היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

מאגנס

 

 

אלים, זה פשוט... לא יאמן!

מעברן האחר של יריעות החממה, יבבה רוח צולפנית בין צמרות שחורות, ופתיתי שלג דקיקים הסתחררו באפלה. ואילו כאן... מרגע בו נסגרה הדלת מאחוריה, נעלם הלילה החורפי כלא היה; אוויר חמים ומתוק אפף את חושיה, כאילו הורחפה בעדינות אל תוך אמבט מבושם; והצמחים... לרגע ארוך, לא יכלה מאגנס לעשות דבר, מלבד לבהות בעיניים קרועות לרווחה.
מאז עזבה את הגן הארמון המכושף בתל בריילית', לא ראתה מאגנס מחזה המתקרב לזה: גבעולים סגולים ואציליים של טלליות סערה, מרצדים בסגול עמוק מעל עליהם הקורנים של נרקיסי איזמרגד; פרחי לשם הבזיקו באודם בהיר מתוך הערוגות, כעומדים להתלקח בלהבות בכל רגע; עיריות מכושפות ופרחי צל כהים פעמו בעדינות, ממלאים את האוויר בניחוח צלול ומתוק. ומעל כולם, פרשה טללית הירח האדירה את עליה הכסופים-חיוורים. דומה... כה דומה לצמח האהוב שזרח מול חלונה.

זה כל-כך... כל-דכך...

ים הגוונים והריחות הציף את ישותה, והזכרונות קלחו מאליהם: ילדה קטנה מקרטעת בגן, מלטפת עלי כותרת בעיניים בורקות, ומצווה על הגננים לגלות לה את שמו של כל אחד מהפרחים המכושפים; וכאשר גדלה יותר - שעות מתוקות בין הערוגות והכדים; מאגנס נטלה פקעות באצבעות עדינות וכישפה אותן לגדול ולעשות כרצונה. כמה שמחה ביום הולדתה העשירי, כאשר העניק לה אבא זרע כסוף ומאורך, שלא רבים כמותו נותרו ממזרח לים הגדול.

אלא, שכל אותם תענוגות עדינים נשללו ממנה, כאשר נקרעה מהבית; בני האדם, גסים וכהי-מוח כתמיד, לא יכלו להבין אלא את חלקיה הפשוטים ביותר של תורת הצמחים המכושפים... ודיארמונד היה גרוע כמעט כמותם.

 

חושקת שפתיים, טלטלה מאגנס את ראשה ונאבקה לחשוב בבהירות. עיניה נעו, עוקבות בזהירות אחרי פרופסור לונגבוטום.

הוא שונה מהאחרים, הו כן... ממש כפי שהוא האויב המסוכן ביותר של אמא. מה הוא זומם עכשיו?

אלא שנוויל לונגבוטום לא מיהר לפתוח בדברים; במשך רגעים ארוכים, נדמה היה שכח כליל מנוכחותה של מאגנס במשרדו. תחת זאת, חלף באיטיות בין העציצים והערוגות, בוחן אותם בעיניים בורקות; מלטף באהבה עלים, מכשף גבעול בתנועת שרביט עדינה, ומפזר דשן אדום ומוזר, שסוג שמאגנס לא ראתה מעודה.

הוא... מוזר. אלמלא נולד בצידו הלא נכון של הערפל, היתה מאגנס יכולה להשבע כי הוא דרואיד; אחד מאלו שהיה זוכה למקום של כבוד בשולחנו של כל אחד ממלכי איניש גלורי.

"נכון שהם מקסימים?" הדהד קולו, בוקע מתחת לעליה הרחבים של טללית הירח.

"הו כן, אדוני".

מבטה של מאגנס נע מן העלים הזוהרים אל פניו העגלגלים של הפרופסור, וחוזר חלילה. הניחוח המתוק זרם אל ישותה, מעלה את זכרם של דמדומי שחר קורנים מבעד לחלונות חדרה הישן, וקולה החרישי והמתוק של נגינת נבל עולה מבין עלים מרשרשים.

"לא שיערתי כי טלליות ירח גדלות בעולם ש... מצידו הזה של הערפל" אמרה בקול שקט מאד.

חיוכו של פרופסור לונגבוטום התרחב.

"עד לפני כמה שנים, באמת לא היו" אמרה, מעט סומק מתגנב אל לחייו. "אני, אה... הצלחתי להכליא טללית כסף וולשית נדירה עם טללית סערה, וגם קצת דשן פיוניות לא הזיק. חוץ מזה, היא חייבת תערובת לאנטאדריום וקשקשי סלמנדה כתושים כדי לגדול, ולתוך זה..."

"מוזגים טיפה אחת של תמצית צל-ליל", השלימה מאגנס כמאליה, שבה לבהות בעלים הגדולים והכסופים. אבא ואמא היו גאים בה כל-כך, כאשר גילתה את הסוד בכוחות עצמה... אי-אז, לפני שהחשיך העולם. נדמה היה למאגנס, כי מאה שנים חלפו מאז.

הירח נגלה אט-אט מבין העננים, משלח קרניים זוהרות מבעד לחלונות; הו, כמה היתה רוצה טללית כזו שתהיה שלה, בלב מעגל של פטריות זוהרות; היא היתה רוקדת ומסתחררת באור הירח, חופשיה ו...

עיניו של נוויל נטשו את הצמחים, פונות סוף-סוף לעברה.

זהירות, מאגנס. הפחד שב  והתמר בליבה, דוחק את החיוך הגאה. הוא גילה עד כמה את אוהבת צמחים מכושפים, בגלל זה הביא אותך לכאן. לטמון לך מלכודת, לדאוג שלא תעמדי על המשמר, אבל... לוך הגדול! לראות שוב טללית ירח זוהרת... לרגע, הרהרה מאגנס כי הדבר מצדיק את הסיכון. כאשר החלו עלי הטללית שגידלה מול חלונה לזהור, התחנן דיארמונד בפניה כי תכתוש עבורו תמצית מהעלים, שאין כמוה לכישוף חניתות קטלניות. כך, סיפר אחיה בהתלהבות, נעשה בעבור אי-אלו גיבורים קדומים. אלא שמאגנס אך גיחכה בבוז; הדבר האחרון שעלה על דעתה היה להקריב יופי גדול כל-כך, בכדי שאחיה יוכל להניח את ידו על צעצוע טיפשי. רק אמא זכתה למתנה שכזו; בעבורה בלבד, קטפה מאגנס עלה קטן, וכישפה אותו בזהירות לסיכה קטנה ונוצצת.

אמא. שפתיה של מאגנס התהדקו נוכח התזכורת. אם לונגבוטום הזה זומם משהו מרושע נגדה, אצטרך למצוא דרך להרוג אותו... איכשהו.

המחשבה לא מלאה את מאגנס באושר; זה מסוכן, מסוכן מאד. ומה יקרה לכל הפרחים הנפלאים האלו, אחר-כך; זה יהיה חבל.

פרופסור לונגבוטום שב לשתיקתו, בוחן אותה במבט מתלבט, כמעט נבוך. מאגנס נדרכה.

"האם יותר לי לשאול מדוע קראת לי לכאן, אדוני?" שאלה, קולה עדין וקר.

המבוכה בפנים העגולות גברה, שפתיו של פרופסור לונגבוטום רעדו קלות; הסומק בלחייו העמיק.

"כן, כמובן העלמה מק-רויך, קודם כל, אה... אני משער שתשמחי לדעת שה... חיבור שלך על עשרה שימושים קסומים בתפרחת לוע-הארי קיבל קס"מ, בהחלט".

קולו של ראש בית גריפינדור היה איטי ומאומץ, כאילו הוא נאבק על כל מילה ומילה. "זה... זה יהיה חבל נורא אם לא תקחי תורת הצמחים מוגבר בשנה הבאה. אני אפילו חושב ש... לא הייתי מתפלא אם היית משתלטת על חלק מהחומר הזה גם השנה".

משום שהוא נועד לבני אדם טפשים. לא הייתי מתפלאת אם הייתי משתלטת עליו בגיל עשר. מאגנס הסוותה בקפידה את חיוך הבוז שהחל לבצבץ על פניה. אם רצתה משהו באמת ובתמים, היתה זו רשות להכנס לחממה הנעולה הזו, ולטפל בכל הצמחים הנפלאים האלו. לו רק היה זה מורה אחר, ולא הוא...

"ההצעה מחמיאה לי מאד, אדוני. אולם יהיה עלי לשקול זאת בכובד ראש" השיבה במתק-קול.

הוא בוודאי רוצה לקרב אותי אליו, כדי שיוכל לפקוח עלי עין, או גרוע מזה, הרהרה, מזכירה לעצמה לכתוב על כך לאמא מהר ככל האפשר; אלא שבעוד מחשבה  זו מרצדת בראשה, נראה לונגבוטום כמי שהשתחרר סוף-סוף מהיסוסיו.

"עכשיו תקשיבי בבקשה, מאגנס" אמר, קרב לעברה באיטיות; משהו התקשח בפניו, גורם לה להרתע צעד אחד לאחור. יד גדולה, מוכתמת בדשן ריחני, הונחה על כתפה, מעבירה בה רעד.

"את... ילדה  נחמדה מאד, ובדרך כלל אני  לא עושה דברים כאלו, כלומר... לערב אותך במשהו שהוא לא באשמתך. אבל עכשיו כבר אין ברירה, פשוט אין" קולו נחלש בהדרגה, ונדמה היה למאגנס כי אנחה חרישית נפלטה משפתיו.

"מאגנס, אני יודע שאת כותבת לאמא שלך, ואני רוצה שתעבירי הודעה דחופה" פניו התקשחו עוד יותר, הופכים לכמעט מפחידים. "היו לנו הסכם, לי ולאמא שלך. אבל עכשיו היא מחזיקה בשבי ידידה טובה מאד שלי. היא חייבת לשחרר אותה מיד, אחרת ההסכם מבוטל. זה מאד-מאד חשוב".

מאגנס זקרה את סנטרה ביהירות, ונחלצה מאחיזתו. כעת, היה הכל ברור; לונגבוטום לא הביא אותה לכאן, אלא כדי להשתמש בה כשליחה פשוטה. נדמה היה, כי כל הבושם העדין נעלם מהאוויר; רק הרוח יבבה ברשעות בחוץ, לועגת לזעמה של מאגנס.

זה כל מה שהוא רצה. הרהרה. לנצל אותי... הוא אויב של אמא, ואויב שלי. זה כל מה שיהיה אי-פעם.

"כרצונך, אדוני" ענתה, קולה קר כפתיתים הלבנים מחוץ לחממה. "האם זה הכל?"

נוויל ניצב מולה, ולרגע ארוך הביט בה בלא לומר מאומה; נדמה היה לה, כי מעט צער הסתמן בעיניו... או למצער, כך רצה כי תחשוב.

"כן מאגנס, זה הכל".

"תודה לך, אדוני".

ידה של מאגנס נשלחה אל הדלת, ומשכה באיטיות את הידית. חלאה דו-פרצופית. הלוואי ואמא תהרוג אותך. לא אכפת לי בכלל, אני...

"מק-ר...מאגנס, אל תזוזי!"

הפחד התפרץ במהירות, מתפוצץ בתוך ישותה. מאגנס קפאה במקומה, לא נזקקת כלל ועיקר לקריאת האזהרה של נוויל. באותו הרף-רגע, לא היה ביכולתה להציב רגל מחוץ לחממה, אף בעבור כל הזהב שבתילי איניש גלורי. לכאורה, היה השביל ריק; רק ענפים שחורים חורקים ונאנחים ברוח. לכאורה... מאגנס היתה מוכנה להשבע כי דבר-מה פלח אותה  במבטו, מרושע ושפל כמו...

"לומוס!"

נוויל זינק קדימה; ידו האחת לפתה את כתפה של מאגנס, הודפת אותה אל תוך החממה. ידו האחרת הניפה את השרביט במהירות מסחררת. פרץ אור בוהק קרן, קורע את העלטה ומגרש את הצללים לכל עבר; ברק רחוק ענה, מבזיק גבוה מעל מגדליה של הוגוורטס. נוויל עשה צעד נוסף קדימה, שערו הארוך והכהה מתבדר סביב פניו.

אלא שהאור לא חשף דבר, מלבד כתמי שלג נמסים על עלי המשוכה. קיר החממה שמנגד היה כהה ונטוש, מלבד קיסוסים מתנועעים ברוח. הפחד החד התפוגג כלא היה, ומאגנס שבה וזקרה את סנטרה בבוז. בוודאי רק אשליה... אולי התפרצות אנרגיה קסומה שהשתחררה מתוך האדמה, ואני לא צריכה בכלל את ההגנה והחסדים שלו. היא נסיכה, שבה והזכירה לעצמה; בתם של מלך אדיר ושל הקוסמת האמיצה והקטלנית ביותר בשני העולמות.

"אין כאן איש" אמרה, ומשכה בכתפיה. "עלי לחזור למועדון של סלית'רין, אדוני".

באומרה זו, פנתה והחלה ללכת; אלא שקולו של נוויל עצר בעדה.

"עוד... עוד דבר אחד קטן, העלמה מק-רויך".

"אדוני?"

"כשקללת צל מוטלת על צמח, המנגינה הסודית שלו משתנה. יותר נכון - מתהפכת. נכון שאני צודק?"

דמה של מאגנס קפא בעורקיה. אלים, הוא יודע לשמוע את הצלילים האלו, והוא יודע... הוא יודע...

"אני..."

ידיו התהדקו על כתפיה מאחור, לופתות אותה כצבת; מאגנס יכלה לחוש את נשימתו הכבדה, וידעה כי הוא בוחן אותה; ממש כפי שנהגה היא לבחון עכבר לכוד, רגע לפני שמחצה אותו.
"את יודעת מה יכולתי לעשות עכשיו, מאגנס" אמר הוא, קולו עמום באורח מוזר "אבל... זה יעציב אותי. את תלמידה טובה, ו... אפילו הצמחים שלי אוהבים אותך; אני הרגשתי את זה, כשהיית בחממה"

מאגנס כבשה את עיניה בקרקע. אמא לא תתן לו לפגוע בי. הוא יודע ש...

"זה היה בשביל לאוקונדרה. היא מנסה לסחוט את אחי. היא..."

 פרופסור לונגבוטום נאנח.

"במקרה הזה, היית צריכה לבוא אלי. הייתי מטפל בזה".

"אתה, אחרי כל מה שאמא שלי..."

"זה ביני לבינה" השיב לונגבוטום בפשטות "אף אחד לא צריך להענש בגלל מה שעשו ההורים שלו, אף אחד. אבל את..." אחיזתו התהדקה, גורמת לה להפליט אנקת כאב "את תשבעי לי עכשיו, בכבודך ובאלים של אביך, שלעולם, לעולם לא תשעשעי יותר בלגרום כאב למישהו אחר. לעולם!"

ידיו נצמדו לכתפה, הופכות אותה ומאלצות אותה להביט בו; פניו העגולים של הפרופסור היו מלוהטים, ונשימתו התרססה בכבדות בין שפתיו, הולמת שוב ושוב בפניה. לחלוחית מוזרה, מטרידה, הסתמנה בזוית עיניו. מאגנס ידעה כי היא לכודה; כמו עכבר, כמו זבוב קטן שהסתבך ברשת...

"אני נשבעת" לחשה, וכבשה את מבטה בקרקע. "אני נוקבת ב..."

 

"לונגבוטום".

הקול הקר והמלגלג הקפיץ את שניהם ממקומם. נוויל שב ושלף את שרביטו, אולם הדמות שבקעה מן האפלה לא היתה יצור שלא מהעולם הזה. תחת זאת, מצאה עצמה מאגנס מביטה בפניו הצהבהבים של פרופסור סנייפ. הלה צעד לעברם, סוקר אותם בעיניו השחורות והקרות. החיוך הידעני על שפתיו לא נשא חן בעיני מאגנס; כלל וכלל לא.

"זה... זה לא זמן טוב עכשיו, פרופסור סנייפ. אנחנו באמצע שיחה".

"צר לי מאד, לונגבוטום, אולם חוששני שאין לי ברירה אחרת. אלמלא ידעתי היטב את המצב לאשורו, הייתי משוכנע כי אתה מטפל ב... בעיות הקטנות בבית שלך היטב כל-כך, עד שנותר בידך פנאי להתערב בענייני בית סלית'רין. מה גם" הוסיף, החיוך הלעגני על שפתיו הדקות מתרחב "אם לא הייתי מכיר טוב מדי את מימדי ה... קסם האישי שלך, הייתי מקדבל רושם שגוי מאד על הפגישה הזו שלכם".

מאגנס נסוגה שני צעדים לאחור. האם היתה זו יד הגורל, שמנעה ממנה לשאת את השבועה?

"העלמה מק-רויך" צלף קולו של סנייפ באוזניה "בפעם הבאה שאתפוס אותך מחוץ למגורי סלית'רין בשעה כזו, תזכי לעונש שלא תשכחי במהרה".

"אני בקשתי ממנה לבוא, פרופסור סנייפ".

"כמה חבל. כעת לטירה, ומיד" זיק אפל ניצת בעיניו של סנייפ "חוששני שהמשך ה... ערב הרומנטי שלך יאלץ לחכות, לונגבוטום. יש כמה עניינים שאינם סובלים דיחוי. מדוע את עדיין כאן, מק-רויך?"

 

מפוחדת ומאוכזבת, גנזה מאגנס את הרעיון לצותת; אי-כה, לא היתה בטוחה כי עיניו הבוחנות של סנייפ יחמיצו אותה לזמן-רב, גם אם תלבש את צורת האנימאגוס ותתגנב כצל בין הגזעים.

אולי... עברת די והותר, ללילה אחד, ואני חייבת, חייבת לכתוב לאמא ולגלות לה הכל, הרהרה, והחישה צעדיה; דמויותיהם של שני המורים דעכו ונעלמו בעלטה, אי-שם מאחורי גבה.