היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

נימפדורה

 

 

החומה הרומית האפירה באופק: שורת כתמים מטשטשים והולכים של אבן מתפוררת בין צמרות כהות; מסביב, דהה אודם-הדמדומים, נכנע לאיטו לעלטה המתפשטת ממזרח. עוד מעט וירד הלילה... ועמו הערפל. כעת, כמעט ולא ניתן היה עוד להבחין בבתי הכפר המוגלגי המרוחק, אי-שם מעברם השני של כרי הדשא. נימפדורה סילקה קווצת שער חום-דהוי מפניה, והחניקה אנחה.

'קר... כל-כך קר כאן...'

מי היה מאמין, הרהרה, שלכאן היא תגיע בסוף; שוכבת במארב ארור ומפקדת על אנשים אותם הכירה אך בקושי. חמשת ההילאים שהשתופפו בין השיחים היו זרים, אנשי מחלקת השרביטים המאוחדים של איחוד הקוסמים האירופי; וכולם צוננים ושתקנים כל-כך; רק הרוח יבבה בין הגזעים המשחירים, מפרה את הדממה הקודרת.

רק היא נותרה, הרהרה, אחרונה מכל החבורה הישנה או לפחות, האחרונה שזוכרת מהן חובותיו של חבר במסדר עוף החול. מפעם לפעם, כשהתפתתה לעצום את עיניה ולהאזין לרוח, כמעט ויכולה היתה לשמוע בדמיונה את הדי-קולות ישנים, אליהם התגעגעה כל-כך: סיריוס צוחק, קינגסלי מעיר משהו בקולו העמוק, מודי נוהם ונוזף בשניהם, ורמוס... אוי, רמוס המסכן, עם העיניים הנבונות והמילים השקטות, שחודרות עמוק כל-כך אל תוך ה....

 

נימפדורה התנערה, מוחה בזעם את הלחלולית מזוית עיניה. אין זה הזמן לשקוע בזכרונות, לא כעת; יש לה משימה למלא.

'ואני אמלא אותה... ושילכו הרמיוני וכל שאר הפחדנים לכל הרוחות' הרהרה, חורקת קלות בשיניה. גם אם היחידים המוכנים להאזין לה הם הילאים זרים, ומכשפה תמהונית שנימפדורה לא היתה בטוחה כלל ועיקר עד כמה היא מבינה מדוע נקראה לכאן.

"הוראות נוספות, המפקדת?" שאל אחד ההילאים במבטא צרפתי מתנגן.

נימפדורה זרקה מבט מעבר לכתפה.

"ברגע שמורת הדרך... כלומר, גברת לאבגוד תהיה מוכנה להטיל את לחש המעבר" החזירה בקצרה. הברנש לא מצא חן בעיניה, הגם שלא באשמתו. הוא דמה יותר מדי לבעלה השני, יקח אותו הגרים. איך הצליחה להיות מטומטמת כל-כך כדי לקוות אי-פעם, שהנוכל ההוא יוכל להחליף את רמוס שלה?

 

לונה לאבגוד לא נראתה כמי ששמעה כלל ועיקר את הדברים; או למצער, לא יחסה להם כל חשיבות. המכשפה התמהונית הוסיפה לשבת בשיכול רגליים מתחת לעץ סמוך, בוהה באפלולית באותם עיניים בולטות, מופתעות-תמיד. אצבעותיה נעו באיטיות מרגיזה, משחקות במחרוזת המוזרה שעל חזה או רודפות בחוסר-תוחלת אחרי הגחליליות הצבעוניות שהסתחררו סביבה; אלו טסו במעגלים, צובעות את פניה הכחושות של לונה בצהוב, אדום וכחול מרצד.

נדמה היה, כי לונה כמעט ולא השתנתנה מאז ראתה אותה טונקס בפעם הראשונה, לפני כמעט שלושה עשורים; רק נעשתה רזה יותר ושערה ארוך ופרוע יותר, עם מעט גוני אפור שזרק בו ליד אוזניה. זה, ואולי קמטים חבויים ואדמומית עייפה סביב אותן עיניים חולמניות, שכעת הוציאו את טונקס מכליה. שרשרת הפקקים הישנה-נושנה התחלפה בשרשת מוזרה לא פחות של עלים צהובים ואדומים, עם חרפושיות ארד זעירות ואותות מוזרים צבועים לאורך ולרוחב.

'מרלין... פשוט בא לי לחבוט בה' הרהרה טונקס, מגייסת את כל כוחה בכדי לשמור על מראה שליו. במקום לנסות ולפצח את כשפי ההגנה הארורים סביב מאורתה של בלאטריקס, לא עשתה לונה דבר מלבד לרבוץ מתחת לעץ, לשחק בגחליליות ולפזם לעצמה כמו ילדה בת תשע. אלא שנימפדורה ידעה היטב, כי אין לה כל אפשרויות אחרות, מלבד לקפל את הזנב ולהשתרך בחזרה ללונדון. במשך השנתיים שחלפו מאז שובה של אוכלת-המוות המנוולת הזו, נכשלו כל מומחי מחלקת המסתורין מלהבין את הלחש בו השתמשה שוב ושוב כדי להפוך את ההילאים לבדיחה. הדבר היחיד ששמעה טונקס שוב ושוב, היה קשקוש מרגיז על כישוף אירי מתקופת המייסדים, שזקוק לעוד מחקר מלומד.

'מעניין עם מי מהם הרמיוני דיברה, כדי לוודא שלא אצליח לשים יד על החברה הטובה שלה' הרהרה, קופצת את אצבעותיה עד כאב. 'נמאס... פשוט נמאס לי לגמרי. איזה גרינדילו כרסם לכולם את השכל?'

מפח נפש, זה מה שקיבלה מן החברים האלו שלה, במקום תמיכה. והיא עוד חשבה לתומה כי ברגע בו תבעט כנופיית קארתניי ממשרד הקסמים וביל ויזלי יתפוס את מקומם, הדברים ישתנו; לשווא. כל שזכתה לקבל היה שבחים ארורים, והטפות מטומטמות מתחת לשולחן על סבלנות ועל מיני שיקולים פוליטיים ושאר דברים שטונקס לא הבינה, ולא רצתה להבין.

"השתנה... אסור לנו לפתוח מלחמה חדשה... שטויות במיץ דלעת!" זכרה כיצד נהמה בישיבה האחרונה בלונדון, שבוע אחד קודם לכן, הולמת בשולחן באגרופה. "הלו?! מישהו כאן זוכר מה קרה כשממש במשרד הזה החליטו כל-מיני חוכמולוגים לחכות, ונתנו לוולדמורט זמן לצבור תומכים, הא? כן, כן הרמיוני, בטח שהיא לא תוקפת אף-אחד. הכל רק שמועות, נכון? טקסים מוזרים מאחורי האפל, קוסמים מהמחזור האחרון של הוגוורטס הולכים לשרת אותה... ומרלין, אפילו תלמידה מבריקה מרייבנקלו! אתם באמת לא מבינים לאיפה כל זה הולך?!"

אלא שהכל היה לשווא; ביל, הרמיוני וכל האחרים עמדו על דעתם. לעג הגורל, רק יריביה לשעבר מן השרביטים-המאוחדים הואילו בטובם לחשוב ולהעניק לה מעט תמיכה.

"המפקדת כאן צודקת" התערב המסטר לה-פרנאס, שולח בביל מבט קודר מאחורי גביניו האפורים והעבים "אני לא מוכן לקחת כאן עוד סיכונים, נקודה. די תוהו ובוהו יש לנו במחוזות המזרחיים שלנו, עם הפראים הטבטונים וההילאית הבוגדת שעובדת איתם. רבותי" הוסיף, זוקר את סנטרו בנחישות "אני רוצה שיהיה ברור; אנחנו במאה העשרים ואחת, תודה למרלין, ואני לא אסבול שום שבטים עתיקים או מסדרים חמושים שלא מכבדים את חוקת האיחוד; לא יהיו שום פשרות בנקודה הזו, אדוני שר הקסמים".

"הליכי האיחוד לא הושלמו, עדיין" סיננה הרמיוני, בוהה בפלאביוס לה-פראנס בתיעוב גלוי "לא שמעתי שירדנו לדרגת מחוז... או שאולי פתרתם את כל הצרות אצלכם, עד שיש לכם את כל הזמן והאנשים עבור אנגליה?" הוסיפה בארסיות "אני מבינה שלמפקדת מסדר עוף החול יש... נגיעה אישית לעניין. אבל מה בין הנאום המעניין הזה לבין בלאטריקס בלק?"

"פשוט בתכלית" החזיר לה-פראנס בלא להתבלבל, מקדים את טונקס הרותחת מזעם. "המצוד מתקיים כמתוכנן, והאנשים שלי יקחו בו חלק - במידה והמפקדת טונקס זקוקה לעזרתם, כמובן. כל הסיפורים שלך, מאדאם גריינג'ר-ויזלי, על שינוי לטובה, נסיבות מקלות וכל היתר, ידונו בקסמדהרין, כי הדבר היחיד שאני מוכן להבטיח לפושעת הזו זה משפט הוגן, לא יותר".

 

'אדם אחד שפוי, גם זה משהו היום' הרהרה, מביטה באפלה המתעבה סביבה. הרוח התחזקה, נושאת קרעי-ערפילים וטיפות גשם קרות ומטיחה אותם בפניה החיוורים. האחרים... היא כבר לא יודעת מה לחשוב. נכון שצ'ו שיקרה ותפלה עלילות, כן... זה חייב להיות, אבל עברה כל-גבול, עם כל הרמיזות המכוערות כאילו היא, נימפדורה טונקס, פועלת רק כדי ליישב חשבונות אישיים. אפילו נוויל התחמק ממנה, כאשר ביקשה את עזרתו.

"אני לא חושב שזה...אה... זמן טוב לצוד אותה" אמר, כובש את מבטו בעציץ גדול של תלתן אטרוסקי "גם אני לא שכחתי את מה שהיא עשתה לאבא ואמא ולא סלחתי, אבל אני חושב שאולי... קודם היא תעשה טעות, ותראה להרמיוני ולכולם את הפרצוף האמיתי שלה. אז שנינו נוכל לסגור איתה את החשבון, כלומר..."

"שיאמרו כולם מה שהם רוצים" לחשה לחשיכה "לא אכפת לי כלום, ואני לא עושה את זה בגלל אמא. אם... אם היא רוצה לירוק על הקבר של אבא ולהשתרך אחרי אחותה היקרה, שיהיה לה לבריאות" הלחלולית שבה והתגנבה סביב עיניה, מגבירה את זעמה עוד יותר.

'אז מה, אמא יקרה שלי? רק בגלל שרבנו קצת ואמרנו כל מיני שטויות אחת לשניה, את רצה בחזרה אל המשפחה העתיקה הארורה ועתיקת-היומין שלך? כאב לך לשמוע את האמת? שנרקיסה ניצלה אותך ושיחקה בך על האצבע הקטנה? שאת מתנהגת כמו... כמו... אבל אולי זה בכלל לא משנה. אולי זה תמיד היה אצלך בפנים, ופשוט חיכה להזדמנות לצאת?'

"בחייך מותק, אולי תשחררי קצת?" זכרה כיצד היה אבא צוחק, כאשר היתה אמא ניצבת בפנים קפואות בפתח המטבח, וגוערת בו על הערבוביה הנוראית והקלפים המוגלגיים הזרוקים בסלון. "נו באמת... די להיות כזו בלק..."

אבל זה מה שהיתה אמא, בסופו של דבר, בלק, הרהרה טונקס; וכעת, פעורה ביניהן תהום שחורה. איך היא לא מתביישת לשרוץ עם הטינופת שרצחה את סיריוס?

'לא. אני... אין לי אמא יותר, וכבר לא אכפת לי...' שיננה לעצמה, מוחה את עיניה בגסות 'לא אכפת לי... לא אכפת לי כלום...'

 

"לונה, אנחנו לא יכולים לחכות כאן כל הלילה" אמרה בקול רם, רוכנת לעבר המכשפה התמהונית. לרגע הארוך, הוסיפה זו לשחק במחרוזת העלים שלה, כאילו טונקס אינה יותר מאוויר קר; אז, סוף-סוף, הואילה להרים ראשה ולנעוץ בה מבט חולמני.

"אבל הפיות ביישניות, והכוכבים בקושי יצאו" ענתה "קשה לי לדבר איתן כל-כך מהר. מובן, שאם משרד הקסמים לא היה מרושע כל-כך, ומשתמש במשך מאה שנים בדם המשומר שלהן כדי להזין את רשת הפלו..."

ההילאים ממלמלו בזעף.

"כן, כן, כמובן" החזירה טונקס, נאבקת לכבוש את הדחף לטלטל את מוכת-הירח הזו, עד שתואיל לחזור למציאות. אולי בכל-זאת, לא היתה צריכה לסמוך עליה מלכתחילה. "אבל מה עם לחש הערפל? המחבוא של בלאטריקס, זוכרת?"

"כן" אמרה לונה "אבל הפיות שותקות, והחומה גבוהה מאד" הוסיפה, מושכת בכתפיה כאילו היא נאלצת לחזור על המובן מאליו; ובזאת, חזרה להביט בגחליליות, לא מזכה את נימפדורה בכל תשומת לב נוספת.

המלמול סביב גבר.

"פשוט אין טעם, המפקדת" נהם אחד הגברים, יורה בלונה מבט מלא בוז "אנחנו נרקב כאן בערפל לפני שיקרה משהו וה... עדיף היה לעצור את הרוקח הבוגדני ההוא מלונדון ואת אישתו, ולהכריח אותם לדבר. האישה ההיא קשורה לבלאטריקס; אבא שלה..."

"אין לנו אפילו רבע הוכחה עליהם" סיננה טונקס מבין שיניה. הו, זה וודאי יענג את בלאטריקס מאד, לגרור אותה למעשים מלוכלכים נוסח צ'ו... אבל היא לא תיפול לרשת המטונפת הזו, הו לא. "אני לא צריכה שיגידו ש..."

 

נימפדורה השתתקה בפתאומיות; משהו... לרגע, יכולה היתה להשבע שחשה משהו, כאילו חלף רטט או גל בלתי-נראה בתוך האפלה; הרוח צווחה באוזניה, והענפים רחשו מעל כמו מאות ידיים שחורות ומטופרות.

"שרביטים בהיכון" לחשה, נאבקת בפחד פתאומי שטיפס אל תוך גרונה.

ואז, בא האות, ממריא גבוה אל תוך השמיים וצובע את העלטה בירוק חולני.

'כמו אז... ממש כמו אז'.

חושקת שפתיים בתיעוב, התבוננה בגולגולת הירוקה, על הנחש המאוס המשתשל מפיה... מבליחה ומרצדת, עולה גבוה מעל שדות הכפר המוגלגי.

"אף אחד לא זז בלי פקודה שלי" נהמה בשקט "הבני-כלבה היו רוצים מאד שנסתער עליהם בלי לחשוב. אבל אני את התרגיל הזה כבר מכירה" הוסיפה, מביטה סביב ותוהה האם גילו את בואם; בוודאי, מישהו במשרד הקסמים מעביר מידע... איך לא?

"בסימן מהשרביט שלי, לחשי טשטוש. בוריס, יוהאן, שניכם איתי. אתם שלושתכם, לכו משם" הוסיפה, מחווה לעבר קבוצת עצים חשוכה. "אם בלאטריקס מופיעה, סוגרים עליה משני כיוונים. אף אחד לא ישחק לי את הגיבור ויצא איתה לדו-קרב קסמים, ברור?"

ההילאים הנהנו, וטונקס עשתה צעד קדימה, מהדקת את גלימת ההסוואה סביב גופה; מתאמצת לרגע, חשה את שערה רועד באיטיות, לובש גוון שחור-ירקרק.

'היא השתנתה, הו כן בוודאי' הרהרה, שולחת מבט באות השנוא המרחף למעלה 'מצב פוליטי מסובך, הזדמנות שניה... כן, לכי ללמד שרץ זקן תרגילים חדשים, הרמיוני. אני ידעתי תמיד ש...'

 

ואז, באה הזעקה.

 

הקול שהכה באוזניה של טונקס היה כה מבעית, עד שהיא כמעט ואיבדה את שיווי משקלה. רגע ארוך עבר, עד שהבינה כי הקול לא בא מלפנים, מן המקום ממנו שוגר האות - אלא מאחורי גבה, קורע את אוויר הלילה לגזרים; הגזעים השחורים החזירו הד.

"לונה?! לכל השדים והרוחות, מה..."

נימפדורה הסתובבה בחדות לאחור, והמילים קפאו בגרונה; לונה לאבגוד התגוללה על הקרקע, ידיה ורגליה מכות בפראות; הקול שבקע מפיה לא דמה לשום דבר ששמעה טונקס מפיו של אדם או חיית-פלא; גרוע יותר מזעקות הפצועים בקרב הגדול... גרוע אפילו מליל האימים בו נרצח קורינתיוס בלייז. ופניה... המבע על פניה... טונקס התנודדה על מקומה בידיים רועדות; לרגע, יכולה היתה להשבע שאור ירוק קורן מפניה של לונה; אז, דעכה צרחתה, הופכת למלמולים בלשון זרה, מפחידה ובלתי-מובנת. ריר מהול בדם ניגר על שפתיה, זולג באיטיות על לחייה וצווארה.

"מרלין, היא נחנקת! פאולוס, רוץ וטפל בה, עכשיו!" פקדה, מביטה סביב בפראות; נדמה היה שהאפלה מסתחררת סביב; קרעי ערפל התפתלו ורקדו סביב; הגשם הלך וגבר, מצליף באכזריות בפניה. השרביט רעד, כאשר הטתה אותו נימפדורה לכאן ולכאן, מצפה לבן-דמותו של השד המבעית להופיע בכל רגע מתוך הערפל. עכשיו, היה הכל ברור... בלאטריקס עמדה מאחורי המתקפה הזו; יש לה כשפי זימון שאפילו וולדמורט לא חלם עליהם. היא צדקה מההתחלה, כן.

שעטת רגליים כבדות גרמה לה להתנער, ולהתוות כישוף הגנה; הערפל זע ועלה מעלה, כאילו היה מסך תאטרון חולני... והצללים התגבשו ולבשו צורה; לא היה זה דאמון או משהו אחר שלא מן העולם הזה, לפחות עדיין לא. נימפדורה חשה כמעט בהקלה, כאשר זיהתה את הדמויות המבורדסות שעטו עליהן, ואת הקללות שבקעו בזו אחר זו משרביטיהן.

"אוכלי מוות מסריחים. שתק!"

הקרן שרקה משרביטה; אחד התוקפים הטיל עצמו ברצפה ברגע האחרון, גורם ללחש להתפוצץ על גזע העץ מאחוריו.

"אטרופיוס פלסטיריס!"

קול נפץ רם החריד את החורש; ענפים בוערים התעופפו לכל עבר; אוכלי המוות צעקו וגידפו. אלמלא לונה, היתה נימפדורה מתפתה לפרוץ בצחוק... סוף-סוף, משהו פשוט ומוכר, משהו שאפשר להתאמץ ולנצח, כמו בימים הטובים ההם.

"אבדה קדברה!"

צפוי, כל-כך צפוי; נימפדורה וההילאי שלצידה זינקו מיד, מניחים לאור הירוק לחלוף ביניהם. הלהבות ריצדו והעלו עשן בין הענפים הלחים, מאירים את הדמות הגבוהה והיהירה שחלפה ביניהם, מגדפת ומניפה את שרביטה לקללה נוספת.

"מנ'שמע, אייברי?" נחרה טונקס בקול, זוחלת מסביב לשיח ומחכה להזדמנות המתאימה "לא הייתי בטוחה אם אני מריחה אותך, או סתם חרא של פרות מהכפר כאן ליד. אז יצאנו בחזרה מהביוב והתחלנו לשרת אדון חדש, הא?"

אייברי הבן הסתובב בחצי-מעגל, מפליט בליל לא ברור של קללות מתחת לברדסו; משהו על חצויית-דם מטונפת, בוצדמים ושאר המילים החביבות עליו; נראה היה, כי אותו ברנש לא השתנה בהרבה מאז היה לה את העונג לגרור אותו לאזקבאן, לפני חמש-עשרה שנים; היא היתה זו שהובילה את ההילאים שפשטו על מקום המחבוא של הכנופיה שלו, במרתף עמוק מתחת לסמטת נוקטורן.

"אני אעקור את הלשון הזו שלך מפה, זונה!" שמעה אותו צועק, ומשגר עוד לחש לעבר מיקומה המשוער. מגחכת,זרקה מבט אל מעבר לכתפה, מתווה אות לאחד ההילאים לסגור עליו מהאגף. הרוח שרקה, מביאה לאוזניה קטעים מסדרת גידופים חדשה "חושבת את עצמה... רק כי האמא המסריחה שלה היא... מורטהונדרום!"

"תתאמץ קצת יותר, חבוב" החזירה, מכווצת את גופה ומתכוננת למכת המחץ. "משחק במצביא גדול, אייברי? אני זוכרת ש..."

אחד ההילאים הגיח במהירות הבזק מתוך האפלה, משגר קללה קטלנית ממרחק קצר; אייברי צרח והשליך את עצמו לאחור, מאפשר לקרן הלבנה לפגוע הישר בחזהו של אוכל-המוות שלצידו. הלה צרח, והתמוטט בכבדות לאחור, הבגדים על חזהו מעלים עשן כבד.

"פטריפיקוס טוטלוס!"

נימפדורה הטתה את השרביט במהירות, בולמת ומחזירה מנה אחת אפיים; עוטה ברדס נוסף התמוטט, קורס לישיבה נלעגת בתוך הדשא; הקללה רחשה סביבו, מקיפה אותו בעשרות זרדים דביקים.

"עוד אחד פחות. מה העניינים, אייברי?" צעקה,משהבחינה בדמות הגבוהה הופכת עורף ונמלטת על נפשה "כבר איבדת את החשק להרוג אותנו, או שסתם הגיעה שעת השינה שלך? אחריו! אני רוצה את השרץ באז..."

לחש נוסף נורה מבין העצים, גורם לה לקטוע את הלגלוג ולזנק הצידה; ברגע הבא, כבר זינקה קדימה, בולמת לחש נוסף ופותחת במרדף אחרי היריב הנמלט. הוא טיפש... באמת טיפש, אם הוא חשב שהבריונים שלו יוכלו להביס הילאים. ואיפה בלאטריקס עצמה מסתתרת?

המחשבות חולפות בפראות בראשה, זינקה ממחסה אל מחסה, עיניה עוקבות בזהירות אחרי הדמות הנמלטת. לא יתכן שהוא רק פתיון... הוא אוכל-מוות חשוב מדי, ובכל זאת...

כעת, רץ אייברי בין שני עצים גדולים, מתחמק בקושי מלחש שירתה אחריו; נימפדורה החישה את צעדיה, דולקת אחריו ככלב ציד. אולי הוא טיפש מספיק כדי להסגיר לידיה את הכניסה אל המאורה של בלאטריקס; הרהרה, חולפת בין גזעים וקרעי ערפל קרים כקרח; ברקים הכו, חותכים בשמיים כסכינים ומאירים את העצים באור בוהק; לרגע, יכולה היתה לראות במעורפל חומה גבוהה, ודבר-מה כסוף ניצב מעליה... ואז, התגלגל רעם אדיר, והחשיכה שבה ונפלה. ההדים הכו באוזניה, בעודה שבה לזנק, מביטה ימינה ושמאלה בכדי לאתר את יריבה. לרגע, דימתה לשמוע שופר רחוק, מריע בפראות... או שמא היתה זו הרוח?

"לכל ה..." נימפדורה החניקה צעקה ונאבקה לשמור על שיווי משקל, כאשר בעטה בטעות בשורש בולט, כמעט ומשתטחת על הקרקע.

 

ואז - דממה; דממה כבדה כקבר.

נדמה היה כי הקולות דעכו באחת; נעצרת במבוכה, הביטה נימפדורה סביב, מנסה לשווא להטות אוזן ולשמוע דבר-מה מקולות הקרב, מצעקותיהם וגידופיהם של אוכלי-המוות... לשווא. רק הרוח הוסיפה לשרוק באוזניה, והענפים חרקו בלעג מעל ראשה.

'מרלין! זה לא יתכן, זה פשוט...'

המחשבות רדפו זו את זו בתוך ראשה; שום צרה או תקלה לא פסחו עליה הערב; לונה נפגעה, אולי היא גוססת עכשיו; אייברי הארור השתפן ונעלם, והיא תקועה - הגרים יודע היכן. לא יאמן; היא פשוט רצה אחריו, בלי לחשוב על התוצאות.

'נפלא, ממש נפלא'.

"אייברי, צא מהחור שלך!" ניסתה את קולה בצעקה, מקפידה להשאר תחת מחסה. 'שידע שאת כאן, למי אכפת? ככה או ככה' הרהרה בקדרות 'התגנבות זה לא הקטע החזק שלך'.

"מנסה לקחת את אליפות השפנים ממאלפוי, הא?" הוסיפה, כובשת את הרעד הקל בקולה. הוא חייב להתפתות; הוא חייב לתקוף שוב. אם תשים עליו יד, אולי תוכל להבין היכן היא, ואיך בשם הגרים יוצאים מכאן.

הדי קולה חלפו בין העצים ודעכו לאיטם; לשווא. כל תגובה לא באה, מלבד יבבתה של הרוח, ויללתם של זאבים מרוחקים; אייברי הבן לא נתן כל סימן או אות.

'לחשוב... את חייבת לחשוב, לשם שינוי' הרהרה, מאמצת את עיניה להתבונן סביב; הכל היה זר ומוזר; העמק האפל, שהחליף את שדות המרעה של הכפר. העצים העתיקים הנישאים לגובה עצום... והערפל, הערפל בכל מקום. פעם נוספת, נדמה היה לה כי היא מבחינה בצלליתה של חומה גבוהה, נישאת אי-שם באופק. לאט-לאט, החלה נימפדורה צועדת לעברה; איזו ברירה אחרת נותרה לה?

 

הנתיב התפתל, עובר בין סלעים אנכיים, לחים ומכוסי איזוב; אי-שם, גבוה מעל ראשה, נבקעו צעיפי הערפל, וחרמש ירח דקיק הבליח, מאיר חלושות את העלים והשיחים המרשרשים. החומה הרחוקה גבהה בהדרגה, ונדמה היה לנימפדורה כי היא מזהה את צלליתו של מגדל, ואש אדומה מבזיקה מדי פעם בחלקו העליון.

'אולי שם היא מסתתרת. אם אצליח לשנות מראה באופן ש...'

נימפדורה נעצרה בפתאומיות, רגליה כמעט וקופאות במקומם. הרוח התגברה, שואגת ומכה אותה בסכיני צינה אכזריים... או שמא, לא היתה זו הרוח. ליבה הולם בחוזקה, הגביהה את השרביט, הוגה במהירות קסם גילוי מסובך. כל חושיה בישרו רעות, בעת שהשלימה את הלחש, מציפה את הסבך באור כחלחל-חלבי.

מאומה; רק ענפים מתנועעים, צעיפי ערפל מעובים וצללים שחורים רובצים ביניהם; אולם... מדוע חשה, כאילו עיניים נעוצות בגבה? בדבר אחד, היתה נימפדורה גאה מאז ומעולם. חושיה לא הטעו אותה לעיתים קרובות... וגם הפעם, למרבה הצער, צדקו בהחלט.

לרגע ארוך, לא ראתה דבר; ואז, לאט-לאט, הבחינה בו מתקרב. משהו מבעית, שחור מהצללים עצמם, זוחל באיטיות בין הגזעים. נימפדורה נרתעה לאחור; נדמה היה לה, כי הצורה האפלה הולכת ומתגבשת, שורקת ומלחששת בקול ארסי... כמו מכשפי-הקוברה האלו, שראתה פעם בהודו... או גרוע, גרוע יותר.

"אימפידנטה!"

הקרן הבוהקת נורתה במהירות משרביטה, מגרשת את הצללים לאחור ופוגעת בדייקנות באפלה המתקרבת; ניצוצות התעופפו, מלווים בחרחור קלוש... לשווא; ברגע הבא, דעך הלחש באחת, והאימה הוסיפה להתקרב, סוגרת עליה צעד אחר צעד. הצינה הכתה בחזה, כמבקשת למצוץ את נשמתה מגופה;

'מרלין... זה גרוע יותר מלהקת סוהרסנים... זה פשוט... פשוט...'

כושלת לאחור, נאבקה לשוב ולייצב את שרביטה.

"סטראפ!"

הקללה האכזרית התעופפה קדימה, מכה את גוש החשכה בחזהו; עלים וענפים בוערים התעופפו לכל עבר; קול מעיכה ופצפוץ העיד כי אחד הגזעים נבקע. לשבריר שניה, נעצרה החשכה החיה, מלחששת בכעס... ואז שבה וגלשה קדימה, סוגרת עליה באפס זמן; להרף-רגע, דימתה לראות את הערפל נע, חושף פנים מעוותות בעלות מצח גבוה, עיניים שחורות וריקות, וידיים לבנות ומתות מגששות לעברה, ציפורניים ארוכות, מעודנות, נצצו קלושות באור הירח.

'קר.. כל-כך קר...'

נימפדורה נאנקה, וקרסה לאחור; שרביטה חסר התועלת נשמט מידה, מתגלגל על מצע העלים הלח ונבלע בעלטה. פעם נוספת, דימתה לראות את הפנים מתגבשות מתוך הערפל, סוקרות אותה בלא חיפזון; חרף האימה והכאב, יכולה היתה להשבע כי הם... יש בהם משהו מוכר. איך... איך זה יהיה, לעוף אל מאחורי הפרגוד? האם תפגוש שם את רמוס, סיריוס, ואת... את כולם?

 

אלא שאז, פסיעות ספורות ממקום נופלה, נעצר הצל על מקומו; נדמה היה לה שהוא מטלטל את ראשו ומלחשש בזעם אל דבר-מה שמעבר לטווח ראייתה. ואז, השמיע גניחה רפה, נסוג והתפוגג אל תוך העלטה.

נימפדורה רעדה, מנסה לשווא לגייס את כוחה. היא חייבת להתרומם; למצוא את השרביט... חייבת... אלא שאבריה אך רעדו על הקרקע, חלשים ורפויים ככלי מרוקן. היא חייבת להתעשת, השביעה את עצמה, היא הילאית, חובתה ל...

בעיטה עזה בצלעות קטעה את מאבקה, משלחת גל של כאב גס בגופה הדווי.

 

"התגעגעת אלי, טינופת חצויית-דם?"

 

אור הירח החלוש נמחק משדה-ראייתה, מפנה את מקומו לפנים מוכרות ומדושנות עונג. אייברי אחז את שרביטו בידו האחת, מכוון אותו באיום אל פניה; בידו השניה, הגביה מנורה מוזרה, שהפיצה אור עדין, כסוף.

"את מבינה, אני אוהב להרוג בוצדם או שניים לפני שמגיעה שעת השינה שלי" נהם, בועט בה פעם נוספת "ובקשר ל... דברים הקטנים והנחמדים האלו, אם את סקרנית" הוסיף, מניד ראשו לעבר העלטה; לרגע, נדמה היה לה שקולו רועד במקצת "הם... הם לא יכולים לפגוע במי שמחזיק באמצעים מתאימים, וכל מיני דברים שנעלים מהשכל הקטן שלך. בכל מקרה, אני חושב שהוא היה מורעב במיוחד, או בעל טעם רע מאד, אם החליט למצוץ את הנשמה הנחותה שלך. נכון שאני צודק, נימי?"

שפתיה רעדו, מנסות לשווא להחזיר מנה אחת-אפיים.

"אני... אני מבינה שאתה... מאד גיבור מתחת ל... לסינר של בל..אטריקס..." לחשה, שיעול כבד משסע את קולה.

אייברי השתנק; חרף העלטה, יכולה היתה נימפדורה להבחין בסומק המכוער שעלה על פניו.

"אני אלמד אותך לשמור על הפה המסריח שלך, זונה" נהם, מכוון את השרביט "חושבת שבגלל האמא הבוגדת-בדם שלך, אף אחד כאן לא יגע בך? תחשבי שוב. קרושיו!"

נימפדורה לא יכלה אפילו לצעוק; רק פיה נסגר ונפתח בעווית, כאשר הכו בה הכאבים מכל צד.

"כשאני חושב על זה, אף אחד לא צריך לדעת שהתפגרת כאן ביער, נכון?" לגלג "מה שבלאטריקס ירום-הודה לא יודעת, לא יזיק לה, נכון? אבל אני אהנה ממך קצת קודם. לא כולנו כאן רכרוכיים; לא כולנו שכחנו את וולד..."

"סבורני, מר אייברי, שזה יספיק בהחלט" קול אחר, מוזר, שיסע את להגו של אוכל-המוות. דמות אחרת התקרבה במהירות; חרף החולשה והכאב, ניסתה נימפדורה להסב את פניה בכדי לנעוץ בו מבט. במעורפל, יכולה היתה לראות גלימה כסופה, ופנים חיוורות, ממוסגרות בשער שחור וגולש.

חיוכו של אייברי הבן נמחק מעל פניו.

"אתה אל תתערב לי כאן, ברור?" נהם, מנופף בשרביטו "זו כאן היא השבויה שלי".

"תמהני מאד. אני מניח שדבר-מה בהוראות לא היה ברור לך, סר אייברי האמיץ"; התיז בלעג בלתי מוסווה, מנגן את המילים במבטא זר. כאשר קרב, יכולה היתה נימפדורה לראות פנים גאות וקרירות, מביטות בה בשלווה; הקוסם הזר יכול היה להיות דומה כל-כך לסיריוס, מלבד ארשת הפנים והניצוץ המוזר שריצד בעיניו הכחולות-אפורות.

"אני בטוח שהגבירה תשמח מאד לשמוע על ה-תעלול הקטן שביצעת הערב" המשיך, לא מזכה את אייברי ולו במבט נוסף "חזור למצודה. עכשיו".

אייברי נשף בכעס, פניו דומות לחיה שהוכתה באמצע זינוקה.

"הא! היא לא תעשה לי כלום. בסך-הכל התלוצצתי לי קצת ויריתי את האות, לזכר הימים היפים של פעם. דברים שאתה לא מבין, חתיכת אירי מטורף. ואתה לא תתן לי פקודות; חצי מהבחורים במבצר הם שלי, אם שכחת..."

עוטה הגלימה הכסופה הזדקף, שולח באייברי מבט מזרה איימים.

"האות הירוק קורא להם, ואתה ידעת זאת. לא זאת בלבד, אלא שכעת ניסית להרוג..."

"שטויות ברסק לשלושים! אני בסך-הכל הייתי גורר את הטינופת הזו בעצמי אל בלאטריקס. רק רציתי לחקור אותה, כדי שמאה הילאים מושתנים לא יזחלו לכאן אחריה".

הזר לא אמר דבר, אלא רק שלח בו מבט נוקב. לרגע, התמודדו השניים במבטיהם; אזי, הפליט אייברי גידוף מכוער מתחת לשפמו, הסתובב והתרחק, נבלע בתוך האפלה. נימפדורה יכולה היתה לשמוע אותו, מגדף ובועט באבנים, עד שנבלע קולו לחלוטין בתוך הרוח.

נימפדורה הוסיפה לשכב, מוכת כאב וחסרת אונים; לא היה בכוחה לעשות דבר, מלבד לבהות בפנים החיוורות והנאות; לרגע, ניצב הזר מעליה והביט בה באין-אומר. אחר, רכן עליה ונגע בעדינות בפניה, עוצם למחצה את עיניו ומתרכז. גל מוזר, חמים, פשט בגופה, מגרש את צינת המוות ומעמעמם את הכאב.

"מי... מי אתה?"

"אינני סבור שנפגעת אנושות, גבירתי" החזיר באותו קול שליו, מתעלם משאלתה ומושיט לה את ידו "האם את מסוגלת לעמוד?"

"כ..כן..." מלמלה היא, מגדפת ביאוש בתוך תוכה; לא נפגעה קשה... כן, בוודאי. רק מרוקנת לגמרי מכוח, מזועזעת ורועדת כמו ילדה מטופשת מול מצנפת המיון. משהו באדיבותו הקרה היה מפחיד; מפחיד יותר מזעמו וגידופיו של אייברי.

"אתה... אתה משרת את בלאטריקס?"

עיניו של הזר ריצדו בבוז.

"אני משרת את המלכה אידיין מק-רויך - ואותה בלבד" החזיר, מושך אותה כלפי מעלה.

נימפדורה ליעלעה. בלאטריקס... בלאטריקס הארורה והמשחקים שלה. האם אמא עודה נמצאת שם? היא... היא תיתן שיענו אותה? אולי נוויל יתנער סוף-סוף מההסכמה המטופשת שלו עם הרמיוני, ויצא לחלץ אותה? ו... מדוע היא מוסיפה להתבונן בעיני עגל בפנים החיוורות והיפות האלו? הוא משרת של אוכלי-המוות, היא שונאת אותו, כן, היא חייבת לשנוא אותו, חייבת...

מבולבלת ונפחדת, הניחה לקוסם המוזר לגרור אותה משם והלאה, אל עבר המגדל המרוחק.