Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פרק 7: חברתו של דראקו מאלפוי

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

הרמיוני ישבה מול לוציוס מאלפוי בחדר העבודה שלו. זה היה חדר שהיא הייתה מחבבת מכמה סיבות, מלא מהרצפה עד התקרה בספרים. אש בערה באח, ולוציוס זימן שני כסאות מרופדים, אחד בשבילו ואחד להרמיוני.

לא היה כיסא להארי, אז הוא נעמד לצד הכיסא של הרמיוני.

"אז לבנדר", אמר לוציוס. אצבעותיו תופפו על סנטרו, והוא חייך, חושף את שיניו המחודדות. הרמיוני חשבה שהיא מעדיפה את החיוך הזה על פני הפרצוף האחר שלו. "איך פגשת את בני? אני רוצה לדעת מה ילדה יפה כמוך מצאה בדראקו".

איזה ערמומי האיש הזה, הרמיוני חשבה בזעם. "רוב הבנות מחבבות את דראקו", היא אמרה בנועם. "הוא מאד פופולרי".

"את בסלית'רין גם?", שאל לוציוס.

"לא", אמרה הרמיוני, משתי סיבות, שאחת מהן הייתה התקוממות, איך חושבים שהיא בסלית'רין, והשנייה שאם היא הייתה עונה שהיא בסלית'רין לוציוס היה תוהה מדוע דראקו לא הזכיר אותה במשך ששת שנותיו בהוגוורטס. מצד שני, זה יהיה מטופש לומר שהיא בגריפינדור. "אני ברייבנקלו".

"אז את צריכה להיות מאד חכמה", אמר לוציוס.

הרמיוני לא ידעה מה לומר, אז היא שתקה. הארי ניקה את גרונו. "היא התלמידה הכי טובה בכיתה שלה, אבא", הוא אמר.

עיניו של לוציוס עברו להארי, ואז חזרו מיד להרמיוני. זה היה כאילו הארי לא היה שם. "אני שמח לשמוע, לבנדר", אמר לוציוס, "את מבלה זמן מובחר בביקורים. דברים נהדרים קורים באחוזת מאלפוי. למעשה, אורחים שלי יגיעו אחר הצוהריים, ותכננתי משהו קטן. האם יורשה לי לשאול אם תופיעי?", עיניו ריצדו על הארי, "כחברתו של... דראקו?".

לוציוס אמר "חברה", כאילו הוא לא אמר את המילה הזאת שלושים שנה.

"אני לא... אין לי שום דבר... ללבוש...", אמרה הרמיוני, לוטשת עיניים בהפתעה.

עיניו של לוציוס רצו על הרמיוני --- מהג'ינס המשופשף שלה, לחולצה, לשיערה ועצר להתבונן בקצותיו (היא זכרה להשתמש בשיקוי מחליק שער), ולמגפיה הרכוסים. "את קטנה ודקת-גזרה", הוא אמר, ועכשיו היא בהחלט לא אהבה את המבט על פניו. ידו של הארי לפתה את כתפה בהידוק. "כמו אשתי", הוסיף לוציוס בנועם. "אני בטוח שהיא תסכים לתת לך משהו. דראקו!".

"כן?", אמר הארי, שכתמים אדומים בערו על לחייו כמו שדראקו נראה שהיה כועס. "מה?".

"לך למצוא את אמך", אמר לוציוס. "תשאל אותה אם היא תוכל להביא שמלה לחברתך הצעירה פה. אני בטוח שהיא תראה נחמד עם משהו... אדמדם-כחלחל".

לוציוס חייך. הוא בוודאי מצא את עצמו מצחיק. זה היה ברור שהארי לא הסכים. הוא הסתכל בפראות בלוציוס, ואז בהרמיוני, שחייכה אליו חיוך מיואש. לך, היא סימנה, אני אהיה בסדר.

"בסדר", אמר הארי. הוא הסתובב ללכת, ואז הסתובב במהירות, מתכופף מטה, ואמר באזנה של הרמיוני --- חזק מספיק שלוציוס ישמע --- "אחזור בקרוב, יקירתי".

"בוודאי שתחזור", היא אמרה לבסוף.

עיניה פגשו את עיניו של הארי. הם היו מלאות בחרדה, כעס ומשהו אחר. בלי לדאוג, הוא רכן לעברה, ונישק אותה על הפה.

זו הייתה נשיקה קצרה, לפני שלהרמיוני הייתה הזדמנות להבין מה קרה. היא סגרה את עיניה ונמסה לתוך הנשיקה, אבל הארי נעמד. לשניה חטופה אחת הארי הביט לתוך עיניה, והיא יכלה להישבע שאלו עיניו הירוקות של הארי, ולא עיניו האפורות של דראקו... הוא היה כל כך הארי ברגע ההוא.

ואז הוא נעמד ונעץ מבט חודר לכוון לוציוס. "אני אחזור עוד מעט", הוא אמר שוב, הסתובב, ועזב את החדר.

כשהדלת נסגרה, ליבה של הרמיוני נפל. היא תמיד חשה שהיא תוכל לנצח הכל כשהארי היה אתה... אפילו עם דראקו, זה היה בסדר, כשהוא נראה כמו הארי... אבל להישאר לבד עם לוציוס מאלפוי גרם לה לבחילה בבטן.

"אז, לבנדר", לוציוס אמר, מגחך בכל פניו החוורות והחדות. "את אף פעם לא סיפרת לי איך הכרת את דראקו".

"קווידיץ'", היא אמרה במהירות. "אתה יודע, הוא המחפש של סלית'רין, והם שיחקו נגד גריפינדור וניצחו, ואחרי המשחק עליתי לדראקו, וברכתי אותו על זה שהכה את הארי פוטר. ואז הוא ביקש ממני לצאת איתו".

עיניו של לוציוס הבזיקו כשהושמע שמו של הארי. "את מכירה את פוטר?".

"כולם מכירים את הארי פוטר", אמרה הרמיוני בכנות.

"הוא חבר שלך?".

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה. "לא", היא אמרה. וזה כאב, איפשהו בצלעותיה, לומר שהארי לא היה חבר שלה, אפילו אם זה היה שקר. "הוא מתנהג נורא לדראקו. אז אני לא מחבבת אותו", היא נשמה עמוק שוב. "והוא האויב, לא?".

עכשיו לוציוס חייך בפראות. "צדקתי שאמרתי שאת חכמה", הוא אמר, "אז את בצד שלנו?".

"הו, כן. דראקו הסביר לי הכל, וזה מרגש. מתי --- מתי שהתוכנית תתבצע, הנאמנים יתוגמלו".

"זה נכון. ואת אחת מהנאמנים... לבנדר?".

"אני נאמנה לדראקו", היא אמרה בהחלטיות.

"באמת?", הוא אמר, מהורהר. "בואי הנה רגע, יקירתי. אני רוצה להראות לך משהו". הוא נעמד והלך למדפי הספרים, והרמיוני עקבה אחריו. הוא הוריד למטה ספר ירוק ועבה שנקרא מגפת המעבדים של הכשפים ופתח אותו, מדפדף בעמודים. "ראית את הספר הזה בעבר?", הוא שאל.

"לא", אמרה הרמיוני, והייתה לה הרגשה שאם היא לא ראתה אותו בספריה של הוגוורטס, אז היא בוודאי תמצא אותו במדור הספרים המוגבלים.

"תראי את זה", הוא אמר, שם את הספר על השולחן ומראה לה תמונה. זה היה גבר, איש גדול, שלבש גלימה ירוקה. הוא החזיק שרביט בידו השמאלית. ידו הימנית, ליתר דיוק, זרועו הימנית הייתה מכוסה בכפפה ירוקה, מגולפת בסוף במה שנראה כמו צבת, וזה היה ממש מגעיל. הרמיוני בלעה בקושי.

"זה... סוג של כלי נשק?", היא שאלה, מצביעה על התמונה.

"זה", אמר לוציוס, מסתכל בחיבה בספר, "זה קללת לוקרטוס. קסם מאד מתקדם, כשיד מתכת מורכבת במיומנות על יד של בן אדם אנושי".

"לאיזו מטרה?", שאלה הרמיוני.

"כשהזרוע נוגעת בבנאדם, היא נהיית חזקה וסלקטיבית ככלי נשק. בעיקרון, זה הורג כל אחד שאין בו כוחות קסם".

"זה הורג מוגלגים", אמרה הרמיוני בקול שטוח.

"ובוצדמים", אמר לוציוס, "זה מאד יעיל בדרך הזאת".

היא הסתכלה עליו. הוא נראה מרוצה, כאילו הוא הראה לה תמונה של שיח בגוניות יפות שגידל, ולא כלי נשק מפחיד.

"אתה מתכוון לשים את הקסם הזה על הארי פוטר", היא אמרה באיטיות.

"לא אני באופן אישי", אמר לוציוס, טורק את הספר בנקישה. "וולדמורט. אני, כמובן, אעזור לו".

הוא נתן לה את הספר שוב. הרמיוני התחילה לחזור לאורך הקירות, כשלוציוס נע לעברה.

"ברגע שהקללה תושם עליו, אדוני יטיל עליו את קללת אימפריו. תחשבי איך זה יראה, הארי פוטר הגדול הולך להשתמש בקסם אפל, ולהרוג מוגלגים וחצאי-קוסמים. רבים ירוצו אל וולדמורט להגנה. והוא יגן, עם מחיר".

הם היו בדיוק מול המדפים עכשיו, ולוציוס שם יד אחת על גופה, לוחץ אותה לקיר. היא ניסתה להדוף אותו ממנה בדחף פראי, אבל גם רצתה לדעת מה הם יעשו עם הארי.

"למה הארי?", היא אמרה, ומהר תקנה את עצמה. "למה הארי פוטר? למה וולדמורט לא הורג את הארי פוטר ושם את היד על מישהו אחר --- מישהו שהוא לא צריך לקלל בקללת אמפריו?".

"לשאת את קללת לוקרטוס זה קטלני", אמר לוציוס. "זה מנקז את הכוח מהקורבן, והורג אותו לאט. אז הארי ימות, אבל הוא ימות בשירות האדון שלנו. אני בטוח שאת מעריכה את זה. ועכשיו אל תזוזי, ילדה טיפשה, אני רוצה לנשק אותך".

הרמיוני פערה את פיה. "אבל אתה אבא של דראקו", היא אמרה.

"ולכן אני צריך להיות בטוח שאת מספיק טובה בשבילו", אמר לוציוס במהירות.

"אתה אפילו לא מכיר אותי", אמרה הרמיוני, ודחפה את זרועותיו מעליה.

"זה", אמר לוציוס, "עומד להשתנות".

הוא שלח ידו שוב, הפעם מנסה לאחוז במותניה. הרמיוני ניסתה למרפק אותו, אבל הוא הקיף אותה בזריזות. הוא היה מהיר על כפות רגליו כאיש צעיר.

משהו חלף דרך ראשה של הרמיוני, מבעד שיערה.

חבטה!

"יוווו!", צעק לוציוס. הוא התנודד אחורה, שולח יד לרקתו, שהייתה מכוסה בדם. פמוט פליז עף מהאוויר ופגע בצד ראשו בכוח רב.

"מי זרק את זה?", לוציוס הביט סביבו בפראות. "מי אתה?".

חפץ נוסף התעופף באוויר – משקולת ניירות מסין, בעיצוב של לטאה. לוציוס התכופף, וזה פגע בקיר מאחוריו.

הרמיוני הבינה שהיא מגחכת.

דראקו.

"יש לך רוח-רפאים, מר מאלפוי?", היא שאלה בקול, מעל לצליל של זכוכית נשברת, שמישהו בלתי נראה זרק את הכוס מהפינה.

לוציוס אמר מספר דברים גסים. זה היה קל לראות מאיפה דראקו קיבל את אוצר המילים שלו.

מגפת המעבדים של הכשפים לפתע התעופף באוויר ועף ישר לראשו של לוציוס. לוציוס הושיט את ידו, תפס בהרמיוני, ושם אותה מולו. הספר הכה בכתפיה ונפל לרצפה.

"אאוץ'", היא אמרה בתוכחה, מנקבת את לוציוס במבטה. הוא היה חיוור והזיע, ידו האחת מחזיקה בחזהו. לרגע אחד היא חשבה שהוא לקה בהתקף לב. ואז היא הבינה שהוא אוחז משהו בהתגוננות באגרופו הסגור.

היה שקט בחדר העבודה. היא הרגישה שדראקו בוודאי יצא מהקרב בנקודה זו.

לוציוס הנמיך את ידו, והרמיוני ראתה משהו מנצנץ על חזהו. היא התחילה לומר משהו כשהיא הבינה שהוא מסתכל מעל ראשה בדלת. היא עקבה אחרי מבטו וראתה את הארי ונרקיסה עומדים בכניסה. הארי הביט בה בחרדה. הבעת פניה של נרקיסה לא השתנתה.

"הבאתי את השמלה שבקשת, לוציוס", היא אמרה. היא החזיקה חבילה של בד בידיה.

"תודה", אמר לוציוס, ברגיעה, מה שהיה ראוי להערצה, כי ברגע זה תקף אותו משהו בלתי נראה, והוא עדיין דימם מרקתו. הוא הרים את ידו לראשו, וכשעשה זאת הרמיוני תפשה מה שנצץ על חזהו שוב.

זה היה תליון מזכוכית, תלוי על שרשרת כסף. הזכוכית הייתה מאד נקייה, ובאמצעו הרמיוני ראתה משהו שעוּן. משהו שנראה כמו... כמו שן.

מוזר, חשבה הרמיוני, אבל מה היה בלוציוס שלא היה מוזר?

מולה בחדר, היא פגשה את עיניו של הארי. תוציא אותי מפה, היא חשבה לעברו בפראות.

הארי בא לעברה בצעד ארוך, ולקח את ידה. "אני חושב שלבנדר אולי תרצה לשכב קצת לפני המסיבה", הוא אמר, "אולי אוכל לקחת אותה...", הוא הפסיק, נראה לא בנוח. הוא עמד לומר "החדר שלי", אבל לוציוס ונרקיסה לא נראו כמו הורים שמרשים לבנם לקחת את חברתו הנערה לחדר השינה שלו.

"לחדרה?", השלים לוציוס. "לא. אמך תלווה אותה. אני צריך את עזרתך לרגע, דראקו".

הארי הביט בהרמיוני חסר אונים. היא לחצה את ידו, ואז הלכה לנרקיסה, שמיד הסתובבה, ועזבה את החדר. הרמיוני דהרה אחריה. נרקיסה שתקה עד שהיא שלחה את ידה לעבר דלת צרה מעץ אלון, שנפתחה, חושפת חדר קטן. היו שם את קירות האבן שהרמיוני התרגלה לראות מאז שהייתה שם, אבל כיסוי המיטה היה יפה עם ציור של פרחים.

"זה חדרך", אמרה נרקיסה. היא הביאה להרמיוני את החבילה של הבד, שהייתה קרה וחלקלקה למגע. "וזאת השמלה שלך".

"אממ... תודה", אמרה הרמיוני.

נרקיסה הביטה בהרמיוני במבט שוקל. "חכי," היא אמרה. ואז היא הסתובבה ועזבה את החדר, מופיעה לאחר רגע עם זוג נעלי כסף מגונדרות וקופסה. "חשבתי שאולי תרצי את זה." היא אמרה. "וקבלת הפנים היא בארבע."

היא עזבה שוב, הפעם סוגרת את הדלת מאחוריה. סקרנית, הרמיוני פתחה את הקופסה. התברר שיש בתוכה תכשירי קוסמטיקה. משונה, היא חשבה. רוב המכשפות פשוט משתמשות בלחשי היאדמות-שפתיים וכאלה. היא הניחה את הקופסה והנעליים על המיטה, והתחילה להוריד את הטי-שירט שלה. ואז משהו התגלה לה. היא הנמיכה את זרועותיה באיטיות.

"דראקו?" היא אמרה. "אתה כאן?"

לא היתה אף תגובה, אבל הרמיוני חשבה שהיא חשה דממה אשמה נובעת ממקום קרוב לארון הבגדים.

"אני יודעת שאתה פה!" היא אמרה. "אני צריכה להתלבש!"

"אז קדימה," אמר קולו של דראקו בקול די מעומעם. "לא אכפת לי."

"מאלפוי," היא אמרה בצורה מאיימת.

"הו, בסדר," אמר דראקו, ולפתע הוא הופיע ליד ארון הבגדים, מחזיק את הגלימה ביד אחת וחיוך מרוח על כל הפנים שלו. "את כמעט..."

"אני לא כמעט," אמרה הרמיוני. "עכשיו תסתובב ותפנה עם הפנים לקיר!"

הוא עשה זאת ברטינה. משגיחה עליו בעין חדה, הרמיוני יצאה בתנועות חלקות מהג'ינס והטי-שירט ונכנסה לשמלה. הבד היה מאד עשיר וכבד, וללא ספק יקר. היא הרגישה את קרירות הבד על עורה, וקשרה את התחרות בשמלה. אחרי זה היא התכופפה לקשור את שרוכי נעליה, ולבסוף התיישרה והניעה את שערה. "גמור." היא אמרה.

דראקו הסתובב ולסתו נפלה. "הרמיוני," הוא אמר. "את נראית מדהים."

"כן?" היא שאלה, מופתעת.

"תסתכלי במראה," הוא אמר, מחווה לעבר שולחן התמרוקים שליד המיטה.

הרמיוני הלכה לשם והביטה בעצמה. והסמיקה. היא מעולם לא הבינה איך בנות כמו לבנדר ופרוואטי יכלו לבזבז כל כך הרבה כסף על בגדים, אבל עכשיו היא הבינה. כסף לא היה נחשב אם שמלה יכולה לגרום לך להיראות ככה. המרקם העשיר והיפהפה שיקף את האור כמו מים, וגוון הלבנדר העמוק התאים לצבע שיערה השחור באופן מושלם (אבל, היא חשבה, בשום אופן זה לא היה מתאים ללבנדר האמיתית, שהיתה בלונדינית מלידה). השמלה נצמדה בכל המקומות הנכונים, והתאימה כל כך טוב שהרמיוני תהתה אם היא היתה מכושפת על מנת להתאים. לא שהיה אכפת לה. היא הסתובבה במעגל מהיר מול הראי וראתה איך החלק התחתון של השמלה מתקמר החוצה.

"וואו." היא אמרה.

דראקו ישב על המיטה והתבונן בה. היא יכלה לראות אותו משתקף במראה. היא התיישבה אל שולחן התמרוקים, הוציאה מברשת מהקופסה של נרקיסה, והתחילה להבריש את שערה. היא עדיין יכלה לראות את דראקו במראה מאחוריה, נשען על רגל מיטה.

"אתה צריך להיות חובט, לא מחפש." היא אמרה. "יש לך זרוע זורקת באמת טובה."

דראקו צחק. "אני לא יכול להאמין שהכיתי את אבא שלי בראש עם פמוט."

"הייתי ממש שמחה שהיית שם."

"באמת היית?" שאל דראקו. הוא ניסה להישמע אדיש, אבל ידו השמאלית טופפה עם שרביטו בעצבנות על רגלו. "ראיתי שהארי נישק אותך. חשבתי שתהיי מרוצה..."

"הוא רק הראה לאבא שלך שיש לו... אתה יודע... זכות על לבנדר." אמרה הרמיוני בשקט.

"לא עבד, מה?" אמר דראקו, מטופף בשרביט מהר יותר.

"דראקו..." היא הסתובבה על כסאה והושיטה יד אליו.

הוא הבריש את ידה הצידה. "זה בסדר. אני יודע שהוא ממזר, אבא שלי."

היא הרגישה מצטערת נואשות עבורו, אבל לא יכלה לחשוב על משהו לומר.

הם היו שקטים לרגע, ואז הוא אמר, "את חושבת... כשנחזור לבית הספר... נהיה עדיין חברים, כמו שאנחנו עכשיו?"

"כשנוריד ממך את הכישוף, אפילו לא תרצה להיות." היא אמרה.

דראקו לא נראה משוכנע מזה. "טוב, אז נניח שזה נכון." הוא אמר. "את לא תחת כישוף. מה את חושבת?"

"דראקו, כמעט ולא נשאר בית ספר. זה יוני."

דראקו נהיה מתעניין עמוקות בסוליית נעלו. "אולי אני אוכל לבוא לבקר אותך במשך הקיץ, אם כך."

הרמיוני הפילה את המברשת שלה. "מה?"

"אם אין לך תוכניות אחרות." הוא אמר במהירות.

"מה?" היא אמרה שנית.

עכשיו הוא נראה מרוגז – שמץ מהדראקו הישן מבזיק בעיניו. "אז את אומרת שאת לא רוצה שאני אבוא?"

תמונה פרועה פתאומית הופיעה בראשה של הרמיוני, של דראקו היושב בשולחן חדר האוכל בביתה, בין דודתה השמנה מתילדה לבין הדוד-רבה החירש סטיוארט, שניהם רואי חשבון. הם מנסים לערב אותו בשיחה על קרוקט, ולדראקו, שנראה מאד לא במקום בגלימה שחורה ארוכה ובכובע מחודד, נמאס מזה לגמרי. לבסוף הוא מוציא את שרביטו והופך את כולם בשולחן האוכל לקרפדות.

התמונה הזוועתית חלפה, והרמיוני אמרה, "דראקו! אתה תשנא אותם! הם כולם מוגלגים!!"

"זה יהיה בסדר," הוא אמר בקשיחות, "יש לי נימוסים טובים."

תמונה חיה נוספת עברה במוחה, של דראקו עם משפחתה בחופשתם השנתית בחוף הים. דראקו לובש בגדי ים (יש לו בגדי ים? בכלל יש לו ברכיים? --- הרמיוני מעולם לא ראתה אותם) וביהירות מסרב להצעתה של אימא שלה – גזוז קרח. "נו, אתה תאהב את זה." אומרת אימא של הרמיוני. דראקו מוציא את השרביט שלו והופך אותה לקרפדה.

את משתגעת, הרמיוני, היא אמרה לעצמה. היא הסתובבה שוב בכסא שלה והביטה בדראקו.

"תראה," היא אמרה, "אם נחזור לבית הספר ועדיין תרצה לבוא לראות אותי למשך הקיץ, אז כן, אתה יכול."

הבעתו התבהרה. "באמת?"

"אה, כן." אמרה הרמיוני, חושבת שבספטמבר הבא סביר להניח שכל משפחתה תנתר ברחבי הביצות בצעדים קופצניים.

"הארי ביקר אותך אי פעם בקיץ?" שאל דראקו בקול נייטרלי.

"כן," אמרה הרמיוני, "אבל הוא די רגיל למוגלגים וההורים שלי מאד אהבו אותו, אז..." קולה גווע למראה הבעתו של דראקו. "אולי תעזוב אותי כבר בקשר להארי?" היא אמרה בזעף. "הוא החבר הכי טוב שלי ואם זה גורם לך איזושהי בעיה..."

"זאת לא היתה נשיקה הכי-חברית-שיש, זאת שהוא נתן לך בחדר העבודה." אמר דראקו בזעף.

"אמרתי לך! הוא רק הבהיר לאבא שלך את הנקודה!"

"טוב, תמשיכי להגיד לעצמך את זה, הרמיוני," אמר דראקו. "אבל אני מתערב שנהנית מזה. נכון או לא נכון?"

"הו, תסתום, מאלפוי."

"נכון או לא נכון?"

היא זרקה את המברשת שלה על השולחן ברעש. "כן! נהניתי!"

"כדאי שתחליטי מה לעשות, הרמיוני," הוא אמר בהתפרצות של כעס חד. "אנחנו קוסמים, את יודעת, לא מורמונים." (ה"מ: מורמוניזם זה כת שבה כל אישה מתחתנת עם כמה גברים).

"אני אשמור את זה במוחי אם אי פעם אני אחליט להינשא לשניכם."

הם הביטו בזעף אחד בשני.

"את מבינה למה אני מתכוון, הרמיוני." הוא אמר בקדרות.

"אולי אני לא מבינה." אמרה הרמיוני, די באכזריות. "אולי אתה צריך לבטא את זה."

דראקו רק נעץ בה מבט זועם והיא נעצה בו מבט זועם בחזרה. היא תמיד חשבה שרק הארי יכול להרגיז אותה עד כדי כך, אבל כנראה שזה לא היה מדויק.

"אני לא החברה שלך," היא אמרה בעוקצנות. "ואני גם לא החברה של הארי. ואולי יורשה לי להצביע על כך שאף אחד מכם אפילו לא רמז שהוא רוצה להיות החבר שלי (ה"מ: במובן הרומנטי...). אז אם אני רוצה ל... לברוח עם... נוויל לונגבוטום, זה העסק שלי, ולא של אף אחד מכם!!"

דראקו הפסיק לתקוע מבטים זועמים, והחל לגעות בצחוק. "את באמת רוצה לברוח עם נוויל לונגבוטום? כי הרמיוני לונגבוטום זה שם נוראי."

הרמיוני חשה את פיה מתעוות לחיוך בלתי רצוני. דראקו נשען עכשיו על משען הכסא שלה. פניהם השתקפו במראה, צד בצד. שערו הכהה היה תקוע בכל הכיוונים. נראה היה שהוא לא יכול להשתלט עליו יותר טוב משהארי יכל. אנחנו נראים כל כך טוב ביחד, הרמיוני חשבה. היא הרגישה בועה של בלבול אשם מטיילת במעלה בטנה ומופיעה בחזה שלה. תתפסי את עצמך, היא אמרה לעצמה, והתחילה לחטט בקופסת הקוסמטיקה של נרקיסה.

היתה נקישה על דלת חדר השינה. היא נפתחה, והארי נכנס פנימה. היא לא יכלה להאמין עד כמה עייף הוא נראה. היו עיגולים שחורים מתחת לעיניו, והוא נראה אפילו יותר חיוור מאשר איך שדראקו נראה בדרך כלל. אבל הוא חייך כשראה אותה.

"היי," הוא אמר.

"הארי," היא אמרה, "אתה בסדר?"

"לעת עתה," הוא השיב, "ואת?"

"אני בסדר." היא אמרה וקמה ממקומה.

התוצאה של זה היתה קצת בלתי צפויה. הארי נראה כאילו משקולת כבדה נפלה על הראש שלו. הוא לקח צעד אחורה, ולטש את עיניו.

"הרמיוני," הוא אמר, נשמע דומה מאד כמו שדראקו נשמע לפני כן. "את...נראית..."

"כן?" היא אמרה.

אבל לא נראה היה שלהארי יש עוד משהו לומר. הוא פשוט בהה.

"טוב, עכשיו נפטרנו ממנו לרגע," אמר דראקו להרמיוני. "שנמשיך עם השיחה שלנו?"

זהו זה, אמרה הרמיוני לעצמה. לא חשוב מה קורה, אני שומרת את השמלה הזאת. לוציוס מאלפוי יצטרך לגרד את האצבעות המתות והקפואות שלי ממנה לפני שאני אסכים לוותר עליה.

"בוודאי," אמרה הרמיוני.

"אז על מה דיברנו?" אמר דראקו.

"הוגוורטס: תולדות." אמרה הרמיוני, מגחכת.

זה הוציא את הארי מההלם. הוא הביט אל דראקו בתדהמה. "קראת את הוגוורטס: תולדות?"

"למה זה עניין כזה גדול?" תהה דראקו בקול רם.

הארי לא נראה יותר מדי מרוצה. "אם אתה לא יודע אני לא הולך לספר לך." הוא אמר.

דראקו התבונן בו בקרירות. "אתה לא יכול ללכת לקבלת הפנים כשאתה נראה ככה, פוטר." הוא אמר. "אתה נראה כאילו הלכת לישון בבגדים שלך."

הבעתו של הארי הפכה מאיימת. "מצטער אם אני לא מספיק מסודר בשבילך, מאלפוי." הוא אמר בזעם. "אני קצת עייף. ביליתי את השעה האחרונה בעזרה לאבא העלוב שלך לנקות את המשרד המטופש שלו. שאתה החרבת."

"כנראה שלא הייתי צריך לעשות את זה." אמר דראקו במוסר כליות מזויף. "כנראה שהייתי צריך להישען אחורה ולתת לו להוריד להרמיוני את הבגדים ולהתמזמז אתה על השולחן!", הוא צעק את הקטע האחרון, והארי נרתע בהפתעה. עיניו הלכו מיד להרמיוני.

"זה נכון?" הוא שאל במתיחות.

הרמיוני נשכה את שפתה והנידה בראשה.

"אני הולך להרוג אותו." אמר הארי בקול חסר צליל. "אחרי שנוציא את סיריוס מכאן. אני הולך לחזור הנה ולהרוג אותו. ואם אני לא יכול לעשות אבדה קדברה עליו, אני אגדע את הראש שלו עם אחת מחרבות הסיוף הארורות שלו."

הרמיוני היתה יותר מדי המומה מכדי לומר משהו. היא מעולם לא ראתה את הארי נראה כך, מעולם לא. זה הבהיל אותה.

"זה די לא מנומס," אמר דראקו, "לדבר על להרוג את אבא שלי כשאני עומד ממש פה, לא, פוטר?"

"אתה הולך לעצור אותי, מאלפוי?" אמר הארי. "כי אני לא מייעץ לך."

דראקו, ששכב על המיטה על בטנו, התיישב באיטיות. "ואני מציע לך לעזוב את זה." הוא אמר. עיניו שלו נצנצו כעת בכעס. "הרמיוני בסדר."

"הרמיוני לא בסדר," אמר הארי. "מאלפויים ניסו להיכנס לה למכנסיים כל היום, איך היא יכולה להיות בסדר?!"

"לעזאזל אתך, פוטר." אמר דראקו, קם על רגליו ומוציא את שרביטו. הארי עשה אותו דבר. הרמיוני בזריזות שמה את עצמה ביניהם, מרגישה כעס עמוק על כל המצב.

"אני בסדר!" היא צעקה, "אני לגמרי בסדר! זה שניכם שיש להם בעיות!"

"לי אין בעיה," אמר דראקו. הוא חייך חיוך איום, שגרם להרמיוני לבהות באי אמון. מעולם, בכל חייה, היא לא ראתה הבעה כזאת על פניו של הארי. זה היה מוזר בשבילה כמו לתפוס את לוציוס מאלפוי רוקד סלסה במסדרון. "לו יש בעיה."

"הו, למען השם," אמרה הרמיוני בשאט נפש. היא הוציאה את שרביטה מהכיס, ואמרה, "אקספליארמוס." שני שרביטיהם המריאו הישר אל אחיזתה, והיא שמה אותם בכיסה. הם לטשו אליה עיניים בתדהמה.

"כעת," היא אמרה, "אם אתם רוצים להתחיל להרוג אחד את השני, תצטרכו לעשות את שפיכת הדמים בידיים חשופות. על אף שאני מציעה לשניכם להימנע מלפסוע על השמלה שלי בשעה שאתם הולמים אחד בשני, או לגרום לה נזק באיזשהו אופן, בגלל שאם זה יקרה, יהיה קסם אפל בחדר הזה, והוא ייעשה על ידי."

דראקו חייך שוב, אבל הפעם זה היה חיוך הרבה יותר נעים. "מה שתגידי," הוא אמר.

אבל הארי לא חייך. הרמיוני העיפה בו מבט, ומה שהיא ראתה גרם לה להירתע לאחור. הוא נראה מאד חיוור, יותר חיוור מכפי שדראקו נראה אי פעם, ושערו הכסוף-בלונדיני היה דבוק למצחו בקווצות שיער מזיעות. הוא התנשם באופן בלתי יציב.

"הארי," היא אמרה בחרדה, "אתה בסדר?"

הארי הניד בראשו, ואז התיישב מאד בפתאומיות על הרצפה. הרמיוני זרקה את עצמה לצדו, והוא תפס את פרק כף ידה ואחז בו בחוזקה.

אף אחד מהם לא זז לכמה רגעים. ואז הארי התרומם, נראה חיוור כמת אך חוץ מזה בסדר, ואמר, "אני צריך להתלבש לכבוד קבלת הפנים. מיד אחזור." ועזב את החדר, סוגר את הדלת מאחוריו.

"הוא השתגע." אמר דראקו מפורשות, ברגע שהדלת נסגרה.

"לא," אמרה הרמיוני, קמה על רגליה, "הוא פשוט מרגיש כל מיני דברים שהוא מעולם לא הרגיש לפני כן, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. הארי לא רגיל להרגיש שנאה, הוא לא שונא אנשים, אפילו לא אותך." היא הוסיפה, בצל של חיוך.

"הו, בחייך," אמר דראקו, "בטוח שהוא שונא אותי."

הרמיוני הנידה בראשה.

"אז אני בטח מאבד את הקסם שלי." אמר דראקו, וכשהיא לא צחקה, הוסיף ביתר רצינות, "הוא לא קדוש, הרמיוני."

"לא," אמרה הרמיוני בשקט, "רק הבנאדם הכי טוב והכי אמיץ שהכרתי מעודי."

דראקו לא אמר דבר אחרי זה. הוא ישב בשקט על המיטה, ואחרי כמה רגעים הרמיוני התיישבה לצדו והניחה את ראשה על כתפו. הוא שם את ידו על ראשה, ובעדינות מרובה ליטף את שערה.

"הרמיוני..." הוא התחיל.

"ששש." היא אמרה. "אני לא עושה איזה סוג של מחווה, דראקו. אני עושה את זה פשוט מפני שברגע זה, אני רוצה לעשות את זה. זה בסדר?"

"כן." הוא אמר. "זה בסדר."

* * *

המסיבה היתה איומה כמעט כמו שהרמיוני ציפתה. היא נערכה בסט של אולמות נשף קרים וענקיים, שהיו מלאים באוכלי מוות בגלימות שחורות. היא היתה הנקבה היחידה שם, חוץ מאישה ענקית בסטין שחור, שקול צחוקה נשמע כמו מערבל בטון קודח.

"זאת אלפזריה פרפיס." אמר הארי באוזנה של הרמיוני. "תפסתי אותה ואת לוציוס מתמזמזים להם בחדר הציור."

"יאק." אמרה הרמיוני.

הארי חייך. נראה שהחלים במידת מה. הוא נראה די חיוור, אך חוץ מזה מושל ברוחו, באחת מגלימותיו השחורות והמהודרות של דראקו. אוכלי מוות אחדים המשיכו לעצור אותו ולברכו, והיא יכלה לומר שהיה זה די קשה לנסות ולהעמיד פנים שהוא מכיר את כולם ויודע מי כל אחד, אך הוא נראה שלו וקריר. מאד דומה לדראקו, למעשה. זה היה מוזר, היא חשבה. היא תמיד שנאה את דראקו הרבה יותר מדי מכדי לשים לב שהוא היה יפה תואר, ולא משנה מה פרוואטי ולבנדר אמרו תמיד. אבל עכשיו היא ראתה זאת. למעשה, היא ראתה שהוא היה הרבה יותר יפה תואר מכפי שהארי יכול לקוות להיראות אי פעם. זה לא היה יופי שגרם לליבה לעצור מלכת, כמו שהארי גרם לה, אך היא זיהתה שהוא שם.

"לוציוס הוא איזה סוג של מטורף סקס, אני חושבת." היא לחשה להארי.

"יכול להיות." אמר הארי. "אחרי הכל, הוא ניסה להתחיל אתך, לא?" והוא יילל בצחוק שעה שהרמיוני חבטה בו בשובבות בכתף.

"אין שום דבר לאכול?" שאלה הרמיוני, מביטה סביב בתקווה.

"לא י'דע." אמר הארי. "אני חושב שלוציוס הביא את כולם הנה רק כדי לספר להם על התוכנית השטנית החדשה, אני לא חושב שהוא תכנן גם להאכיל אותם."

"אתה חושב שאפשר כבר להתגנב החוצה?" שאלה הרמיוני, מותחת את צווארה כדי לסקור את הקהל. איפשהו ליד הקיר עמד דראקו, עטוף בגלימת ההיעלמות. היא הסבירה את הפרטים של תוכניתו של לוציוס לבנים, והם החליטו לחלץ את סיריוס מיד. הם קיוו שבמהלך כל הבלבול של המסיבה, הם יוכלו שלושתם להתגנב לחדר הציור ומשם לרדת למרתפים כדי להציל את סיריוס. עד כה לא היה להם שום פתח שדרכו הם יוכלו לזנק החוצה מהקהל, בכל אופן.

"אנחנו יכולים לנסות." אמר הארי. "אם הם יתפסו אותנו הם רק יחשבו שאנחנו משתמטים כדי לתפוס לנו פינה שקטה."

"הידד להורמונים של גיל העשרה!" אמרה הרמיוני. "בוא נלך להתמזמז מאחורי שטיח קיר."

"אכן." אמר קול מאחוריה. זה היה לוציוס. הרמיוני קפצה והסמיקה. אלפזריה פרפיס היתה איתו, והיא הביטה למטה אל הרמיוני באופן אימהי.

"מי יכול להאשים אותך, יקירה?" היא אמרה. "דראקו הולך ונעשה מאד נאה. בדיוק כמו אביו." היא הוסיפה, מביטה אל לוציוס בהבעה מבחילה על פניה.

"אה." אמרה הרמיוני.

"לבנדר רק התבדחה." אמר הארי.

"אני בטוח," אמר לוציוס, מחייך חיוך שלא הגיע לעיניו. להרמיוני היתה הרגשה שהוא כועס עליה על שדחתה את ניסיונו הקודם אתה. "אלפזריה, זוהי לבנדר בראון, חברתו של בני." הרמיוני חייכה אל אלפזריה בנימוס.

"חדשות טובות, דראקו." הוסיף לוציוס. "הארי פוטר אותר בפארק מאלפוי על ידי הבעלים של "פונדק חג המולד הקר". הוא שלח לי ינשוף ממש עכשיו."

"זה באמת חדשות טובות," אמר הארי קלושות. "הוא היה עם מישהו?"

"לפחות מישהו אחד שאנחנו יודעים עליו." אמר לוציוס בנועם. "איזו ילדה."

"אז הוא יהיה פה בקרוב." אמר הארי.

"וימצא מסיבת הפתעה מוכנה לקבל אותו." אמר לוציוס.

דממה נוראית נפלה על הרמיוני והארי. אף אחד מהם לא יכל לחשוב על משהו לומר. לבסוף אמרה הרמיוני, "להארי יש ערמות של חברות. זאת יכולה להיות כל אחת מהן."

"אני בטוח בכך." אמר לוציוס. הוא נתן לשניהם מבט שוקל, ואז אמר, "תבלו, ילדים." ונעלם לתוך הקהל כשאלפזריה מאחוריו.

"בלקחי את הסיכון שאני אשמע כמו מישהו מחוברת קומיקס," אמר הארי, "אני חושב שזה אומר שאנחנו נעשים לחוצים בזמן. כדאי שנעשה את זה עכשיו."

הרמיוני הסכימה בנענוע ראש נלהב, והם התקדמו לקראת השולחן האחרון, היכן שהם השאירו את דראקו. הם לא אמרו דבר, אבל אוושה מרשרשת הורתה להם שהוא הצטרף אליהם, ושלושתם יצאו דרך הפתח הכי קרוב. הם עקבו אחרי הוראותיו הלחושות של דראקו, מתקדמים לקראת חדר הציור.

"ערמות של חברות," אמר הארי, מניע בראשו, כשהם עקפו פינה. "אין לי ערימות של חברות, הרמיוני. אני לא שחקן לבבות."

"אני יודעת את זה," אמרה הרמיוני, מנסה שלא לצחוק.

"ברגע זה," המשיך הארי, "חשבון החברות שלי שואף לאפס."

"זה בגלל שאתה מבזבז את זמנך ברדיפה אחרי צ'ו," אמרה הרמיוני, מורגזת. "שלא רוצה לצאת אתך בכל מקרה."

"אני במקומך לא הייתי כל כך בטוח בקשר לזה." אמר קולו חסר הגוף של דראקו.

הארי נעץ מבט חשדני במקום הריק שבו דראקו כנראה עמד, "למה אתה מתכוון?"

"אני חושב שהיא חוותה שינוי דרסטי ברגשות שלה כלפיך."

"עשית לה משהו, מאלפוי?" שאל הארי בזעם.

"לא לה, ליתר דיוק. אתה, אולי. טיפה מהקסם הישן של מאלפוי, והיא התחננה לצאת איתי."

"אה, כן." אמר הארי. "הקסם המפורסם של מאלפוי. זה מה ששכנע את אבא שלך שאתה הומו, או שזה רק בגלל השיער?"

דראקו התעלם ממנו. "בכל מקרה, אמרתי לה שאתה לא מעוניין."

"למה עשית דבר טיפשי כזה?" שאל הארי בזעם.

"בגלל," אמר דראקו. "שאתה באמת לא. הו, תראה," הוא הוסיף, לפני שהארי יוכל להגיד עוד משהו, "הגענו."

אש בערה באח של חדר הציור, אבל החדר היה ריק למזלם. תמונה חדשה נתלתה על הקיר שמעל דלת המלכודת, הפעם של אדם קצר וכועס למראה, עם כרזה ברורה ששמו הוכרז עליה: ואנדרולו מאלפוי.

הארי התכופף כדי למשוך את השטיח הצידה.

"אני לא חושב שאתה רוצה לעשות את זה, דראקו." אמר קול רך מאחוריהם.

הם נעו בחטף לאחור. לוציוס מאלפוי עמד בפתח הדלת, מוקף בקהל של אוכלי מוות. אלפזריה עמדה לצדו, ולא נראתה עוד אימהית כלל וכלל. עיניה השחורות הענקיות נראו כמו מערות בתוך פניה הלבנים והשמנמנים.

"את," היא אמרה להרמיוני, "מה אמרת שהשם שלך היה?"

"לבנדר." אמרה הרמיוני בהיסוס. "לבנדר בראון."

"אני מכירה את משפחת בראון." אמרה אלפזריה ונכנסה לתוך החדר. "ואני מכירה את הבת שלהם, לבנדר. את לא לבנדר." והיא הסתובבה אל אוכלי המוות שבכל צד שלה. "תפסו אותה," היא אמרה.

מספר דברים קרו בבת אחת. אוכלי המוות זינקו קדימה. הרמיוני נעה לאחור באימה. והארי עזב את פינת השטיח שהוא החזיק, פסע הצידה, ושם את עצמו בין הרמיוני לבין אוכלי המוות.

"תצא מהדרך, דראקו." אמר לוציוס בקשיחות.

"לא," אמר הארי. "הנח לה."

"היא מרגלת." אמרה אלפזריה בקור. "היא ידידה של האויב. היא זוהתה, דראקו, על ידי הבעלים של הפונדק בפארק מאלפוי. היא באה לכאן לא כדי לבקר אותך, אלא עם הארי פוטר. בעל הפונדק ראה אותה בקבלת הפנים ואמר לנו את כל זה."

"אי אפשר להאשים אותך, אני מניח," הוסיף לוציוס. "על שיש לך טעם חסר מזל בבנות. גברים טובים ממך הושמו ללעג על ידי נשים יפהפיות. אבל אני מציע לך לזוז מהדרך, דראקו. אני לא רוצה להכאיב לך, אבל זאת אעשה אם לא תהיה לי ברירה."

"שקרן." אמר הארי. "אתה אוהב להכאיב בי."

לוציוס חייך, "אולי," הוא אמר, והנהן לעבר שני אוכלי המוות שעמדו לפני הארי. הארי החל לגשש אחר שרביטו, אך היה זה חסר תועלת. הם היו שניים והוא היה רק אחד. היה לו זמן להלום באחד מהם עם לחש אימפדימנט, אבל השני אפילו לא ניסה להגיע לשרביטו. במקום זאת, הוא תפס את הארי, לפת אותו בשתי ידיו, וזרק אותו על הקרקע. כשהארי נאבק לקום, אוכל המוות בעט בו בחוזקה בצד ראשו עם מגף בעלת עקבים מפלדה.

הארי התמוטט.

אוכל המוות בעט בו שוב.

"זהירות," אמר לוציוס בדיבור איטי עדין כמשי, "זהו יורשי היחיד שאתה מטפל בו כעת."

אוכל המוות הביט למטה אל הארי. "הוא בחיים." הוא אמר. "אבל הוא לא יתעורר בקרוב כל כך."

"אם כך תן לו לשכב." אמר לוציוס. "הביאו אלי את הילדה."

שני אוכלי המוות לפתו את הרמיוני בזרועותיה, אבל היא כמעט ולא הבחינה בכך. היא בהתה בהארי, ששכב על הרצפה בתוך זרם גובר של דם. הם דחפו אותה קדימה עד שהיא עמדה בדיוק מול לוציוס.

"הלו, לבנדר." אמר לוציוס. "כדאי לי לטרוח לשאול לשמך האמיתי? אני חושב שלא, כיון שאנחנו לא מעונינים בך נואשות. אנחנו מעונינים בפוטר. איפה הוא?"

עיניה של הרמיוני היו עצומות בחוזקה, אך היא יכלה עדיין לראות את תמונתו של הארי נגד עפעפיה הפנימיים. "אתה הרגת אותו." היא אמרה, וקראה ללוציוס בשם שמעולם לא ידעה שהיא יודעת. היא בוודאי לקחה אותו מדראקו.

"דראקו יהיה בסדר." אמר לוציוס בחוסר סבלנות. "ואל תעמידי פנים שאכפת לך. באת הנה עם הארי פוטר. איפה הוא?"

הרמיוני פקחה את עיניה והביטה לתוך עיניו האפורות של לוציוס. הן היו קרות כמו חורף.

היא הניעה בראשה.

"טוב," אמר לוציוס בשוויון נפש, הוציא את שרביטו, ומיקם את קצהו על חזה, בדיוק מעל לליבה. הוא קירב את פניו לפניה שלה. קרוב מספיק כדי לנשק אותה.

"קרושיו," הוא אמר.

זה היה הכאב האיום ביותר שהיא הרגישה מעולם, שהיא דמיינה מעולם. היא נשרפה, נחתכה, נפרסה, נקרעה מבפנים. היא נהרסה ונחרבה. גופה לא יהיה אותו הדבר שוב. היא יכלה לשמוע את עצמה צווחת בייסורים, על אף שנראה לה שהיא נהפכה חירשת ועיוורת. העולם נהפך לבן. הא צרחה וצרחה. היא גססה.

לוציוס לקח את השרביט הצידה, והכאב פסק. הרמיוני צנחה על ברכיה, אוכלי המוות נוטשים את זרועותיה, וכיסתה את פניה בידיה.

"כואב, לא כן?" אמר לוציוס.

"אל תהיה טיפש," אמרה הרמיוני, קולה נשמע קטנטן ומוזר לאוזניה שלה. "כמובן שזה כואב."

לוציוס לקח צעד קדימה, הניח רגל במגף על כתפה, ודחף. ללא הכוח להחזיק את עצמה זקופה, הרמיוני נפלה הצידה ונשכבה על גבה, בוהה למעלה אל אבא של דראקו. אני הולכת למות, היא חשבה בפראות, אני הולכת למות ומעולם לא היתה לי הזדמנות להגיד---

"את לא חייבת למות." אמר לוציוס, כאילו קרא את מחשבותיה. "רק תגידי לנו איפה נמצא הארי פוטר."

הרמיוני לא אמרה דבר.

לוציוס נאנח והרים את שרביטו שוב, "קרו--"

"תפסיק את זה!" צעק מישהו מהצד השני של החדר – ונשמע להרמיוני מיליון מטרים משם. "הנח לה!"

היא ידעה מי הדובר באופן מידי, ודקירה חדה של ייאוש חדרה לתוכה כמו סכין. לא, היא חשבה, דראקו. לא.

אבל לא היה דבר שהיא יכלה לעשות. דראקו משך מעל עצמו את גלימת ההיעלמות, וכעת החזיק אותה בידו, לחלוטין נראה לעין, לחלוטין בלתי מוגן. כל אוכלי המוות הסתובבו כדי לנעוץ בו מבטים המומים. הבעת ניצחון החלה להתפשט על פניו של לוציוס.

"הנח לה," אמר דראקו שנית, בקול לא יציב. הוא נראה נבעת – הוא היה לבן כמו רוח רפאים, וזיעה הדביקה את שיערו השחור למצחו. אבל הוא נראה נחוש בדעתו. "זה אני. הארי פוטר. אני כאן."