היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

אנדרומדה

 

 

"האורחים נכנסו אל מפתח המעבר, ליידי בלק. הם יהיו כאן בתוך דקה".

אנדרומדה הנהנה, מזכה את מלקולם הורנבלאואר במבט קצר. הנער, שרק לפני מחצית השנה היה עדיין תלמיד בהוגוורטס, זקר את סנטרו, בולע בעיניים נוצצים את הראי הגדול שהחל להבהב מול פניהם; אורן העמום של מנורות הארד המכושפות ריצד על גוני הירוק והכסף של גלימתו כאשר זע ממקומו, ונעמד בקומה זקופה לצד החפץ המכושף. ~האם הוא יהיר במיוחד היום, או פשוט מתרגש?~ הרהרה אנדרומדה. ~ככל הנראה, שניהם...~

אנדרומדה הבליעה אנחה, ושלחה יד לסלק קווצת שער אפורה מעל מצחה; מלקולם הצעיר היה שקוע כולו, בוודאי, במה שיאמר לו אביו כאשר יראה אותו בפעם הראשונה כשהוא עוטה את הגלימות והתואר שהעניקה לו בל. לאנדרומדה, לעומתו, היתה שקועה כל-כולה בהרהורים אחרים, מאושרים פחות. בלאטריקס הטילה עליה לקדם את פני האורחים וללוות אותם אל הטרקלין הגדול של המצודה - ורצוי יהיה, לעשות זאת כהלכה.

~לעג הגורל~. הרהרה, מעקמת את שפתותיה. אי-שם בעבר, לפני למעלה מיובל שנים, תיעבה הילדה אנדרומדה בכל ליבה את האורחים ההדורים, הערמומיים והמסוכנים שהזדמנו לעיתים קרובות לאחוזתו של אלפארד בלק. יותר מכל, תיעבה את העמדת הפנים... אותו משחק מאוס, שאחותה הצעירה אהבה כל-כך. אפילו כעת, בעוד הראי המכושף מתחיל להבזיק ולהחליף צבעים מולה, יכולה היתה אנדרומדה לזכור הכל, כאילו התרחשו הדברים לפני שבוע בלבד.

"אוי באמת, סיסי, המלמלה הזו לוחצת כל-כך..." התאוננה, מביטה ביאוש בבגד הבהיר וההדוק  "אני פשוט לא מבינה איך את יכולה להתרגש מהגועל הזה - ועוד להתגנדר במשך שעות רק בגלל שהמאלפויים והלסטריינג'ים טורחים לכבד אותנו בנוכחותם המפוקפקת. הם נחשים ארסיים כולם, ואפילו אמא יודעת את זה. אבא אמר בעצמו אתמול..."

נרקיסה שלחה בה מבט מלגלג, ושבה להתאפר.

"מתרגשת? אני?" גיחכה, בלא לזכות את אחותה במבט נוסף. תחת זאת, סקרה בקפידה את המחשוף המרומז שעטתה, ואת שרשראות הכסף שזהרו על הבד העדין. לאחר רגע, החלה להעביר את שרביטה בקפידה לאורך קפלים סוררים.

"אין קשר בין זה  לבין עונג" שיקרה בלא ניד עפעף, והחלה לסרק את מפל המחלפות הזהוב, בו קנאה אנדרומדה כל-כך. "אבל עלינו לשחק את המשחק כראוי... כמו שעושה ליידי ומכשפה אמיתית, להבדיל מ... בלאטריקס מסויימת מאד, ששוב נעלמה לה להיכנשהו. אתן שתיכן פשוט בלתי-נסבלות, לפעמים. מה תעשי אחרי שתתחתני, ויהיה עלייך לנהל בית ולקבל אורחים מכובדים משל עצמך?"

אגרופיה של אנדרומדה הצעירה נקמצו בזעם אין-אונים.

"אז אולי... אולי אני אתחתן עם מישהו, שאצלו בבית לא ישרצו נחשים".

נרקיסה פרצה בצחוק מלגלג... אולם אנדרומדה עמדה בדברתה, שנתיים לאחר מכן... והנה, גלגל הגורלות שב והתהפך, והיא עומדת לה כאן, גלימות הדורות עם הגריפון של בית בלק האצילי ועתיק היומין על גופה, וחיוך מזוייף על פניה.

~נימפדורה שלך כלואה, ומה את עושה?~ האור הקורן מהראי המכושף גבר, מגרש את הצללים לקרן-זווית, ובוהק על שטיחי הקיר. ~עומדת כמו גולם, בכדי לפטפט עם אנשים מתועבים, ולקבל את הברכות הצבועות והמאוסות שלהם~.

"אני מקווה בשבילך, אמא, שאת מצליחה להנות מהקשקוש הימי-ביניימי המטורלל הזה" הטיחה בה נימפדורה, לפני שעות ספורות. ~אבל אני ניסיתי... יכולתי לשחרר אותה, אילו רק היתה מואילה בטובה למחול על הכבוד המטופש שלה ולהשבע...~

ברקים בהירים הציפו את החדר, כאשר החלו הדמויות לבקוע בזו אחר זו מתוך הראי; כמה מן האורחים חייכו ופלטו ברכות חיוורות; אחרים לא הסתירו את תמהונם, בוהים בעיניים חשדניות באבני המצודה הקודרת שהקיפו אותם. בלאטריקס הזמינה אליה מבחר מראשי המשפחות העתיקות - שרידי המשפחות העתיקות, ליתר  דיוק, ואף מאלו, נענתה פחות ממחצית. המשפחות העתיקות ורבות העוצמה אשר הלכו עם לורד וולדמורט ירדו מגדולתן, רוסקו כמעט עד ליסוד. חבורת האורחים הדלילה לא הכילה בקרבה מאלפויים, לסטריינג'ים, ושאר השמות שהגו הוריה ברצינות כאשר חיפשו שידוך הולם עבור בנותיהן.

תחת זאת, מצאה אנדרומדה את עצמה מברכת את קנוט לורנהייל מאוֹלְדְמוּר, גבר גדול בעל זקן כהה ופרוע, וגבות סבוכות ועבותות לא פחות,  שהטיבו להעיד על אדונן: פרא מסוכן וחם-מזג, שאבותיו בודדו את משפחתו הגדולה מהעולם - אי-שם בין הגבעות הנידחות והקשות לגישה של איי פארו עוטי הערפל. ג'רולד סאמרפל ודונלביין הורנבלאואר, היו אוכלי מוות זוטרים בנעוריהם, אבל עמדו להם השכל והמזל להמלט ברגע האחרון, ולהסגיר את עצמם למסדר עוף החול ביחד עם דראקו מאלפוי. מר הורנבלאואר פטר את ברכתה של אנדרומדה בניד-ראש צונן, וחש להאזין לסיפוריו מלאי ההתלהבות של בנו.

~כמה טפיחות שרביט על הכתף, ותואר חסר תוכן לילד שחצן... מחיר מספיק לקנות את בני הורנבלאואר~. נרקיסה היתה וודאי מכנה זאת 'מחיר נמוך לסחורה גרועה'. כל עולם הקוסמים ידע, כי בני הורנבלאואר מרוששים כמעט לחלוטין, ומחזיקים בידיהם עוצמה שוות-ערך לזו של לשלוש ממוצע. ~מאומה, מלבד שם מפואר, והרבה, הרבה מאד אוויר חם~.

"הו, אנדי! איזה עונג לשוב ולפגוש אותך, יקירה!"

אנדרומדה הסתובבה, נדרכת מיד נוכח הקול המתקתק והמוכר; מסאלינה הייבנסיל היתה ידידת הילדות הקרובה ביותר של נרקיסה, ונצר לשושלת שלחמה מלחמה אכזרית בבני לורנהייל, אי-שם בתקופת מלחמת השושנים. אנדרומדה זיהתה אותה מייד: אותו שער מסולסל בגוני הזהב הכהה, אותן עיניים ירוקות מלגלגות ומלאות חיים... ~ועדיין ערמומית ומסוכנת כמו צפע, ומשתמשת בקסמי נעורים חזקים, אין ספק~. רק במבט בוחן יותר, ניתן היה להבחין בקמטים דקים סביב עיניה של מסאלינה, ובמעט אפרורית שהתגנבה אל תוך הזהב המתנוצץ של מחלפותיה. על גופה הדקיק, עטתה גלימות בהירות, עשויות מהקטיפה המשובחת ביותר; סמלי בית הייבנסיל, כתר וכנפיים זהובות מסביב לשושן האדום של לנקסטר, הבהיקו וריצדו באור יקרות עם כל צעד מצעדיה.

"איזו הפתעה נעימה, אחרי כל השנים הארוכות האלו!" שבה והצהירה, אוחזת בידה של אנדרומדה ומנשקת אותה בקלילות על הלחי.

"האם אנחנו צריכים לחכות עוד הרבה, לפני שאחותך תואיל בטובה לפגוש אותנו?!" נהם קנוט לורנהייל, מזכה את מסאלינה הייבנסיל במבט רצחני. שבע-מאות לא ציננו בהרבה את השנאה העתיקה בין שתי המשפחות, ככל הנראה.

"הסעודה שעורכת אחותי לכבודכם תערך באולם הגדול, מר לורנהייל" השיבה אנדרומדה בזהירות.

"לורד אולדמור, אם לא אכפת לך" נהם זה, סומק מכוער מציף את פניו. "בני בלק... מואילים בטובם להעניק לי ראיון... איזה כבוד. חושבים את עצמם..." קנוט הוסיף לרטון אל תוך זקנו, אולם פסע בכבדות אל תוך קמרון הדלתות הגדול והלאה. מסאלינה גיחכה, עודה אוחזת בהפגנתיות בפרק ידה של אנדרומדה.

"הו, אל תקחי את הרטנן הסמוק הזה ללב, יקירה" אמרה "כל עוד אולדמור הזקן נוהם כמו דוב ומפגין נימוסים של דוב, הרי זה סימן בדוק שהכל כשורה. הו, כמה צר שנרקיסה המסכנה איננה כאן, לחגוג איתנו את האיחוד הזה..."

"כ... כמובן" גמגמה אנדרומדה, חשה לחלוחית מצטברת בזווית עיניה. ~נרקיסה... סיסי המסכנה, היא היתה צריכה לעמוד כאן במקומי, ולשחק את המשחק שאהבה כל-כך... לא הגיע לה למות בודדה, קורבן לבעל מנוול ובן חסר לב. אני הייתי צריכה להיות רחוקה מכאן, ללוות את נימפדורה הביתה. מרלין! מדוע, מדוע היא היתה חייבת להיות עקשנית כל-כך?~

אנדרומדה נאבקה לשלוט ברגשותיה, ולהמשיך לפזר ברכות וחיוכים, בעודה מכוונת את האורחים משם והלאה. הזקיפים סרו מן הדרך, ניצבים זקופים וגאים כפסלים משני הצדדים. בלאטריקס בחרה את כולם, עד לאחרון, מקרב הטואטה-דה-דנאן שבאו עם הנסיך מק-קוֹנָכְט, ולא בכדי; מלבד, יכלה לסמוך אך על מעטים בלבד. אלא שאנדרומדה מצאה עצמה תוהה, ולא בפעם הראשונה, אודות מניעיו האמיתיים של הנסיך השתקן וקפוא-הפנים, אשר הופיע עם אנשיו מתוך הערפל בכדי להשבע אמונים לבלאטריקס... ~לא, לא לבלאטריקס~, שבה והזכירה לעצמה. ~לאידיין מק-רויך, השניה לשמה, מלכת תל בריילית' - ולה בלבד~. שמה האנושי של אידיין, כמו גם אחותה האנושית, היו כאיין וכאפס בעיניו.

"אנו חייבות להפגש בקרוב, בארבע עיניים, לשתות כוסית של יין-לוטוס ולהעלות זכרונות" קולה של מסאלינה הוסיף להכאיב לאוזניה של אנדרומדה, בעת שצעדו במעלה המסדרון.

"אני משתוקקת לזה בכל מאודי" החזירה אנדרומדה, מותחת חיוך מזוייף על פניה... עוד אחד לאוסף. ~בערך כמו לבלות ערב רומנטי במאורתה של זנבקרנית הונגרית~.

"והו! טרם הצגתי בפנייך את בתי הצעירה והאהובה... אלף סליחות!"

אלכסנדרה הייבנסיל נראתה כהעתק צעיר ומבוייש קמעה של אמה; בת גילו של מלקולם הורנבלאואר, או מבוגרת ממנו בשנה לכל היותר. זו קדה בחינניות, מסלקת תלתל זהוב וסורר ממצחה.

"שמעתי עלייך רבות, ליידי אנדרומדה. אמא אומרת שהיית אמיצה מאד".

~ומדוע אני מוכנה להמר על כל זהבם של הגובלינים מגרינגוטס שאמא אמרה עוד כמה וכמה דברים אודותי?~

"אמך אוהבת להחניף לי יתר על המידה, ליידי הייבנסיל הצעירה" החזירה ברכות, מלכנסת מבט מהיר לעבר מסאלינה. ~מה הן זוממות? מדוע היתה בל חייבת להזמין לכאן את כל להקת העכבישים הזו, שתכרוך מסביבנו קורים ותגרור אותנו בחזרה אל העבר?~

 

"אין לנו אנשים, אנדי" אמרה אחותה שבוע קודם לכן, כאשר עמדו שתיהן על החומה הגבוהה שמעל למבצר, משקיפות על הצמרות הכהות מתערסלות בערפל מן העבר השני... ים של צמרות, עמקים והרים שלא הופיעו בשום מפה מוגלגית. "כל שיש לי כאן הוא קומץ נערים צעירים וירוקים, וחבורת הטינופות של אייברי. רק קומץ הטואטה דה-דנאן מתל-קונכט יחזיקו מעמד למשך יותר מדקות ספורות כאשר יבואו הם מתוך החשיכה" אמרה, רעד קל חולף בקומתה הגבוהה. מבטה של בלאטריקס התערפל, בוהה בכתמי הדמדומים על הפסגות הרחוקות. "והם יבואו בקרוב... אני חשה את זה".

~קומץ נערים צעירים...~ מבטה של אנדרומדה תעה לעבר מלקולם הורנבלאואר, שהוסיף להתגאות ולספר לאביו בפרטי-פרטים אודות הכבוד שנפל בחלקו.

"היא השביעה אותי בעצמה, הליידי בלאטריקס" אמר, עיניו נוצצות "הלוואי שכל הבוצדמים והטינופת מהוגוורטס היו רואים את זה, ואוכלים את עצמם מקנאה..."

~עם החבורה הזו מאחורינו, אבדנו~. הרהרה. ~אם בכלל יטרחו להצטרף אלינו...~ מן המעט ששמעה, פקפקה אנדרומדה אף בזאת. וולדמורט הקסים את אנשיו, הבטיח גדולות ונצורות, ובו-בעת הטיל אימת מוות. לאחותה לא היה דבר להבטיחו... מלבד סיפור אגדה עתיק ומצמרר, והבטחה לקרב נואש ועקוב מדם מול יצורים, שאף העתיקים והחכמים בקוסמים הטילו ספק בקיומם.

לרגע, חשה אנדרומדה דחף עז להפנות את גבה לכולם, ולרוץ מהר ככל יכולתה במעלה מדרגות האבן המתעקלות, עד שתגיע אל החומה הגבוהה ותעמוד שם לבדה, לגמרי לבדה - מלבד הרוח הקפואה הנוהמת ונושכת את העור, ורשרוש הצמרות המרוחק מן העבר האחר. אייברי והחלאות שלו שנאו את החומה; כל אימת שהוטלה עליהם משמרת, היו רוטנים ומצטנפים בעמדותיהם. אנדרומדה, לעומתם, אהבה את התצפית הגבוהה בכל ליבה, קודרת ומטילת אימה ככל שתהיה. שם למעלה, היו לונדון וכל הזכרונות צל רחוק בלבד... אפילו טד היקר שלה; ואילו האויב העתיק ושאר דבריה של בל היו מוחשיים וחזקים בהרבה, מעניקים לה את הכח להמשיך ולהיות עם אחותה... ולהמשיך ולהיות בלק.

לזה נועדנו, היתה משננת לעצמה בלא קול, בעודה צועדת על האבנים הקרות. ~הדם העתיק וכל היתר... לא כדי לשבת באחוזות מתקלפות, ללהג שם על זכויות יתר ולשרוף שמות מתוך שטיחים דוהים~. אם כאלו היו פני הדברים, היתה אנדרומדה בת בלק טובה יותר מהאחרים... במיוחד מאמו הזקנה והבלתי-נסבלת של סיריוס. אולם, כיצד יכולה היתה להסביר זאת לנימפדורה, שהשתטתה לצאת להתקפת התאבדות שכזו? אנדרומדה העדיפה שלא לחשוב אודות מה שהיה מתרחש, אלמלא עצרו הטואטה דה-דנאן את אייברי הבן, ברגע האחרון ממש.

הבשורות על נימפדורה הקפיצו את אנדרומדה ממיטתה באמצע הלילה, גורמות לה לרוץ כמטורפת אל חדריה של אחותה בכדי להתחנן בפניה. במשך רגע ארוך, לא אמרה בלאטריקס דבר אלא אך ניצבה גבוהה וחיוורת, עיניה הירוקות נוצצות.

"אייברי יקבל את שלו על האות המטופש ששלח, ועל כל היתר" אמרה לבסוף, קולה שקט מאד "אבל ה... בת הזו שלך, בחרה לה זמן גרוע מאד להופיע כאן, אנדי. זמן גרוע מאד... אלמלא היתה יקרה לך כל-כך, הייתי צולה את הטיפשה הארורה הזו. חי לוך!" הוסיפה, אש מסוכנת מבהיקה בעיניה.

~אני חייבת, חייבת לחלץ אותה מכאן... איכשהו, לפני שיהיה מאוחר מדי~. בלאטריקס, לאחר תחנונים רבים, היתה מוכנה לשחררה מן השבי, אולם אך ורק בתמורה לנדר בלתי ניתן להפרה שתשא נימפדורה בפניה - שלא להניף לעולם שרביט כנגדה, וכנגד בית בלק. אלא שנימפדורה סירבה בכל תוקף. אנדרומדה דיברה אל ליבה במשך שעה ארוכה, לשווא; נימפדורה אך התכרבלה בין הצללים של תאה, שולחת באמה מבט מאשים. עיניה הכהות, דומות כל-כך לעיניו של טד, ננעצו באנדרומדה כסכינים.

"אם את רוצה לעזור לי, אמא" ריססה מבין שיניה "אז תעזרי לי להעלם מחור הביוב הזה, ואחר כך להחזיר את אחותך המטורללת לאזקבאן, לשם היא שייכת. כמה פעמים כבר הספיקה דודה בלה היקרה להעיף את האות האפל מעל בתים בוערים, אמא?"

"אפילו לא פעם אחת נימפדורה... מאז חזרה מאירלנד. עלייך להקשיב לי ולהיות מציאותית, מרלין יודע ש..."

נימפדורה הפליטה נשיפת זעם.

"איך יכולת, אמא? איך יכולת לדרוך ככה על זכרו של סיריוס ו... של רמוס?" דמעה בודדת זלגה לאורך לחיה. "את... כדאי שאת תחליטי סוף-סוף, אם את שייכת לקהילת הקוסמים של המאה העשרים-ואחת, או לעולם הרפאים ההזוי הזה של ימי הביניים, ביחד עם אחותך וכל שאר הבלקים הארורים ועתיקי היומין. אם כך, לכי ואל תחזרי, טוב? תאמרי לאחותך, שבפעם הבאה שתרצה להודיע לי משהו, שתואיל בטובה לשלוח אוכל מוות אחר; פשוט ככה".

בנקודה זו, איבדה אנדרומדה את סבלנותה והתפרצה; היא עצמה התקשתה להבין, מניין צצו כל הדברים שהטיחה; היא היתה טובה עבור בתה היקרה, כל עוד נשארה במטבח, לבשל ולסדר את התיק המבולגן שלה. כל עוד לא היתה היא עצמה, בצללים. תמיד בצללים..."

נימפדורה לא ענתה, אלא אך לפתה את ברכיה בידיה, כובשת את מבטה בקרקע. אנדרומדה ידעה, כי היא נאבקת בבכי העולה בגרונה... נימפדורה כלאה הכל בפנים, מאז שהיתה קטנה. כך היה אחרי שהלך סיריוס... וגרוע מכך, לאחר שהאש לקחה ממנה את רמוס. אנדרומדה רעדה; באותו רגע, רצתה כל-כך לרוץ ולחבק את הילדה הקטנה שלה, כפי שהיתה עושה בימים החשוכים ההם, של המלחמה הראשונה... להבטיח לה, שהכל יסתדר על הצד הטוב. אולם לא; הילדה הקטנה היתה כעת אשה גדולה, תהום נפרשה ביניהן... והלילה, הלילה הגדול והאפל יורד.

 

"ליידי אנדרומדה, לכבוד הוא לי".

אנדרומדה גלגלה את עיניה בחוסר אמון; יתרת האורחים כבר היתה בדרכה לטרקלין, מותירה אותה לרגע לחלק הוראות לזקיפים מאחור... כאשר הופיע אורח נוסף, צץ לבדו מתוך המראה המעתמעמת.

"ה... לורד המילטון" גמגמה אנדרומדה, עודה מתקשה להאמין למראה עיניה. "לכבוד הוא לנו".

~מדוע הוא כאן? לא ידעתי ש... בל העזה להזמין אותו...~ המחשבות התרוצצו במהירות בתוך ראשה. ~האם לא היתה זו היא בכבודה ובעצמה, שהרגה את בנו הבכור בקרב אחד על אחד?~ אנדרומדה לא היתה בטוחה; בעצם, סביר להניח שהיה זה דווקא רודולפוס, שגבר על ההילאי הצעיר והמית אותו. ובכל זאת... אנדרומדה נדרכה כולה, כל חושיה מנבאים רעות.

המוגלגים של בריטניה הכירו את וולפריק הזקן, בלא ספק, בתור חבר נכבד בבית הלורדים - בטרם בוטל המוסד הזה, לפני כעשור שנים. בעבור הקוסמים, היה הלורד הזקן נצר רב עוצמה למשפחה עתיקה ועשירה כקורח; היו שלחשו, כי הוא מסוגל לקרוא מחשבות במבטו, או לכל הפחות להטיל כישוף של ביאור הכרה כמעט בלא להניע את שפתיו. כעת, ניצב זה מול אנדרומדה, בוחן אותה בדממה בעיני פלדה חודרות; צעיר אך במעט מאביה ואמה המנוחים, אך עודו ניצב גבוה ומקרין עוצמה, על זקנו הקצר והמטופח, ואדרת צובל שחורה ומהודרת עטויה מעל גלימתו הכחולה. שני בנים הרוגים, אכזבות אין-ספור ואחוזה ריקה ומלאת צללים לא הצליחו להכניע אותו; לא למראית עין, לפחות.

~מסוכן... מסוכן יותר ממסאלינה הייבנסיל, עד כמה שהדבר יתכן בכלל~.

"לא העזתי לקוות כי תחלוק לנו את הכבוד, אדוני הלורד" שבה ואמרה, מחווה בנימוס לעבר הטרקלין.

המילטון הזקן זקר גבה דקה, לבנה.

"מזה זמן ארוך השתוקקתי לנכוח בארוע חברתי של ה... מעמד שלנו, ליידי בלק" חיוכו היה יבש "מה גם שמצאתי את הארוע הנוכחי... מסקרן. אחותך שובה לבבות, כך שמעתי".

"אתה מחמיא לה מאד, הלורד" החזירה אנדרומדה, חשה עצמה קטנה ונבוכה נוכח המבט החודר. "האם יותר לי לשאול לשלומך ושלום משפחתך?"

וולפריק המילטון השתהה לרגע, בטרם ענה.

"סביר, כפי שאפשר לצפות, הליידי. מרדית' שלי נשואה באושר, ואת בני הצעיר ווילפריד הבאתי איתי. ראוי, לדעתי, כי ילמד מעט גם על... סוג העניינים הזה" אנדרומדה חשה, כיצד פולח המבט את ישותה, ונאבקה בדממה להסגר בפניו. "נכדי, בריאן הצעיר, גדל להיות גבר לתפארת... דומה כל-כך לאביו המנוח" הרוזן הבליע אנחה, מעביר יד על שעון החול הכסוף שנרקם על גלימתו. "שמחתי מאד לשמוע, כי הוא ואחיינך דיארמונד הפכו לידידים בלב ובנפש. נפלא לראות, כיצד מרפאים הצעירים את פצעי העבר, הלא כן?" הוסיף, אולם עיניו לא חייכו ביחד עם פיו.

~מעניין... אולי באת לכאן, כי אין לך אפשרויות אחרות, הוד-מעלתו-היודע-כל?~ הרהרה אנדרומדה, נפנית מעליו בחיוך מעושה בכדי לפתוח בשיחת נימוס אחרת, בעוד האורחים זורמים באיטיות לטרקלין ומתחילים לתפוס את מקומותיהם. ~מרדית' שלך נשואה באושר, הרחק ממך ומהטירה שלך... הבן שנותר לך הוא הולל מטומטם, שמחזיק יפה-יפה בנכד שלך - כך שאם תנשל אותו מהירושה או תסרב לשלם את חובות ההימורים שלו תוכל - במקרה הטוב - להוריש את הרכוש המשפחתי לגמדון הבית שלך. אז איזה משחק אתה משחק עכשיו, הלורד?~

 

השולחן העגול במרכז הטרקלין כבר התמלא כמעצמו בשפעת מתאבנים, ואדים ערבים מילאו את החלל האפלולי; שלושה גמדוני בית התרוצצו כמטורפים בין הקנדלברות הדולקות לכסאה המוגבה של בלאטריקס; שתי פיוניות איריות ריחפו למעלה, מצייצות בהתרגשות ומיישרות קמטים אחרונים בנס הגדול והמפואר שנתלה מאחורי הכס: הגריפון של בית בלק והסלמנדר הסגול של מק-רויך נארגו בו יחדיו, שניהם על רקע ירוק כים. מאחורי המושבים האחרים, כושפו שטיחי הקיר בכדי שיראו מגוון סמלים ישנים ובלים מזוקן: הערבה הבוכיה של אולדמור, משתופפת בזעם לעבר לעבר הכנפיים והורד האדום של הייבנסיל; קרן המלחמה הגדולה של הורנבלאואר... אולם עיניה של אנדרומדה נמשכו כמרותקות לשעון הכחול הכסוף והפשוט על רקע כחול. ~'עבר, הווה ולנצח'... האם לא זאת האימרה העתיקה של המשפחה הזו?~ הלורד הזקן נראה כמי שמצדיק אותה בכל איבר מאבריו.

~'נהנית מהמשחקים ההזויים האלו בימי הביניים, אמא?'~ קולה של נימפדורה שב והדהד במוחה, בעוד האורחים תופסים את מקומם, והנסיך מק-קונכט מכריז על בואה של המלכה אידיין לבית מק-רויך, השניה לשמה, מלכת תל בריילית'. הנסיך עצמו ניצב לפני הכס, עוטה שיריון וגלימה פשוטים; חרף הפצרותיה של בלאטריקס, סירב הלה בכל תוקף לשבת במקום כבוד לימינה.

"שמרי את הכבוד הזה לאורחים שאת רוצה לקנות את אמונם, מלכתי" החזיר בקול שרמז כי אין מקום לויכוח "ואל נא תבזבזי אותו על כאלו אשר נשבעו לך אמונים זה מכבר". אנדרומדה, מצידה, חשדה כי סיבות אחרות הניעו את נסיך הטואטה דה-דנאן. שמא לא היה מוכן, בשום פנים ואופן, לשבת ולהסב לשולחן אחד עם בני אדם? נאמנה של אידיין, ושלה בלבד - כזה היה מאז הופעתו הפתאומית מתוך ערפל, נושא בשורות מחרידות על פומורי משתוללים ותילים בוערים.

"רבותי וגבירותי, ראשי המשפחות העתיקות והנכבדות של עולם הקוסמים" הדהד קולה הצלול של אחותה, מנער את אנדרומדה מהרהוריה "אני מברכת אותם, ומודה לכולם על הכבוד שהענקתם לי. ברוכים תהיו תחת צל קורתי".

ואכן, בלאטריקס בכבודה ובעצמה נכנסה לאולם ברוב פאר והדר; שערה השחור והסמיך נפל בגלים חשוכים על כתפיה החיוורות, מעוטר בנזר כסוף ועדין. ירוק וכסף נצצו בשמלתה, בעודה פוסעת קדימה, ומצווה על אחד הגביעים להתעופף מהשולחן אל בין אצבעותיה. ~היורשת של סלית'רין... או שמא של לורד וולדמורט?~ דברי הלעג של נימפדורה סירבו להרפות מראשה. לצידה, שמעה אנדרומדה את נשימותיו המהירות של מלקולם הורנבלאואר הצעיר, ניצב לצד הקיר בגלימות באותו גוון עצמו, ובשרביט בוהק אחוז בשתי ידיו. בלא להביט לעברו, ידעה אנדרומדה כי עיניו המהופנטות רואות את אחותה, ואותה בלבד.

הקרואים, לעומת זאת, נראו כנפעמים הרבה פחות.

מסאלינה צחקה בעליזות, מרחיפה גביע לידה ומרימה אותו ברוב-מהומה, מצהירה כי עליה להיות הראשונה שתרים כוס, לחיי ידידתה הותיקה והיקרה מבית בלק. ג'רולד סאמרפל גיחך, מסובב את גביעו במהירות בין אצבעותיו.

"אוה, איזה תואר חדש ויפה מצאת לעצמך, בלה. אני דווקא אהבתי את הקודם... 'הנאמנה ביותר', אם זכרוני אינו מטעה אותי. בטוחני, כי אדון האופל היה מוריק מקנאה בקברו, לו ידע שנמצאה לו יורשת.... ראויה כל-כך".

אנדרומדה, מצידה, חשה רצון עז לשגר את הקללה הנבזית ביותר שזכרה בפרצופו הזחוך של אותו מנוול. לרגע, בהקו עיניה של בלאטריקס באור מסוכן, כאילו אותה מחשבה עצמה חלפה בדעתה. במשנהו, נרגעה והעלתה חיוך דק ומלגלג על שפתיה.

"כל עוד יואיל בטובו להשאר ולהרקב שם, הרי שהצבע שילבש אינו מעניין אותי יתר על המידה" החזירה; גל של התלחשויות עלה מסביב, ואילו אנדרומדה נדרכה. להרף-רגע, נדמה היה לה כי עווית מוזרה הרעידה את אחותה, ואצבעותיה נעו לגעת בפרק ידה הימנית.

~מרלין... מה אני עושה כאן בכלל? אולי נימפדורה בכל-זאת צודקת. אני...~  בעיניו רוחה, יכלה לראות את אחותן הצעירה ניצבת בעלטה, מתבוננת בהן בעיני רפאים, ומקריאה בקול חרישי מן הספרים האהובים עליה.

~"והנה, במקום השר האפל תמשול מלכה. ואנוכי לא אהיה אפלה, אהיה יפה ונוראת הוד, כבוקר וכלילה! אהיה נוראה כסופה וכברק!  והכל... הכל יאהבו אותי וימך ליבם!"~

ובעוד אנדרומדה נאבקת לשמור על מסכת החיוך על פניה, הורמו גביעים נוספים, משלחים לאוויר האולם בליל גדול של ברכות והתנצחויות. רק הרוזן המילטון ישב זקוף במקומו, מרים את כוסו ולוגם ממנה בלא להפטיר הגה. רגע לאחר מכן, היה זה זעמו הפרוע של קנוט לורנהייל המזוקן, שהתפרץ כסופה וכברק. פטפוטיה החוזרים ונשנים של מסאלינה הייבנסיל על 'ידידתה הטובה משכבר הימים' עברו ככל הנראה את הגבול. צלצול מאיים הדהד, כאשר השליך את גביעו והטיח אותו ברצפה.

"בניגוד לכמה מן היצורים ששורצים כאן, אני קוסם ישר" נהם, עיניו רושפות ולחייו סמוקות כאש "לכן, אני אדבר ישר ולעניין. הייתי מוכן לשתות לחיי המארחת - אבל לי ולקלאן שלי אין שום מלכה ושום אדון, וגם לא יהיו... ופחות מכולם, אדון מבית בלק, פשו!" לורנהייל נפנה וירק הצידה. "אנחנו עתיקים יותר ממכם, אנחנו היינו כאן לפני שהנורמנים זוללי-הטינופת חצו את הים, כאשר הדרואידים עוד היו..."

לרגע, דימתה אנדרומדה לראות זיק של עניין ניצת בעיניו של הנסיך מק-קונכט. מלקולם הורנבלאואר התנשף ועשה צעד מאיים קדימה, ממלמל דבר-מה על כבודה של הגבירה הנעלה. מסאלינה, לעומתו, פרצה בצחוק גבוה ולעגני.

"על העתיקות הרבה אין חולק, לורנהייל. בטוחני שאפילו המוגל צ'רלס דרווין לקח זאת לתשומת ליבו, לפני שכתב את רשימותיו המלומדות" קנוט השליך לעברה מבט רצחני, הגם שאנדרומדה תמהה, עד כמה עלה בידו להבין את משמעות הדברים. ברגע הבא, שב ונפנה אל בלאטריקס, עושה צעד אחד לעברה.

"ואני אומר לך כאן ולפני כולם, ישר ולעניין" הוסיף "אם יש לך רעיונות למלוך עלינו, כדאי שתשכחי מהם. היה לנו מספיק מאדונים ושאר טיפוסים מנופחים שחושבים את עצמם. חמישה מהקלאן שלנו הלכו להלחם בשביל האדון המחורבן ההוא שלך, ואף אחד מהם לא חזר; אף אחד!"

יתרת הקרואים השתתקו, מבטם תועה לסירוגין בין הפרא הזועם מאיי פארו לבין בלאטריקס.

"ארור יהיה, אני אומר!" רעם קולו, והקירות הכהים החזירו הד "ארור הוא, ארור האות האפל, וארורים כל הכלבים המטורפים שלו, שהביאו עלינו את השלטון המחורבן של הקארתנים והויזלים!"

בלאטריקס ניצבה מנגד, קפואה כפסל שיש. נדמה היה, כי היא מתלבטת בכל מאדה האם לעשות את אשר היה עושה אדונה הקודם באותו מצב - לשלוח את המורד החצוף בהבזק ירוק אל רצפת האולם... או גרוע מזה. אולם אחותה של אנדרומה לא נראתה כמי שעומדת לעשות זאת... לא כרגע, בכל אופן.

"לא כינסתי אותכם כאן בכדי להעלות זכרונות על אודות..." קולה התעמעם והואט, ונדמה היה כי נאבקת עם כל מילה "על אודות... טום רידל" פעם נוספת, נדמה היה כי עווית של כאב חולפת בה. "כינסתי אותכם כאן, בכדי לדון בעניינים חדשים ודוחקים יותר, כפי שיודע כל מי שעיין באיגרות ששלחתי. בטוחני כי אם כיבדת אותנו בנוכחותך, לורד אולדמור, לא עשית זאת אך ורק בכדי להטיח בי עלבונות בתוך ביתי. או שמא אני טועה?" הוסיפה, עיניה שבות ונדלקות באש מסוכנת.

"או שמא, ישנם בתים מסויימים ועתיקים מאד, שנימוסים מעולם לא היו צידם החזק" הפליטה מסאלינה הייבנסיל. "ידידתי הטובה צודקת, ואכן באנו לכאן בכדי לשמוע את הבשורות, ולטקס עצה. שמא נוכל לעשות זאת בלא... הפרעות נוספות?"

קנוט נחר בבוז.

"תשמעי טוב-טוב את מה שהקלאן שלי אומר, גברת בלק, מק-רויך, לסטריינג', או איך שלא תקראי לעצמך. אם באת לכאן כדי לבקש עזרה בתור שווה אל שווים, כמו שהיה בזמנים הישנים - אנחנו נשמע ונשקול את זה. אם לא, את יכולה לקחת איתך את מלקקי הישבנים של השושנה האדומה והמסריחה, ולהרקב יחד איתם" הוסיף, מתיישב בכבדות ומרחיף לידו גביע חדש. "אלו הדברים שלי, בשם בית לורנהייל" הוסיף, והריק את היין באחת אל תוך פיו; טיפות אדומות מעטות נטפו, גולשות באיטיות במורד הזקן הסבוך. "עכשיו אני מקשיב".

 

 

* * *

 

הצללים ריקדו באיטיות על הקיר הטחוב, כאשר הגיפה אנדרומדה את הדלת הכבדה מאחוריה.

"כמה אנשים שומרים על האגף הזה?"

"שני טואטה דה-דנאן, הליידי" השומר נשען על חרבו לצד הדלת, סוקר אותה בארשת קפואה. רעמים עמום ענו, מתגלגלים הרחק מצידם האחר של קירות המצודה; חרף המרחק, חשה אנדרומדה היטב את הגשם השוטף, שלא הפסיק להצליף בחומות מזה שעה ארוכה.

ליבה של אנדרודמה פרפר, מיואש ולכוד כמוה; במשך שעה שלמה, ישבה ליד נימפדורה וניסתה לדבר אליה; היא קראה שוב ושוב בשמה, מתחננת בפניה לראות את המציאות, לשווא; בתה לא הגיבה, נותרת מכורבלת וחסרת תנועה... מעמידה פנים כישנה, אולם אנדרומדה ידעה כי היא ערה ומקשיבה.

~היא מנסה לסחוט אותי... היא יודעת, שאני פשוט לא... לא יכולה לראות אותה במצב הזה. אבל אולי - אולי היא באמת צודקת... כלומר, היא לא עושה הצגה, זה לא מתאים לה... כבר היו זמנים שהיא...~ מחשבותיה של אנדרומדה חזרו לאותה שנה קודרת לאחר מותו של סיריוס, כאשר רמוס סירב בתקיפות לכל חיזוריה של בתה. השער המוזנח... העיניים הכבויות; אנדרומדה החלה חוששת, כי בתה עשויה לעשות מעשה שטות קטלני... להשליך את חייה בהתקפת התאבדות כנגד אוכלי המוות, אולי?

~אסור... אסור לתת לה לדעוך. אולי זה... אולי זה יהיה לטובת כולם, אם היא תברח מכאן. בסוף, משרד הקסמים יאלץ להגיב על זה שהיא שבויה כאן, ואם לא הוא, אז הכוחות של איחוד הקוסמים האירופי. אם יקרה לה משהו, לילדה שלי...~ אז, קפאה במקומה באחת, מבחינה בזוית עינה בדמויות שהשתופפו בצללים, בוחנות אותה בעיניים מבשרות רעה.

"ומה אתם עושים כאן?" סיננה מבין שיניה, נפנית אליהם באחת ושולחת יד לשרביטה.

אייברי הבן עשה צעד קדימה, נכנס אל תוך אור הלפידים של קומת המרתף; לחייו ושפמו הדק נצבעו באודם מפחיד, הולם היטב את השנאה בעיניו.

"מה שאני עושה זה לא עניינך" אמר "ואם כבר, מה את עושה כאן בכזו שעה? בודקת איך תעזרי לבת חצויית הדם שלך להמלט?"

הצבע אזל מלחייה של אנדרומדה.

~האם אני כל-כך שקופה?~

"כן" נהם גבר גדול בעל גבות בולטות לידו - אותו ברנש דמוי-קוף שנראה גרגורי גויל. "כולם יודעים שחארות מסריחות..."

"לא, אין לי שום כוונה ו..." זעמה וגאוותה של אנדרומדה התלקחו, והשרביט נשלף באחת, קצהו בוהק באיום מול פניו של אייברי.  "עכשיו כדאי מאד שתבין, אוכל-מוות קטן ומזוהם שכמותך. הבת שלי היא יותר מאשר תהיה אי-פעם, ו... עוד מילה מזוהמת אחת שתפלוט עליה, ואני אבדוק אם השרביט שלך מהיר כמו הלשון הארורה שלך. מובן?"

אייברי נחר בבוז.

"כדאי שלא תאלצי אותי לפגוע בסבתות זקנות" נהם בתשובה "אוכל-מוות מזוהם, הא? ומה אחותך? המנהיגה האגדית של מסדר עוף החול?"

שפתיה של אנדרומדה רעדו; נדמה היה כי לשונה דבקה לחיכה. ברגע הבא, נפנתה לאחור, לעבר השומר שניצב עדיין במקומו, כאילו לא הייתה ההתכתשות מולו יותר ממשב אוויר דלוח.

"פקחו עיין הלילה, עוד יותר מהרגיל" ציוותה, נאבקת לשמור על קול יציב "אם אחד מהחבורה הזו ינסה להכנס פנימה, הרגו אותו".

"כרצונך, הליידי".

שרביטו של אייברי נשלף.

"מישהו כאן מאיים עלי? אולי אתה, הא?" המילים האחרונות הוטחו לעבר השומר "אז אולי תנסה להרוג אותי עכשיו, חתיכת זרג אירי, חיית-פלא מטומטמת יותר מגמדון בית..."

השומר לא הגיב. רק עיניו הבהירו לאנדרומדה, כי אייברי הצעיר רכש לעצמו שונא נושף. לרגע, ניצבה אנדרומדה בשרביט שלוף, מתפללת כי אייברי ישתטה לנסות ולהטיל קללה. היא זקוקה לזה... לפרוק את הכל... ולסלק את האיום המרושע הזה מעל ראשה של נימפדורה. אולם ברגע הבא, התערב הגבר האחר שבא עם אייברי, וינסנט קראב בעל הזקן האפור והדליל. הלה לפת את פרק ידו של אייברי ולחש משהו; ברגע הבא, הנהן הלה והחזיר את השרביט אל תוך גלימתו.

"יום אחד, אחותך תבין סוף-סוף מי את, בוגדת מזוהמת בדם" רשף לעברה לפרידה "ואני אהיה שם, לראות איך היא גומרת אותך לאט, כמו שהיא יודעת לעשות..."

"יודעת לעשות..." חזר ההד, מכה באנדרומדה מכל עבר "לעשות... לעשות..."

 

אנדרומדה נותרה על מקומה לרגע ארוך, בוהה באפלה ששבה להשתרר במסדרון לאחר שאייברי וידידיו פנו והלכו.

~אני...~ ליבה הלם כמחשב להתפקע. ~אני חייבת לראות את בל... עכשיו. זה פשוט...לא יכול להמשך בדרך הזו. הצללים סוגרים עלינו מכל עבר ו... אני פשוט לא יכולה לעמוד ולראות את כל זה. אני חייבת...~ רגליה נשאו אותה קדימה כמאליהן, ממש כפי שעשו לפני יובל שנים, כאשר נמלטה מן הבית. רגליה הלמו במעלה מדרגות ולאורך מסדרונות מלאים בדלתות ריקות; כאשר הקימו אנשיו של או'סלית'רין את הטירה הזו, יעדו אותה לאלפים רבים של לוחמים ומכשפים; כיום שהו בה מאתיים, לכל יותר.

הזקיפים סרו מדרכה, כאשר הסתערה לעבר דלת חדריה של בלאטריקס, ואחד מהם נפנה לעברה ואמר דבר-מה בקול מהיר ומתנגן. אנדרומדה חלפה על פניו והדפה את הדלת, כאשר שמעה את הקולות מתווכחים מן העבר השני, והבינה במאוחר את משמעות דבריו... המלכה מק-רויך לא היתה לבדה; אנדרומדה האטה את מרוצתה ועצרה על סף הדלת, מתנשפת בכבדות. חלקו המרכזי של הקיר מול פניה כושף, בכדי שיראה את הגשם ופתיתי השלג המרחפים מצידו החיצוני של הקיר העצום; ברק עצום הבזיק מעל החומה הגבוהה, מאיר את פניו של הלורד המילטון, שניצב זקוף ליד כרכוב האח. בלאטריקס עמדה ליד השולחן, פניה חיוורות מזעם. אנדרומדה העבירה מבט נבוך ביניהם, ואילו המילטון הבחין בה מיד, וחייך.

"אוה, ליידי אנדרומדה. כמה נחמד לראותך פעם נוספת" אמר, מתעלם מזעמה הגלוי של בלאטריקס. "אני מבין שברצונך לשוחח עם אחותך ביחידות, ובלאו הכי, הגיע הזמן שאפרוש  לי. השעה מאוחרת למדי, בעיקר בעבור קוסם זקן ועייף שכמותי... אלף סליחות על שהטרחתי אותך בשעה כזו, ליידי מק-רויך" הוסיף, מחווה ניד ראש לעבר בלאטריקס "ואל-נא באפך! יתכן שפירור המידע הזה אשר אני, ב...  פזיזות-מה סיפרתי כי מצוי ברשותי, אינו אלא עורבא-פרח. סביר להניח שזהו אכן המצב לאשורו. ליל מנ..."

שרביטה של בלאטריקס החווה תנועה קצרה, והדלת נטרקה בכח.

"אינך הולך לשום מקום, לורד המילטון" ריססו שפתיה "לא לפני שתספר לי את כל אותם... פרטים שוליים. מי עוקב אחריה? כיצד? דבר!"

מבוכתה של אנדרומדה גברה.

"האם... יותר לי לדעת במה העניין?" שאלה, חשה דחף לסגת מהר ככל האפשר.

"אורחינו המכובד עומד לגלות לי, ממש עכשיו, כמה פרטים מעניינים" אמרה בלאטריקס, עיניה וקצה שרביטה לא סרים מבן-שיחה. הלה הוסיף לחייך, ידו משחקת ביהלום הבהיר על טבעתו. ~כיצד הוא יכול לשחק כך באש?~ אנדרומדה התכווצה, מצפה ללחש הרסני שיקרע את האפלה לגזרים.

"אוה, אני מעריץ את האופטימיות שלך, ליידי בלאטריקס" החזיר, ועדיין לא שלח ולו אצבע אחת לעבר שרביטו. "הליידי אחותך סבורה" אמר לאנדרומדה "שאוכל לסייע בידה לגלות כמה... תקלות קטנות ברשת התוכניות שארגה. אולם לדאבוני הרב, אין בידי בשלב זה אל כמה פירורי מידע בלתי-מוסמכים, שחשיפתם תביא לגילויים של כמה סודות משפחתיים שאיני יכול, בשום פנים ואופן, לשתף בהם את מי שאינו המילטון, או קשור אלינו בקשר בל-ינתק. מלבד זאת" חיוכו התרחב, כאשר שב ופנה אל בלאטריקס "הרי שלפי מה שעלה בידי לגלות, בחרת למשימה הזו את אחד הכלים המוכשרים ביותר שלך. הרמיוני גריינג'ר היא מכשפה מבריקה... בת של מוגלגים, אמנם, אולם מעוררת הערצה, בהחלט. בטוחני, כי הדברים יסתדרו על הצד הטוב.

אנדרומדה עשתה צעד אחד קדימה. ~בל מאבדת את העשתונות מוקדם מדי. האם היא לא מבינה שהכל כאן אינו יותר משאלה של מחיר?~

ארשת פניה של בלאטריקס היתה מבעיתה.

"האחרונים שסירבו לפטפט איתי כשרציתי מידע, לורד מתוק שלי, סיימו ב..."

השרביט נצץ באיום; אנדרומדה התנערה, יודעת כי היא חייבת לפעול כעת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"מי כמונו מכבד סודות משפחתיים, הלורד" אמרה, מתייצבת במהירות בינו לבין אחותה. "אולם בטוחני כי אתה מבין, שיתכנו מצבים קיצוניים במיוחד..."

"כמובן, כמובן" חיוכו של המילטון הזקן לא סר מעל פניו, אולם אנדרומדה הבחינה כי הוא דרוך כולו... ככל הנראה, מוכן להטיל לחש מהיר, בלא צורך להשמיע קול. ~לא שהוא נזקק לזה~, הרהרה אנדרומדה בקדרות. לא קשה היה לנחש, כי אם תהין בלאטריקס לפגוע באורח תחת צל קורתה, הרי שכל מאמציה לקנות בעלי ברית יעלו בתוהו. אולם כעת, נדמה היה כי אחותה אינה מסוגלת לחשוב על דבר, מלבד זעמה וגאוותה הפגועה.

"מובן, כי ברגע בו אגלה כי המידע הזה הוא... מוחשי יותר מכמה שמועות על טיפוסים אפלים בעלי כוח מבעית שעוקבים אחרי גברת גריינג'ר ומוכנים לסכל את תוכניתה, תהא אשר תהא, אגלה הכל ברצון, חרף ה... הבעיה המשפחתית הקלה. מובן, שבמצב אחר, היו הדברים קלים בהרבה. אם למשל, היתה אחותך שוקלת ברצינות את ההצעה שהצעתי לה מוקדם יותר... להדק את הידידות בין שתי השושלות שלנו".

בלאטריקס התנשפה בחוזקה; אי-כה, נדמה היה לאנדרומדה כי היא נרגעת... שרביטה המאיים הושפל, והזוהר הקטלני בקצהו דעך.

"ואני כבר הבהרתי" סיננה מבין שיניים חשוקות "שמאגנס שלי היא בסך-הכל ילדה. מה גם שאיני בטוחה כלל ועיקר, שתוכל לחיות לאורך זמן בצד הזה של מסך הערפל. נכדך בריאן, עם כל הכבוד..."

"הוא בן גילה, חברו הטוב ביותר של אחיה, ובן למשפחה עתיקה כמעט כמו בית בלק האצילי ועתיק היומין. אירוסיהם יביאו נחת מרובה לקוסם זקן ועייף כמוני, בטרם יאלץ לחצות את הפרגוד..."

~מרלין... אז זה המחיר שלו. עכשיו הכל מסתדר~. הרהרה אנדרומדה ~בל המסכנה!~ נראה היה, כי אחותה נאלצה לבלוע השפלות רבות מדי ליום אחד; הסעודה והמועצה התנהלו על הצד הגרוע ביותר... איש מהקרואים, מלבד הורנבלאואר, לא הסכים להתחייב לדבר; מחציתם, כך שיערה אנדרומדה, הוסיפו לפקפק בעצם הסיפור אודות אלאיל והכוחות שעורר מתוך האפלה, מה גם שאחותה העדיפה להשמיט מספר פרטים ושמות בלתי נוחים. המחצית השניה, ככל הנראה, גמרה אומר לסחוט אותם ככל שתוכל.

"אין ספק שזה יביא לך נחת" החזירה בלאטריקס, חוזרת אט-אט לקולה הרגיל; הארשת המבעיתה דעכה ונעלמה מפניה. "אולם אני לא אכפה דבר על בתי, וכך או כך, אני זקוקה למידע שבידך וכל היתר, בלא דיחוי. האם לא שמעת את הבשורות? האם אינך מבין מה עומד להתרחש?"

"האזנתי לכל מילה ממילותייך בקשב רב, הליידי"

"הלורד המילטון, התואיל לסלוח לנו לרגע?" התערבה אנדרומדה, יורה בבלאטריקס מבט קצר, תקיף ככל שאך יכלה. "הייתי רוצה לגלגל כמה מילים עם אחותי, בארבע עיניים".

המילטון הניד בראשו, בארשת שהיתה התגלמותה של הסלחנות.

"מובן והוגן בהחלט, ליל מנוחה לשתיכן".

 

ברגע בו נסגרה הדלת, התנפלה עליה בלאטריקס בשצף-קצף.

"מה בדיוק חשבת שאת עושה?" רשפה לעברה "אחות או לא... השפלת אותי, והנחת לעכביש התככן והשפל הזה להמלט. הוא..."

"לא, בל" אנדרומדה שילבה את זרועותיה על חזה, מגייסת את כל אומץ ליבה. "לכל היותר, הנחתי לך להמלט מן הרשת, בלא שתתבזי עוד יותר. מרלין!" נאנחה, מטלטלת את ראשה ביאוש "את וסיריוס כל-כך... כל-כך דומים. תמיד רצים קדימה, תמיד אותה גאווה פגועה עם אש בעיניים. חשבי! זה טוב ויפה, לשאת נזר כסוף על הראש ולדבר במילים מפוארות... אבל מה הטעם בהכל, אם בכל פעם בה מרגיזים אותך או דוחקים אותך לפינה, מופיעה שוב בלה הישנה והרעה? מה הטעם?"

אי-שם מעבר לקיר, התגלגל רעם עמום, מרוחק; הגשם החל נחלש.

לרגע, ניצבה בלאטריקס מולה, בוהה בה בפנים מלאות זעם. במשנהו, נאנחה וקרסה אל תוך כסאה.

"אני מניחה שאת... את צודקת, אנדי. לא הייתי צריכה להתרתח ולאיים עליו, אבל... מאגנס אינה פרס שאני יכולה להשליך לו, כאילו היתה עצם שמנה. לעומת זאת, כל החושים שלי זועקים לי, שהמידע שהוא מחזיק בידו הוא גורלי... הוא יודע הרבה, אולי הרבה מדי, והסודות שטמונים באחוזת בני המילטון הם עתיקים כמו שעון החול שארוג על גלימותיהם.

אנדרומדה הנהנה.

"אני האחרונה שזכאית להטיף לך או לבתך על חשיבותם של נישואין לפי צו המשפחה" נאנחה "אולם בכל זאת... אולי מאגנס תרצה את השידוך הזה... נוכל לארגן, שהיא ודיארמונד יבלו את חופשת חג המולד באחוזת המילטון. בינתיים, אמרי לו שאת שוקלת את העניין..."

חיוכה של בלאטריקס היה מריר ונטול עליצות.

"ואז, יחזיר הוא שהוא מברר ושוקל את הדברים בעצמו, והזמן הולך ואוזל, אנדי... אפילו עבור שעון החול הארור של בני המילטון".

אנדרומדה השתתקה לרגע, שוקלת את הדברים בדעתה.

"האם ה... משימה הזו שהטלת על הרמיוני גריינג'ר חשובה כל-כך?"

"ממש כמו המשימה שהטלתי על טריסטיין. אחד משניהם למצוא עבורי את הכלי המתאים להתמודד עם... מה שיבוא בקרוב. הם מתחזקים..." קולה הפך ללחישה שקטה, מקוטעת. "אני... יכולה לחוש אותם בלילות, תרים אחרי, קוראים לי... חרבות או שרביטים אינם יכולים לעשות מאומה, מלבד להדוף אותם לזמן קצר.

"אני מבינה..." החלה אנדרומדה, ואז עלה רעיון חדש במוחה. "אוכל להצטרף אליהם... אולי אפילו אסע לשם בימים הקרובים ביחד עם הלורד, אחרי שהאורחים יתפזרו. אוכל לנסות ולרחרח אחרי הסודות האלו שלו, ולבדוק עד כמה הם חשובים לנו. ו..." אנדרומדה בלעה אוויר, מגיעה לשורה האחרונה "נימפדורה הולכת איתי, בל. כל יום שאת מחזיקה אותה כאן גורר סכנה גדולה יותר..."

"בעבורה?"

"בעבור כולנו, ואת יודעת את זה. נימפדורה באה איתי".

בלאטריקס לא ענתה דבר במשך רגע ארוך, יושבת דומם בכסאה, ומליטה את פניה בכפות ידיה; נדמה היה, כאילו שכחה מקיומה של אנדרומדה, מחשבתה תועה אי-שם, אל תוך מעמקי העלטה.

"כרצונך, אנדי" ענתה לבסוף, קולה מרוחק ומוזר "את האדם האחרון שהייתי רוצה לשלוח אל תוך ידיו של הזקן הארור הזה. אבל... קחי אותה איתך, ו..." עיניה הירוקות נפנו לעברה בחדות "הסבירי בבקשה לשניהם, ש... מרלין יעזור להם, אם יקרה משהו בעודך שוהה שם; שמרלין יעזור להם, לשניהם".