היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

מאגנס

 

 

"מה דעתך לרדת לכאן ולעזור לנו קצת, גברת מגונדרת?"

 

דיארמונד מק-רויך ובריאן המילטון, בילו את בוקר חופשת סוף-השבוע בריתוק - עוד אחד מני רבים. נדמה היה למאגנס, כי הפסיקה לספור לאחר הפעם החמישית או השישית. מאגנס התמתחה בעצלתיים, מתענגת על קרני השמש הסתווית; אלו ריצדו על גבי העלווה המרשרשת, מלטפות את שערה בגוונים של זהב חיוור. כאשר חזר המילטון פעם נוספת על דבריו, רכנה קלות קדימה, זוקרת את גבותיה בבוז מופגן.

"אם ארד אליכם ואגע ב... דברים האלו שאתם עסוקים בהם, כבר לא אהיה מגונדרת, לא?" אמרה, מעלה חיוך קטן ונבזי על פניה "כך שנראה לי שאוותר על ההצעה. אבל אל דאגה, בריאן - אני איתכם ברוחי".

אחיה סילק בכעס קווצת שערות שחורה מפניו החיוורים, וגידף בשקט: בליל מגעיל בין שפת הטואטה דה-דנן לאנגלית הגסה ביותר שלמד מחבריו היקרים. מאגנס עיוותה את אפה בתיעוב; במהלך השנתיים שחלפו מאז הובאו לטירה הזו, אותו מקום שבני-האדם סברו כי הוא מכשיר את בניהם להיות קוסמים אמיתיים, הספיק אחיה ללמוד לא מעט.

המעדרים עלו וירדו, מתיזים טיפות צמיגות ודוחות לכל עבר; דיארמונד וידידו הפוחז הוסיפו לעבוד במרץ, מתנשפים ומגדפים לסירוגין.

"אני רוצה שאתם תמלאו את... כן, את כל האדניות הגדולות שם בדשן גללי דרקונים" הורה פרופסור לונגבוטום, כאשר הצעיד את הצמד-חמד אל החממות "ואה... אל תשכחו, אני לא מרשה לכם להשתמש בשום קסמים. הבנתם?"

יש לי אח טיפש במיוחד, הרהרה מאגנס, מעבירה אצבעות איטיות בתוך מחלפותיה הבוהקות. עוד בתל בריילית', נהנה מעשיית כל שטות אפשרית, מהתעללות בשמלותיה המסכנות של אחותו ועד התגנבות בצורת כלב לכל מקום אליו נאסר עליו להכנס. בריאן המילטון, שלאחר הריתוק הראשון שבילו ביחד הפך מיריבו של דיארמונד לידידו הטוב ביותר, לא שיפר את מצב הדברים, וזאת בלשון המעטה. מרגע שגילה, כי דיארמונד מסוגל ללבוש צורה של כלב שחור וגדול, הדרדרו הדברים מדחי אל דחי. 

"זה מועיל לפרסום, נסיך" גיחך כאשר החלו להרים את הטינופת המהבילה במעדרים "אתה יודע, אי אפשר להיות כמו רך-כף וקרניים בלי לקבל ריתוק מדי פעם".

כמו הקונדסאים...פשוט מעורר רחמים. מאגנס תהתה לא פעם, מה מושך כל-כך בחבורת בני-אדם מתים, שללא ספק הצטיינו בדעה טובה מדי אודות עצמם; לפי מה שהספיקה מאגנס לגלות, הרי שכל אחד מהם סיים את חייו בקץ עלוב יותר מזה של חברו. נראה היה, כי גם אחיה היקר יסיים בדרך דומה, אם ימשיך להשתטות ביחד עם ידידיו החדשים.

שלא לדבר על זה, שהם היו אויבים של אמא... לא שזה היה משנה לטיפש הזה, אפילו אם הייתי מספרת לו. הוסיפה מאגנס בינה לבינה בהרהור שני. בניגוד לאחיה, טרחה מאגנס לברר בצנעה כמה פרטים, מאז שמעה את השם בלאטריקס בלק ניתז מפיו של מק-פאיל הזקן.
רעד קלוש חלף בה; בטירת בני-גייל העלובה הזו, עונשם של כשלונות הוא לכל היותר ריתוק. מעבר לערפל, די לעיתים בטעות קטנה בהרבה בכדי שהתל שלך יכבש ויבזז, ורוחך המובסת תשלח בקלון מערבה, אחרי שראשך יוקע על מוט חזירים. דיארמונד לא יוכל להשאר כאן לנצח: יעודו האמיתי נמצא במקום אחר, הרחק מהבליהם של בני האדם - במאבק קטלני בו מנצחים או מתים. גם אם החל אחיה לשכוח מי הוא ומהן חובותיו, הרי שמאגנס לא שכחה מאומה.
בשבועות הראשונים לשהותה בטירה, היתה כובשת את פניה נוטפי הדמעות אל תוך הכרית, נשבעת שוב ושוב שיום הנקמה עוד יגיע. בני מק'אלן, וכל שאר הנסיכים וכלביו של אלאיל שרצחו את אבא... כולם ישלמו את המחיר, עד האחרון בהם. גם כעת, זמן רב לאחר שיבשו דמעותיה, לא חדלה להגות בכך - זוכרת כל אחד מהשמות השנואים. ככל שתאחר הנקמה לבוא, ידעה, כך תהיה אכזרית ומתוקה יותר. אולם כיצד יוכל אחיה להנהיג את בית מק-רויך, אם הוא ממשיך להתנהג בטפשות שלא תבייש בהמת-רכיבה של פומורי?

מאגנס התקשתה עדיין להאמין, כי אחיה והמילטון ניסו את כוחם פעם נוספת בתעלול טיפשי כנגד ליאקונדרה ליסטר, שנואת-נפשם ויריבתם העיקרית בבית גריפינדור... וגם לעשות טעות של טירון ולהתפס בקלקלתם, ישמור לוך. הקונדסאים האמיתיים, לפחות, היו מוצלחים למדי בתעלולים שלהם.

"כן, זה היה לילה פשוט חלומי" אמר המילטון מתחת לעץ, גורם לה לרכון קדימה בשנית ולהטות אוזן. "האמת, שהייתי שמח הרבה יותר אם הייתי יכול להפוך לאייל לבן, ממש כמו קרניים - אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכל בחיים. פשוט... אוף, כלב בר-מזל שכמוך! אני פשוט לא מאמין שאתה לובש בדיוק את הצורה הזו. אם לא הייתי יודע בוודאות אחרת והייתי רואה את זה, אז כמעט... כמעט הייתי יכול להאמין שהוא חזר מן הפרגוד, בחיי מרלין!" עיניו של המילטון נצצו בהתלהבות "ועכשיו, אחרי שהלמר הקטן והנחמד שלנו למד סוף-סוף לא לשמור על נוצות מיותרות בישבן כשהוא משתנה בחזרה... מה דעתך שנחגוג את זה כמו שצריך?"

המילטון עיווה את פניו במה שבוודאי חשב לחיוך מסתורי.

"היום או מחר בלילה, נקנה ויסקי-אש ונתפלח לצריף המצווח" הטעים בחגיגיות "תאר לך איך נדהים את כולם, כשהשמועות יתחילו להתפשט..."

להדהים את כולם. כמה אנשים יכולים להיות עיוורים? צמד השוטים הזה חשב עדיין שהוא מדהים מישהו...אבל מאגנס ידעה את האמת. רק קומץ תלמידים, בעיקר המילטון והרייבנקלואי המרגיז הלמר נורת'קרוס נמנו באמת ובתמיד על ידידיו של אחיה. עבור מחצית מתלמידי הבית שלו עצמו, לא היה דיארמונד מק-רויך יותר מהצגה אקזוטית שהתחילה לשעמם כבר לפני זמן רב. החצי השני תיעב אותו... למרות שרובם לא היו טפשים די הצורך בכדי לומר את דעתם בפומבי. רק מדי פעם, הצליחה מאגנס לקלוט לחישות או מלמול על 'דם אפל של פיות' וכיוצא באלו הבלים, שלא היו ראויים לכל תגובה.

 

ואז הופיעה ליאקונדרה, וסחפה מחצית מהבנות בגריפינדור אחריה.

 

דיארמונד נהג לכנות את הנערה השמנה ואוהבת-המריבות 'מחלה'. מאגנס, מצידה, נטתה לחלוק על אחיה: ליאקונדרה היתה לכל היותר הסימפטום; התפרצות של מחלה שהתפתחה במחשכים מאז הגיעו להוגוורטס. מפעם לפעם, תהתה האם אחיה אינו זקוק לטיפוס נאלח כמוה בכדי להזכיר לו שהוא זר במקום הזה ועתידו נמצא הרחק מכאן, מעבר לערפל. מאגנס תהתה האם הצליח אחיה להבין את משמעותה של התזכורת; ככל הנראה לא. כך או כך, הרי שהבית שנקרא על שם המלך המורד גודריק מק-גריפין הפך עד מהרה לשדה-קרב.

"כן, אני חושב שכדאי לנסות  את זה..." אמר דיארמונד בקול מהורהר מאד "הצריף המצווח... שוב..."

"נפלא! אני אודיע לריצ'ארד ברגע שנגמור את הריתוק המחורבן הזה".

תחושה מוזרה גרמה למאגנס לרכון עוד יותר קדימה ולשלוח מבט בוחן באחיה; דיארמונד ניצב זקוף ליד המריצה, ולרגע נראה היה כאילו אינו שומע את קשקושיו של ידידו. עיניו של דיארמונד בהו נכחו, אל צמרותיו המרוחקות של היער האסור.

"הי, נסיך! אתה בכלל שומע אותי?"

דיארמונד לא ענה. מאגנס כיווצה את גבותיה, וירדה מהענף בקפיצה חיננית.

"דיארמונד" אמרה בשקט, לופתת את פרק ידו ומתרכזת "האם הכל כשורה?".

לאחר רגע, התנער אחיה, וטלטל את ראשו בפראות.

"אה... כן, בהחלט כן, מאג. הכל בסדר גמור איתי...מלבד כמובן זה שאני מפסיד חצי מחופשת סוף השבוע על ערמת גללים, לידה אצטרך לבלות בנעימים עוד שלוש שעות לפחות, ו... ליאקונדרה גוש-טינופת עדיין נושמת. חוץ מזה, הכל נפלא". דיארמונד הביט במריצה המלאה למחצה, והפליט אנחה. "אוך, איזה מזל שאמא לא רואה אותי עכשיו".

בפעם הראשונה היום, אתה צודק בהחלט. הרהרה מאגנס, מנסה לדמיין מה היתה אמא אומרת, לו שמעה כיצד נוויל לונגבוטום מטיל עונשים משפילים על בנה ויורשה. זה כמו חוטי הקסם שאורגים את היער, השמיים והמים; הכל כרוך וקשור בהכל. למרות ששמה האנושי של אידיין מק-רויך נשמר בסוד מפני התלמידים, הרי שפרופסור לונגבוטום ידע הכל.

"אני לא אסבול התנהגות כזו, מק-רויך, או... איך שלא יהיה השם משפחה שלך" זכרה מאגנס כיצד גער באחיה ימים ספורים קודם לכן, ליד איצטדיון הקווידיץ'. "בבית שאני עומד בראש שלו, לא יהיה אף אחד שנהנה לגרום כ... כאב לאחרים" פניו העגולים של לונגבוטום היו סמוקים כאש, ושפתיו רעדו קלות "אני לא... אני לא ארשה את זה!"
מאגנס משכה בכתפיה, מחליטה כי היה לה די והותר מאחיה לעת-עתה.

"אני חושבת שאלך למועדון של או'סלית'רין, או לספריה" אמרה בקול יהיר "יש לי כמות עצומה של שיעורי-בית בתורת הצמחים ובשיקויים להכין. תהנו לכם מהגללים, קונדסאים".

בלא לחכות לתשובה, או להטות אוזן לקריאות הנרגזות שהדהדו אחריה, זקרה את סנטרה ופנתה לעבר הטירה.

טיפש... רוצה להראות לכולם שמק-פאיל צדק במה שאמר עלינו? הרהרה מאגנס. אבל לא... הזקן הבוגד יכול לנבוח כמה שירצה, אבל אני הייתי ואשאר נסיכה אמיתית, ונצר לבית מק-רויך. בעוד כמה שנים, כשאחזור לשם ואתחיל למשוך בחוטים הנכונים... מאגנס ידעה בכל ליבה, כי האלים עצמם אפשרו את הכישוף שנטל את הדם העתיק של בית בלק אל מעבר לערפל, וערבב אותו בדמם של מלכי מק-רויך. מה, מלבד רצון האלים עצמם, יכול לחולל כישוף כה חזק, אשר הוטל פעמים בודדות בלבד בתולדות איניש גלורי... אפילו בעידנים השכוחים בטרם ירד הערפל והפריד בין הטואטה דה-דנאן לבין אנשי גייל.

כשאחזור לשם, אדאג שדברי-הבלע שהשמיע מק-פאיל יתקעו בחזרה לתוך גרונו, ביחד עם יתד מלובן. מאגנס השתעשעה במחשבה פעמים רבות, אולם חרף זאת, הוסיפו דבריו של מפקד המשמר הזקן לרדוף את חלומותיה.

המחשבות הוסיפו להתרוצץ במוחה, בזמן שצעדה דרך השערים הגדולים, אל תוך האולם הגדול ובמעלה המדרגות. כשהיתה קטנה מאד, שמעה אגדה על מלכה אצילה שספינתה סטתה ממסלולה ונטרפה הרחק מאיניש גלורי, משום שהקברניט העלה את חמתו של האל מננן מק-ליר. המלכה מצאה את עצמה, כך סיפרה האגדה, באי חם ומוזר בפאתי דרום, ובאי חי עם של יצורים מגעילים ושעירים - גרועים אפילו יותר מבני-אדם. היצורים אחזו במלכה האצילה וניסו לאלצה להנשא למלך שלהם, ולשתות חלב מכושף של אגוזי-ענק, בכדי שתוליד לו בנים ותשכח לנצח את התל שלה. אלא, שהמלכה הצליחה לשטות בהם ולעכב את הנישואין, עד שהצליחה לתוות כישוף שהמיט על שוביה אסון, ונשא אותה בחזרה אל אדמתה הירוקה של איניש גלורי.

אולי אני קצת דומה למלכה ההיא, הרהרה מאגנס, נעצרת בראש המדרגות ובוהה באדישות בדמויות שנעו בתוך התמונה שעל הקיר מולה; מכשפה רוכבת על חד-קרן בתוך אחו ירוק... ירוק כמעט כמו הדשא בבית, אבל לא כמוהו - הו לא. אין דבר בארצם של בני האדם שיהיה ירוק ויפה כל-כך. לפעמים, היתה חולמת עדיין על החדר הישן שלה, עם החלון הפתוח אל אור הכוכבים והצמחים המכושפים הרוחשים בגן מתחת לאדן המבהיק. זה היה כה יפה... עד שהתעוררה, וחשה את נשימתן וניחוח הזעה הנודף מבנות-האדם שחלקו עימה את חדרה... מגעיל.  אולי יום אחד תתעורר באמת, ותגלה שהכל היה חלום ביעותים ארוך אחד? אבל לא; אבא נבגד ונרצח, ואמא היתה רחוקה... אי-שם ליד החומה הגדולה, לוחמת בשרצי פומורי ויצורים חסרי-שם שהתאספו בצידם האפל של הערפילים.

 

כמה תלמידים חלפו על פניה ברוב מהומה. מאגנס השיבה כלאחר-יד לברכות השלום שהופנו לעברה, ושמה פניה לעבר לספריה.

 

"את".

הקול הגס שהדהד במסדרון גרם לה להתנער מן המחשבות, ולמצוא עצמה בוהה הישר באחד הפרצופים המאוסים ביותר בכל הוגוורטס. בעצם, כפי שהרהרה מאגנס בעת שגופה הגדול של ליקאנדה דידה אל תוך מסלולה, ככל הנראה הצליחה הנערה הזו לזכות במקום הראשון... חרף העובדה שבקרב בני-האדם, היתה התחרות קשה מאד.

תלמידת השישית מגודלת-האברים עשתה עוד צעד קדימה, חוסמת באחת את דרכה של מאגנס; חבורת הנערות שבאה בעקבותיה נעצרה צעדים מספר מאחורי גבה, מפטפטת ומצחקקת לסירוגין. חבורת מזדנבות עם מוח של גרינדילו חולה מאד, הרהרה, מעבירה מבט מעיר בין סטלה מיי הבלודינית למרי ברוקס הגבוהה והשזופה. אחת הנערות החזיקה את הצמח המכוער אותו כינתה ליאקונדרה "עציץ השראה" - גבעול בשרני גדול שהצמיח אוסף של פרחים ורודים וגדולים. ליאקונדרה אהבה לדחוף את אצבעותיה בין הפרחים בכל עת בה שעשעה את חברותיה בקריאת שורות מגושמות אותן התעקשה לכנות 'שירה אירוטית'.

לא בפעם הראשונה, תהתה מאגנס כיצד יכולות נערות רבות כל-כך לדדות בעיוורון בעקבות יצור דוחה כל-כך... אפילו במושגים של בני אדם. ליקאנדה התברכה בפנים עגולות ובהירות, שהמילטון טען בעקשנות כי הן מזכירות לו עכוז של טרול; את התמונה השלימו שפתיים גדולות ובשרניות ועיניים חומות ולחות, ממוסגרות בשער שחור ומדובלל שיכול היה להטעות את המתבונן לחשוב כי היא בתו הלא-חוקית של פרופסור סנייפ. דבר אחד, מכל מקום, היה ברור למאגנס היטב: רק אחיה השוטה וידידו לא הצליחו להבין, כי כל אחת מן ההשפלות - כל תעלול ארסי שעוללו על חשבונה, אך ביצר את מעמדה עוד יותר.

"סביר להניח שזו אני, ליסטר" החזירה מאגנס בקיצור, תוך שהיא מנסה לעקוף את הנערה העצומה. בדרך-כלל, השתדלה מאגנס להותיר את המלחמה בליאקונדרה וחבורתה לאחיה: לה עצמה היו דרכים מועילות יותר לבלות את זמנה הפנוי. מה גם, שכל אותה מלחמה ארוכה התחילה, לאמיתו של דבר, בגלל המילטון; הוא, הגירושין של דודו קנט ושאר הבלים משפחתיים... בלא כל קשר ל"דם הפיות העתיק", ולשאר עניינים ברומו של עולם. 

"מה את זוממת כאן?"

ליאקונדרה נעה בזריזות מפתיעה, חוסמת את דרכה של יריבתה ומכווצת את גביניה בדרך שהזכירה למאגנס קוף זועם.

"שום דבר שתבונתך המוגבלת מאד יכולה לקלוט, ליסטר" החזירה מאגנס "ועכשיו, אני בדרך לספריה. כך שאודה לך מאד אם..."

ליאקונדרה רכנה קדימה; מאגנס יכולה היתה לחוש היטב את נשימתה הכבדה והלחה.

"כדאי מאד שלא תתחצפי אלי יותר, נחשית קטנה ומסריחה. עכשיו, תקשיבי לי טוב: אני רוצה שתעבירי מסר אל הנטע-זר" הטעימה ברוב-חשיבות, ומאגנס לא נזקקה ולו לשמץ הסבר בכדי להבין למי התכוונה. כך או כך, היתה סבלנותה היום קצרה מהרגיל. 

"אולי תרצי שגם אכתוב אותו בשבילך?" החזירה במתק-קול "כלומר, אני משערת שיש לך קשיים רציניים ב... אומנות המסובכת הזו של אחיזת קולמוס. למרות שיחסית לחצי-טרול, את מתקדמת לא רע. אבל מדוע את זקוקה לתיווך שלי?" הוסיפה, נסוגה  מאליה צעד אחד לאחור "אם איבדת גם את הלשון לאחרונה, תני לי להזכיר לך: זה הדבר המתנועע ההוא שגדל אצלך שם, בסדק הגדול והמכוער שמעל לפימה".

עיניה החומות של ליאקונדרה התגלגלו בשנאה.

"את כל-כך לא ראויה לתגובה, אוכלת-מוות קטנה שכמוך. את ואחיך... עדיין חושבים שאתם נעלים מכולנו?"

מאגנס העלתה את חיוכה הנבזי ביותר על פניה.

"קצת קשה להמנע מזה, אחרי שרואים אותך. אז... מדוע שלא תואילי לעזוב אותי בשקט, ולחזור לכתוב מעט שירה על גופים חטובים וישבנים עסיסיים? אני מבינה שאת זקוקה לזה מאד, במיוחד לאור העובדה שספק אם תזכי לראות אחד מאלו מקרוב, נוכח ה-אממ... יופי המהמם שלך".

הרעד בשפתיים והסומק שהתפשט על הפנים הבצקיות מולה, הבהירו למאגנס כי פעם נוספת, קלעה הישר למטרה. לרגע, נאלמה ליאקונדרה ובלעה את מילותיה; שפתיה הרוטטות הזכירו למאגנס קרפיון גדול במיוחד שנשלף מהמיים. למען האמת, היו הדברים יכולים להמשיך ולהיות משעשעים מאד, אלמלא קפצה מרי ברוקס במהירות קדימה, להגן על גבירתה הנאצלת. פניה השחומות לבשו במהירות ארשת מוסרנית, כפי שקרה בכל פעם בו ספגה ליאקונדרה מעט מהמגיע לה.

כמה חבל, שאת שוכחת תמיד להיות כל-כך בוגרת ואצילית כאשר חברתך מתיישבת על מישהו, תרתי-משמע, הרהרה מאגנס, כאשר החלה מרי לנזוף בה.

"את יודעת, מק-רויך? זה מאד לא יפה ובכלל לא בוגר, איך שאת מתנהגת..."

מאגנס משכה בכתפיה, והחליקה אצבעות עדינות לאורך שערה הזהוב, מקפידה לעשות זאת, כאילו במקרה, הישר מול עיניה של ליקאנדה.

"ואני משערת שלהתרפס כמו לשלוש בפני ה... גידול הזה זה מאד יפה ובוגר, ברוקס. אז..." הוסיפה בגיחוך "בתור פיה אירית שדם עתיק ואפל זורם בעורקיה, אף פעם לא הייתי בוגרת במיוחד. שיהיה לכולכן יום מצויין".

בכך, סבה מאגנס על עקבותיה והחלה לצעוד כלעומת שבאה. אלא שברגע הבא, לפתה יד גדולה את כתפה מאחור.

"לא הייתי חוגגת כל-כך אם הייתי במקומך, אוכלת-מוות קטנה" קולה של ליאקונדרה הפך ללחישה ארסית; מאגנס יכולה היתה לחוש את השנאה הנוטפת בנשימתה המהירה. "את יודעת, אני במקרה קצת רחרחתי..."

כדי לחפש עוד אוכל? הרהרה מאגנס, אלא שבפעם הראשונה התגנב חשש אל ליבה. משהו בקולה של מיקאנדרה הבהיר כי בזו הפעם ראוי להיזהר.

"כן, רחרחתי קצת ונחשי מה? במקרה גיליתי מי זו האמא של שניכם... לא סיפור הפיות המטומטם שסיפרו לנו כאן, הו לא" חרף העובדה כי עמדה עדיין כשגבה מופניה אליה, יכולה היתה מאגנס לחוש את חיוך הנצחון שעלה על פניה הבצקיות של יריבתה.

"אז תבהירי לדיארמונד-נסיכוני-הקטן, שכדאי מאד ששניכם תהיו מאד שקטים וכנועים בזמן הקרוב... וגם המילטון השרץ, כן..."

 

מאגנס הסתובבה אליה באיטיות; מיקאנדרה רטטה כולה מעונג.

"אחרת, כל הוגוורטס תדע הכל תוך פחות משבוע, הבנת? מעניין כמה הורים ישמחו לשמוע שהבנים שלהם לומדים עם ה... יצורים שהמליטה בלאטריקס לסטריינג', הא?"

מאגנס כיווצה את גבותיה, נאבקת לחשוב במהירות. חיוכה של ליאקונדרה התרחב.

"נו, עכשיו אנחנו כבר לא כל-כך שחצנים ובטוחים בעצמנו, שחצנית זהובה וחיוורת?"

לא, עכשיו אנחנו מחפשים דרך כואבת מאד שתטפל בך כמו שצריך, טרולית. הרהרה מאגנס. הפעם הסתבכת איתי, לא עם דיארמונד. ואני לא אעשה שום הצגות ותעלולים לפני שאכה... הממ... צמח ההשראה, מה? הוסיפה, שולחת מבט מהיר בעציץ עם הפרחים הורודים. זה יכול להיות מענג. כן...

"אין לי מושג על מה את מדברת" שיקרה, מבטה ננעל על הגבעול הבשרני ועלי-הכותרת המתקתקים.

כמה חבל שלא הפנמת עדיין, שטואטה דה-דנאן לא צריכים לנופף שרביט כדי לטפל ביצורים נחותים, ו... השיעור ההוא בתורת הצמחים היה פשוט מתוק' הרהרה, מתרכזת בקללה המחרידה ומעבירה אותה שוב ושוב בתוך ישותה. מה דעתך על ישום קטן עם... כמה שיפורים?
מיקאנדרה הוסיפה ללהג ולאיים בלחש, אולם מאגנס האזינה לה אך בחצי-אוזן. הדבר ממנו חששה מאז שחקרה את תולדות מלחמות הקוסמים בני-האנוש החל להתגשם... ועוד באמצעות הבהמה הזו, לתוספת קצף ובזיון. אבל אנחנו נראה אם תהיי במצב לספר משהו... הוסיפה בינה לבינה, שולחת את מחשבותיה חזק ככל שיכלה אל תוך הפרחים והגבעול. אף אחד לא יוכל להוכיח שזה בא ממנה.

"את יודעת?" הוסיפה ליאקונדרה לגעות בחדווה "עכשיו זה מובן, למה פרופסור לונגבוטום שונא את אחיך, ואפילו פרופסור סניים לא מת על שניכם יותר מדי"
עוד רגע... עוד רגע אחד...מושלם. הפרחים רעדו קלות, עודם ורודים ותמימים למראה.

"הם כל-כך מתוקים" נזכרה מאגנס כיצד היתה ליאקונדרה מלהגת בכל הזדמנות "אני לוקחת את העציץ תמיד, כדי לחוש את ההשראה המכושפת, זורמת לי ככה, ממש בין האצבעות..."

מעניין מה תחושי הפעם... מאגנס חשה גאווה מוזרה במעשה-ידיה. בלא לשלוף שרביט של בני-אדם, בלא לטפטף רעל. רק דרואיד אמיתי של טואטה דה-דנאן יכול היה, אולי, להבין קללה יפיפיה שכזו. ליבה של מאגנס פרפר בעונג. זה בסדר יקירתי... עד נשף חג המולד זה יעבור... אולי. בפעם הבאה שתאיימי על בית מק-רויך, אדאג שתחזרי הביתה בתוך ארון.

"בסדר, בסדר...אעביר כל מסר טיפשי שאת רוצה" אמרה ביאוש מעושה "עכשיו, אני יכולה סוף-סוף ללכת לספריה, או שאצטרך ללכת לפרופסור לונגבוטום ולהתלונן עליכן?"

מיקאנדרה נהמה וסרה הצידה, מאפשרה למאגנס לדלג ממנה והלאה. פרץ רם של צחוקים הדהד מאחוריה; חבורת המזדנבות חוגגת בוודאי את תבוסתה. מאגנס תמהה האם ועד כמה הספיקה ליאקונדרה לספר להם... לא הרבה, אם הקפידה עדיין ללחוש את האיומים באוזניה; מצוין. 

"כאילו שמישהו בכלל סובל אותה, כאילו...ועוד יאמין לה" שמעה את קולה של סטלה מיי "תתלונן, היא... כמה מצחיק!"

תמשיכו לצחוק... זה לא יקח עוד הרבה זמן. מאגנס מיהרה לדרכה, והקולות נחלשו וגוועו מאחוריה.

 

 

* * *

 

"נוראי... פשוט נוראי..."
מאגנס הקפידה להסוות את חיוכה, כאשר נכנסה אל האולם הגדול, שולחת מבט מהיר בהמון המתגודד ליד השולחן של גריפינדור. מיקאנדרה רבצה בכסאה באופן שדמה לשק גדול של תפוחי אדמה, מליטה את פניה באצבעותיה העבות. חברותיה התייפחו לצידה, מזכירות למאגנס להקת תרנגולות ששועל חטף אחת מהן.

לא... לא שועל. חתולה לבנה, ליתר דיוק. הרהרה בשביעות רצון. הבכי והיאוש של ליאקונדרה כמעט ופיצו אותה על העובדה המצערת, שהכתה בטעות בקורבן הלא-נכון. דווקא השוטה הגבוהה והמוסרנית ההיא, מרי ברוקס, היתה חייבת לשלוח יד וללטף את הפרחים לפני ליאקונדרה.

קולה המתייפח של סטלה מיי גבר, עולה גבוה מעל למהומה.

"אנחנו פשוט ישבנו והכנו שיעורים במועדון" געתה בבכי "ואז... אז מרי מתחילה להתנהג מוזר ו...ולממש את עצמה ככה... כולנו חשבנו שהיא סתם לא מתרכזת כאילו... ואז היא מתחילה פתאום לצרוח... ובום! לפני... לפני שמישהי הבינה מה קורה כאן, כבר היא מתפתלת על הרצפה, צועקת שעובש אוכל אותה ונועצת בעצמה ציפורניים, ודם... אוי, כמה דם התחיל לרדת..."

"זה כאילו היא רצתה... רצתה לקלף לעצמה את העור" הסכימה מיקאנדרה, נושפת ונאנחת.

תמשיכי לגנוח, בהמה. הרהרה מאגנס, מאזינה בשקט להמשך הסיפור: כיצד הזעיקו את פרופסור לונגבוטום שהוריד את מרי למרפאה. שם היו צריכים להרדים אותה, כדי שתפסיק להשתולל ולשרוט את עצמה. אפילו אז, המשיכה זו לפרפר ולבכות מתוך שינה. כנראה יעבירו אותה כבר מחר לבית החולים על שם הקדוש מנגו...

הו כן, יש לה כמה סיוטים נחמדים על עובש טורף, למרי הנחמדה והמאד-מאד בוגרת. הרהרה מאגנס. בני-האדם יחפשו בוודאי עקבות של רעל, כשפי-נגד וכל שאר האמצעים שמבינים יצורים בעלי כח קסם מוגבל... וכמובן שלא ימצאו דבר. אז בחודש הקרוב לא יהיה לך מצב רוח להעלות את הארשת המוסרנית שלך על הפרצוף, ברוקס? כמה חבל...

משתעשעת במחשבה זו,  החלה מאגנס לחצות את האולם, שמה פניה לעבר השולחן של סלית'רין.

"מאג... מאגנס!"

מאגנס נעצרה, ועשתה חצי סיבוב לעבר הדובר. הלמר נורת'קרוס נעצר לידה, ידיו ממוללות במבוכה את עניבת בית-רייבנקלו שלצווארו. הלמר הצליח תמיד למולל משהו בידיו, כאשר דיבר איתה.

"אממ... אני רציתי לשאול..."

"חוששני שהתשובה לא השתנתה, יקירי" החזירה, יורה בו מבט נבזי "כבר הבהרתי גם לך וגם לאחי היקר יפה מאד, שאני אצא איתך רק כשהדיונון הענק ילמד לפרוט על נבל ולשיר רומאנסות, או... אפילו טוב יותר" הוסיפה, מתקרבת אליו ולוחשת "ביום בו תצליח להפוך לחיה עם... פחות נוצות".

פניו של הרייבנקלואי התכרכמו. ממש כמו המילטון, חלם על צורת אנימאגוס של אייל לבן ברגע בו גילה את הצורה שמסוגל דיארמונד ללבוש...  רק כדי למצוא את עצמו תקוע בצורה של עפרוני כחול.

כל-כך עלוב...חקיין-פוטר עם נוצות. עוד לא הבנת שחתולות לא יוצאות עם ציפורים... הן אוכלות אותן. המחשבה העלתה בה גל נוסף של עונג. אולי זה יהיה נחמד, אם הלילה תצא לשוטט קצת בצורת האנימאגוס שלה. תמיד אפשר יהיה לתפוס כמה עכברים במנהרות ולהשתעשע איתם. אולי תוכל אפילו למצוא את שרת הרפאים משוטט במרתפים, ותתעלל קצת בחתולת הרפאים הרזה והמכוערת שלו? זה יהיה נחמד, כן...

"אה... לא, זה לא זה" גמגם נורת'קרוס, ואז גייס די אומץ כדי לרכון על אוזנה וללחוש.

"דיארמונד ביקש שאני אומר לך ש... אנחנו נפגשים במקום הרגיל, קצת לפני חצות. הם רוצים ללכת לצריף המצ..."

אוף, הנה התקלקלו כל התוכניות היפות שלי.

"אני יודעת לאיפה" היסתה אותו בלחישה מהירה, ושלחה מבט מהיר מעבר לכתפה, למקרה שאי-מי מצוטט  להם. אלא, שחששותיה התבדו. רוב הנוכחים בעולם התגודדו עדיין סביב השולחן של גריפינדור, מאזינים ליללותיה של מיקאנדרה.

אז הם באמת רציניים העניין הזה, הא? הרהרה, וקפצה את שפתיה. אי-כה, שבה תחושה רעה והתגנבה אל ליבה. לא מוצאת חן בעיני כל השטות הזו. ודיארמונד... אולי באמת כדאי שאפקח עליו עין: אמא תהיה עצובה אם יקרה משהו רע לטיפש הזה.

"בסדר, ועכשיו אני צריכה ללכת" אמרה במהירות "גם ככה לא היה לי הרבה תאבון הערב, עם כל הצרחות והיללות כאן מסביב..."

נורת'קרוס לכסן מבט מלא בוז לעבר השולחן של גריפינדור.

"כן, את... את צודקת בהחלט, אממ... כמו תמיד, מאג. הן באמת עושות מהומה בלתי נסבלת. בטח ניסו איזה לחש השראה מטופש שהסתבך, או משהו כזה..."

"משהו כזה, כנראה" חזרה אחריו מאגנס. אז, כהרף-עין, הבחינה בדמות חבורת הסבר שפנתה לעברם, ומיהרה לעטות את הארשת התמימה ביותר שיכלה לגייס.

"ערב טוב, פרופסור לונגבוטום".

"העלמה מק-רויך" נוויל לונגבוטום נעצר מעליה; פניו העגולות של המורה לתורת הצמחים היו סמוקות ועייפות. "אה... אני חושב שאני רוצה לדבר איתך קצת. תוכלי בבקשה לבוא איתי למשרד שלי... עכשיו?"

ליבה של מאגנס קפא בקרבה.

"ברצון, אדוני". אמרה, נאבקת לשמור על הבעה שלווה.

הוא... רק טואטה דה-דנאן יכול לגלות קסם כזה. שיננה לעצמה שוב ושוב, כאשר פסעה בעקבותיו, מן האולם הגדול והלאה. הוא לא יכול לדעת... הוא לא יכול לדעת כלום...