה..." היא אמרה בקול הכי פגוע
שיכלה לגייס, מתרכזת במחשבה העצובה והקשה ביותר שריצדה בין מחשבותיה מאז מצאה את
הפתק. היא לקחה נשימה עמוקה:
"עברתי
את הטראומה פעם אחת. אני מעדיפה שלא לשחזר אותה בפניך. בבקשה, רק תן לי- אני
מבטיחה לך שתקבלו פיצויים על החדר." היא הרעידה את נשימתה כדי שההצגה הקטנה
שלה תהיה אמינה. הפחד שמא הפקיד לא יאמין כרסם בה. אך בהרימה את מבטה אליו, היא
ראתה כיצד הצבע נוזל מפניו בדמוי זיעה קרה, "הו, אני-אני מתנצל מקרב
לבי, לא התכוונתי... האם יש משהו
שאוכל לעשות למענך, כל דבר! אני כל כך מצטער על ה- אני אתקשר עם
המשטרה!" הוא אמר, והרים את שפופרת הטלפון שהיה על שולחנו, "אני אתקשר
ו-"
"לא!"
היא קטעה אותו בבהילות, חוששת מכך שהפקיד ירחיק לכת בהצהרתו. "אני רק רוצה את
חפציי בחזרה כדי שאו-אוכל לחזור הביתה, ל-לשכוח מכל מה שקרה..." היא השפילה
את מבטה, מכריחה את הדמעות לצאת החוצה. מזווית עיניה היא ראתה את הפקיד מהרהר. היא
פלטה יללה קצרה ומאוד משכנעת שהפתיעה גם אותה ואת הפקיד גם יחד.
"כמובן,
כל מה שתרצי!" אמר הפקיד בנחרצות ויצא מעבר לדלפק, מניח יד מעט רועדת על כתפה
של הרמיוני.
"בואי,
חמודה, החפצים שלך במחסן". הם יצאו מהלובי לכיוון דלת פלדה שחורה, הפקיד שלף
מפתח קטן וסובב אותו בתוך המנעול. הדלת נפתחה ב'קראק' חלוש והרמיוני והפקיד נכנסו
פנימה.
החדר היה מלא
בחפצים, מזוודות, שולחנות, כיסאות, ארונות... הקירות היו מצופים בעץ בצבע צהבהב
חיוור מאוד, שאלמלא היה אור חזק בחדר, הרמיוני הייתה חושבת שזה לבן.
"הנה,"
הוא התקדם אל עבר תיקיהם של הרמיוני ודראקו. היא לקחה נשימה עמוקה, עליה לחפש את
הפסלון.
"בינתיים
אני רק אקח את הדברים שאני צריכה,עד שההסעה שלי תגיע..." אמרה הרמיוני, עדיין
נאחזת בקול החלוש. כורעת על ברכיה פותחת את התיקים בחיפוש אחר הפסלון שיחזיר אותה
ואת דראקו הביתה.
"בסדר
גמור. חפצייך יישארו כאן. כך גם חפציי ה-"
איפה
זה?! חשבה הרמיוני בבהלה, מנסה לא לאבד את עשתונותיה, מחפשת נואשות אחר הפסלון.
"ק-קרה
משהו?" שאל הפקיד בעדינות, מבולבל, בוהה בהרמיוני שהחלה למלמל בעצבנות קטעי
מילים כמו: "לא... לא קורה לי... איפה... לא מאמינה..." אם הפסלון לא בתיקים... איפה הוא?
"בחדר!"
היא אמרה וקמה בפתאומיות שהבהילה את הפקיד שעמד מאחוריה, הוא זקף גבה.
"אני
צריכה את המפתח לחדר שלי. כנראה לא לקחתם משם את כל החפצים שלנו. בבקשה, יש שם חפץ
שאני זקוקה לו מאוד." התחננה.
"אני די
בטוח שפינינו את כל החפצים... החדר ריק מ-"
"תן לי
לבדוק! בבקשה!" התפרצה. ייאושה גובר. עם כל דקה שעוברת, דראקו נתון בסכנה
גדולה יותר.
הפקיד הנהן
בראשו.
מספר דקות
לאחר מכן, הרמיוני נעמדה מול דלת החדר מספר 537.
הפקיד שעמד
לידה, שלף את המפתח הקטן והכסוף מכיסו והכניסו אל תוך חור המנעול.
הדלת נפתחה
בדממה והשניים נכנסו פנימה.
החדר היה
עטוף בניילונים, השולחן הקטן והכיסאות לא היו שם, הסדקים בקיר, איפה שלוציוס הטיח
אותה היו שם והרמיוני חשה כיצד הכאב מאותו יום אימתי חוזר אליה בגלים קצרים של
זיכרונות. רק עתה שמה לב הרמיוני לכלי העבודה הפזורים על הרצפה ולקבוצה הקטנה של
אנשים שהיו בחדר, לבושים באוברולים ירוקים שעליהם הודפס שם המלון מתחת למילה
"תחזוקה".
אנשי התחזוקה
ישבו להם ופטפטו בעליצות אשר נפסקה בשניה שראו את הפקיד שעל פניו הופיעה ארשת של
בוז וכעס.
"תחזרו
מיד לעבודה!" קרא, "המלון לא משלם לכם לשבת ולהתבטל כל היום!" אמר
הפקיד ברוגזה.
"כן,
המלון משלם לך לשבת והתבטל כל היום..." השיב אחד מהם בקול עוקצני
ונבזי.
"כן,
רוג', תירגע. רק לקחנו הפסקה קצרה." המשיך האיש השני ששכב על המיטה מכוסת
הניילונים, נשען על מרפקיו כדי להתבונן טוב יותר במתרחש.
"כל פעם
שאני בא אתם בהפסקה!" ציין רוג'ר הפקיד ונענע את ראשו ביאוש מהול בתסכול.
"נו, מה
'תה אומר בזה?!"
"אני בא
לכאן כל חצי שעה!" רתח.
"אז
תפסיק לבוא לפה, רוג', אתה מפריע לנו לעבוד...!" אמר הדובר הראשון, כשמבט
לגלגני על פניו.
"מנהל
המלון נתן לי את הרשות לבוא לבדוק מה קורה אתכם! ותפסיקו לקרוא לי רוג', זה רוג'ר!
לכל הרוחות!"
"מה
שתגיד, רוג'...!"
הרמיוני
התאפקה שלא לצחוק, הפקיד היה מאוד נחמד אליה והדבר היחידי שהיא יכולה לעשות כדי למנוע
ממנו את יתר המבוכה זה לעטות הבעה קרירה, קרירה כמו שדראקו היה תמיד שם על פניו,
מונע מכל רגש לצאת החוצה. היא מעולם לא ידעה עד כמה קשה זה יכול להיות.
היא כחכחה
בגרונה על מנת להסב את תשומת ליבו של רוג'ר הפקיד בחזרה אל בעייתה.
"ובכן,
הפעם לא באתי בשבילכם, גלמים חסרי תועלת שכמותכם." הוא אמר, שולח בהרמיוני
מבט ומהנהן קלות בראשו. "היכן החפץ שעליו דיברת, יקירתי? כפי שאת רואה החדר
די מושבת וריק מחפצים שלא שייכים לבית המלון...-"
"גם
המקלחת?" שאלה בחשש, ליבה הולם
בפראות. היא נעצה מבט בדלת הסגורה של חדר האמבטיה.
רוג'ר העביר
את מבטו אל אחד מאנשי התחזוקה, מבט שהביע שאלה, זלזול וגועל גם יחד.
"בחדר
האמבטיה עוד לא נגענו..."
"כמובן
שלא, אתם יושבים ומתבטלים כל היום." סינן הפקיד, מגלגל את עיניו.
ליבה של
הרמיוני רטט בקרבה, היא מיהרה אל דלת האמבטיה, פותחת אותה בחבטה רמה.
היא הביטה
סביבה, האמבטיה הלבנה והמבריקה נצצה לאור מנורות הפלורוסנט שקישטו את התקרה. מבטה
סקר את החדר כשלפתע עיניה נעצרו על הכיור הנקי והמצוחצח.
הדברים שלה
או של דראקו לא היו שם. הפאניקה החלה לחלחל בתוכה. איפה זה?? הוא אמר... זה
אמור להיות פה! "לכל הרוחות!" מלמלה בעצבנות הולכת וגוברת.
דקות לאחר
מכן היא עדיין חיפשה אחר הפסלון. תסכולה גובר עם כל דקה שעוברת.
הרמיוני לקחה
נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמה. היא רצתה לצרוח... מתקדמת אל דלת החדר, היא
מעדה על השטיח הלבן והפרוותי שהונח על הרצפה, משחררת נהמת ייאוש וכאב כשגבה פגע
במשטח האמבטיה הקשיח לפתע, מבטה צד חפץ קטן עשוי אבן ששכב ללא ניע מתחת לארון
האמבטיה הקטן שמתחת לכיור. בהתרגשות הולכת וגוברת, היא מתחה את ידה ואספה את
הפסלון בין אצבעותיה הרועדות. היא מצאה את זה. הכרטיס שלה הביתה.
בצאתה מחדר
האמבטיה, הרמיוני פנתה ישירות אל דלת היציאה, ממלמלת "תודה"
"ולהתראות" קצרים לכיוון הפקיד שעוד התווכח עם הפועלים על הרגלי העבודה
שלהם.
לאחר שיצאה
מבית המלון, להרמיוני לא היה מושג מה יהיה הצעד הבא שלה. דראקו יכול להיות בכל
מקום, ועם כל הזמן שבזבזה מהבוקר, ייתכן ולוציוס כבר- לא. היא נענעה
את ראשה. היא סירבה לחשוב על זה. בעוד מוחה עובד שעות נוספות, היא החלה לצעוד
במורד ברחוב, אין טעם לעמוד ולחכות שנס יקרה.
הכרות עם
דראקו במשך שש וחצי שנים לימדו אותה שדראקו הוא טיפוס אנוכי שדואג רק לעורו-שלו,
אפילו אם לא בכוונה. אם כך, הוא בוודאי נמצא במקום הומה אדם, מקום שלוציוס יתקשה
לאתר אותו בין כל המוגלגים.
אך הימים
האחרונים גרמו לה לפקפק בתיאוריה ההגיונית עד כאב שלה. לוציוס שונא מוגלגים,
וכמובן שדראקו יודע את זה. כך שדראקו בוודאי ילך למקום מבודד...- באיזו דרך יבחר?!
אובדת עיצות,
הרמיוני בחרה בהשערה הראשונה שלה, מרגישה כיצד תחושת האשמה מכרסמת עם כל צעד שלה.
מה היא תאמר אם דראקו ישאל אותה איך היא מצאה אותו? לעזאזל עם זה. קודם נגיע לנהר,
לאחר מכן נחשוב כיצד לחצות אותו מבלי ליפול למים ולטבוע.
בינתיים, לא
רחוק ממקום הימצאותה של הרמיוני, דראקו היה כה שקוע במחשבות שלא שם לב כלל למתרחש
סביבו. נתקל באנשים ובחריצי המדרכה, פעמיים קרה שהוא כמעט מעד לכביש בגלל חוסר
ערנותו. לראשונה בחייו הוא הלך הליכה שפופה, רגליו נגררו על רצפת הבטון הקשה, זיעה
ניגרה על מצחו והוא אפילו לא טרח לנגבה. לא היה לו איכפת. מוחו קדח מעצם המחשבה על
גורלו הצפוי לבוא, מעצם המחשבה על מה שקרה בימים האחרונים. זה כמעט לא הגיוני.
לא, זה באמת
לא היה הגיוני. הרמיוני... עד לפני זמן לא רב, היא הייתה אחת מהאנשים שתיעב
ביותר, ועכשיו? עכשיו היא לא יוצאת מראשו, כאשר חשב דראקו על הרמיוני הוא כבר לא
חש בתחושות הגועל המעורבות בזלזול, אלא איזושהי תחושה חמימה ומרגיעה.
המחשבה השניה
שלא הפסיקה להטריד אותו מאז הגעתו לניו יורק הייתה אביו. מחשבה אשר גרמה לו צער,
פחד ומעל הכל - בלבול. ממה הוא בורח? מאבא שלו? מאותו בן אדם שהעריץ ורצה להידמות
לו יותר מכל. מה לעזאזל השתנה? למה הוא בורח? הרמיוני תחזור להוגוורטס, אביו יחזיר
אותו הביתה, הכל יחזור להיות בדיוק כמו בעבר.
"על
מי אני מנסה לעבוד?"
לא היה סיכוי
שבעולם שהמצב יחזור להיות כמו שהיה.
לא אחרי הדברים שנאמרו, הבריחה מהבית אל העולם המוגלגי וכמובן, התקרית בחדר בית
המלון.
לא... יותר
מידי דברים קרו. דברים רבים שגרמו לכל מערכת היחסים בין דראקו לאביו לקרוס. לקבל
נקודת מפנה חדה. אביו לעולם לא ישוב לבטוח בו ודראקו, מצידו, לעולם יוכל להעלים את
רגשות הכעס שהוא חש כלפי לוציוס.
הוא בקרוב
יהפוך לבן שבע עשרה. הגיע הזמן להחליט מה עליו לעשות. לעזוב את הבית? ואז מה?
להפוך להיות כמו הפושע הנמלט ההוא סיריוס בלק? היכן יגור? כיצד יממן את חייו? האם
הוא נידון לגור בעולם המוגלגי לנצח?
לא משנה מה
יחליט לעשות עכשיו, הוא ידע דבר אחד בבטיחות: אביו לא יוותר עליו בכזאת קלות.
לוציוס
מאלפוי לא היה אדם שאומרים לו "לא" ויוצאים ללא פגע, אדם קשה ועקשן. הוא
ירדוף אחריו עד קצה העולם אלא אם מעשה קיצוני יעשה, בקרוב.
"כן".
החליט. אין טעם למתוח את זה, במוקדם או במאוחר יהיה עליו להתעמת עם אביו. והוא ידע
בדיוק מה צריך לעשות לשם כך.
דראקו צעד
במורד הרחוב המוכר, מתכנן בזהירות את צעדיו הבאים. הרחוב היה ריק מאדם עקב חגיגת
הפסחא שהתקיימה באזור ה"טיים סקוואר". קולות הצהלה נשמעו לקילומטרים.
הוא לא יכול היה לבקש עיתוי טוב יותר.
נעמד מול דלת
זכוכית, הוא לקח נשימה עמוקה. "זהו זה, הגיע הזמן", אמר ונכנס אל סניף
"המקדונלדס".
המקום היה
שומם מאדם, כולם, כצפוי, הלכו לחגיגות. הוא ראה את קני ובוטצ' משוחחים ביניהם, איש
מהם לא נראה כי שם לב להגיעו.
"יום
חלש היום, אה בוטצ'? כן... כולם הלכו לחגיגות ואנחנו, לעומתם, תקועים במקום הזה.
משרתים ת'עכברושים."
"מה?
איפה עכברוש?!" קפץ בוטצ' על אחד הכיסאות, סוקר במבט מלא אימה את הרצפה
הדביקה.
"תירגע,
בוטצ', זה היה רק ביטוי... א-אין פה באמת עכברושים. אתה זוכר? עשינו ריסוס שבוע
שעבר..." הרגיע אותו קני.
"אה,
אתה טועה, מוגל. יש כאן עכברושים. ואני מסתכל על שניים מהם ממש עכשיו." אמר
לפתע דראקו, מחייך חיוך ממזרי, עיניו נוצצות. השניים הביטו בו בהפתעה, פניו
המפוחדות של בוטצ' השתנו לפנים זועמות.
"היי!
זה אתה!" קרא קני לפתע, מתעלם לגמרי מההערה של דראקו, "לאן לעזאזל
נעלמת?! אתה יודע כמה שעות עבודה החמצת?!" הוא נבח. "א-אני מקווה מאוד
שנהנת מהחופשה הקטנה שלך, כי אתה מפוטר!" הוא המשיך בנימה שהתיימרה להיות
נחושה ותקיפה.
דראקו זקף
גבה, "חה! הכסף המוגלגי שלכם לא שווה כלום! אתם רק כלי משחק בידיים שלי.
יצורים נחותים שכמותכם. מבחילים-" הוא נעצר. משום מה, כל הדברים האלו לא
נשמעו לו נכונים. האם הם באמת נחותים יותר ממנו? מדוע? בגלל שאין ביכולתם להשתמש
במטה קסמים? אז מה. גם הוא לא יכול לעשות הכל. אילו ייקחו לו את השרביט – הוא יהיה
חסר אונים לחלוטין, לעומת המוגלגים שיכולים להסתדר גם אם ייקחו מהם הכל. זה היה הקסם
שלהם.
"מה
אמרת?!" בוטצ' קטע בכעס את חוט מחשבותיו של דראקו. "חתיכת-" הוא
גירד את פדחתו.
"אל
תתאמץ, בוטצ'." לחש קני, בוהה בתימהון בדראקו. משהו במבטו חסר ההבנה של קני
סרב להרפות ממנו, כאילו צבת ענקית תפסה את ליבו ומסובבת אותו לכיוון של 180 מעלות.
הוא מעולם לא חשב שירגיש את הרגש הזה... רחמים... זה היה מסתכל, ואם זאת – זה גרם לו
להרגיש אנושי.
לשניה, פניו
של דראקו התרככו מעט, הוא כבר התכוון להסתובב, למלמל מספר מילות התנצלות וללכת
כשמשהו בחלק האחורי של ראשו צרח: "מה אתה עושה, אידיוט?! אתה חייב לעשות
את זה. זו הדרך היחידה! הם רק מוגלגים. לא יותר. אתה יכול
לעשות את זה. אתה תעשה את זה. הם היצורים שאתה שונא יותר מכל – ואתה הולך
להראות להם שאף אחד לא מתנהג לדראקו מאלפ- לא. דראקו, בצורה כזאת. הוא התנער ממחשבותיו. המצפון והחלפת
הרעיונות בהם דגל כל חייו – יכולים לחכות לאחר כך.
"ברברים
חסרי שכל! טיפשים!" ירק בארס, "הגיע הזמן לשיעור מספר אחד – "סֶרְפֶנְסוׁרְטְיָה!"
הוא כיוון את טבעתו אל הדלפק
שמעברו השני עמדו בוטצ' וקני, נדהמים למראה הנחש השחור והמאיים אשר יצא מטבעתו של
דראקו ולחשש לעברם באופן מבעית.
"נחש!!!"
צרח קני ונצמד אל בוטצ' כאל מגן.
מאלפוי חייך
בגעגוע למראה הבעת הטמטום שעל פניהם שהזכירו לו מעט את קראב וגויל. עיניו ברקו
בשעשוע. "זה עוד לא הכל, ילדים."
מתהלכת
ברחובות העיר, חצי ישנה-חצי מיואשת, הרמיוני חשה אבודה מתמיד. לא רק שאת הארבע
וחצי השעות האחרונות בילתה בחיפושים, לא היה סימן לדראקו או ללוציוס והרעב והצמא
החלו להוות מכשול רב עוצמה. אך אסור היה לה לוותר. היא מוכרחה להמשיך.
היא נשענה על
קיר אחד הבניינים ומחתה את הזיעה שכיסתה את פניה בגב ידה, נושמת נשימות עמוקות.
השמש יקדה על כתפיה, אף ענן מגן לא נראה בשמיים, "לכל הרוחות", נאנחה.
"אני לעולם לא אמ-" צרחה וקולות נפץ גרמו לליבה של הרמיוני לזנק בבהלה,
היא רצה לכיוון ממנו נשמעה הצרחה כשהיא ראתה את זה. מעבר לכביש הריק מאנשים
ומכוניות, היה סניף ה"מקדונלדס", ניצוצות צבעוניים עפו מחלונותיו,
ולרגע, הרמיוני חשבה שראתה איש מגודל מתעופף לו באימה מול החלון. לוקחת נשימה, היא
התקדמה במהירות לכיוון המבנה, מתבוננת פנימה בזהירות חשדנית. עודנה מחפשת את מקור
הקסמים, היא שמה לב לדמותו של דראקו, צוחקת צחוק מרושע, מטילה כשפים בכל מקום,
משהו לא היה בסדר.
הוא
תפס אותו... הרמיוני חשבה בפחד בזמן שנעצה עיניים דומעות במי
שחשבה שהשתנה. ראשה אמר לה ללכת, מה היא כבר יכולה לעשות? לחזור הביתה נשמע רעיון
טוב. אך ליבה סרב להרפות - ניסיון
אחרון. היא תיקח אותו עמה, להוגוורטס, פרופ' דמבלדור בוודאי יוכל להפר את הכישוף
שמחזיק בדראקו. כן.
היא הלכה
לכיוון הדלת האוטומטית, אשר נפתחה בפניה בשניה שניצבה מולה.
"דרא-"
היא צרחה כאשר מחבת שהונפה לא במכוון לעברה הטילה אותה אל הרצפה הקרה, אל מאחורי
אחד השולחנות. אך דראקו לא שם לב אליה, הוא היה עסוק מידי בלגרום לבוטצ' וקני לרחף
באוויר ולהתנגש אחד בשני בזמן שכלי מטבח תופפו על עצמם בצהלה.
מחזיקה בחזה
בכאב, הרמיוני ניסתה בשנית להסב את תשומת ליבו של דראקו, אך משהו עצר בעדה. המילים
נעתקו מפיה באימה כאשר היא ראתה את דמותו עטוית הברדס של לוציוס מאלפוי, מרחפת
מספר סנטימטרים מעל לקרקע, פורצת אל סניף המקדונלדס כסערה בים סוער.
הרמיוני שמה
יד אל פיה, מנסה להשתיק את הגמגום הבלתי פוסק, "ד-דרא-", בוהה בלוציוס –
שלא שם לב אליה גם כן – מוציא את שרביטו ומכוונו אל דראקו.
משהו בתוכה
נשבר לרסיסים, "לאאאאאאא!"
משהו התחמם
בתוך כיסה.
הכל נהיה
שחור.
|
|
|