היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

 

סקוטי

 

 

החיים לא הוגנים; פשוט ככה זה.
מעבר לחלונות שבקיר האבן, התחלף השלג בזרזיפי גשם צולפני שלא חדל לרדת. חצר המצודה נחשפה והסתתרה לסירוגין בתוך הערפל הקפוא, מקשה אפורה ומתסכלת של ביתנים, גרמי מדרגות וקשתות מיושנות עד יאוש. אפילו כאן, בחדר השיכר, הצליחה האח המכושפת אך בקושי להדוף את הצינה - מעוררת בסקוט המילטון געגועים עזים לפאב אמיתי.

מסביב, נהמו הגברים בעניין, והצטופפו בכדי לחזות במשחק הקלפים.

"שלושה בשבילי".

תרגע, סקוטי. תרגע וקח את ההימור הנכון. בנו הצעיר של הרוזן המילטון הניף באיטיות את שרביטו, ושלושה קלפים נעקרו מהחפיסה והתעופפו אל בין אצבעותיו. לרגע ארוך, הביט בצורות המתנועעות בתוך הקלפים, ונאבק להחניק אנחה. זו לא הפעם הראשונה שהקלפים לא ממש מחייכים אליך, בחור. הרהר, מגניב מבט לפניו הקפואות של אייברי הבן. הלה גלגל את עיניו באדישות מעושה, והעביר אצבע על שפמו הכהה והדק.

"פוסי, מותק" אמר סקוט, שולח מבט אל האשה בהירת השיער שניצבה מאחוריו; בימים כתיקונם, היתה ידידתו היקרה עוטה מעט מאד על גופה הקטן והמתוק, גם ובעיקר בארועים כאלו; כאן, במצודה הסיוטית אליה נגרר בעקבות אביו, מנע ממנו הכפור אפילו את התענוג הקטן הזה. "תהיי ילדה טובה, ותמזגי לי עוד כוסית של להבת-פיניקס. טוב?"
"מה שעושה לך טוב, מתוקי".
חייב להרוויח זמן. השרץ הזה... אין לי מושג מאיפה הוא שולף את המזל הארור שלו.
כאילו לא די היה, שהכריחו אותו להצטרף למסע מעייף וטפשי, למחוז נידח וקפוא בצל חומה ארורה וערפל מסריח... עכשיו, יפסיד את מעט הכסף שנותר בארנקו לבריון יהיר, שלא הפסיק להעיר הערות מעליבות; ידידיו, כולם בריונים מגעילים ואוכלי-מוות, התקבצו מסביב, נהנים מהשפלתו של סקוט המילטון. כן; אפילו וינסנט קראב וגרגורי גויל, זוג קופי האדם השעירים של מאלפוי - שהצליחו, ככל הנראה, למצוא לעצמם מאלף חדש. וינסנט קראב ישב ליד אייברי הבן, מגרד את זקנו העבות וצוחק בכל פעם בו שבו הקלפים ובגדו באכזריות קורעת לב. גרגורי גוייל ניצב בידיים שלובות וגבינים גדולים ומכווצים סמוך לדלת היציאה, כמבקש לחסום את דרך המילוט.
שיקח אותם הגרים, תמצא דרך... תמצא דרך לקום מהשולחן הזה, לעזאזל.
אבל, ידיו של סקוטי המשיכו לנוע כמעצמן, מחלקות עוד ועוד סיבובי קלפים. חייב... חייב קודם להחזיר לו השפלה קטנה... מרלין, תן לי קצת מזל!

"הנה קלפים טובים, מתוק שלי" לחשה פוסי, כורכת שתי ידיים רכות סביב כתפיו; רטט חלף בו, כשחש את גופה נצמד אליו מאחור.

"שני מירמידיוניםך ושלישיית פגאסי" הכריז, מטיל את הלוחיות המכושפות על השולחן. הסוסים המצויירים צהלו; לוחמי הפאלאנקס שאגו ונופפו בחניתות. לרגע מתוק אחד, התלקחה בליבו תקווה... ודעכה כהרף-עין.
"שלישיית באליזיליסק".
סליל של עשן דקיק עלה מן השולחן; המפלצות הנחשיות התפתלו, בוהות בקלפיו של סקוטי בעיניים גדולות וצהובות. הלוחמים המצויירים נאנקו והתמוטטו בתוך מסגרת הקלף הכהה.
"אתה מפסיד שוב, המילטון"
אייברי הבן סלסל בשפמו. "בטוח שאתה רוצה להמשיך להתרושש? כמובן שההצעה הראשונה שלי עדיין פתוחה. אחרת..."
חריקת דלת גרמה לו לשלוח מבט מהיר לאחור, ולעוות את פניו בגיחוך מכוער לעבר המכשף הצעיר שנכנס זה עתה.
"אחרת, אתה יכול להצטרף אל הילדון הזה" המשיך אייברי בניחותא, לא מזכה את מלקולם הורנבלאואר ולו במבט נוסף "ולהמר איתו על צפרדעי שוקולד".

מלקולם הצעיר היה בתפקיד; תפקיד שאינו מהנעימים, בלא ספק. עצם המחשבה להלך על החומה במשך שעות במזג אוויר כזה... ובעצם, בכל מזג אוויר שהוא, מילאה את סקוטי בגועל. מים ורסיסי שלג נימרו את אדרתו הירוקה, ואת מחלפות השער החום שגלשו מבעד לשולי הברדס. שיריון הטבעות המכושף שעטה היה בוודאי קר, הרהר סקוט. קפוא יותר מכוסית מזורגגת של ויסקי משובח.
עם פרצוף כמן שלו, הוא היה משכיב לא מעט חתיכות בלונדון. איזה אדם שפוי יבוא מרצונו אל החומה המסריחה הזו?ביומם הראשון במקום הזה, עלה סקוטי פעם אחת ויחידה למרומי החומה ההיא, שאבא התעקש לכנותה בשמו של איזה מכשף או קייסר עתיק - והרחיף עצמו כל עוד נפשו בו במורד המדרגות. הערפל הקדום שנשקף מהעבר השני גרם לעצם נשמתו לרעוד, כעומדת להקרע לגזרים. ובעוד אבא משוחח עם אנדרומדה בלק ושומע ממנה הסברים כאלו ואחרים, יכול היה סקוטי לחוש במעורפל בליל של צמרות אפלות, חורקות ברוח אכזרית... צעדים חרישיים בשלג העמוק... ומשהו אחר; משהו, שעצם נוכחותו גרמה לסקוטי להוריק בקבוק שלם של ויסקי, מיד כאשר שבו רגליו ועמדו בחצר המצודה.

"חרא, ילד" נהם קולו העבה של גויל. "בוס כבר אמר לך, ש'תה לא רצוי כאן".
סומק אדום, מכוער, צבע את פניו של מלקולם הורנבלאואר, נוכח דבריו המלגלגים של אייברי הבן. אגרופיו קפוצים, פסע קדימה, מתעלם מגויל כאילו היה אויר; הנחש הירוק שעל שיריונו התבהק באור הלהבות המכושפות.
"לא הייתי מתפאר כל-כך לו הייתי במקומך, אייברי" נהם. "אתם נראים כולכם כמו חבורת קלפנים מוגלגים מזוהמים, מהמקום המסריח ההוא לאס-ווג שמעבר לים, או איך שלא יקראו לו".
אייברי עיווה את פניו, ורקק על הרצפה.
"כן, אנחנו קלפנים, ואתה אביר מהולל. תאמר מה שבאת לומר, ואז לך מכאן לחלום במקום אחר, ילד. תור מי היה לחלק עכשיו?"
נדמה היה לסקוט, כי פניו של מלקולם הצעיר רעדו מזעם.
"כן, אני אביר-מכשף!" הצהיר, זוקר את סנטרו "בלאטריקס השביעה אותי בעצמה, ואני גאה בזה. לא הייתי מציע לטיפוס כמוך, שהתגולל בין הפחים בסמטת נוקטורן במשך שנים, להרים את האף..."
אייברי התרומם באיטיות ממקומו; קראב וגויל נהמו, קופצים אגרופים מאיימים.

"אתה חושב שזה יהיה מכוער, ממוש?"
"אין לי מושג, פוסי". משום-מה, נדמה היה לסקוטי שעיניה של חברתו שבו והתמקדו, לא בפעם הראשונה, במדליון האמתיסט המוזר שענד על צווארו.
שוב זה... רק זה היה חסר לי. הרהר, אוטם את אוזניו בפני העלבונות שהחלו מתעופפים. המתנה של אבא... לא, לא מתנה. ערבון.

סקוטי נאנח; לאבא יהיה מה לומר, כשישמע שהצליח להפסיד חצי מהסכום שקיבל בבוקר.

לעג הגורל... לך ותסביר לזקן שאפילו לא התכוונת להמר ברצינות. ומצד שני... לאבא תמיד יש מה לומר, לא משנה מה תעשה.
כן, בהחלט; כך היו הדברים מאז שארבעת ילדיו של הרוזן המילטון עמדו על רגליהם. אז שיאמר עוד משהו. למי בכלל אכפת?
כך או כך, הרהר, נעשה קשה יותר ויותר להוציא אוניות זהב מהזקן הקמצן; אבא ניחן בהרגל מרגיז, לדגור כמו דרקון על זהבה של משפחת המילטון.

"אני צריך עוד משקה, פוסי" נאנח.

 

הצעירה הבלונדינית הנהנה. כעת, אחרי הכוס השישית, התקשה סקוטי לזכור היכן בדיוק מצא אותה. בלא ספק, באחד המקומות אותם היה אבא מכנה "מאורות קלפנים ודירי חזירים נחותים". היו הרבה כאלו בעולם המכשפים התוסס של לונדון, וסקוט המילטון הכיר כמעט את כולם. פאסאנדריה וייט היתה חתיכה ראויה להתכבד; אין ספק... הגם שהמבטים שהעיפה בתכשיט הערבון התחילו להרגיז. הוא כמעט והתפרץ עליה בבוקר...

היא לא הייתה צריכה להתעלק עלי דווקא אז, אחרי השיחה עם אבא. הרהר. מעל שתים-עשרה שעות עברו, מאז המריבה האחרונה ביניהם, בלילה הקודם - וסקוטי מצא עצמו נרגז ומתוח מאי-פעם.

השיחה עם אבא היתה רעה, אפילו רעה מאד - והעובדה כי ארנקו תפח בסופה לא שינתה מאומה. מדי פעם, תהה סקוט האם לא הגזים; אולי לא היתה זו השעה להתגרות באבא, אחרי שחזר עייף ומהורהר מאותה שיחה עם בלאטריקס.
לא, זו היתה אשמתו של אבא. שב ומלמל בינו לבינו, צופה בזווית העין במהומה ליד הדלת. הורנבלאואר שלף את שרביטו, מכוון אותו באיום לעבר גויל. אייברי גידף, מטיח בקוסם הצעיר עלבון נוסף - משהו שקשור לימים בהם עבד אייברי בביתה של משפחת הורנבלאואר.

"אבא לא היה צריך להוציא אותך מהזבל!" שמע את מלקולם צועק "חבל... חבל שלא נשארת להרקב באזקבאן!"

אלא, שמחשבותיו של סקוטי שבו ונדדו לעניינים חשובים יותר. אתמול, כמעט ודחק את אבא אל מעבר לסף. אבל מה יכול היה לעשות, אחרי שגילה, כמעט במקרה, את התוכנית הערמומית שתכנן אבא מאחורי גבו. באמת, מה חשבת לעצמך, אבא? שאשב לי ככה סתם, ואתן לך לקחת ממני את האס האחרון בשרוול, ככה שתוכל לזרוק אותי לכלבים מתי שיתחשק לך?

סקוטי זכר, כיצד פעמו עורקי צווארו בחוזקה כאשר אישר אביו את הדברים בפניו, בלא כל בושה.

"כמה חבל, שלא טרחת לשאול אותי לפני שרקמת תוכניות, ועוד הלכת איתן לבלאטריקס, אבא יקר שלי" לגלג, ופכר בחוזקה את אצבעותיו. סקוטי היה קלפן, הו כן; רק כך, יכול היה להעלות חיוך לעגני ומתריס על פניו, חרף הפחד שאחז בו. הוא עוד יכול להצליח. מול בלאטריקס אין לי סיכוי... ומה בשם הגרים אני אעשה אז?

"הלכת אליה והצעת לה את האחיין האהוב שלי בתור מתנה" החריף את קולו "כן, לאותה בלאטריקס, שהרגה את רוברט - הבן הבכור שלך, אם כבר הספקת לשכוח".

הרוזן המילטון לא מיהר לענות. לרגע ארוך, נשען על כרכוב האח, סוקר את בנו הצעיר באותן עיניים חודרות, שזימרו תמיד בלא קול - 'אתה אפס, סקוטי. אתה כשלון. אני מתבייש שאתה בני'. אבא אהב את רוברט, למרות כל המריבות האיומות ביניהם. הוא אהב גם סלדן ואת מרדית'... איכשהו; אבל מעולם לא את בן הזקונים, לא את סקוטי.
"אתה מבין, היית צריך לשאול את רשותי, לפני שאתה מעלה רעיונות מוזרים כאלו לגבי עתידו של בריאן הקטן" הוסיף, מחריף את קולו "אם שכחת, אני עדיין האפוטרופוס היחיד שלו. אז אני אומר לך עכשיו: אין, אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לך לעולל לו דבר כזה".

אבא הפליט צחוק קצר.

"לא שכחתי דבר. אולם כמדומני, אתה זה השוכח כי דברים עשויים להשתנות. כך או כך, בעוד שנה יהיה בריאן קוסם בוגר. בכל הנוגע לתוכניות שלי, כדבריך" הוסיף, ידו משחקת קלות בניצב שרביטו "כל שאני מנסה לעשות, זה להשיג עבורו את השידוך הטוב ביותר שניתן. אינני מצפה, כמובן, שתוכל להבין את משמעותו של דם שבא מעברו האחר של הערפל, ואת המשמעות שיש לכך עבור המשפחה שלנו..."

סקוטי צחק בקול, משסע את אביו במחי-יד.
"וואו, אתה אף פעם לא תשתנה, אבא'לה?" הטיח, משרבב את שפתיו בזלזול "דם עתיק? שושלת? שידוכין? אתה כל-כך חי בעבר החשוך, שאפילו קורי העכביש כבר צוחקים עליך. לי דווקא יש תוכניות אחרות בשביל הילד. יש מכשפה חמודה אחת שמוזגת משקאות בבר שאני קופץ אליו מדי פעם..."
"משתכר, מהמר ומבזבז כספים, התכוונת".
"לזה קוראים חיי חברה, אבא. משהו שקצת חורג מלנבור בספרים מעלי אבק, בחברת תמונות של אנשים מתים. אתה יודע מה עוד? נדמה לי, שבריאן הקטן דווקא אוהב ללכת איתי למקומות האלו. תמיד אמרתי שיש לו טעם טוב, לילדון".
הרוזן ניתק ממקומו שליד האח, ואש מסוכנת ניצתה בעיניו.

"כמדומני, אסרתי עליך לקחת אותו למקומות כאלו".
סקוטי צחקק.

"להטיל איסורים, עלי? כנראה שאתה מתבלבל ביני לבין גמדון הבית, אבא. ככה או ככה, קוראים לה מגי, ויש לה גוף פצצה ונשמה זהב. נכון" הוסיף והטעים "שהיא כזאת מין בת של מוגלגים, שאפילו לי היה קשה להאמין שהיא למדה בהוגוורטס פעם. אבל היא מותק של בחורה, כל עוד היא לא מגזימה עם הויסקי, כמובן".
אצבעותיו של אבא התהדקו על השרביט, גורמות לליבו של סקוטי להחסיר פעימה.
"אתה משחית את הנער בכוונה".
"אני? ישמור מרלין" ענה סקוטי במהירות, עיניו עוקבות בזהירות אחרי יד השרביט של יריבו. "אני רוצה את טובתו, זה הכל. יהיו הרבה שיאמרו לך שבימינו, בת-זוג כמו מגי זה דווקא יתרון. חוץ מזה" הוסיף, מושך בכתפיו באדישות מעושה "איפה בדיוק אתה רוצה שאקח את הילד לבלות בקיץ, אחרי שהוא חוזר משנה שלמה של לימודים משעממים, ומת להתפרק קצת? ועוד בהתחשב בהקצבה המצומקת שאתה נותן לי..."

פניו של אבא עטו חיוך קר, אולם אצבעותיו נותרו סמוכות, סמוכות מדי, אל ניצב השרביט.

"במילים אחרות, אתה רוצה עוד זהב. היום כמו תמיד".

"אני מודה שתרומה קטנה לא תזיק לי" ענה סקוטי "במיוחד אחרי פסק-הקסמדהדרין הארור הזה, שליסטר הארורה הצליחה להוציא נגדי. המזונות האלו שלה רוששו אותי לגמרי. אפילו את המלתחה שלי לא החלפתי כבר שנה, ו..."
"אתה זקוק לכסף בכדי להמר, לשתות לשוכרה ולפטם את הפרוצה החדשה שלך במתנות יקרות" הרעים אבא בקולו "אל תטרח להכחיש. האם לעולם לא תלמד לקח? אין לך כבוד לדבר: לא למשפחה, לא למסורת, לא לכבוד... כל נשמתך המצומקת שקועה בהוללות, ובבנות מוגלגים בעלות חזה גדול. הזהרתי אותך כבר לפני שנים, כאשר החלטת לשאת את אותה ליסטר, זוכר? אולם אתה אטמת את אוזניך משמוע. לעיתים אני חושב" הוסיף, קולו מלחשש כנחש "שמבחינה מסויימת, אולי עדיף שאחיך סלדן, זה שאהב אותך כל-כך, מת בשלב בו יכול היה להשלות את עצמו, שאולי תשתנה אי-פעם".

סקוטי זכר, כיצד חש את הלכלוכית מציפה את עיניו. בזה היה אבא מומחה גדול, הו כן; הערות ארסיות ששורפות ודוקרות, עמוק מתחת לחגורה.

סלדן... סל המסכן. אבא, בוודאי, כמעט ולא הצטער על התאונה שלקחה את בנו השני ואת רעייתו אל מעבר לפרגוד. בנפשו הקרה של הרוזן המילטון לא היה מקום לבכות מלאך בדמות אדם - שתמיד, תמיד היתה לו מילה חמה עבור אח קטן ומסכן; סלדן הטוב, שאפילו הנזיפות שנזף בסקוטי היו מלאות אהבה ורוך.

"ככה?!" הטיח סקוטי, מתרומם ממקומו; זעמו היה כה עז, עד כי לרגע השכיח כל פחד וזהירות. "ובכל זאת, אחי היקר השאיר צוואה, ובה הורה שנו היחיד יגדל אצלי. כן אבא, אצל סקוטי ההולל; אצל סקוטי המהמר, שמזמין פרוצות הביתה בכל הזדמנות. אתה יודע למה זה, אבא? בגלל שסלדן העדיף את כל זה על האפשרות שבריאן יגדל אצלך. אז, מה זה אומר עליך ועל העולם שלך? הא?"

המבט בעיניו של אבא היה כה מאיים, עד כי נדמה היה כי השרביט ישלף בכל רגע, וישגר קללה איומה. אולי הלך רחוק מדי... עוד פסע, והזקן היה משתגע. אולם, הרוזן המילטון נותר על מכונו, זקוף ונוקשה כפסל.

"אני עייף, וזמני יקר מכדי שאוסיף להשחיתו עליך" השיב מקץ רגע. "כמה אתה רוצה?"

סקוטי משך בכתפיו; פחד וכעס התערבבו בנפשו. מאוחר, מאוחר מכדי לסגת עכשיו... וכאילו שיש לי לאן.

"אלף וחמש-מאות אוניות בשלב ראשון... לא, בעצם אלפיים וחמש-מאות. כמעט ושכחתי את זהב-המזונות שאני חייב לשלם לליסטר, יקח אותה הגרים. ושלא תחשוב שזה אומר שאני מסכים לתוכניות שלך, בכלל-בכלל לא. איזה רעיון נפשע, לארס את בריאן לבתה של בלאטריקס לסטריינג'. איך יכולת?" הטיח, והפעם היה כמעט כנה "איך יכולת אפילו להשיק איתה כוס יין ולהביט לה בעיינים, לזו שהרגה את רוברט?"
נדמה היה לסקוטי, שאבא הפליט אנחה חרישית. לרגע ארוך, אך ניצב באין-אומר, סוקר את צעיר בניו במבט מוזר... כמעט עצוב. אזי, אחרי דקה ארוכה בה נדמה היה כי הוא מתלבט, פתח את את אצבעותיו, והגה מספר מילים מוזרות; אור סגלגל החל קורן בכף ידו, מדגדג ברכות את עיניו של סקוטי.

"בני רוברט היה הילאי, לוחם" ענה אבא בסוף "לוחמים עלולים לההרג. בלאטריקס הרגה אותו בקרב הוגן, אחד על אחת... ממש כפי שהיה הוא עושה לה, לו היה הדבר עולה בידו. חשוב מזה" הטעים "היא השתנתה - דבר שלא יקרה לך לעולם, חוששני. בטוחני" הוסיף "כי תשקלל גם את היגון הגדול הזה בתעריף שאתה גובה ממני. אולם למרבה הצער" עיניו של הרוזן, עודן מהססות ועצובות באורח מוזר, תעו לעבר האור הסגול הקורן בידו. "למרבה הצער, אין בידי סכום כזה כעת. במגרה ההיא, שם, תמצא חמש-מאות אוניות ו... קח גם את זה"

הרוזן פתח את אצבעותיו, והאור הסגול גבר, קורן על פני הקירות החשוכים וחושף תליון מוזר; אבני האמתיסט ששולבו בתוך הסמל העתיק היו יפיפיות, מרטיטות-לב... ושוות הון-תועפות, אין ספק. באיטיות, הושיט הרוזן את ידו, מציע את התכשיט. רטט מוזר חלף בישותו של סקוטי.

הוא... יפיפה.
בחוש הנעלה על הראיה, יכול היה לחוש את הקסם העז, רוטט לאורך קווי המתאר העדינים של הזהב הלבן, ובינות לאבנים הטובות.
 ליבו של סקוטי שב והחסיר פעימה. רק שני תליונים כאלו עברו מדור לדור במשפחת המילטון; אחד מהם, זה של אחותו מרדית', אבד בלא שוב.

מה פתאום אתה נותן לי מתנה כזו? רצה לשאול, אולם תחת זאת, מצא עצמו סוגר אצבעות רועדות סביב התליון, וחופן אותו בכל-כוחו. אי-כה, עמד לו כוחו למשוך כתף ולעקם את שפתיו בזלזול; אסור לתת לאבא לחשוב שקנה אותו; בשום פנים ואופן.

"אתה באמת חושב שתפטר ממני במחיר זול כל-כך, אבא?" הלעיג "ועוד כאשר אנחנו דנים באושרו של אחייני? של בנו היחיד של סלדן?"

"אתה שוטה, סקוט. ערכו של התכשיט הזה לא יסולא בפז, והוא ניתן לך כערבון בלבד - עד שאוכל לתת לך את יתר הסכום. בתמורה, אתה תרחיק את בריאן מחורי הביוב האהובים עליך מכאן ולהבא, ובמיוחד מאותה... מוזגת. מובן?"

"אני אחשוב על זה" אמר סקוטי, מלטף את התליון באצבעותיו "ואני מצפה לראות מצלצלים בקרוב, והרבה. אם אני לא אראה, תוך שבוע מהיום שאנחנו חוזרים הביתה, אני נשבע לך שאמכור את זה בסמטת נוקטורן. או.... אפילו יותר טוב, זו תהיה מתנת האירוסין של בריאן למגי, הנערה המתוקה שאתה בז לה, רק בגלל קשקושי הדם הטהור שלך. על דברתי".

חיוכו של הרוזן היה מר.

"אני סמוך ובטוח שהיא תשתוקק למתנה כזו; היא ורבים אחרים. עכשיו הסתלק מכאן".

זה חפץ יפה... כן...  המחשבות ניקרו בראשו של סקוטי. כואב להפרד ממנו, אבל אולי אני אמשכן אותו בכל-זאת, רק כדי לראות אותך מתפחלץ. והיו עוד סיבות... באותו לילה, כאשר פרש סקוטי סוף-סוף אל מיטתו, נעלמו החלומות המתוקים שאהב, כאילו לא היו מעולם. לא עוד, חלם על דקלים, חופי זהב ומוגלגיות חטובות בביקיני, לצד ערמות של כסף וזהב. תחת זאת, התרוממה כיפה אפלה מתוך עננים, וצללים מבעיתים ריחפו סביבה; נערה מוזרה רצה בין סמטאות, נושאת דבר מה נוצץ בידיה... תכשיט? האם ניסתה לגנוב את התכשיט שלו?
לא, זה לא התכשיט... סתם המקום הקר והארור הזה. זה הכל... הכל...

 

קולו הקר של אייברי הבן הצליף באוזניו, מחזיר אותו באחת אל המציאות... ואל הקלפים הסוררים שהתעקשו לנגוס בכספו.

"חלומות פז, המילטון. אתה מתכוון לשחק, או לישון? הגור הקטן הסתלק, ולי אין את כל היום בשביל לרושש אותך".

"אהה... כן, כן..." מלמל סקוטי, מהדק את אצבעותיו על התליון. ההזדמנות לחמוק בשקט משולחן הקלפים, אם היתה כזו, הנה חלפה לה. "אז... היה תורי לחלק, א... ככה נדמה לי".

"קדימה. כמה קלפים בשבילך, קראב?"

סקוטי חש את הלוחיות, קרות ומרושעות בידיו. הוא יפסיד היום את כל החמש-מאות שקיבל; זה ברור. ואז... מה אז?

אי-שם, כמעין מענה, הדהדה תקיעתה האבלה של קרן. קראב נחר, והתנועע במקומו באי-נחת.

"שוב פ'ם הקרנות האלו. חרא עליהם, וחרא על הטואטה-חיות-פלא שתוקעים בהן".

"הלוואי שיתקעו אותם בתחת, את כולם" הסכים גויל "אפילו באמצע הלילה הם מרעישים. מה עכשיו, בוס? 'תה חושב שבלאטריקס חוזרת?"

אייברי נחר בבוז.

"אין סיכוי. היא טסה להוגוורטס כמו רוח סערה, עם פרצוף קודר כמו הגרים. אני אומר לכם, שמשהו קורה שם... היא לא תחזור השבוע, תסמכו עלי. היא תהנה מחברת הבוצמדית גריינג'ר לכמה ימים טובים".

"הלוואי שתסטראל יתקע את ההרמיוני הזו חזק מאחורה" נהם קראב, פניו מכורכמים "אני עוד לא שכחתי, איך שבע שנים ספגנו ממנה, אני וגויל. כל הקללות המסריחות שלה, העוגיות הארורות עם הסם המרדים..."

ידיה של פוסי שבו והתהדקו על גופו של סקוט מאחורה.
"אולי נפרוש לנו ל... מקום קצת פרטי, ממוש?" לחשה; ניחוחה אפף אותו, גורם לחום להתפשט בין רגליו. כן... זה יהיה נחמד, אבל... למה נדמה לו, ששוב האצבעות שלה זוחלות לכיוון התליון שלו? פוסי התחננה שיניח לה למדוד אותו, רק כדי לראות 'איך הוא יושב עליה'... אבל סקוטי לא היה טיפש כל-כך, הו לא. בדבר אחד, אבא צדק בהחלט: לעולם, לעולם אל תסמוך על נשים כמוה יותר מדי.
"אחר-כך".
"אבל הבטחת לי".
"אמרתי, אחר-כך..."

 

אאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו....


קרן נוספת תקעה, ומגדלי האבן החזירו הד. נדמה היה, שאייברי איבד כל עניין במשחק; תחת זאת, התרומם מכסאו, סוקר את החצר בפנים קודרות.

"זו רק שאלה של זמן, אני אומר לכם" שמע סקוטי את קולו "בלאטריקס עוד תבין את האמת, איך שאחותה הבוגדת-בדם והבוצדמית גריינג'ר מרמות אותה, ואז היא תהרוג את שתיהן לאט... אלא אם הן יצליחו להכניס לכולנו סכין בגב קודם. אני אמרתי לכולם במועצה, אבל לא הקשיבו לי" הוסיף, מנופף בשרביטו "האיחוד המסריח של הבוצדמים כבר אוסף הילאים ושרצים אחרים כדי לדרוך על כולנו, ואנחנו נרקבים כאן ליד החומה המקוללת הזו, ולא עושים כלום. לפעמים... לפעמים אני עוד חולם על אבא שלי. זה כמעט..." קולו רעד "אני כמעט מסוגל לראות אותו, עומד בצללים ומסתכל בי, שואל בלי קול, מתי נחזור להיות כמו פעם, כמו בימים הטובים ההם. אז ההילאים פחדו על התחת שלהם, פחדו על הילדים המכוערים שלהם. הם פחדו מכל צל בלילה..."

האבא המת שלו מדבר אליו מהצללים? איזו שטות. בדבר אחד, היה סקוטי סמוך ובטוח; אם יואיל אביו שלו להתפגר אי-פעם, הוא לא יחלום עליו אפילו פעם אחת. אין סיכוי, ו...
"פוסי, מה את חושבת שאת עושה?"
הצעירה נרתעה לאחור.
"אממ...אני, כלום, בחיי שכלום. רק רציתי לראות אם החוט שמחזיק את התליון, הוא..." גמגמה "אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך, מתוק שלי. אתה יודע..."

סקוטי התרומם, קופץ את שפתיו. הפעם היא הגזימה. אני חייב ללמד אותה...

 

אואואואואואואואואואואואואואואואואואואו

 

התרועה היתה חזקה כל-כך, עד כי סקוטי הפליט יבבה באל-כורחו, סותם-את אוזניו. קרנות נוספות השיבו, מריעות בפראות; אחר, החלו הפעמונים שבראש הטירה לצלצל. מכל עבר, זינקו גברים על רגליהם, שולפים שרביטים ובוהים מסביב בחשש.
לחש סונורוס ארור, זה מה שהם מפעילים על הקרנות. הם... הם...
"אל החומות! אל החומות!"

אייברי הבן הפליט גיחוך מכוער. פוסי קרסה לתוך כיסא, רועדת בכל גופה.
'מותק, אני... אני מפחדת...'

ב-ו-ם.

סקוט רצה לזעוק, אולם קולו בגד בו; בהרף רגע, התמלאה החצר המושלגת באש; להבות אדומות, חמדניות, התמרו לגובה. אנשים צרחו; קול זועם הרעים, מנסה לחלק פקודות. גויל נרתע ממקומו שליד דלת הכניסה, מאהיל בידיו על פניו, ושולח באייברי מבט שואל.
"מה עושים, בוס? לרוץ לחומה?"
אייברי הניד את ראשו לשלילה; בעוד הפעמונים מוסיפים לצלצל. נדמה היה לסקוטי, כי הוא מבחין בדמותה של אנדרומדה בלק, בוקעת במרוצה מאחד השערים הפנימים. לורד אולדמור פרוע הזקן שאג לצידה, מנופף בכעס את שרביטו.

"אין טעם למהר" אמר אייברי בקול עמום, מוזר "בסך הכל, כמה מחיות הפלא עקומות הניבים בצד השני החליטו להזכיר שהן קיימות... רק שהפעם, מישהו מהם היה חכם מספיק בכדי לכשף בליסטראה" הוסיף, ושילב את זרועותיו על חזהו "אנחנו מחכים כאן".
קול נפץ נוסף הרעיד את קירות האבן; אדם צורח נפל מהחומה, אפוף בלהבות; בעיניים קרועות לרווחה, הבחין סקוטי כיצד הוא מתהפך פעם ופעמיים באוויר, בטרם התרסק בפישוט זרועות על קירות האבן. הקולות, הקולות הנוראים אפפו אותו במערבולת אפלה: שריקת חיצים; זמזומן של קללות שנורו בזו אחר זו; פוסי בוכה וצורחת לידו... והזעקות, אוי... הזעקות... סקוטי נפל על ברכיו, חש כיצד מתהפכים קרביו. עוד רגע, ויתחיל להקיא.
אני.. אני לא שייך לעולם הזה... לא רוצה... לא רוצה למות.
"מחכים? מחכים למה?" הצליח ליבב "יהרגו אותנו... הם יהרגו את כולנו...".

ווושששששש.... סקןטי צרח במלוא גרונו; משהו גדול, גדול מדי, שרק בסמוך לקיר; פיסות אבן התבקעו, מתמוטטות בנהמה פנימה. משהו... משהו כבד הלם ברגלו. הכאב, אוי, הכאב... נדמה היה, לו כי האוויר נשאב מתוך ריאותיו.

"מי יודע? אולי אתה צודק" דמותו של אייברי הסתמנה מבעד לענני האבק; הלה ניצב מעליו, בוחן אותו בלא חיפזון. אור הלהבות השתקף בפניו החיוורים והמאורכים, מרצד על שפמו הדק. "כדאי שתמצא לך חבית נחמדה להתחבא בה, נער שעשועים. אחרת..."
"מרלין, מהיכן צצו הפומורי האלו?"
"ירו בהם, עכשיו!"
"אינפרנום!"
"שתק! שתק!"
 ידו של אייברי לפתה את סקוט בפרק זרועו, גוררת אותו בכח מבין אבני המפולת; סקוטי חש, כיצד הולם ליבו כמחשב להתפקע; רגלו בערה בכאבים. כעת, נפער חור גדול בקיר, במקום בו עמדה האח; שרידי להבות התמרו עדיין, בינות לאבנים המרוסקות. מהעבר השני, יכול היה סקוטי להבחין במטושטש בסיוט; אנשים לחמו ונסוגו לאורך החצר. דמויות כהות, מעוותות פנים, הריעו וצווחו בקול שלא מן העולם הזה; שרביטים הטילו אלומות אור, וברזל הקיש בברזל.
"אאא.. בוס, אני חושב אנחנו חייבים לעשות משהו. בלאטריקס, היא..."
אייברי חייך, מוחה את האבק מפניו.

"אנחנו נשרת את בלאטריקס, אבל בדרך אחרת, טובה יותר. בואו".
גויל מצמץ בעיניו; דם נטף מלחיו, במקום בו פלח אותה אחד מרסיסי האבן. אי-שם, בין הרהיטים השבורים, המשיכה פוסי להתייפח בקול נשנק.

"אא... אבל הקרב שמה, בוס".
"אבל תאי הכלא בצד השני, טיפש. היינו צריכים לגמור את העניין כבר מזמ... המילטון, מה אתה מסתיר שם?"
הידיים הקשות שבו והתהדקו סביב גופו הרועד של סקוט, ולפני שיכול היה להבין את המתרחש, אחז אייברי בתליון הסגול, ומשך אותו בכח.

"עכשיו עוף למקום בטוח, אולי למרתפים... וקח את הזונה הבכיינית שלך איתך" אמר, בוחן את שללו בעיניים נוצצות. "ובתור פרס על זה שהצלתי את האחוריים העלובים שלך, אני לוקח את זה לעצמי..."

ב-ו-ם.
קול נפץ עז, נוסף, זעזע את החדר ההרוס. להבות כחולות ליחכו את החצר; דמויות כהות התעופפו לכל עבר. אחת מהן פרפרה והתמוטטה בזרועות פשוטות, פסיעות ספורות מפניו של סקוטי; לרגע, בהה הלה בעיניים קרועות לרווחה בפנים המעוותות, המזוגגות; בניבים המצהיבים העצומים, פעורים עדיין בשנאה מטורפת. נדמה היה לו, כי מאי-שם, מבעד לאבק ולזרזיפי הגשם, הוא שומע את קולו המצווה של אבא. אלא, שלסקוטי לא היה עוד אכפת ממאום. משהו... נדמה היה, לו כי כל ישותו בוערת באש. אייברי... גנב, גנב ארור... נדמה היה לו כי כל עורק מעורקיו פער פה והחל לצווח. אני אהרוג אותו בגלל זה, אני....
"מהדלת האחורית, מהר" ציווה אייברי. "נראה לי שהחגיגה תסתיים בקרוב, מה שלא משאיר לנו הרבה..."
"ג-נ-ב-ב-ב-ב!!!"
סקוט לא ידע, מהיכן נטל הכח לזנק קדימה בזרועות מושטות, רועדות מזעם. אולם אייברי היה מהיר יותר.

"פטריפיקוס טוטלוס!"

הלחש התפוצץ אל תוך צידו של סקוטי, מפיל אותו ארצה כאילו היה שק חסר צורה; כאב נוסף התפוצץ בגופו, כאשר פגעה רגלו הממוגפת של קראב בצלעותיו.
אני לא אתן...לא אתן... הזעם בער בקרבו, בעוצמה שסקוטי לא האמין כי יכולה להתקיים. אט-אט, נאבק בלחש המשתק - והחל לזחול. אנשים רצים נתקלו בו, מבוהלים ומגדפים; אולם סקוט המילטון לא התייחס אליהם; אף לא לדם הזב מפניו וצידו. פוסי הממררת בבכי לא היתה מאומה, לא יותר מזכרון רחוק ועמום. מלחשש גידופים ונאנק בכאב, זחל בעקבותיו של אייברי.
אני אחנוק אותו... יבבה מחשבתו. אני אעקור לו את העיניים, למנוול הזה...