היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

רונאלד

 

 

הוא עשה זאת שוב.

 

רון עיווה את אפו, החניק אנקה וכשל לעבר העריסה, מעביר יד זועמת על הסינר המוכתם שעטה.

ארתור סקאת'וריוס הקטן, שאת שמו האמצעי המסובך התקשה רון מאז ומעולם להגות באורח נכון, עשה זאת שוב; שאר-בשרו האהוב של שר הקסמים, היורש הצעיר של השמות ויזלי וגריינג'ר כאחד, מילא את החיתול, העריסה והחדר הגדול בארומה שלא ניתן לטעות במקורה.

ועכשיו, דווקא עכשיו, החליטה אותה אומנת ארורה להעלם כמו מחט בערמת שחת.

'לחנוק, פשוט לחנוק את הבחורה הזו' מלמל רון, לאחר שקרא בשמה פעם ופעמיים. בלית ברירה, הניח את המערוך המשומן מידו, והתקדם בזהירות אל עבר העריסה.

"בדיוק בזמן שאבא טורח להכין לאמא ארוחת ערב חגיגית?" רטן "לא יכולת להתאפק קצת, חבוב?"

הפרחח הקטן, מצידו, לא נראה כמי שהתרשם במיוחד מהגערה; תחת זאת, זקף לעברו ראש ורוד עם מבט ירקרק-לח, נופף בידיו השמנמנות והשמיע "פררר..." גבוה, נטול ולו שמץ של רגש אשמה. ואז, ממש מול עיניו של רון, התהפך על הגב והגביה רגליים, כאילו ביקש לסמן לרון להפסיק לילל ולהתחיל במלאכה.

"מרלין! אלמלא זה היה בלתי אפשרי, הייתי מוכן להשבע שאתה של פרד או ג'ורג'..." רטן, שולח ידיים מלאות גועל אל החיתול המוכתם. התאומים אהבו מאד את הפגע הקטן, הו כן. בביקור האחרון שערכו אצלו ואצל הרמיוני, ימים מספר קודם לכן, האריך ג'ורג' לשהות ליד העריסה, מדבר עם ארתור הקטן ומספר לו בדיחות. רון נזעק לעברו בצעקת שבר, כאשר החל לחשוד שאחיו מנסה ללמד את התינוק מספר קללות גסות במיוחד.

"אתה פשוט תופעה, אח קטן" קרץ פרד ממקומו שעל הספה "אפילו לא שמץ של הערכה למה שמוגל אדוק היה מכנה 'מתנת האל'. בדברו, עברו עיניו בחיבה על ערמת החיתולים המשומשים אותה התכוון רון להרחיף אל דרכה האחרונה. "קשה לי להתחייב לפני שאני בודק את זה טוב-טוב אצלי בחנות, אבל אני חושד של...בושם הזה יש כמה סגולות יקרות-ערך".

"אני בטוח שלאחינו היקר לא יהיה אכפת שנפטר מהערמה הזו בשבילו, פרד" הצטרף ג'ורג' בחיוך מדושן עונג. ברגע הבא, הורחפה כל הערמה לשק מכושף שנשלף מגלימתו של אחד התאומים, והיתה כלא היתה.

"אז ככה, הא?" מלמל, לאחר שסיים סוף-סוף את המלאכה "נהנה לראות את אבא משחק בחרא?"

בלב כבד, הטיל רון לחש קרצוף יסודי על ידיו, ופנה בצעד מהיר לעבר הסירים המבעבעים על הכיריים. הרמיוני היתה בוודאי נוזפת בו, על הדרך המהודקת בה הידק את רצועות האריג המכושף - אבל הרמיוני ספונה בחדרה במשך שעות, ורון הטיל ספק האם היתה מטה אוזן למשהו שמחוץ לכריכות הספרים שלה, גם אם היה בארנבאס השוטה מנסה ללמד שלושה טרולים לרקוד בלט ממש מעבר לדלת חדר העבודה.

 

שוב עם הספרים, מרגע בו חזרה מהוגוורטס ועד שעת לילה מאוחרת; הרמיוני אהבה ספרים מאז ומעולם... אבל החודשים האחרונים מילאו את רון בדאגה הולכת וגוברת. לא רק, שהסתגרה במשך שעות על שעות עם ספרים וכתבים שנראו מוזרים בעליל, אפילו בשבילה, והשקיעה שעות בהעתקת סימנים ואותיות דהויות שיכלו לרגש, אולי, ישיש מצומק בן מאתיים שנה. הגרוע מכל היה, שרון ראה כיצד הופכות פניה לחיוורות ועייפות יותר ויותר, ולא היה לאל ידו לעשות מאומה. כאשר הפציר בה לנוח ולהאט מעט את הקצב, בהזכירו שהיא כבר אינה בת שש-עשרה, סירבה ולו לשמוע.

"זה מאד-מאד חשוב, רון" הדגישה וזקרה את סנטרה, ממש כאילו עמדה והסבירה לו ולהארי את חשיבותם של שיעורי בית, או כיצד פועל קסם מסובך שיחלץ אותם מצרה חדשה אליה נקלעו במרתפי בית הספר. "אין לנו עוד הרבה זמן עד שהם..." בדברה, חלף צל אפל על פניה "לא משנה, אני חייבת לגמור עוד כמה עמודים, ואז ארד למטה, בסדר?"

אבל הדברים היו רחוקים מלהיות בסדר; לפחות שלוש פעמים, מצא אותה רון ישנה בישיבה, ראשה שעון לאחור או צונח על אחד הספרים הפתוחים, וקלף מלא למחצה בהערות מסולסלות מתדלדל ברפיון מבין אצבעותיה. רון היה מרים אותה בעדינות, נושק למצחה ולוקח אותה, רדומה וממלמלת, אל עבר חדר המיטות שלהם.

"לא ככה דמיינתי חיי נישואין. מרלין!" מלמל, בוזק ציפורן חתול כתושה ומטיל לחש מהיר אל תוך אחד הסירים; הכופתאות בעבעו בתוך הרוטב הסמיך, מתהפכות ומתנפחות באיטיות. "ואתה, ארתור, לא עושה שום תעלול חדש עד אחרי האוכל. אבא מכין לאמא ארוחה חגיגית, ואנחנו לא רוצים לקלקל את הכל, נכון?"

הגרגור השדוני שעלה מהעריסה לא הפיח ברון בטחון גדול מדי בסוגיה; לא נותר לו אלא לחזור לבשל, ולקוות לטוב. מדוע דווקא עכשיו בחרה האומנת המרגיזה הזו להעלם, כשהוא עסוק עד למעלה ראש ומנסה לשחזר אחת אחד המתכונים המכושפים שאמא אהבה במיוחד. הרמיוני לא תוכל לסרב, מה גם שהיום בדיוק מלאו עשרים ואחד חודשים מאז יום הנישואין שלהם. שום דבר רע לא יקרה, אם תעזוב את הספרים הארורים האלו לערב אחד, ותשכח מהלחישות על צללים זוחלים ואסונות מתקרבים; האם לא היו להם די והותר מאלו, לאורך מרבית חייהם? ומה דחוף כל-כך כעת, לאחר שוולדמורט הושמד, דראקו המסריח טבע, קארתניי הנוכל חטף את שלו - והרמיוני עצמה טוענת שוב ושוב שבלאטריקס אינה מהווה כל סיכון?

'היא פשוט... פשוט רגילה לדאוג קצת יותר מדי' הרהר, והחל לבחוש במרץ. עוד לחש קצר אל תוך הסיר... עוד סיבוב מעגלי של הכף בכיוון השעון, ורוטב הכופתאות החל ללבוש גוון סגלגל. רון התנשף בתסכול; לא היה זה הגוון הסגול-קטיפתי שזכר מתבשילי החג של אמא, רק סגלגל-חיוור ומעט ירקרק.
'מה יש לסיר המסריח הזה, לעז...' רון בזק במהירות עוד כמון ותמצית פטריית נום, והתאמץ ככל יכולתו להתעלם מהטרטור העז שחלף מצידם האחר של החלונות. הבית אליו עברו הוא והרמיוני לכבוד נישואיהם היה מקום מרווח ונעים בדרך-כלל - וילה דו מפלסית גבוהה בשכונה החדשה והיוקרתית של הוגסמיד, עם נוף מרהיב ותצפית טובה על איצטדיון הקווידיץ' על שם סיריוס בלק... וגם על המטרד המעצבן ההוא, מועדון האופנועים המכושפים שנשא את אותו שם.

האופנוע המעופף הסתלק לו, וקולו הדועך הוחלף עד מהרה בגרגורים וצחקוקי עונג של ארתור הקטן, שהחל לנפנף ברוב מהומה בצעצוע כזה או אחר... ועדיין, לא הראתה האומנת הצעירה ולו סימן חיים בודד; בוודאי התחמקה להסתכל בתצוגת הבשמים או מטאטאי המרוץ לאורך הרחוב הראשי של הכפר. הפעם, נשבע רון לעצמו, יתן לה מנה כזו כשתחזור... ולא משנה מה תאמר הרמיוני בנדון. הוא יטפל בה כמו שצריך ו...

קול מרחיש אוזניים מילא את החדר, כאשר המריא אחד הצעצועים לגובה, והחל להתעופף במעגלים גדולים מעל העריסה, מלווה במחיאת כפיים וקול צחקוק תינוקי ומרגיז במיוחד.

"מה לעז... רק רגע" רון נפנה אליו בפה פעור "בן שנה בקושי, וכבר התחלת להרחיף צעצועים, פגע קטן שכמותך?"

מניד את ראשו ביאוש, החליט רון שהוא לא, אבל ממש לא רוצה לדעת מה יצליח הקטן הזה לעולל כשיהיה בן שלוש. עוד לפני שנולד זה, החל רון לשנן לעצמו שכל קוסם הגון חייב לסבול כמה שנים של יצור צרחני ומזיל ריר בתוך עריסה, עד שזה יהפוך לילד קטן שאפשר להתחיל ללמד אותו דברים מועילים, כמו איך עולים על מטאטא צעצוע, מיני-קווידיץ' וכל מיני כאלו - אבל לארתור הקטן היו ככל הנראה רעיונות משל עצמו.

 

הכל היה... מוזר, כבר מהתחלה. אחרי הנישואין, היה רון מסופק מאד, אם כל עניין ההריון כדאי בכלל. תינוק זה פגע... ובכלל, הרמיוני מבוגרת מכדי ללדת; אחד החברים בני-המוגלגים שלו פשוט הוציא לו את המיץ בסיפורים על כל-מיני תינוקות רפי-שכל עם כל מיני מומים שיכולים לצאת במצבים מסוג זה. אבל הרמיוני התעקשה, וקסמי האבחון של המרפאים קבעו חד-משמעית שהכל בסדר... וכך הלאה, עד שהגיעו רגעי האימה של הסוף; אותו שבוע, בו הלך המצב והדרדר מיום ליום. הכאבים והחום מצצו וכילו את הרמיוני מבפנים; כאשר החלו המרפאים להביט בו במבטים מוזרים בזווית העין, ולמלמל ש"הוא יכול להיות בטוח שהם נלחמים ככל יכולתם בשביל אשתו והתינוק" נשבר רון לחלוטין והתחיל להשתולל ולהתייפח בתוך זרועותיהם של ג'יני וביל.

 

ואז, כאשר החל גם ביל למלמל כל מיני דברי ניחומים וניסה לשכנע את רון לצאת לנשום אוויר, הופיעה היא. נראה היה, כאילו צצה מתוך החשיכה עצמה, עם כל מיני שרביטי-עלים ושאר חפצים מוזרים שרון לא ראה מימיו. לאיש מן הנוכחים לא היה מושג כיצד נכנסה ומי סיפר לה על מצבה של הרמיוני, אבל ברגע הבא, פרצה דמותה הגבוהה והמפחידה כרוח-סערה פנימה, מחלפותיה השחורות מתבדרות בפראות סביב ראשה, ועיניה הירוקות יוקדות.

"החוצה, כולכם" אמרה בקול מזרה אימים. די היה בכך, בכדי להבהיר למרבית הנוכחים כי רצוי לשפר עמדות לאחור; כאשר ניסתה המרפאת הבכירה להתווכח, והפטירה בקול רפה משהו על אחריות רפואית ועל שיטות טיפול שאושרו לפי חוק המרפא, מצאה קצה שרביט מוצמד כהרף-עין לגרונה.

"מילה אחת נוספת, ותזכי להכיר את הצד הלא-נכון של הקדוש מנגו... להרבה שנים" החזירה בלאטריקס בקול שגרם למרפאת להחוויר כסיד "את יודעת יפה, שאני מסוגלת לזה. החוצה"

רון לא זכר הרבה ממה שקרה לאחר מכן, משום שבאותו רגע התמוטט לחלוטין. במעורפל, יכול היה לזכור סערה נוראה; ברקים שהכו בגג, חלונות מתנפצים וגשם שוטף... ואת קולה של בלאטריקס מהדהד מעבר לדלתות הנעולות, קורא באירית עתיקה ומתחרה עם שאגת הרוח; מישהו מלמל, שאוכלת-המוות המטורפת משתמשת בכשפים שכוחים של השבעת רוחות. שנוצרו בימים בהן היו הבאנשי עצמן נשים צעירות שהילכו על אדמתה הירוקה של אירלנד... בוודאי התכוון לאיזה כישוף אפל מימי הביניים או משהו כזה; קולה עלה וירד, עד שהחל להתמזג באיטיות עם יבבות הרוח המשתוללת, מכניע ומשנה אותה ליבבה... ובכי, בכי מסוג שונה לחלוטין.

התמונה הבאה שזכר רון בבהירות, היתה של עצמו, נתמך בידי ג'יני אל תוך תוך חדר מיטות מוצף והרוס לחלוטין. ברקים שרפו את התריסים, והזגוגיות היקרות נכתשו לאבק. המיטה נראתה כאילו היא צפה במרכזה של שלולית גדולה ואפלה; נדמה היה לרון, שראה ענן של אורות כחולים בוהקים, חומקים ועפים אל שמי הלילה, ממש כאשר נכנסו כולם אל החדר.

בלאטריקס ניצבה מאחורי המיטה, רטובה עד לשד עצמותיה ושערה השחור והארוך נופל באי-סדר על פניה החיוורים... עייפה, אבל עודה מטילת אימה; לא פחות ואולי אף יותר מהדמות המטורפת שזכר מן הקרב הישן ההוא במחלקת המסתורין. אבל הרמיוני נותרה בחיים, וזה היה הדבר היחיד שהיה חשוב באמת; ישובה ברפיון במיטתה, וחובקת בזרועותיה תינוק בריא; טיפות בהירות, נוצצות ברכות, נטפו עדיין והחליקה מעורם של האם והילד כאחד.

"ארתור סקת'וריוס" לחשה, עוצמת את עיניה ומתרפקת עליו "כן... רון, בוא ותראה כמה שהבן שלנו יפיפה, הו כן..."

"סקאת'וריוס" תיקנה בלאטריקס בחומרה "על תעזי לשכוח את השם הזה, וכיצד הוגים אותו. סקאת'אק יכולה להיות... קנאית מאד. אדבר איתך מאוחר יותר". משליכה מבט מלא בוז אל עבר הויזלים והשאר האנשים שנדחפו אל תוך החדר, פרשה את זרועותיה, צעדה אל הערפל שליד החלון הפרוץ, ופשוט התפוגגה בתוך שניות ספורות - כאילו כל השיבושים בלחשי התעתקות ושאר התקלות שהפכו את חיי הקוסמים לקשים יותר ויותר לא נגעו כלל ועיקר לאנשים כמוה.

חודשים מאוחר יותר, מצא עצמו רון מהרהר, שארתור הקטן בעל השם האמצעי המוזר לא היה התינוק הראשון שזכה לסנדק ממשפחת בלק. למען האמת, העדיף רון שלא לחשוב יתר על המידה על המשמעות... אבל יום ההולדת הראשון עבר בשלום, השבח למרלין. שום לורד אפל לא הופיע על פתח הבית שמעל הוגסמיד... בינתיים.

'ברר...' הרהר רון, מטלטל את ראשו בכדי לסלק את טיפות האד שהתעבה על לחייו. 'פשוט תפסיק עם השטויות, ואל תחשוב על זה, כי...'

 

ס-פ-ל-א-ש.

 

רון, שהבחין בסכנה רגע אחד מאוחר מדי, הפליט קריאת בהלה; בהיסח דעת, הזיז את השרביט רגע אחד מוקדם מדי; העיסה הסגולה בסיר הפליטה שריקת מחאה ארוכה, והכף הגדולה נעקרה מידו והמריאה בקשת מעלה ואחורה, טסה במהירות לאורך הסלון המפואר והמבולגן עד אימה. ארתור הקטן התהפך בעריסה, רגליו בועטות בחדווה באוויר כאשר חלף כלי המטבח מעליו, בדרכו לעבר המרפסת הקדמית.

"תחזור לכאן מיד, חפץ מטומטם! אציו כף, אציו כ..."

משתעל וסמוק מזעם, החל רון לדלוק בעקבות הכף נוטפת הרוטב, שנחתה בינתיים בין עמודי השיש של המרפסת; אור דמדומים דועך ורוח קרה קידמו את פניו כאשר נדחק דרך דלת ההזזה הפתוחה למחצה, ואז קפא רון במקומו בבת-אחת; לרגע, יכול היה להשבע שהבחין בגבר רזה ועוטה סחבות עומד בקצה המרפסת ומשקיף על האצטדיון; גבו הופנה אל רון, ושערו הכהה והמטונף התבדר ברוח.

"הי, אתה שם!" הרעים רון בקולו, מגביה את השרביט על כל צרה שלא תבוא. אם החליט איזה קוסם שוליים ממועדון האופנועים או נווד מפוקפק לטפס לכאן... אולם ברגע הבא, מצא רון את עצמו בוהה במרפסת כחלחלה וריקה לחלוטין, שכתמי אור אדמדמים מרצדים ודועכים באין מפריע על מרצפותיה.

"זה בטח ארתור והחום של המטבח" מלמל רון, מעביר יד על מצחו ורוכן לתפוס את הכף "אתה מתחיל להשתגע כאן, חבוב. פשוט מתחיל להשתגע..."

 

ברגע הבא, הסתובב וחזר ברוח נכאה אל המטבח, תוהה האם יוכל להציל משהו מתבשיל הכופתאות שלו.

'נו, תהפוך כבר לסגול, ממזר מסריח שכמותך, אין לי את כל הערב בשבילך' התנשף, בוחש בכל כוחו ובוזק לחשים ותבלינים, בלא הצלחה יתרה; הרוטב סרב בכל תוקף ללבוש את הגוון הסגול העמוק שהיה עליו ללבוש.

ואז, בעוד הסיר והרוטב עומדים במריים, וסבלנותו של רון הולכת ואוזלת, צלצל פעמון הכניסה בקול רם.

'רק זה היה חסר לי כאן' חרק רון בשיניו, חש פיתוי עז לצעוק אל מעבר לכתפו שיהיה העומד מאחורי הדלת מי שיהיה, כדאי מאד שיסתלק אלא אם כן הוא רוצה לספוג את הקללות הגרועות ביותר שלמד רון בכל שבע שנותיו בהוגוורטס. אם פרד וג'ורג' נזכרו בעוד רעיון מטופש, בחרו לעצמם את הזמן הגרוע ביותר, כי...

הדלת נפתחה מעצמה; רון שמע את הפעמון המכושף מפזם "ברוכים הבאים לביתם של רון והרמיוני" בקול מתקתק עד בחילה. ואז, ענה קול אחר, מוריד את ליבו של רון הישר אל תוך המכנסיים. שקט, אבל כובש את חלל הבית בלא קושי... והקול האחרון בעולם אותו רצה רון לשמוע, מלבד אולי זה של בלאטריקס.

"ערב טוב, מר ויזלי" הפטיר סנייפ לאחר יד והחליק פנימה, נראה כטורח אך בקושי להתייחס אל קיומו; אותם פנים צהבהבים ורזים, ממוסגרים במפלי שער אפור ושמנוני, ואותה ארשת ערמומית ומרושעת; רעד חלף בגופו של רון. חרף הזמן הארוך שעבר, היתה זו הפעם הראשונה שניצב מולו פנים אל פנים ממש.

"אה... ערב טוב, פרו..פסור סנייפ" מלמל כמאליו, תופס את עצמו רגע אחד מאוחר מדי ומגדף את עצמו בלא קול. מצויין; עכשיו הוא הצליח לשכוח שעברו הימים בהם היה תלמידו של היצור המאוס הזה, ועשה מעצמו יופי-של-בדיחה. מרלין!

"ערב מצוין" סנייפ נעצר, עיניו השחורות והקרות נועצות בו מבט חודר. רון עקב בחשאי אחרי המבט, שירד מפניו הסמוקות אל הכף נוטפת השמן והסינר המוכתם שעוטף את גופו "אני שמח לראות שחזרת לעצמך ומצאת... איך נקרא לזה... עיסוק הולם" הוסיף סנייפ בקולו החלקלק ביותר "באתי בכדי לדבר עם רעייתך" הוסיף, אצבעותיו נקפצות מעט בעת שהגה את המילה האחרונה. "עניינים שאינם סובלים דיחוי. האם היא בחדר העבודה?"

'הו... לא, לא, לא!' צרח קול בישותו של רון, גורם לו להאבק לחזור ולשלוט בשפתיו. הוא לא יתן לשרץ הבוגדני הזה לקלקל את הערב החגיגי שהכין.

"אהמ, אני לא חושב שזה זמן טוב" הצליח לגמגם "עשרים ואחד חודשים לנישואין, יש... ארוחה חגיגית..."

"כמה חבל" החזיר סנייפ, מלכסן מבט לעבר המדרגות המוליכות לחדר העבודה, ורון נשבע לעצמו שסוורוס סנייפ לא השתנה ולו במעט; יאמרו כולם מה שיאמרו על כך שמה שארע במגדל מוכה הברקים היה חלק מתוכנית מחוכמת של דמבלדור, דבר מזה לא ישכנע אותו; איכשהו, הצליח היצור החלקלק הזה להחליף צדדים בזמן - בפעם המי-יודע-כמה.

החיוך הנבזי שעלה על שפתיו של סנייפ גרם לרון לתהות, האם לא הצליח זה האחרון לקרוא את מחשבותיו כלאחר יד.

"חוששני, שהדברים שעלי לדון בהם עם הרמיוני אינם סובלים דיחוי, ויזלי" לחשש "מה גם שלאור ה... כשרון יוצא הדופן שאתה מפגין עם הקדרות שלך, היא עשויה להודות לי על ההצלה. ואם כבר מדברים על קדרות ומרקחות, הייתי אומר שהעיסה שאתה קורא לה תבשיל נמצאת במצב אומלל במיוחד" הוסיף, משליך מבט אל האדים הסמיכים שהחלו לעלות מהסיר הגדול "בפעם הבאה, כדאי שתזכור להוסיף חצי חופן של תלתן כתוש, לפני שהצבע הסגול מופיע. שיהיה לך ערב מצוין".

רון שלח מבט מעורר רחמים אל הסיר, חש דחף עז להטיח את ראשו שלוש פעמים בספר הבישול הפתוח.

"סוורוס".

הרמיוני הופיעה בראש המדרגות, אפורה וחיוורת מתמיד; ספר גדול נתחב מתחת לידה, ומגילה מוזרה וססגונית השתרבבה מבין אצבעותיה. רון חש כיצד אוזניו מסמיקות כאש, והעולם מסתחרר ומתערפל מסביבו... מלבד חיוך הנצחון של סנייפ. במטושטש, שמע את הרמיוני מפליטה "אוי רון, אני כל-כך מצטערת על הערב..." ואת עצמו, כרגיל, מהנהן וכושל לכבות את האש מתחת לקדרה. שרוי כולו ביגונו, טרח רון להביט אך כלאחר יד בשני קוסמים נוספים שנכנסו אל הבית דקה קצרה לאחר מכן. אחד מאלו, גבר זקן ושזוף, שפניו מעוטרים בזקן ושפם לבנים ומטופחים, נפנה אל רון ובירך אותו בנימוס, דובר אנגלית במבטא כבד וגרוני. אי-כה, עלה בידי רון להחזיר תשובה מניחה את הדעת, בעודו בוהה לרגע בטוורבאן הבהיר והמהודר שעטה הקוסם הזר על ראשו, ובשטיחון המגולגל שנשא מתחת לידו הימנית.

"מר עלי באשיר, אנא הכר - זה בעלי היקר, רונאלד ויזלי".

"כבוד גדול לפגוש אותך, אדוני הנכבד" השיב הזר, ורון מצא עצמו מביט במחרוזת הגדולה והמוזרה שהשתלשלה מצווארו אל חזהו; נדמה היה לו, שכל אחת מאבניה עוטרה בחריטה מסולסלת. עלי באשיר... האם לא הזדמן לו לשמוע את השם הזה פעם? המשיך בדברי נימוסין, ומעלה מיד, כמובן, את שמו של הארי פוטר, עליו הברכה והשלום.

"למרבה הצער, זמננו קצר למדי" לחשש סנייפ "במיוחד לאור הדרך בה הצליחה ידידתך הטובה להסתבך פעם נוספת" הוסיף, מלכסן מבט לעבר הרמיוני. רון קפץ את שפתיו, חולם לשווא על הכנסת אגרוף הישר בחוטם המעוקל והשנוא.

'איך... אני שונא איך שהוא מרשה לעצמו... כאילו היא שייכת לו או משהו. מרלין!'

ברגע הבא, החלו האורחים עולים במדרגות, בדרכם לדון בעניינים שברומו של עולם - מותירים את רון עם עם התבשיל ההרוס והתינוק המגרגר.

"טרחת לחזור, סוף-סוף?" התנפל בשצף-קצף הדמות הנשית הרזה שניסתה לחמוק דרך דלת הכניסה רגעים מספר לאחר מכן; "תחסכי ממני את החיוך המזויף הזה, טוב? או שאולי יש לך מה להוסיף, לפני שאני הולך לי לתכנן התאבדות?"

 

 

* * *

 

כוכבים בודדים חמקו מבין קרעי העננים, מאירים את חלונו של רון באור חיוור; הגשם הסתווי הקל שהחל לרדת התחזק, נחלש שוב ופסק בהדרגה, מותיר את רון להתהפך בכעס במיטה הריקה עד יאוש. תקתוקו החד-גוני של האורלוגין בסלון נמהל ברוח המיבבת מעברה האחר של השמשה, ובקולות החלושים שהדהדו מדי פעם מעל ראשו, בוקעים מחדר העבודה שבקומה העליונה.

רון נאנח; עוד מעט אחת לפנות בוקר, האומנת והפרחח הקטן נרדמו מזמן... ואין טעם, שום טעם שימשיך להחזיק את עצמו ער כדי לחכות להרמיוני. משום-מה, לא נראה לו שהחבורה הנאצלת שהתנחלה אצלה מתכוונת להתפזר בקרוב. מדי-פעם, הצליח לקלוט אי-אלו קטעים מהשיחה: הרמיוני וסנייפ מתווכחים, עלי באשיר מדבר בקול נינוח, ומספר סיפור ארוך ומוזר מימי האימפריה העותמאנית. אולי זה קשור איכשהו ל...פירמידה ההיא, בה ניסו פרד וג'ורג' לנעול אותו כשהיה קטן?

נדמה היה לרון, ששמה של נימפדורה טונקס מוזכר כמה וכמה פעמים, ואחריה נוויל, ולונה ש... מאושפזת עכשיו במוסד על שם הקדוש מנגו במצב קשה מאד. לונה המטורללת? רק זה היה חסר... נוויל המסכן יקח את זה קשה, וגם הוא עצמו יצטרך לבקר אותה שם, למרות שהוא שונא בתי-חולים... במיוחד את המחלקה הנוראה ההיא. רון קיווה בכל ליבו שלא אישפזו אותה שם.

מחשבותיו, כהות ומוזרות, רדפו זו את זו ברכות, בעוד העייפות הולכת ומשתלטת עליו. ינשופים... אחד מהם מתרוצץ כמו אדיוט ושורק בתוך הכלוב... הוא והארי משחקים קווידיץ'... ושוב ינשופים עם חבילה מלאה שוקובולים מתוקים שאמא שלחה... ושוב, הדהדו קולות הויכוח מהקומה העליונה והגיעו לאוזניו.

"את הסיפור הזה כבר שמענו אין-ספור פעמים, מר באשיר" לגלג סנייפ "אני מקווה מאד, שלא מדובר בתירוץ לנסיון נוסף למכור לנו שטיחים מעופפים מאיכות מפוקפקת, כמו אלו עליהם טרח האיחוד האירופי לבזבז הון".

"חלילה, ומה שקנה האיחוד זו זוהמה, לא שטיחים" החזיר עלי בכעס "כמה פעמים כתבתי להם, שפאטם אוזוק הוא נוכל שמוכר אשפה, ולא הקשיבו לי בכלל... אבל לא על זה דיברתי. הנה, מה שכתוב ביומן הזה מדבר בעד עצמו. את יכולה לקרוא פרסית בכתב ערבי עתיק, פרופסור גריינג'ר?"

"כן".

"הנה כאן, כאן וגם כאן. סב-סב-סבי העלה את הכל על הכתב. כל קורות המלחמה שפתח האגמוש השחור שחזר מהתופת, ואיך השתמש בכשפים הטמאים ביותר לזמן לשירותי את סייפי הצללים של אבו-להב. וכן, פרופסור סנייפ, הוא היה מצליח בלא ספק לרצוח את הסולטן ירום-הודו ואת כל החצר, אלמלא השתמש סב-סב-סבי בשטיח המעופף המובחר ביותר והניח בידי הואזיר הגדול את הכישוף המיוחד..."

"חסרים כאן דפים, אני חושבת".

"שלושה, למרבה הצער. בכל מקרה, אני מוכן להשבע בשמו של הנביא שהשמידו את כל הטינופות עם הכישוף העתיק ההוא".

"דווקא שלושת העמודים החשובים ביותר, כמה חבל" לחשש סנייפ "גם אם הייתי מאמין למעשיית האלף-לילה-ולילה הזו, היומן הזה חסר תועלת".

'חסר תועלת... ספרו לי על חסר-תועלת' הרהר רון, מחשבתו הולכת ומטשטשת באיטיות.

"אנחנו חייבים למצוא כישוף נגדי שיציל את הרמיוני, רון" לחש קול הרפאים הארי מתחתית המגדל מוכה הברקים; הגולגולת הירוקה ריחפה למעלה, לשונה משורבבת בלעג "אוכלי המוות השתלטו עליה..."

ואז, הופיע שטיח מעופף ופלח את השמיים לכיוונם - או בעצם, ינשוף גדול עם מכתב מאמא. הינשוף קורא בקול נוגה... ינשוף... ינשוף...

"ינשוף!"

רון התיישב במיטתו בבהלה, מטלטל אל ראשו נוטף הזעה ומביט בפראות סביבו. חדר המיטות היה אפל וריק; אפילו הקולות החלושים מחדר העבודה נדמו לחלוטין; רק הרוח הוסיפה לשרוק... וינשוף, ינשוף אמיתי, שרק ונקש בזעם על החלון. בלא מחשבה נוספת, הרים רון את עצמו מהמיטה, וכשל בכדי להסיט את הזגוגית. דורס הלילה שהתעופף פנימה היה דהוי ומוזנח, והדיף עננה מרגיזה של בושם ורדים זול - ממש כמו הקלף המצועצע שהוצמד לרגלו; רון יכול היה להשבע שמעולם לא ראה אותו קודם לכן. רון עיקם את אפו והחל לפתוח את האיגרת, בעוד הינשוף צורח פעם נוספת, ונעלם בחבטות כנף כבדות אל תוך שמי הלילה.

'פוי, אם יש איזה סוחר בשמים שחושב להרוויח ככה, אז הוא טיפש יותר מלשלוש. אסלה לא הייתי מבשם עם הדבר המגעיל הזה...' הרהר רון, והניף את שרביטו מעל הקלף. ''לומוס!"

ואז, נפער פיו בתדהמה.

"פשוט לא להאמין, הקרפדה המטונפת הזו עדיין חיה? ומה לעז... מה בדיוק היא חושבת שהיא רוצה ממני? ו... מרלין!"

 

הקלף נשמט מבין אצבעותיו הרועדות, והתגלגל בחבטה רכה על הרצפה.