היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

דיארמונד

 

 

אולי... אולי לא הייתי... לא היינו צריכים בכלל להגיע לכאן.

מעבר לחלון, הסתחררו פתיתי השלג במחול שקט ואפל. הרוח גוועה כליל; העצים ניצבו מנגד, שחורים ודוממים כחניתות שננעצו בבשרה של הגבעה. דיארמונד ניצב לצד האדן בידיים קפוצות. גגותיו הרחוקים של הוגסמיד נבלעו בעלטה; רק מפעם לפעם, האירה קרן ירח חיוורת רעפים או מגדל רחוק. פעם אחת, כשאימץ את עיניו, נדמה היה לדיארמונד כי הוא מבחין בצלליתו של בית רחוק, שאור קלוש מרצד בחלונותיו הגבוהים - שמא, היה זה ביתה של המנהלת; אלא שהתשובה לא עניינה את דיארמונד כהו-זה, לא הלילה; גבו מופנה אל פטפוטיהם הבלתי פוסקים של ידידיו, ניצב בודד בחלון האפל, שערו השחור מתבדר על פניו החיוורים.

הכל כאן שקט, שקט מדי... והקור... דיארמונד חש את הצינה עולה בעצמותיו.

לפני שנים רבות, כאשר התגנבו המנהלת ופוטר המפורסם אל תוך הצריף שבראש  הגבעה, נאלצו להערים על עץ תוקפני ולהדחק דרך מנהרה צרה, בואך אל צריף עץ ישן ומט לנפול. מאומה מאותם מכשולים לא עמדו בפני דיארמונד וחבריו, כאשר חלפו מתחת לעץ הערבה המת, חצו מנהרה מרוצפת היטב, מעוטרת בשלטים מאירי עיניים שהציב משרד הקסמים. בימים יפים יותר, כך שמע דיארמונד, היתה מחלקת התיירות הקסומה מארגת לכאן סיורים, לפחות שלושה בשבוע; בעד שתי אוניות זהב לנפש, יכלו הקוסמים האורחים לצלוח את "מסלול הרעות והגבורה", ולשמוע הסברים ארוכים ומליציים על גיבוריו ומושיעיו של עולם הקסמים; ילדיהם, לעומת זאת, יכלו לשעשע עצמם במשחקי תופסת-עכברושים ברשת הנקבות הצדדית שהתפצלו מהנתיב העולה לצריף. 

"זבל ממוסחר" נחר המילטון בלעג, כאשר כמעט ונתקל בשלט גדול, מתוכו חייך פרצוף עם בלורית שיער שחורה ופרועה תמיד.

"שלום, קוראים לי קרניים, ואני אקח אותכם לסיור מופלא בעקבות גיבוריה האהובים של הקהיליה הקסומה" ענה השלט, שלא נראה כמתרשם במיוחד מארשת פניו של המילטון. "זכרו לשמור על כללי הזהירות..."

"אני כבר מדמיין לעצמי כמה קללות נחמדות שהיו עפות כאן, אילו ג'יימס פוטר האמיתי היה רואה את הזוועה הזו" אמר הלמר נורת'קרוס, מהדק את סיכת הנשר הכחולה של גלימתו, ומגביה את השרביט שבידו האחרת.

"חילול הקודש, פשוט חילול הקודש. איזה מזל שאנחנו כאן לחדש מעט מהמסורת הקונדסאית האמיתית".

דיארמונד זכר כיצד החיש את צעדיו, מקדים את חבריו המפטפטים; קולותיהם של השלטים המקשקשים החליקו סביב אוזניו, בלא שיתן עליהם את הדעת; משהו... משהו מוזר עמד באוויר, אופף אותו מרגע שנכנס למערה. תחילה, האיץ את צעדיו; אחר, מצא עצמו מחליק מאליו אל תוך צורת האנימאגוס שלו, מאזין ומרחרח כל צל, כל פינה ושורש ישן, שבצבץ מבין אריחי האבן שהציבו אנשי משרד הקסמים מטעמי בטיחות. העלטה קיבלה אותו אל תוכה, בעוד שני ידידיו משתרכים אחריו; במקוטע, יכול היה דיארמונד לשמוע אותם מפטפטים על תעלולי עבר מתוצרת בלק ופוטר.

"אני מקווה שהם השאירו את המדרגות החורקות, ואת המקום שסבר-מאוס חטף קללה והתעופף לו באוויר. אתה חושב שיכולת להעיף מישהו ככה, הלמר?

"אולי כן, אבל אף פעם לא ניסיתי. אני חושב שאני מעדיף כישופים עדינים יותר. קח למשל את הכישוף שהטיל רמוס לופין על הבוגד, להכריח אותו לחזור לצורה האמיתית שלו. האמת שכבר הצלחתי למצוא נוסחה קצת דומה..."

"אוף, אולי תפסיק עם זה? אנחנו לא לא בספריה עכשיו. לך תסתובב עם רייבנקלואים..."

 

על סף המדרגות העולות לצריף, הכריח דיארמונד את עצמו לחזור לצורתו האנושית. נשימתו התרססה מבין שפתיים חשוקות, כאשר חרקו מדרגות העץ מתחת לרגליו... או ליתר דיוק, מדרגות אבן רחבות שכושפו לחרוק בכל עת שדרכו עליהם מבקרים.

הכל... הכל כאן כל-כך מוזר...

"הבקבוק שהבאתי לך עדיין אצלך?" שאל קולו של המילטון מאחוריו.

"כן, אבל אתם... אתם באמת תשתו את הויסקי המזוהם הזה? במקום לחוש את הלילה? את הקסם הישן באוויר?"

רעד שקט חלף בגופו של דיארמונד. הו, הוא חש את הקסם והאפלה, יותר מאשר יכול היה נורת'קרוס לשער; והוא יתכבד בלגימת ויסקי-אש; יותר מאחת. כך, אולי כך תפסיק האפלה ללחוש באוזניו. אסור לי... אסור לי לגלות להם כלום, אחרת אני באמת גמור... ובכלל, אלו סתם דמיונות; דמיונות מטומטמים. אני נסיך... נסיך מבית מק-רויך. נסיכים מאיניש גלורי לא... לא פוחדים מצללים מטומטמים...

ידיו התהקדו עד כאב על האדן. אחר, חטף את הבקבוק שהגיש המילטון ולגם ממנו בגסות; להט צורב פשט בגרונו וקיבתו, אולם לשווא; הצללים הרוחשים סירבו להרפות. מרגע בו טיפס במדרגות, רחשו סביבו בלא הפסקה; לעיתים, נדמה היה לו כי הקירות עצמם רועדים ולוחשים בלא-קול.

'אז היית צריך למות! למות ולא לבגוד בחבריך!'

'לא, בבקשה... הוא היה הורג אותי...'

'היית צריך להבין, שאם וולדמורט לא יהרוג אותך, אנחנו נעשה את זה במקומו. היה שלום...'

הבקבוק הריק נשמט מבין אצבעותיו הרועדות, בעודו מסתובב בחדות אל תוך הצריף. למות, שרץ מטונף! הוא היה צריך למות...

"אציו בקבוק!"

הבקבוק נעצר אינץ' אחד מהרצפה, תוסס ומתיז טיפות לכל עבר; אחר, שינה כיוון והמריא אל תוך ידו של המילטון.

"אתה בסדר, נסיך?" המילטון צמצם את גבותיו "אתה... מתנהג מוזר מאז שנכנסנו לכאן".

"א... כן. אני בסדר, אני חושב..."

"איך אתה רוצה שהוא יהיה בסדר, אחר ששתה חצי בקבוק מהרעל הזה בבת אחת?"

דיארמונד טלטל את ראשו, מאלץ עצמו להתנתק מהחלון ומן העלטה המלחששת. רק זה חסר לי, הם עוד יחשבו שנפלתי על הראש.

"בטח שאני בסדר, בהנחה שהבאת ויסקי אמיתי ולא גנבת בקבוק 'קרצף-ופלא' משירותי המדריכים" החזיר, מאלץ את עצמו לחייך "תזדקקו למעט יותר מבקבוקון משקה פשוט בכדי להפיל טואטה דה-דנאן..."

המילטון גיחך, וכיבד עצמו בלגימה נדיבה. נורת'קרוס משך בכתפיו, שולח בהם מבט מסוייג.

"אתם שותים יותר מדי, שניכם. אנחנו צריכים להתגנב בחזרה לבית הספר, מתישהו. זה לא ממש יעזור עם שניכם תהיו שתויים ותגלו לכל העולם..."

"אולי תשתוק ותהנה קצת? בסך הכל, באנו לכאן לטקס חגיגי של החייאת מסורת עתיקה. שכחת?"

"לא, כמובן שלא. כלומר - אני מאד נהנה והכל, רק... רק חבל שמאגנס לא כאן".

המילטון התנשף בבוז; בימים כתיקונם, היה דיארמונד מסכים עימו בכל לב, ומתלוצץ על חשבונו של הרייבנקלואי האומלל במשך שעה שלמה. אחותו הקטנה והמפונדרקת לא התאימה להרפתקאות כאלו. אנימאגית או לא, היתה בוודאי עסוקה בלרטון על האבק שמלכלך את פרוות החתוך הלבנה שלה, שלא לדבר על פגיעה בערכים מקודשים עוד יותר, כמו גלימה ושמלות, ויכולתה המדהימה לשלוח עקיצות ארסיות בכל עת, במיוחד באחיה הבכור, יורש בית מק-רויך.

אלא שהלילה... הלילה, מצא עצמו דיארמונד מסכים עם נורת'קרוס. הלילה, הוא זקוק לאחותו; לקולה השקט והמפוכח, לעצה עדינה שתעזור לו להמלט מן הצללים והלחישות. מאג היתה טובה ממנו בהרבה, בכל הנוגע לקסמים עדינים וקריאת אותות סתרים.

אולי היא... היא היתה מבינה מה קורה כאן, כן...

"ובכן רבותי, ואחרי שכולנו התכנסנו לנו כאן, וחלקינו גם שתינו לרווייה ממשקה אסור בהחלט, כדאי שניגש לעצם העניין" אמר המילטון, חיוך מדושן עונג מרוח על פניו. "בתור התחלה, הייתי מציע שנבחר לעצמנו שמות הולמים למסדר הקונדסאים המתחדש. הנה, למאגנס למשל יתאים 'ציפורניים', או אולי 'זנב-קטיפה'. הלמר שלנו מתלבש כל-כך יפה על 'צייצן'..."

"אוי, תשכח מזה!" מחה הרייבנקלואי, מתרומם על רגליו. "צורה של ציפור שיר מתאימה, אם כבר, למשהו עתיק ופיוטי. חשבתי שאולי 'אורפאוס' יצלצל יפה, אבל יש גם כמה מכשפים-טרובאדורים מהאגדות..."

"הא! היית רוצה. צייצן זה נשאר, אם זה תלוי בי" המילטון השעין את ראשו לאחור, עוצם למחצה את עיניו. "בשבילי, משהו כמו 'רוח-סער' יכול להיות הולם..."

"אתה מאד צנוע היום, בריאן. אני דווקא חשבתי, ש"פרסת-בוץ" מצלצל הרבה יותר..."

 

"מה זה היה?!"

 

דיארמונד כמעט וזינק ממקומו; שרביטו נשלף באחת, מתיז זיקים אדומים. הפעם הזו... הפעם לא היתה לחישה הזויה; דיארמונד יכול היה להשבע כי חש אותו: צל מהיר, חמקמק ונתעב. כל ישותו זעקה, מפצירה בו לנחות על ארבע רגליים, לסמר שער ולזנק... לזנק...

"דיארמונד, אתה בטוח שאתה בסדר? אולי באמת שתית קצת יותר מדי..."

"אני... אני חשבתי ששמעתי משהו מרצרץ כאן בסביבה" התחושה גוועה, מותירה אותו מפוחד ונבוך. זה היה בטח חרק... או הקסם כאן. אולי יש כאן קסם אפל שגורם לך להשתגע. "אין סיכוי שאני היה שיכור כשאתה עומד עדיין על הרגליים, בריאן".

המילטון גיחך.

"תצטרך הרבה יותר מלגימה מזה כדי להפיל אותי, נסיך. כבר יצא לי ללגום משקה חזק יותר בקיץ שעבר, כשדוד סקוט לקח אותי ל... נו, אתם כבר יודעים לאיפה".

"שוב המקום המגעיל ההוא בסמטת אקאלון?" נורת'קרוס הניד את ראשו ביאוש "אתה היית צריך לומר לו, שיפסיק לגרור אותך למקומות כאלו. אם סבא שלך רק היה יודע..."

המילטון הוסיף לגחך, אולם עיניו התכווצו והאפילו.

"סבא שלי? הו, האמן לי שהוא יודע. דוד סקוט עושה את זה בכוונה, כל פעם שסבא מאיים להפסיק ולשלם את חובות ההימורים שלו. זה מחזה יפה, לראות את שניהם רבים. לפעמים, הם אפילו מצליחים לזכור שאני עדיין קיים" אגרופו הלם על ברכו "כמה נחמד זה, שאני תקוע עם עם דוד סקוט עד גיל שבע-עשרה לפחות... תודה לאבא היקר על הצוואה הנפלאה שהשאיר. איכפת לכם לשנות את הנושא? לא בא לי לחשוב עליהם עכשיו".

"כמובן" אמר דיארמונד, מתיישב לידו, ומסלק קווצת שער סוררת מעל עיניו. "אתה תמיד יכול לברוח, אם המשפחה שלך היא... אבל עזוב. אפשר לדבר שוב על הנושא שאתה אוהב במיוחד... לאוקונדרה השמנה והמטומטמת, ואיך אנחנו מתכוונים להמשיך ולמרר לה את החיים עד סוף השנה. לא חיכית לטקס היסוד הזה כדי להפוך אותה לסבר-מאוס החדש והרשמי שלנו".

ומה רע במאוסי הישן והטוב? ניקר קול מוזר בתוכו. לא עברו יותר מדי שנים עברו בלי שתלו אותו הפוך באוויר, הא?

"למען האמת, גם זה קשור בדוד של בריאן" העיר נורת'קרוס. "לדעתי שניכם מגזימים בפראות..."

"הו כן, באמת?!" הטיח המילטון, שולח בידידו מבט קטלני. "לך קל להיות צדקני, צייצן. זה לא אתה חי עם הבהמה בבית אחת, ורואה איך היא מסיתה את כולם..."

"בעיקר את הבנות, ליתר דיוק. אני לא צריך להיות בגריפינדור כדי לראות את זה. אבל זה הכל קשור להכל..."

"בזה אתה צודק; הגירושין הנפלאים של דוד סקוט" המילטון הפליט צחוק יבש, נטול עליצות "אני חייב להודות שלאליס ליסטר יש גוף מתוק וחזה... נו, אתם מבינים למה אני מתכוון. בכלל לא דומה לטרולית שיש לה בתור אחות קטנה. אני עוד זוכר אותה מלפני שכל המלחמה התחילה - 'סקוטי ממוש, נכון שתקנה לי את היהלום הזה? הארנק המכושף מעור-דרקון יעשה אותי כל-כך מאושרת, חתיך מתוק שלי...'. אינסנדיו!

קרן אדומה ניתזה משרביטו, פוגעת בקיר הנגדי ומתיזה ניצוצות.

"סבא אמר לו תמיד, שהיא לא ראויה למשפחה, שהוא צריך להפטר ממנה. לפעמים... לפעמים אני חושב שהוא לא כזה זקן מיובש ומיושן, כמו שדוד סקוט אומר. הוא פשוט ראה מה הולך לקרות. בכל מקרה, לאוקונדרה היא זו שהתחילה את המלחמה בהוגוורטס".

"אולי זה קצת קשור לזה שהזלפת שתן של בואש לתוך הטוסט שלה, בריאן? ואחר-כך גנבת לה את מחברת השירים האלו, ועשית מזה הצגה לפני כולם?".

פניו של המילטון האדימו.

"נכון, וזה הגיע לה. מה חשבת, הלמר? שאני אשב ואשתוק כשאחותה מלכלכת על המשפחה שלי בכל הצהובונים הנחותים, והיא מסתובבת לה מול מול הפרצוף שלי, ותוקעת בי עיני עגל מאשימות, כאילו היא איזה סוג של קדושה מעונה? מה שמעצבן זה איך שהיא מצליחה... אין לי מושג, באמת שאין לי מושג. כמה שהיא מכוערת, רעה, ומטורללת באופן כללי, רוב הבנות בגריפינדור הולכות אחריה, כאילו היא מטפטפת להם איזה כישוף לתוך מיץ הדלעת. אפילו הבנות השוות... היא חייבת לחטוף על זה, וחזק"

"אז אולי תנסה לחפש אחת בבית שלי? מליסנדרה קריין למשל..."

"חמודה, אבל לא ממש הטיפוס שלי - בהנחה שאני לא רוצה לגור בספריה ולבלות חצי מהחיים בהצגות משעממות. מרלין! בסוף סבא עוד יצטרך לסדר לי מישהי, כמו בזמנים הישנים שלפני המלחמות".

"אני עדיין חושב שיש ברייבנקלו כמה בנות שמתאימות לך, בריאן. נכון שאף אחת מהן לא קרובה להשתוות ל..."

"צייצן, עוד פעם אחת אני אשמע את זה, ואני נשבע לך שאתה תהיה זה שתחטוף קללה במיץ הדלעת. מאגנס הזהובה...מאגנס יפה כמו בשירים... מאגנס היא בעיקר קוץ חד וארסי מאד בתחת".

"אני די מרחם על מי שיהיה החבר... כלומר, מי שיתחתן עם אחותי" אמר דיארמונד, סוקר בחשש את הצללים סביב. פעם נוספת, חש את הצינה מזדחלת לתוכו; את הלחישות האפלות. תתעלם... תמשיך להתעלם עד שתצאו מכאן, ואז... אז אולי תכתוב לאמא... שפתיו רעדו. ובעצם, מה פתאום? למה שתכתוב לה משהו? היא לא כזו מציאה כמו שאתה חושב, היא צווחנית מטורללת ו... דיארמונד עצר, פיו פעור בתדהמה. אלים, מה קורה לי? אמא היא לא מטורללת. אמא היא מלכה מפוארת, היא...

'אתה בטוח?'

המחשבות התרוצצו בפראות בראשו; לאחר רגע, משראה שעיניהם של ידידיו נעוצות בו, הצליח אי-כה לשוב ולהשתלט על עצמו, די הצורך כדי להמשיך.

"אבל אם אתם שואלים אותי, החתונה שלה תהיה בצד האחר של הערפל. מאג רוצה את הנסיך שלה, עם התל המפואר, הזהב והכל. היא חולמת ורק מחכה לזה עוד מאז שהיתה ילדה קטנה ומעצבנת".

"נו, והיום היא ילדה גדולה ומעצבנת. שום דבר לא היה קורה להוד-מלכותה-המפונדרקת, אם היתה עוזרת לנו קצת כשפרופסור לונגבוטום שם אותנו בעונש. ו... אם כבר מדברים על לונגבוטום, יש לך מושג למה הוא לקח אותה לשיחה הערב? אתה... אתה חושב שיש לה קשר למה שקרה לטרי ברוקס?"

"אין לי מושג, היא לא ממש משתפת אותי. תשמעו... באמת נעשה מאוחר וקר מאד. אולי כדאי שנתחיל להסתלק מכאן, טוב?"

"אבל בקושי התחלנו. אפילו לא החלטנו על התעלולים הבאים. לאוקונדרה חייבת..."

 

הכאב היה כה חד ומהיר, עד כי דיארמונד נאנק והתנודד בכבדות. אפלה הכתה בעיניו; צורבת ולוחשת, אפפה אותו, גוררת אותו אל תוכה.

"מרלין! אמרתי לך שמשהו לא בסדר איתו. צריכים להרחיף אותו למרפאה, לפני..."

"השתגעת? מה נגיד לאחות? יאכלו אותנו בחיים אם יתפסו אותנו..."

קולותיהם של המילטון ונורת'קרוס הדהדו במרחק, עמומים וחסרי ממשות. אור אדום הבהיק, אכזרי וצורב. דיארמונד הכה בפראות באוויר. מנסה לשווא לשוב ולהיות אדון לעצמו.

"זה כל מה שיש לך לתת, בת-דודה?"

הכאב גבר, חורך את חזהו, והוא הוכרע ונפל; הוא קורס, הוא מסתחרר מטה... מטה... הוא נופל... וקם; מתרומם, רושף ודרוך, על ארבע רגליים שחורות.

הכאב, הלחישות והפחד נמוגו, כמו לא היו מעולם. ליבו הלם כתוף מלחמה מתחת לפרווה, בעודו מתנער וחושף שיניים.

אההה, סוף-סוף. הם כאן... השרצים כאן, אני מריח אותם. נקמה...

בנביחה חדה, זינק קדימה, מסתער אל תוך האפלה. שתי דמויות מטושטשות צרחו, קוראות לו לחזור; אחד מהם כיוון שרביט, ביאושו, יורה אחריו כישוף משתק. אולם דיארמונד התחמק בקלות, שועט אל תוך הצללים בעיניים דולקות.

תצטרך יותר מזה כדי לתפוס אותי, חבוב... הרהר, תוחב את אפו לפינות ומרחרח. היתה זו חוויה מדהימה, מעל ומעבר לכל דמיון ועונג. עיניו פלחו את העלטה, תרות אל תוך הנקיקים האפלים ביותר. הקירות שהציב משרד הקסמים חלפו מצידו, שקופים וחסרי ממשות. הרחתי אותך כאן בסביבה, שרץ. בוא, בוא אלי וניישב את החשבון. דמויות קטנות, חמקמקות ומעופשות, רצרצו לעברו, מצייצות וחושפות שיני מחטים; דיארמונד זינק, מלתעותיו נפערות ונסגרוצת, חותכות, משספות פרווה וטפרים וזנבות.

"בריאן, אני נשבע לך, הוא נכנס לתוך הקיר, כאן! אני ראיתי את זה!"

"חייב להיות כאן איזה מעבר. נקיק, דלת סודית, משהו... זוז אחורה ותן לי לנס... מרלין!"

במטושטש, יכול היה דיארמונד לחוש את שני חבריו מתנשפים, נסוגים באימה מפני הנחיל המצייץ שזרם לעברם. לחשים התעופפו באוויר, אי-שם מאחוריו; אבנים התמוטטו; גופים קטנים ושעירים התעופפו לכל עבר, אחוזים בלהבות אדומות וכחולות.

"הם... יש כאן יותר מדי מהם. בריאן, חייבים להזעיק עזרה, משהו... הם יאכלו את כולנו חיים, אם לא... קנסוריליסיום!"

"לוקאריניאה!"

עוד הבזק חד, וצעקת אימה; אולם דיארמונד לא נעצר בכדי להסתכל. הלאה... מלתעותיו נפתחו, מפליטות נביחה ארוכה של צחוק. עוד זינוק; עוד צל אפל ושעיר התמוטט, רגליו הדקות מפרפרות ומתעוותות... ואז, אז בקע הוא - כמו נקרע גוש של אפלה טהורה, ולבש צורה מול עיניו.

פרוותו של דיארמונד סמרה; העכברוש שהזדחל מולו היה עצום, גדול מדיארמונד כמעט כפליים; גוש עצום ורוטט, כולו פרווה ובשר מת. צחנת הריקבון היתה כה עזה, עד כי מעיו של דיארמונד התהפכו בקרבו, ואפו צרב. אור ירוק, ממית, יקד בחורי העיניים הריקות. הלוע העצום נפער ונסגר חליפות, מיבב ולועג בלא קול.

אלים, הוא חזק מדי; הוא ימית אותך. אתה חייב... חייב לסגת... המה קול קטן, חלש, אי-שם בתוך ראשו. אתה היורש... של אמא... אסור לך...

אולם דיארמונד נע כמאליו, מפליט נביחה קולנית; נביחה של צחוק מטורף.

עוד יורש קטן? כמה חבל. בוא, בוא ותלחם, בוגד; בוא ותמות!!!".

ובעוד מחשבות אלו מתרוצצות בראשו, זינק קדימה. המלתעות העצומות קרבו לעברו, זבות ריר שחור, נושכות... ונסגרות בנקישה פסע מצידו. טפריו של דיארמונד הכו, בעודו מזנק פעם נוספת; ברגע הבא, חש כיצד נסגרות שיניו, קורעות פרווה ובשר רקוב. אולם כל דם לא פרץ מהפצע; רק אד; אד ירקרק ומצחין. דיארמונד יבב ונרתע, כאב נאלח פועם וזורם אל תוכו; דבר מה קטן ורך התנגש בו מאחור, מצייץ ונאבק... ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, מזנקים עליו מכל עבר. דיארמונד התגלגל בפראות על הקרקע, נוהם ונושך. הכאב... הכאב היה נורא, כאילו ננעצו בו מאות מחטים.

אי-שם, הרחק מעבר לאבנים, הבזיק אור; נעליים כבדות הלמו. דיארמונד נאבק, דמו קולח מגופו המעונה; במאמץ עילאי, עלה בידיו להתרומם על רגליו.

חייב, חייב להרוג את השרץ הבוגדני... צריך... כבר לפני הרבה שנים...

אולם ברגע הבא, נפלטה יבבת אכזבה ארוכה מפיו; לעכברוש העצום לא  נותר זכר; רק קרעי אד נאלח, מרחפים מעל המסדרון. הזיה, הזיה שטנית שנעלמה בלא להותיר זכר, מותירה אותו להתגולל ולשתות דם, בליבה של להקת שרצים שפלה ועצומה לגודל. נדמה היה לו, כאילו עורקיו בוערים באש שחורה, משלחים גלים של כאב ומחנק אל מוחו. במאמץ אחרון, נפנה לאחור וזינק... זינוק רחוק וחזק ככל שיכול. השרצים צייצו בתאווה, ורצרצו אחריו.

מסתחרר ומתנודד, שילח נשיכה קטלנית לעבר אחד מתוקפיו, אולם זה חמק בקלות, נועץ שיניים עמוק בתוך כתפו. הבזק נוסף התפוצץ סביב, צובע את המערה בסגול עמוק. השרצים רחשו לרגע; אחר, החלו נסוגים, מצייצים ומדלגים אל תוך האפלה.

"לאיפה... אה, איפה היה המקום האחרון שראיתם אותו?"

"הוא כאן... אני נשבע לכם שהוא כאן. ניסינו הכל, אפילו לשתק אותו..."

"כמה אצילי מצידכם" ענה קול אחר, ארסי ומוכר, מוכר כל-כך. "אני מבין שפשוט עליתם להנאתכם על קן עכברושים. כמה הולם את המקום המפואר הזה".

חרף האפלה והכאב, חש דיארמונד כיצד נוקשות שיניו בשנאה.

לך... לעזאזל... הרהר, והעולם השחיר סביבו.