היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

טריסטיין

 

 

"שפאנריר בכבודו ובעצמו יבלע אותי, אם אני עושה עוד צעד אחד מכאן".

מורה הדרך נעצר ושילב את זרועותיו על זקנו, מגפיו הכבדות בוטשות בשלג.

"אין כלום בדרך הזו, רק רשע ומוות", נהם, לוטש בטריסטיין מבט זועם "ועוד סופה מתקרבת, בנוסף".

הרוח שרקה בתשובה, מטיחה מלוא החופן פתיתים לבנים בפניהם; נדמה היה, כי העולם כולו שוקע בלובן; עד כדי כך, שאף גזעיהם השחורים של עצי ההובנה לבשו גוון אפרורי , מטשטשים למחצה מבעד למסך הפתיתים שלא חדלו לרדת. ככל שרחקו מחופיה של לוכלאן, כך הלך המצב ורע.

בזו הפעם, ניכר היה במורה הדרך כי הוא נחרץ בדעתו; טריסטיין שלשל לכיסו של הברנש מחיר כפול, אולם נדמה היה כי אף לתאוות הבצע גבולות משלה. מה גם, שהנערה בה בחרה אידיין לשמש כבת-ליוויתו, לא נקפה אצבע בכדי לסייע; תחת זאת אך עמדה ומשכה בכתפיה; פניה, מעורפלים מתחת ללחש בועית החום אשר קסמה על עצמה,עטו חיוך דק ומלגלג, כמצהירות 'אמרתי לך'.

מזה שבוע, הרחיקו והלכו מרצועת החוף הצרה של לוכלאן, מפלסים דרכם בין חורשות צפופות של הובנה ועצי מחט; נדמה היה, כי זעמם של איתני הטבע הלך וגבר עם כל יום חולף, בעוד הרכסים העצומים מול פניהם קרבים והולכים, הולכים ומתגבהים, עד כי פסגותיהם האדירות נבלעו תדיר בערפל הכבד.

יטונהיים. בפעם המי-יודע כמה, מצא טריסטיין את עצמו בוהה בהשתהות בסדרת המדרונות המיוערים וצלעות האבן והקרח; גבוהות עד אימה, אדירות מעל לכל הגיון; כל הריה עוטי הערפל של איניש גלורי לא היו אלא גבעות עלובות לעומת אותו פאר קמאי, מאיים - שלא הופיע, כמובן, באף אחת ממפותיהם של בני האדם. טריסטיין מצא עצמו מגחך, כל אימת שהתאמצה רוואנה לה-פלר הצעירה לאמוד את מיקומם יחסית לארץ אותה כינו אנשי גיל "סקנדינביה".

זה מפחיד. זה באמת מפחיד.

בפעם הראשונה בה הודיע טריסטיין על התעקשותו לבחור בנתיב העובר למרגלות ההרים, הרחק מחופיה ומפרציה הרבים של ממלכת לוכלאן, כמעט ונפל מורה הדרך מכסאו; הלה פער את פיו, והביט בטריסטיין בעיניים קרועות לרווחה; קרן השיכר נפלה מידו, והתגלגלה בקול רעש עמום על רצפת הפונדק.

"אתה מטורף ארור, טואטה דה-דנאן" עלה בידו לפלוט לבסוף "כל מלכי התילים מפליגים בים, כאשר הם באים לבקר בהיכלו הארוך של המלך זיגורד. רק... אף אחד לא עובר בשוליה של מידגארד, קרוב כל-כך אל הענקים. אם הם יבחינו בך..."

בנקודה זו, זקרה רוואנה לה-פלר את ראשה מצלחתה, עיניה בורקות בעניין.

"האם השליט ההוא של ההיכל הארוך הוא זיגורד, כלומר... זה המכונה קוטל הדרקון?"
טריסטיין זכר כיצד פרץ בצחוק קולני; לחייה של הנערה הסמיקו בכעס, מעצימות את הנאתו.

"קוטל הדרקון? הוא היה רוצה מאד להיות כזה, הגור הטיפש שמכנה עצמו 'המלך העליון'. סבו היה מלך דגול, כן" הוסיף בניד ראש "למרבה בושתנו, עלה בידו להוביל צי של ספינות ארוכות לאיניש גלורי ולהכות את אבותנו, עד שנאלצו לכרוע ברך ולהשבע לו אמונים - חרף העובדה כי כמעט כל אחד מהם מתהדר ביחוס ארוך ומרשים משלו... מה חבל, שלא הייתי אז" הוסיף, עיניו הירוקות בוהקות בחיוך מטורף למחצה. "ומדוע את שואלת?"

רוואנה לה פלר כיווצה את שפתיה בהתרסה.

"אני... היתה לי פעם חברה שאהבה מאד את כל האגדות האלו. היא היתה משושלת... לא משנה" מיהרה להוסיף, מנגבת במהירות את הלחלוחית שהופיעה בזוית עיניה. "בכל מקרה, לא התכוונתי לשאול אותך כלום" הוסיפה בארסיות.

טריסטיין השיב לה חיוך מתוק, ואילו מורה הדרך הנהן בכובד ראש.

"היו שושלות אדם, שהכירו היטב את ההיכל הארוך... וגם את מה שנמצא הרחק וגבוה מעבר לו" אמר, מנמיך קולו לכדי לחישה. "אבל שמעתי שהם מתים עכשיו. כולם מתים, וזה סימן שריגנראק מתקרב".

טריסטיין זכר, כיצד כבשה רוואנה את פניה בשולחן, ומלמלה 'כן' חלוש. מורה הדרך שב וניסה לשכנע את טריסטיין שלא לבחור בנתיב הארוך והמסוכן, אלא שטריסטיין לא אבה ולו לשמוע על הפלגה נוספת; זכרה של הספינה ההיא, ואינסה, היו טריים מדי בישותו; אינסה המסכנה, תלויה מתה לצידו... לא, הוא לא יציב את כף רגלו על ספינה אחרת, כל עוד קיימת ברירה אחרת. יתר על כן; כל חושיו הורו לו, כי הנתיב בו בחר הינו הנכון - הרחק מהים וממלכי התילים המפליגים אל ההיכל הארוך בכדי לכרוע שם ברך. גם כעת, בעוד השלג הכבד מוסיף לרדת, העלתה המחשבה גל של כעס בליבו. אלמלא אלאיל ואותה... הסתבכות, היה בא אל ההיכל הארוך לא כנודד מנודה אלא בפאר והדר, הסלמנדר של בית מק-רויך מתנוצץ בין תלתליו הזהובים; הוא היה קורא תגר על זיגורד הצעיר, ומחזיר את הכתר העליון למקומו הראוי באיניש גלורי.

טריסטיין ניער את השלג משערו. יכולתי לעשות את זה. אלמלא אלאיל והאחרים. אבל עדיין יש תקווה. אני פשוט... חש את זה.

"אם יש לכם שכל, תסתובבו ותחזרו איתי לחוף" אמר מורה הדרך, נסוג לאחור ושולח מבט פרוע בגונם השחור כחלחל של השמיים. "הסערה הזו באה מההרים. זה הם שולחים אותה, ויש להם סיבות. כשתהיו למרגלות הרכס, הם יראו אותכם..."

טריסטיין גיחך בבוז. שם, בפונדק, נראה היה כי הזהב הנוסף השכיח ממורה הדרך את פחדיו; די הצורך אך בכדי להכניס את התשלום לכיסו, ככל הנראה.

"דבר שיהפוך את המסע למשעשע עוד יותר. היה שלום, ידיד אמיץ. את באה, רוואנה?"

הנערה הפליטה נשיפת זעם.

"מרלין! מישהו כאן שוכח, שוב, שלא באנו לכאן כדי להשתעשע. ליידי בלאטריקס הבהירה..."

טריסטיין גלגל את עיניו, וחייך במתיקות. כתמיד, די היה בכך כדי שסומק נזעם ישטוף את לחייה.

ליידי בלאטריקס... כמובן, כמובן... והסיבה בגללה לא הפסקת לזעום ולרטון מאד קשורה אליה, הא?

טריסטיין מק-רויך התכוון בכל מאדו למלא את חובתו; אולם מדוע שלא יהנה מעט, אם הדבר אפשרי? האלים יודעים, עד כמה נזקק לזה.

אידיין, או בלאטריקס, כפי שנקראה בפי בני האדם, היא שצירפה אליו את הנערה, מורה לו לשמור עליה מכל משמר; בניגוד למכשפים הצעירים האחרים שנשבעו לה אמונים, כך ניסתה להסביר, נמנתה רוואנה לה-פלר על תלמידי ביתה של הדרואידית החכמה מבית רייבנקלו, אם-אמה של ליידי אימר המנוחה.

"היא חכמה ומוכשרת להפליא, חרף גילה הצעיר" הטעימה אידיין בטרם נפרדו, סוקרת את טריסטיין באותן עיניים ירוקות ויפות כל-כך, עד שרטט אפל שב וחלף בישותו. אזי, המשיכה בהסבר סבוך ומשעמם להפליא אודות הפוליטיקה של המכשפים בני האנוש, דבר שאילץ אותו להתאפק בכל מאודו מלפהק בקול רם.

טרם צאתם אל מפתח המעבר, ובימים הראשונים למסעם בין שלגי לוכלאן, היתה הנערה שונה לחלוטין; בולעת את טריסטיין בעיניים מלאות השתאות, כל אימת שחשבה שאין הוא מביט בה; הכל השתנה מקצה לקצה, אך ורק בגלל ה... תקרית הקטנה ביניהם. אלים! לך והבן את הנשים האלו.

מוסיף לגחך נוכח זעמה הגלוי, שלף תפוח מתוך אמתחתו, ונגס בו באיטיות.

"יקירתי הקטנה, את היא זו השוכחת שלא נשלחנו אך ורק כדי לעשות ביקור נימוסין אצל זיגורד ולהקת הבריונים המלבבת שלו. האם את מצפה, אולי, שהסוד שאנו מבקשים למצוא יצמח לו בדרכך?" שאל, ונגס בתפוח "כך סתם, על עץ? נשים הן לעיתים... אמממ... תמימות כך-כך..."

"אתה ה... שרץ הבלתי נסבל ביותר ש..."

"הרגעי, יקירה, הרגעי. רוצה תפוח? הם נפלאים".

שרביטה של רוואנה לה-פלר רעד בידה.

"עוד פעם אחת, תעז לכנות אותי כך ואני..."

טריסטיין פרץ בצחוק, ובלא לחכות לנערה שתסיים את איומיה אודות קללות מקוריות, נפנה והחליק בקלילות במורד המתלול; רוואנה תאלץ להתאמץ יותר בין השיחים הדוקרניים והקרח הבוגדני, אין ספק; אולם טריסטיין היה אלוף בקרב הטואטה דה-דנאן, לא בן-גייל חלוש ושברירי; הוא לא נזקק לבועיות חום בכדי וכשפים בכדי לפלס את דרכו. שתתאמץ קצת... זה ישקיט אותה לכמה שעות. הרהר, מגניב מבט מהיר אל מאחורי כתפו.

הנערה הגבוהה וכהת השער היתה נבונה, אין ספק, והתפרצויות הזעם התדירות הפכו את חברתה למשעשעת כפליים; טריסטיין היה מוכן להודות, כי היא נאה למדי, יחסית לבת-אדם. ולמרות הכל, היא אינה הטיפוס שלי. ברוואנה לה-פלר לא היה ולו שמץ מן העורמה המסוכנת של אינסה, ומעל לכל... היא לא היתה אידיין; לא היה בה ולו שמץ דמיון למלכתו היקרה, ששמרה אמונים בקנאות לדודו המנוח, מצפה וודאי לרגע בו תפליג אל ארץ האלים במערב ותתאחד עימו.

איזה בזבוז! הרהר, בעודו נע כצל מתחת לענפים עמוסי השלג. היא התאימה לי, פי כמה מאשר לו.

לו היתה אידיין שלו, היו חרבו וכשפיה מתאחדים, והכל היה מתנהל באורח שונה; הם היו מוחים את בני מק-אלן, כאילו היו נמלים מאוסות... ואחר-כך מכריעים את זיגורד ואת לוחמיו עוטי הפרוות; הוא היה יושב על כס המלך העליון, והיא לצידו. מלך מהולל ומלכה אדירה, כמו בימי קדם; כה חבל.

כאשר הצליחה רוואנה להשיג אותו, החלה העלטה מעמיקה; הרוח שאגה סביבם, גורמת לגזעים לחרוק ולהאנח באיום. רוואנה התנשמה והתנשפה בכבדות, מפליטה גידוף בשפה אנושית לא מוכרת, כאשר ניגפה רגלה בשורש בולט.

"את מסוגלת להמשיך, יקירתי?" שאל טריסטיין במתק-קול "תרצי שאעזור לך?" הוסיף, מושיט לעברה יד תומכת.

"אני מעדיפה... מעדיפה להקבר בשלג, מאשר לתת לידיים שלך לגעת בי פעם נוספת" סיננה הנערה מבין שיניה.

נשים... כל-כך צפויות... מוסיף לגחך בעונג, שב טריסטיין לצעוד, שורק מנגינה עליזה מבין שפתיו; שארית האור דעכה סביב, מפנה את מקומה ללילה סוער.

סערה... ענקים... שטויות כאלו לא יעצרו אותי, לא עכשיו. פעם נוספת, התפשט החיוך המטורף למחצה על פניו. הוא ידע, הו-כן; חושיו הוסיפו ללחוש, דוחקים בו להמשיך קדימה. זו הדרך הנכונה, הו כן; והוא יוכיח זאת, בקרוב מאד.

 

 

* * *

 

"אתה מטורף, מטורף ארור!"

רוואנה נעצרה, שולחת מבט נפחד בפסלי האבן האדירים שניצבו בפתח המערה. קולה הנוזף טבע למחצה בשאגת הסופה המשתוללת מאחורי גבם; הקור גבר והולך, חודר אל תוך העצמות.

"הזהירו אותנו ממקומות כאלו, אבל אתה אף-פעם לא טורח להקשיב. כל-כך אופייני ליצור שלא מסוגל..."

היא מתחילה ליגע אותי, הרהר טריסטיין; ובלא שיזכה את דבריה במענה כלשהו, עשה צעד נוסף קדימה, סוקר את הדלת הכבדה והמאיימת שנקרעה באבן, בין שני הפסלים; חום קלוש, מפתה, התגנב דרכה, מדגדג את חושיו.

אכן, מורה הדרך, ולא רק הוא, הזהירו אותם חזור והזהר מפני היצורים השוכנים במקומות כאלו.

"לעולם אל תבטח בגמדים השוכנים מתחת להרים האלו" אמר, מצמצם את גבותיו העבותות "הם שונים מאד מאלו שאתה מכיר, כן. צאצאיו של דוואלין הם עתיקים בהרבה... ומלאים ברשע. כולם יודעים זאת".

טריסטיין משך בכתפיו; הכל היה עדיף על הסופה הזו; ואם יאזול כח כשפיה של הנערה המרגיזה ובועית החום שלה תפוגג, היא עשויה לקפוא למוות בתוך דקות ספורות. והיו גם סיבות אחרות; כל ישותו של טריסטיין לחשה לו, כי עליו להכנס לכאן, להתגרות פעם נוספת במזלו...

יש כאן משהו חשוב בעבורנו, מלמל שוב ושוב בליבו. אני יודע; אני פשוט יודע את זה.

הגמדים המפוסלים באבן צפו בהם בדממה, ממלאים את טריסטיין בתערובת מוזרה של השתאות וסלידה; אף אחד מאומני הטואטה דה-דנאן לא יכול היה לגלף זקיפים דוממים כה חיים למראה... בעלי ארשת כה זוממת ומבשרת רעות. אלא, שטריסטיין היה נחוש בדעתו; לא הוא ירתע מצמד אבנים מטופשות.

"הכפור חודר לעצמות, יקירתי, גם בלא שתוסיפי עליו בקולך המתוק" העיר "ואני זקוק מאד לאש מחממת ומיטה רכה. ואת - בוודאי אינך רוצה להמשיך ולהסתובב כל העת עם הבועה הכתומה והמטופשת מסביב לראש, הלא כן?".

רוואנה לה-פלר חרקה בשיניה.

"זה לחש מסובך ויעיל מאד, אם לא אכפת לך" אמרה "אפילו ברייבנקלו היו תלמידים מעטים שהצליחו..."

"כמובן, כמובן" השיב הוא בביטול "ובכל זאת, מיטה רכה לא תזיק לנו".

"הו, אין ספק שלא, אם נזכה גם להתעורר בחיים. מה גם שהמחשבות שלך אינן מתרחקות לעולם מהמיטה, מק-רויך"

טריסטיין הבליע גיחוך.

עדיף יהיה שלא לתת לה להתחיל עם זה שוב. הרהר; לא היה בכוונתו לתת לה לשוב ולהזכיר את אותה... תקרית קטנה. בלא מחשבה נוספת, נע קדימה והלם בחוזקה על הדלת.

לרגע, לא ארע דבר; אלא שאז, בעוד רוואנה רותחת וטריסטיין מניף את ידו בכדי להקיש בשנית, מילא הד אדיר את המערה, מחריש את קולה של הנערה... הד אפל וצולפני, או שמא פעמון גדול ועכור, מצלצל במעמקים? קול חריקה מיוסרת השיב, ומול עיניו של טריסטיין נעה דלת הסלע האדיר לאחור; אור לפידים אדמדם נגלה, מגרש את הצללים לקרן-זוית וחושף קירות ועמודי-מסד אדירים... ורובי קשת; עשרה לפחות, דרוכים ומכוונים הישר אל חזהו.

"בני עמך אינם רצוים כאן" רטן קול צרוד וגבוה. "מי אתם, ומדוע אתם מעזים להטריד אותנו?"

"מרגלים וגנבי אוצרות, כנראה" השיב קול אחר "לנקב את שניהם?"

טריסטיין חשק את שפתותיו, שולח יד לניצב חרבו ואומד את המצב במהירות; הוא יכול היה להתגונן מן השרצים האלו, לו אך מצא דרך לבלום את מטח החיצים הראשון.

"אנוכי טריסטיין מק-רויך, אלוף ונסיך בקרב הטואטה דה-דנאן, יושבי איניש גלורי הירוקה תמיד" אמר, זוקר את סנטרו ומעלה חיוך אדיש לכאורה על פניו.

"המשך לדבר, מק-רויך" לחשה רוואנה מאחוריו; בלא שיביט, יכול היה טריסטיין לחוש כיצד הוגה הנערה קסם, שפתיה נעות בלא להשמיע קול.

אם היא מוכשרת כפי שהיא טוענת, היא תוכל לחסום את מטח החיצים. המחשבה המעודדת מילאה אותו בבטחון.

"אני ונושאת-כלי זקוקים למשקה ולינת-לילה, ומוכנים לשלם בעדו ביד נדיבה" הוסיף במתק-קול.

הדמויות הקטנות והכהות התלחשו; אכן, גמדים אלו היו שונים לחלוטין מדודניהם הרחוקים, אותם ספנים וסוחרים שהזדמנו מפעם לפעם לחופי איניש גלורי. מפעם לפעם, רעם פטיש רחוק, ואור אדום הבזיק לאורך קירות האבן, מאיר את עיניהם הנוצצות והקטנות.

"מאה כתרי זהב, לא פחות" חרק אחד הגמדים מקץ רגע, פוסע שני צעדים לעברם ומושיט אצבעות ארוכות ומפוייחות. "אחרת, לכו מכאן ומותו בקור. איננו בוטחים בגזע העלוב של בני האנוש" הוסיף, יורק על הקרקע "ובגזע שלך, עוד פחות".

"שלחו יד אחת אל האוצרות שלנו, ושניכם תמותו לאט" הוסיף גמד אחר; האחרים נדו ושלחו מבטים מהירים זה בזה. לרגע, שב והתעורר בטריסטיין היסוס.

מאוחר, מאוחד מדי לסגת, הרהר, שלח את ידו לאמתחתו, והניח אבן קטן וירוקה בתוך אצבעותיו המאוסות של הגמד. הלה שרק, בוחן את התשורה בהתפעלות; חבריו שבו והתלחשו. המחיר שנדרש היה שוד לשמו, וטריסטיין שילם יותר מהנדרש.

התועלת עשויה להיות רבה מאד, הרהר, כאשר הובלו אל בין הלפידים המרצדים. הם עם עתיק שיודע הרבה... אולי גם כמה פרטים מועילים על זיגורד חסר המוח. הפטישים רעמו סביבם, בעודם מובלים בין מסדרונות ומדרגות אבן מתפתלות; ניצוצות לוהטים ניתזו מקירות ותנורים עצומים, ומפוחים שרקו, פולטים תמרות קיטור לוהט. מסביב, הפסיקו אי-אלו את עבודתם, מגביהים איזמלים ומלטשות ובוהים בשני הזרים המובלים אל תוך משכנם.

"האם עמו של דוואלין עודו מוכר שכיות חמדה?" שאל בקול חלקלק "בטוחני שהמלך הצעיר של לוכלאן אינו..."

"לא מן הסוג שתוכל להרשות לעצמך, זר" החזיר שהוביל אותם, והשמיע דבר-מה הדומה לצחוק. "איננו סוחרים עם הכלב הצעיר המולך בהיכל הארוך. הוא אינו ראוי למלאכת-ידינו, והמחירים שהוא מציע הינם השפלה לשמה, גם כאשר הוא טורח לשלם. בני עמך עוללו לנו עוולות גדולות, אף בלא שהשוטה הזה יוסף על החשבון".

טריסטיין זקר את גבותיו.

"רבים מיושבי איניש-גלורי סבורים, ממש כמותכם, כי זיגורד הצעיר אינו ראוי לאמון. הוא ואנשיו אינם בני-עמי, אלא פראים מצחינים ועוטי פרוות שאינם מוכשרים לדבר מלבד מלחמה וביזה" הגמד העיף בו מבט מהיר; דבר-מה בעיניו הכהות רמז לטריסטיין כי משחקו עולה יפה. "בתילים המפוארים של איניש גלורי, זכו האומנים והחרשים מאז ומעולם לכבוד גדול, ותשלום נדיב על עמלם".

הגמד לא ענה, אלא שב והחיש צעד; פעם נוספת, נדמה היה לטריסטיין שמלוויהם מתייעצים ביניהם.

קלעתי למטרה. עיניו שבו ותהו, סוקרות כבשן גדול בעת שחלפו על פניו; זוהר כסוף עדין עלה מתוכו, מדגדג את ישותו של טריסטיין.

"אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך, מק-רויך", לחשה רוואנה אל תוך אוזנו.

"לא פחות מתמיד, ותודה ששאלת, יקירתי. בסופו של דבר, לא נזקקנו ללחש ההגנה מחיצים שרקחת".

רוואנה גיחכה.

"הגנה מחיצים? אתה שוטה. לא יכולתי לבלום עשרה כלי יריה של גמדים בבת אחת, אפילו אם רציתי" אמרה, מנמיכה את קולה עוד יותר "את הכישוף הטלתי עליך, להפוך אותך ל... מעט יותר משכנע מהרגיל". טריסטיין יכול היה לחוש בחיוך הנצחון שהתפשט על פניה. "באמת האמנת שהצלחת להפיס את דעתם רק בעזרת ה... שנינות המדהימה שלך?"

טריסטיין העלה ארשת נבזית על פניו.

"מדוע שלא אאמין? השנינות המדהימה שלי נחלה הצלחה יפה איתך, אם את זוכרת".

"תשתוק מק-רויך". שרביטה של רוואנה דקר קלות את גבו "אני מציעה לך ברצינות שתשתוק".

"אמרו לך שאת יפה מתמיד כאשר את כועסת?"

"מנוול".

 

דלת שחורה חרקה ונפתחה, חושפת טרקלין קטן ועגול; קירות כהים ומגולפים נישאו מעליהם, מספרים עלילות עתיקות: גמדים מחשלים שיריונות ופנינים מכושפות; גמדים לוחמים באנשים או טואטה דה-דנאן העוטים קסדות קרניים על ראשם; ומלך גמדים יושב על כסף מלכותו ומחזיק טבעת נוצצת, שביעות רצון מרושעת נסוכה על פניו המפוסלים.

"כאן אתם תחכו. יש בשר וכד יין על השולחן ההוא, שם". הפטיר הגמד, מצביע לעבר מרכז האולם.

טריסטיין שלף מטבע נוצצת, משתעשע בה בין אצבעותיו.

"האם תואיל להעביר את ה... מסר הקטן שלי למנהיגכם?" שאל, זוקר את גבותיו.

מבטו של הגמד עבר מן המטבע לטריסטיין, וחוזר חלילה.

"יתכן שכך אעשה" הפטיר, ובלא לשלוח יד אל הזהב, סב על עקבותיו; חבריו באו אחריו. ברגע הבא, נסגרה הדלת ב"קנאק" עמום מאחוריהם.

"מצוין, עכשיו אנחנו נתונים לחסדיהם" מלמלה רוואנה. ברגע הבא, מלמלה דבר-מה ונפנתה מעליו, פוסעת אל פאתי החדר.

ידה נעה במהירות, מתווה צורה מורכבת בשרביטה; אדים התמרו והתעבו מעל פניה, מזליפים מים חמים ומבושמים על צווארה ולחייה.

טריסטיין השליך לעברה מבט, וחייך; במטושטש, יכול היה לדמיין את גופה, בלא הגלימות העבות; את שערה החום-כהה, נופל חופשי וכבד על כתפיה הצרות... המחשבה שבה וגירתה אותו, במעט.

יש דברים חשובים יותר. הרהר, מנסה לארוג במהירות את תוכניותיו. הגור הטיפש הרגיז גם אותם, זה ברור. כיצד אוכל לנצל את העניין הזה בדרך הטובה ביותר? יין טוב יעזור לי לחשוב... אם הוא אינו מורעל, כמובן. הוסיף, סוקר את הכד שעל השולחן; זה ההביל והפיץ ריח חזק ומתוק, כמחומם כל העת בידי להבה נסתרת.

"ה... ההתגנדרות הזו שאת עסוקה בה תקח עוד הרבה זמן, יקירתי? אנחנו צריכים לדבר".

"לא, אנחנו לא".

מעניין כמה זמן היא תחזיק כך. הנערה היתה בת שמונה-עשרה בסך הכל; עודנה ילדה, אולי אף לפי מושגיהם המוזרים של בני האדם. פנים וגוף של אשה, אבל ילדה בכל זאת.

"אני מתכוון לשאת ולתת עם הגמדים האלו, ואני זקוק לעזרתך", אמר, רוכן ומתרכז בזהירות בכד; האדים זרמו החוצה, מלטפים את פניו. לא נראה לי שהוא מורעל. אין סימן לזה. הרהר, ופשט את אצבעותיו.

"עצור, אדון גדול,,, עצצצורררר!"

טריסטיין קפא על מקומו. הקול המוזר הדהד בתוך אוזניו, גורם לו להביט סביב; אלא שמלבד רוואנה, היה האולם הקטן ריק.

האם אני הוזה? טריסטיין צמצם את גבותיו. לא היתה זו הפעם הראשונה, בה לחשו המחשבות באוזניו באורח כזה, דוחקות בו להמשיך הלאה, אלא שכעת, היה הקול הזר ומוזר ברור, ברור בהרבה.

"מי אתה?" שאל בקול נמוך.

"זזזזז.... הגעת הרחק, אדון, ובחרת היטב. קרוב, כה קרוב לפרס..." זמזמו המילים בתוך ראשו. "אולם הם יבגדו בך, התולעים הקטנות והרעות, כן... אל תגע בכד".

"ומי אתה?" שב טריסטיין ושאל, חשש מתגנב לליבו. "האם אתה... רצית שנגיע לכאן?"

"מרלין! מה קורה לך עכשיו, מק-רויך? אם מי אתה מדבר?"

טריסטיין טלטל את ראשו בפראות.

"את... שומעת משהו?"

"רק פטישים ומפוחים רחוקים. מה עקץ אותך?"

טריסטיין חשק את שפתיו; במאוחר, חש בפחד מתעצם בליבו; מישהו יודע את צעדיו... מישהו שולח אצבעות אל תוך-תוכו...

"אני בסדר, אבל... אולי משהו לא בסדר בחדר הזה. הכד והכן שלו נראים קצת מוזרים. את יכולה לבדוק?"

עיניה הבהירות של רוואנה זעו, עוברות מפניו אל הכד הגדול והחם, וחוזר חלילה.

"אני אנסה, זוז אחורה"

טריסטיין ציית, ורוואנה הניפה את שרביטה; בוהק קלוש הבהיק, כאשר הניעה אותו, מתווה שני מעגלים שלובים בתוך האוויר החם.

"תמשיך לא להקשיב למילה שאני אומרת, מק-רויך. תמשיך ונראה להיכן תגיע. סיקרילאסיום אוריס קונסיליס!

לרגע, הבהיק הכד באור ירוק בהיר, בוהק ופושט אל תוך הכן השולחן הכבד; אחר, נשמע קול רחש; האבן נאנחה וחרקה; האור הירוק התפשט במהירות, מתווה קוים דקים לאורך השולחן ומרצפות הגרניט סביבו.

"אחורה, קפוץ אחורה!"

שרצים... שרצים קטנים ונאלחים. אני עוד אלמד אותם...

הכל ארע בעת ובעונה אחת; הזינוק לאחור; הרעם האדיר שהדהד סביבם, בעוד השולחן והרצפה סביבו שוקעים ונעלמים; בתוך שבריר השניה, לא נותר ממרכז האולם דבר, מלבד בור גדול ואפל.

ידו של טריסטיין התהדקה על ניצב החרב, שולפת אותה מהנדן.

"אם הם חושבים שיפטרו ממני בדרך הזו, הם..."

 

ק-נ-א-א-א-א-ק-ק-ק-ק. דבר-מה גדול צווח והסתובב בתוך הקיר מאחוריו; ובטרם הספיק טריסטיין להשלים את איומיו, נמלא האוויר בקיטור לוהט; הצחנה הציפה את נחיריו, כאשר אחז בו המשב האדיר, עוקר את רגליו מהקרקע ומטיל אותו קדימה... ולמטה.

למטה-מטה-מטה... טריסטיין הסתחרר, משתעל וחסר אונים; קולה של רוואנה הדהד מאי-שם, זועק מילות כשפים. האמנם הואטה הנפילה? נדמה היה לו כי כך הם הדברים, אולם האפלה הקיפה אותו, שואבת את נשימתו מבין שפתיו... ואז, בום; טריסטיין נאנק, כאשר נחבט בדבר-מה נוקשה. לרגע, נותר שרוע בפישוט זרועות, חרבו חסרת התועלת מוטלת לצידו.

"לומוס!"

צללים גדולים נעקרו ונסו לקרן זווית; עודו מטושטש וכואב, הצליח טריסטיין לראות מעט מהסובב אותו; מערה עצומה ושחורה, מלאה בסורגי מתכת קודרים; אי-שם, בסמוך, הדיפו חרירים ברצפה עשן ירוק וסמיך, משני צדדיו של שולחן אבן ארור... טריסטיין לא רצה לדעת, מה היה קורה לו נפל עם אותו שולחן, ושאף ולו שמץ מן התועבה אל תוך ראותיו. לחישות ארסיות חרחרו מאי-שם, וקול גבוה ענה, הרחק-הרחק מעל ראשם.

אט-אט, שבו אליו כוחותיו, והוא התרומם על ברכיו, ומשם התנודד בכבדות על רגליו; כוח רצונו אפף את החרב, מורה לה להמריא אל תוך ידו. רוואנה הגביה את שרביטה, סוקרת את הסורגים והתקרה; שלד אומלל השיב לה מבט מזוגג מאחד התאים האפלים, תלוי בזרועותיו משרשרת פלדה; גולגלות מרוסקות, מתפוררות למחצה, הציצו מתוך ערמה של קש רקוב. טריסטיין יכול היה להבחין בשרידיו של זקן צהובים, מדלדל מאחת מהן.

"משא ומתן מוצלח מאד, אני רואה, הנסיך האגדי מק-רויך" רשפה רוואנה לעברו. "מכאן ואילך, אתה תקשיב לכל מה שאני אומרת, אחרת..."

טריסטיין הניף את חרבו, פניו סמוקים מכעס.

"הם ישלמו על זה, אני נשבע לך. כשאני אשים יד על אחד הזחלנים המרופשים ההם..."

"הדבר היחיד שאנו עושים, זה מוצאים דרך להמלט מכאן" החזירה רוואנה, קופצת את ידה החופשית לארגוף. "גם כך אנו.... סילנציו!"

קרן אור מהירה פלחה את האוויר; העורב... או שמא היה זה שרץ מכונף אחר? נעצר מעל אחד הסורגים, טופח בכנפיו הכבדות כשהוא פותח וסוגר את מקורו בזעם; אלא שלא עלה בידו להשמיע קול.

"איננו רוצים שתספר לחבריך הגמדים שאנו לא מחוסלים לגמרי, הא?" לגלגה רוואנה, תרה את התאים בחיפוש אחר דרך מוצא.

"היחיד שמחוסל זה הוא".

הגאווה הפצועה פעפעה בישותו, מפעילה את שריריו במהירות הבזק; קשתו של טריסטיין אבדה אי-כה בחשיכה... אולם סכין ההטלה נשלף ופלח את האוויר באחת; סיפוק קטן ומרושע פעם בישותו, כאשר החליק היצור המכונף וקרס בכבדות מטה, מותיר פס ארוך ומדמם על גבי האבנים. ראשון מרבים; החרב הזו תשתה דם גמדים הלילה.

"היכן העליה למעלה?"

"אני מחפשת, אם לא שמת לב. האם אתה מוכן סוף-סוף לשתוק ולתת לי..."

"מאחורי הזזזזקיף שבקיר ההוא, אלופי" הקול המוזר שב והדהד בראשו של טריסטיין, ברור וחד מאי-פעם "להזזזיז אותו".

טריסטיין זינק קדימה; לא, אין לא כל כוונה להפוך לשוליה של הנערה הזו. הקול הזה הציל אותו בעבר, יהא אשר יהא, הוא... ידו ננעלה על האבן ומשכה.

"זזזזהירות!"

טריסטיין נאנק והשליך עצמו לקרקע ברגע האחרון; הלהב שבקע מן הקיר נע במהירות, נוהם באוויר החשוך מעליו. כמו בתשובה, תקעה קרן רחוקה, עכורה; קרן נוספת ענתה, וקירות האבן השיבו הד.

"אתה מתעקש להרוג את שנינו, נכון?"

"ידעתי שמלכודת בזזזזויה לא תעצור נסיך אמיתי, כן... אתה קרוב לפרס, קרוב, קרוב..."

"לא, לחלץ אותנו" החזיר טריסטיין, מחווה בחרבו אל הבקע שנפער בקיר. "אחרי, ילדה".

בלא לחכות לתשובה, הזדקף וזינק קדימה, מקפיד לשמור על ראשו בגובה נמוך; אחר, הסתער במעלה מסדרון קטן וצר; עמודי אבן גבוהים נסוגו לעברים, מפנים את מקומם לחדר קטן ומעוגל, שתקרתו קעורה בגובה רב; מים, זרזיפים של מים, זלגו לאיטם במורד קירות הגרניט ונקוו על הרצפה.

"יש חרך קטן, גבוה למעלה" אמר טריסטיין כמאליו, "אני חש את משב האוויר הקר שבא ממנו".

אלא שמבטו נמשך, כמאליו, לא אל אותה ישועה אפשרית, גבוה מעל ראשו, אלא אל מרכז החדר; אור ירקרק נגה סביב, זוהר על ארבעה עמודים מעוטרים ועל תגליף גדול על הקיר הנגדי, שצורתו כצורת עץ ענק, שלהבות מלחכות את שורשיו וטירות ניצבות על ענפיו העצומים; הרונות שנחרטו באבן היו רבות, כשם שהיו חסרות פשר; טריסטיין לא הכיר ולו שמץ מכתב הכשפים של לוכלאן. תחת זאת, התמקדה ישותה, כל-כולה, בכלוב הגדול שריחף בינות לעמודי האבן, מול התגליף האדיר וביצור הכלוא בתוכו.

הלה הבחין בבואו מיד, ורפרף בכנפיו; היה זה זבוב עצום, שגונו כחלחל וגודלו כגודל כלבלב. עיניים אדומות כאש יקדו בראשו, סוקרות את טריסטיין בעניין גלוי.

"באת לחלץ אותי, אדון נדיב?" זמזם היצור, שב ומרפרף בכנפיו. "גיבורים גדולים כמותך נחלצו מאזזז ומעולם לעזזזרתם של חסרי הישע, הו כן".

הקול המתקתק מילא את ישותו של טריסטיין, גורם לו לרצות להנהן כמאליו. אלא שחרף זאת, מצא די כח כדי למשוך בכתפיו.

"אולי, אולם באורח אישי, אני מעדיף עלמות יפות על זבובים".

הבוהק על הסורגים יקד, ירוק ועז.

הם מכושפים, מכושפים בקסם חזק מאד. איזה משחק הוא זה?

"מי אתה?" שאל קולה של רוואנה. הנערה נעמדה לצידו, פניה חשדניות ושרביטה שלוף ומכוון אל הכלוב.

"אנוכי? בזזזזז.... יצור אומלל וחסר ישע, שנכלא על לא-עוול בכפו, הו כן. חכם זקן ומרושע...וכעת, הושלכתי לכאן, כמחיר פעוט, לשמש צעצוע לעדה של גמדים מנוולים. יצורים חסרי לב, מתעללים ומאכילים אותי בקליפות ובשר רקוב".

רוואנה עיוותה את פניה.

"ואני חשבתי, שהדבר הולם את עקרונות התזונה הזבובית" החזירה, ושלחה בטריסטיין מבט תקיף.

"מק-רויך, היצור הזה אינו מוצא חן בעיני, והזמן דוחק. אתה שומע את ההדים? הם יורדים אחרינו, ויהיו כאן עוד רגע. אני חושבת שאני יכולה לחלץ אותנו, דרך החריץ ההוא בתקרה. תן לי את ידך!".

"מה איתו?"

"הוא שקרן ונוטף רשע. אין לנו מספיק צרות, גם בלא רמש מכושף שמזמזם אחרינו?"

הזבוב הפליט זמזום ארוך, נרגז, טופח בכנפיו הבוהקות; זהרורים כחולים ניתזו סביב, מתעופפים מבין הסורגים המבהיקים.

"את עלמה אכזזזרית. אכזזזזזרית וכפויות טובה, כן!" רשף לעברה; ברגע הבא, נרגע די הצורך בכדי לשוב ולדבר בקול מתקתק.

"אני יודע מהיכן באתם, היכן את למדת כישופים, כן" השיב "האם לא לימדו אותיך מורייך החכמים, כי לא כל היפה הינו טוב, ולא כל עלוב המראה הינו רע בהכרח? האמת היא בוגדנית ומטעה לא פעם, כמעט כ..."

"כמעט כמותך?"

"אני יודע סודות רבים, אלופי. סודות עתיקים שיהיו לך לעזזזזר רב. לא תוכל לפתוח את הכלוב כאן, באפלת הגמדים ממנה הוא יונק עוצמה. בחוץ..."

טריסטיין התלבט; יתכן ורוואנה צודקת, אולם הזבוב הזה ... דבריו היו כה הגיוניים, כה מתקבלים על הדעת...

"סודות, הא?" רוואנה משכה בכתפיה, והעיפה מבט נפחד על הדרך ממנה באו. "אולי אתה יודע, במקרה, כיצד משמידים את רפאיו של אדון האופל?"

הזבוב רחש.

"ילדי האפלה, מוצצי הזזזזכרונות... אולי, אם תחלצו אותי ממאורת הגמדים הזו".

"אני בטוחה. טריסטיין, היצור הזה מבחיל ושקרן, ו..."

ההד הפך לרעם; הלמות של עשרות מגפיים כבדות; קרן נוספת תקעה, קולה מהדהד מהמקום אליו נפלו, דקות ספורות קודם לכן. מקהלת קולות פרועים ענתה; בלא להבין מילה משפתם, ידע טריסטיין כי הם מלאים בזעם; הם חמקו מהמלכודת וגילו... גילו אוצר, דבר-מה שאסור היה לאיש לגלותו.

אולם אני גיליתי... החיוך המטורף שב והתפשט על פניו. "בואו ונראה למה אתם מסוגלים, בלא מלכודות וגלגלים, רמשים!" צעק, והעמודים הזוהרים השיבו הד.

החרב התבהקה בידו. רוואנה צעקה, מסתררת במהירות ולופתת אותו בפרק הזרוע.

"הם רבים, רבים מדי, שוטה! וינגארדיום לביוסה!"

יד השרביט של הנערה הונפה מעלה, אור בוהק בקצה; ברגע הבא, חש טריסטיין כיצד שבות רגליו ונעקרות ממקומן.

"תחזיר את השיפוד לנדן... מרלין, גברבר מטומטם! הם רבים מדי!"

חיצים שרקו סביב, נחבטים בתגליף הגדול וניתזים ממנו. הגמדים באו והסתערו; מבעד לחשכה, יכול היה טריסטיין להבחין בקסדות חשוכות, גרזינים וחניתות. הוא יכול היה להרוג תריסרים מהם, הוא יכול היה...

"אלוף גדול! אדון!!!!"

רגליו הלכו ורחקו מהקרקע; הגמדים צעקו וגידפו בקולי-קולות. לא נותרה לטריסטיין אלא שניה אחת בכדי להכריע - וכך עשה. נושף בפראות, הטה את כובד משקלו, נע הצידה ומטלטל כמטוטלת. ידו נשלחה, אל תוך הירוק הבוהק... עוד פסע... והתהדקה מסביב לסורגי הכלוב.

הרעם האדיר הושלך סביב, מחריש את אוזניו; הכאב... האור הירוק לחשש וחרך את ידו, מכה אותו בכאבי תופת,כאילו הוא עולה באש. הגמדים צרחו ויללו,; רוואנה גידפה, ושילחה הבזקים מסמאי-עיניים על עבר רובאי-הקשת.

ואז התערפל הכל; טריסטיין חש כיצד הוא נמשך מעלה, מעלה-מעלה-מעלה; אבנים רעמו; עץ יבב וחרק. והכאב... אוי, הכאב...

 

 

* * *

 

טריסטיין נאנח ופתח באיטיות את עיניו.

בוהק אדמדם... הבוהק היה הדבר הראשון בו הבחין; בוהק עדין של שחר, זוהר על מרבד השלג הצחור. כף ידו השמאלית הלמה בכאב, גורמת לו לחשוק שיניים. טריסטיין נאבק להתנער, והביא אותה לנגד עיניו; אי-מי טיפל בה, בעודו מחוסר הכרה; אולם חתך, חתך שחור ומכוער סימן אותה לכל אורכה, במקום בו לפתה את המתכת הבוהקת.

"הצלחתי ל... הביא אותו?"

"כן, בהחלט" אמרה רוואנה מעל ראשו. הזעם המשעשע והמוכר כל-כך גרם לשפתיו להתעוות בחיוך.

"כל הכבוד לך, 'אלופי', מרלין, כמה שאתה טיפש!" רתחה הנערה; דמותה נגלתה מולו, פתיתי השלג הדקים והאור הרך קורנים על גלימותיה התכולות, ומרצדים על סיכת הנשר שבצווארון גלימתה. "הוא שיקר. היצור הנאלח שיקר. גם כאן, באור השמש, הלחש שסוגר את הכלוב חזק... חזק יותר מכשפים עתיקים שראיתי בהוגוורטס. אני לשלוש אם הוא אינו משקר גם בכל..."

"בזזז... לא שיקרתי, לא ממש" זמזם הקול המתקתק בסמוך. טריסטיין התיישב בכבדות, מנער את השלג מגלימתו והביט ביצור המוזר. הזבוב רחש בכלובו; ניכר היה בו, כי הוא משועשע למדי. "אפלת הגמדים חיזזזזקה אותו, כן. אבל גם בשמש הוא עדיין חזזזק, ובני אדם הם מכשפים חלשים כל-כך... אבל התשובה נמצאת בהיכל הארוך של זזזזזיגורד. אם במקרה אתם הולכים לשם..."

"אנחנו משאירים אותו כאן".

"הגמדים יחזרו עם רדת החשיכה, והם עלולים להרוג אותו", מצא טריסטיין את עצמו אומר.

"הו, אני כולי דמעות".

טריסטיין פרץ בצחוק, חרף הכאב.

"די להיות כה רעה, יקירתי הקטנה. אולי את... אויי... כועסת על העובדה, כי חברנו המזמזם לא נשבה בקסמייך הנשיים".

"לא, הוא נמשך אליך. כמו שזבובים נמשכים תמיד ל..."

"אלים!" מיהר טריסטיין לקטוע את דבריה. היצור הכחלחל רפרף בכלובו, עוקב אחר הדברים ברוב-עניין. הוא חכם מאד, אין ספק. תאמר הילדונת מה שתאמר, בלעדיו היינו מתים עכשיו, או כבולים בשלשלאות. אין ספק, הוא יודע הרבה... טריסטיין הזדקף באיטיות, וזקר את סנטרו. הוא נכשל פעם אחת, אולם הפעם...הפעם יצליח להשיג את שלו; או לפחות ינסה כמיטב יכולתו.

"אינך רומזת לי שאת... מפחדת מזבובים?" שאל במתק-קול.

לרגע, עמדה רוואנה מולו, מבטה עובר ממנו לזבוב הכלוא, וחוזר חלילה. אחר, בעטה בגוש שלג, ונפנתה מהם והלאה.

"אתה.... אוי, גברים!"

טריסטיין המשיך לצחוק, מתעלם מן הכאב ככל שאך יכול; נדמה היה לו, כי הרמש הערמומי מצטרף לצחוקו, מזמזם בעונג מאחורי סורגי כלובו.

הו, המסע הזו עומד להיות מרתק, ציין טריסטיין בינו לבינו. בכך אין ספק.