Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פרק 6: הילד
שזעף
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
הרמיוני ודראקו נכנסו לארון, מחליקים פנימה
וסוגרים את הדלת אחריהם. הארי כיוון את השרביט שלו כלפי החלון ולחש רפארו!
ואז הרסיסים התחברו מחדש ונעשו שוב בצורת חלון שלם. ואז הוא השליך את עצמו על
המיטה ולפת בחזקה אחת מרגלי המיטה כשהדלת של חדר השינה נפתחה, כששבר קטן היה
בציריה, ולוציוס מאלפוי התפרץ פנימה, נראה זועם מאד.
"ילד!", הוא צעק להארי. הוא נראה כמו
דראקו כשהוא כועס; חיוור כולו מזעם ורק שני כתמים אדומים בוערים על לחייו. הארי חש
שלוציוס יכל לפתוח את הדלת בקסם, אבל החליט לפרוק את זעמו על הדלת במקום.
"למה לא פתחת את הדלת?".
"אני לא יודע", אמר הארי בהחלטיות.
"אולי בגלל שקשרת אותי למיטה?".
ללוציוס היה את הכבוד להראות נבוך. "שכחתי
מזה", הוא הודה, הצביע בשרביטו על הארי, ולחש, "פיניטו אינקאנטאטם!".
הארי נתן לידיו לעזוב את הרגל.
"תודה", הוא אמר, "איך מרגישה נר --- אימא שלי?".
"היא בסדר", אמר לוציוס בקיצור.
"אני אוכל לראות אותה?".
"לא", אמר לוציוס קצרות. "אני
צריך שתעזור לי במשהו. אני יורד למטה לצינוק, ואני צריך שתבוא איתי".
הארי בהה. זו הייתה ההזדמנות שהוא חיכה לה ---
להיות מסוגל לרדת למטה ולראות איפה הם שומרים את סיריוס – כל מה שהוא היה צריך
לעשות זה להשאיר את דראקו והרמיוני סגורים בתוך הארון. מצד שני, לעצבן את לוציוס
מאלפוי לא היה נחמד במיוחד. לוציוס נראה מעוצבן גם ככה.
"או.קיי.", הוא אמר, נעמד, ושלח
מחשבתו לארון, תישארו שם, עוקב אחרי לוציוס לכוון הדלת.
* * *
בתוך הארון היה חושך מצריים. צד אחד של פרצופה
של הרמיוני היה לחוץ כנגד בד מחוספס, הברך שלה הייתה לחוצה כנגד דראקו, וזרועה,
שהחזיקה בתיק של הארי, כמעט נרדמה. היא הייתה יכולה לשמוע את דראקו נושם ברכות
לידה, והיא יכלה לשמוע קצת את הארי ולוציוס מדברים. היא שמעה את לוציוס אומר להארי
שהוא ייקח אותו לצינוק, שמעה את הארי מסכים; ואז שמעה אותם עוזבים את חדר השינה,
ואת הדלת נסגרת מאחוריהם.
דראקו דיבר ראשון. למעשה, הוא לא באמת דיבר כל
כך הרבה כשהוא נשבע, עם רהיטות נפלאה ודמיון, מכסה בדיבורו נושאים רבים. רוב
המילים שלו והדמיון שלו הרשימו את הרמיוני. זה לא היה יכול להישמע כל כך מוזר,
שאתה יכול לעשות כל כך הרבה דברים עם מטאטאים.
"נכון", היא אמרה לבסוף,
"מצטערת להפריע לך, נהניתי לשמוע את זה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת
מהארון עכשיו. היד שלי הורגת אותי".
"אנחנו לא יכולים לצאת מהארון", אמר
דראקו בשטף. "זה נעול מבחוץ".
הרמיוני בהתה בו. "למה אתה מתכוון?".
קולו של דראקו היה חד. "איזה חלק מ-'זה
נעול מבחוץ' לא הבנת? באמת. חשבתי שאת יותר חכמה".
"קסם פתיחה פשוט---".
"לא", אמר דראקו, "זה אחד
מהדברים שדרושים הוכחה. אבא שלי נוהג לנעול אותי בתוך הארון כשאני מתפרע, אז אני
אמור לדעת".
"אבא שלך נשמע נורא".
"תעזבי את המשפחה שלי, גריינג'ר",
אמר דראקו בקצרה.
"גריינג'ר?", הרמיוני נשמעה
כועסת. "קודם הארי, עכשיו אתה! למה שניכם מתנהגים כאילו אתם שונאים אותי? כל
מה שניסיתי לעשות להארי זה להציל את חייו, ואותו דבר גם בשבילך, אני לא יודעת על
מה אתה מתלונן, אבל ---".
"את באמת לא יודעת?", קולו של דראקו
נשמע כמו שהיא זכרה אותו מהוגוורטס, קר ובלי רגש.
"לא", היא אמרה בקרירות.
"לומוס", אמר דראקו, ואור
בהיר מקצה שרביטו שטף את הארון. הרמיוני הביטה בו. לדבר אל דראקו בחשכה, היא
דמיינה אותו כמו שהוא היה בבית הספר. ועכשיו היא הייתה פנים אל פנים מול הארי שוב.
האור מהשרביט הנציץ את עיניו בחשכה כמו ברקת. אבל היה לו את החיוך של דראקו.
"פוטר", הוא אמר בקצרה, "נהיה
מגעיל משתי סיבות: אחד, הוא שונא את זה שאני הולך להציל אותו. אני מבין אותו. אני
מרגיש ככה אותו דבר".
"והסיבה השנייה?", שאלה הרמיוני
בסקרנות.
"הוא מקנא", אמר דראקו.
הרמיוני חשה כאילו ליבה נופל לבטנה, ואז חוזר
למעלה ודופק בפראות. "מקנא?", היא אמרה לבסוף. "במה?".
"אל תהיי מטומטמת, הרמיוני".
הרמיוני הרימה תא ידה, ותפסה את ידו של דראקו
בחזקה. "מה אתה אומר?".
ידו של דראקו לא זזה, למרות שהיא הייתה בידה.
"אני יודע מה את רוצה לשמוע", הוא אמר. "אבל האם את רוצה לשמוע את
זה כאן?".
הרמיוני עצרה. האם מה שהיא רוצה לשמוע זה
שלהארי יש רגשות בשבילה (או אפילו רגש אחד – כל רגש)? האם דראקו מסרב לעקוב אחרי
הרגשות של הארי בראשו? זה יהיה פגיעה, אפילו בלתי רצונית. ואפילו אז, יש את
האפשרות שדראקו טועה.
היא טלטלה את ראשה, והוציאה את ידה מידו.
"לא", היא אמרה.
"רק בגלל שאני יכול לחוש ברגשותיו של
הארי", אמר דראקו באופן בלתי צפוי, "זה לא אומר שאני יכול לעצור את מה שאני
מרגיש".
הרמיוני הביטה בו. "מה אתה מרגיש?", היא שאלה ---
ולהפתעתה היא הייתה מעונינת בתשובה לשאלה הזאת, כשם שהיא רצתה לדעת את התשובה
לשאלה הקודמת.
אבל דראקו נד בראשו, כך שהיא לא יכלה לראות את
עיניו, רק את הבוהק שהשתקף ממשקפיו של הארי באור השרביט.
"עכשיו אני מרגיש רעב", הוא אמר.
"מאד מאוד רעב. אני לא אכלתי מארוחת הצוהריים של אתמול".
"אה", אמרה הרמיוני, מרגישה מעט
מאוכזבת. היא משכה את התיק שלה הארי ופתחה את הרוכסן. היא ישבה עכשיו ליד דראקו.
"הבאתי קצת אוכל... הבאתי צפרדעי שוקולד, בירה וחמוצים".
פניו של דראקו התעוותו. "אמרתי שאני רעב,
לא שאני רוצה ממתקים".
הרמיוני גיחכה. "ובכן, זה כל מה שיש
לנו".
"בסדר. תני לי בירה. אולי אם אני אשתה
מספיק מהם אני לא אשתוק יותר מידי בארון הזה".
* * *
הארי עקב אחרי לוציוס מאלפוי דרך התמונות
המשפחתיות ברחבי האחוזה עד חדר הציור, שם לוציוס פתח את דלת הסתרים, והורה להארי
לבוא אחריו. הארי בא, נזהר לא לגעת בכלום. הוא לא רצה לגרום לזה שאין לא דם מאלפוי
להפעיל עוד אזעקות.
מדרגות האבן האפורות הובילו לתוך החשיכה שמה
שהבריח אותה היה האור משרביטו של לוציוס. זה נראה ממש כמו מבוך: שבילים צרים
התפתלו, כמו הנחשים על המיטה שלו. הארי ניסה לשנן את הדרך לשם שמאלה, ימינה,
ימינה, פנייה חדה שמאלה, לעצמו, אבל הוא ידע שזה יותר מזל משכל.
לוציוס מאלפוי דיבר רק פעם אחת, כשהם עברו
ממעבר צר אחד למשנהו, כשהוא אמר משהו ששבר את הדממה. "זה יהיה טוב לחינוך
שלך, ילד".
כשהם הגיעו לפתח של הצינוק, פתח אבן עצומה
בגודלה, שהייתה נעולה על ידי מנעול אבן גדול ומבריק. לוציוס מאלפוי הניח את ידו על
המנעול וזה נפתח לאיטו, משמיע קול חריקה צורם. הארי עקב אחרי לוציוס פנימה.
לוציוס הלך במעגלים לצד הקירות בצינוק, ועצר
מול קיר אחד, מסתכל עליו. הארי עצר מאחוריו, מוכן למה שהוא עומד לראות.
התא היה קודר למראה עם קירות אבן ורצפת אבן,
ומאד צר. בצד אחד של החדר היה שקע קטן ובתוכו מיטה, ששכב עליה אדם.
זה היה סיריוס.
"שלום, בלק", אמר לוציוס, וסיריוס
קם. הארי הופתע לראות שהם הסירו מעליו את קללת הקשירה. "נוח לך?".
סיריוס נהם נהימה עמוקה, כמו כלב.
"נכון", אמר לוציוס. "נחמד לדעת
שבגלל שהיית אנימאגוס כל כך הרבה זמן איבדת את יכולת הדיבור".
סיריוס סובב את ראשו ממנו.
לוציוס טלטל את ראשו בתעוב, העיף מבט מטה,
והרים את שרוול הגלימה השמאלית שלו, וזה היה שם, שחור כמו תמיד, עם גולגולת ובתוכה
נחש, אות המוות, ברור כמו קעקוע. ואז הוא דיבר לתוכו, ממש כמו מכשיר קשר.
"מקנייר", הוא לחש, "פיטר, איפה אתם?".
הדמות על זרועו של לוציוס הניעה את מלתעותיה,
ובקול קטן היא אמרה, "אנחנו מעל המרתף ביחד", זה אמר, "אנחנו
צריכים שמישהו יפתח לנו את הדלת".
"לעזאזל", אמר לוציוס, ואז הוא הביט
אל הארי. "הבאת את השרביט שלך, ילד?".
"כן", אמר הארי, מוציא אותו החוצה
ומראה אותו ללוציוס.
"טוב מאד, דראקו", אמר לוציוס, חושף
את שיניו בחיוך. "אני רוצה שתצפה בבלק עד שאני אחזור עם פיטר ומקנייר. אם הוא
יזוז, שים עליו את קללת רגלי-ג'לי. אתה זקן מספיק כדי לקחת אחריות", הוא
הוסיף. "זה הזמן להראות ממה אתה עשוי".
הארי קווה שדראקו באמת עשוי מחומר טוב, כי נרקיסה לא כאן כדי
להציל אותו. לא היה לו על מה להתלונן. "נכון, אבא", הוא אמר. "אני
אהיה פה".
לוציוס עזב, משאיר את הארי בחשכה, מתפתל מחוסר
סבלנות. ברגע שהוא שמע את הדלת נסגרת מאחורי לוציוס, הוא התרומם על קצות אצבעותיו
וקרא, "סיריוס! סיריוס, אל תפחד, זה אני---".
סיריוס הרים את ראשו. "הארי", הוא
אמר, "מה עשית לשיער שלך? זה נראה איום".
הארי הוכה בתדהמה. "אתה זיהית
אותי?".
סיריוס גיחך. "אני כלב, הארי", הוא
אמר. "אני יכול לזהות את הריח שלך יותר מהר מההופעה שלך. ידעתי שאתה כאן
מהרגע שהביאו אותי".
הארי קרב את ראשו לפתח של התא. זה נשמע מוזר
שאפשר לזהות מישהו ככה, אפילו לפי הריח.
"להסוות את עצמך בתור הבן של לוציוס
מאלפוי זו שיטה מטופשת, גם", אמר סיריוס באי-שביעות-רצון. "במה השתמשת?
בשיקוי פולימיצי?".
"משהו כזה", אמר הארי, ובמהירות הוא
סיפר לסיריוס את כל מה שקרה בימים האחרונים. סיריוס הקשיב בשקט, מניד בראשו, או
משמיע קול של הפתעה, עד שהארי הגיע לחלק שהיא התעלפה.
"נרקיסה", אמר סיריוס, מהורהר,
"זו תעלומה".
"מה?".
"נרקיסה הרדסטי", אמר סיריוס,
"הייתה הילדה היפה ביותר בשכבה שלה בהוגוורטס. היא הייתה מבוגרת מג'יימס
ולילי ומכל השכבה שלנו בשנתיים, היא הייתה תלמידה מצטיינת, והייתה מאד פופולרית.
ואז, בשנתה האחרונה, היא התארסה לבחור המגעיל הזה, לוציוס מאלפוי. אף אחד לא יכל
להבין את זה. זו הייתה התעלומה של השנה, היא אף פעם לא אהבה אותו לפני כן, או כל
אחד מבני סלית'רין. נרקיסה", הוא הוסיף, "הייתה ברייבנקלו".
הארי התבונן בסיריוס במבט קשה. היה קשה לראות
את ההבעה שלו מתחת לכל הלכלוך והדם, אבל הארי חשב שהוא נראה מעט ערמומי.
"חיבבת אותה, סיריוס?", הוא שאל.
"היית חייב", הודה סיריוס.
"הכרתי אותה, הארי. היא הייתה בנאדם טוב, שמתי הכל עליה --- אבל אמרתי אותו
דבר על פיטר, ותראה מה יצא ממנו".
"אז אתה אומר שאני צריך ---", הארי
התחיל, אבל סיריוס קטע אותו.
"רק תשים עליה עין, הארי, זה כל מה שאני
אומר".
"תשכח ממנה, סיריוס", אמר הארי,
"הנקודה בכל העניין הזה, שאנחנו עומדים להוציא אותך מפה".
סיריוס נענע בראשו." לא עכשיו", הוא
אמר. "מאלפוי יחזור בכל רגע".
"אני יודע", אמר הארי. "חשבתי
לבוא לכאן מאוחר יותר הלילה. יש לי את הגלימה של אבא שלי בחדר. זה יכסה את כולנו.
עזבתי את דראקו מאחורה", הוא הוסיף באיום. "אבל אני צריך אותו כדי לפתוח
את הדלתות. הם נפתחות רק למאלפויים".
סיריוס הרים את ידו הימנית כדי להעבירה
בשערותיו, והארי ראה שפרק כף ידו השמאלי נקשר באזיקים לספסל שישב עליו.
"הארי" הוא אמר. "אני יודע שאתה לא מחבב את הבן של מאלפוי, אבל
תהיה בטוח שהוא לובש את גלימת ההעלמות, בסדר? כי אם הם יתפסו אותו, הם יחשבו שזה
אתה. וזה יהיה סופו".
גרונו של הארי התייבש. "הם מתכננים להרוג
אותי, לא, סיריוס?".
"יותר גרוע", אמר סיריוס בזעם. "שמעתי את מקנייר וזנב-תולע מדברים
על זה בדרך לכאן. התוכנית שלהם היא להשתמש בי כדי למשוך אותך לאחוזת מאלפוי, וכשהם
יתפסו אותך, לקרוא לוולדמורט. הוא רוצה להשתמש בקללת לוקרטוס בך".
סיריוס השתתק. הם שמעו את הרעש של השער נפתח,
ואת הצעדים מהדהדים בקירות. הארי התרחק מהסורגים, ועמד כששרביטו הכן כשלוציוס,
מקנייר וזנב-תולע נכנסו לצינוק.
הארי הדק את ידיו זו לזו. הוא ידע שהם לא יפגעו
בסיריוס --- בן ערובה מת לא יהיה שימושי --- אבל הוא לא אהב את איך שזה נשמע.
לוציוס הוציא את שרביטו וכיוון אותו לעברו.
מקנייר לקח את שרביטו שלו, ונגע בו בקצה של השרביט של לוציוס; זנב-תולע הרים את
ידו ושם אותה על הקצה של שרביטם. "דומינוס ואקרה", הוא אמר
בלחישה, בקול צורמני.
סילון של אור ירוק בקע מתוך קצה שרביטם, ומתוך
ידו של זנב-תולע. זה התמזג לצורה של ראש, וזוג כתפיים. הפנים היו מטושטשים ולא
ברורים, אבל הארי ידע באחת – לא היה פרצוף אחר מלבדו, שטוח ומרושע, עם חריצים דקים
כעיניים.
וולדמורט.
"אדון", אמר לוציוס בקול חלקלק.
"למה זימנתם אותי?", שאלה הדמות של
וולדמורט בקול צורמני וגס.
"רצינו להראות לך שהצלחנו במשימה, הבאנו
את סיריוס בלק", אמר זנב-תולע, רועד בכל גופו השמן והקטן. "אתה רואה
אותו שם?".
הדמות של וולדמורט הסתובבה ונעצה מבט בתא של
סיריוס. כשהוא עשה זאת, מבטו השתהה על הארי, והוא חש בכאב המוכר של הצלקת שלו. הוא
נעץ את ציפורניו לתוך עורו, אבל לא זז.
"אני רואה אותו", אמר הדמות של
וולדמורט. "והילד הארי פוטר? האם הוא לא נמצא?".
"שלחתי ינשוף לבית הספר, אדון", אמר
מקנייר.
"מצוין", אמר וולדמורט. "עשיתם
עבודה טובה. אתם תתוגמלו על כך", ואז, כשכולם חייכו, הוא הוסיף בחדות, "כשתביאו
את הילד למעצר, רק אז".
החיוכים נמחקו מעל פניהם. "זה יקרה בקרוב,
אדון", אמר לוציוס.
אבל וולדמורט הסתכל על הארי שוב, והכאב בצלקתו
הלך וגבר. "זה הבן שלך, לוציוס?".
"כן".
מבטו של וולדמורט לא זז. "הוא בדיוק כמוך,
לוציוס", הוא אמר לבסוף. "כשהוא יהיה גדול מספיק, תביא אותו אלי?".
"כמובן, אדון".
ואז, הדמות של וולדמורט נמוגה. אפילו שהוא לא
הפטיר שלום. מה שהיה בטוח בדעתו של הארי – ובשניה אחר כך, הוא היה בטוח, הכאב
שבצלקתו עבר לברכיו.
ולמרות זאת, הוא שמח על הכאב. זה עדיין אמר
שהוא היה עצמו – במסווה של תחפושת, הוא היה עדיין הארי פוטר.
לוציוס, בכל מקרה, נראה מאושר, הכי מאושר ממה
שהוא אי פעם נראה. הוא אפילו שם יד על כתפו של הארי כשהם עזבו את הצינוק. הארי
ניסה להסתכל על סיריוס הצצה חטופה לשלום – אבל סיריוס סובב פניו אל הקיר, והוא לא
ראה אותו.
* * *
דראקו שתה שלושה בקבוקי בירה, והרמיוני ארבעה.
הם נלחמו מי ישתה את הבקבוק האחרון. דראקו ניצח. האלכוהול בבקבוקי הבירה לא היה
גבוה כל כך, אבל לשתות ארבעה מהם, ועוד על בטן ריקה, גרם להרמיוני להרגיש מסוחררת
ורדומה.
"האם החבר הקטן שלך לא מתכוון לחזור
לעולם?", אמר דראקו בדכדוך. "זה יהיה מאד מביך בשבילי למות בתוך הארון
הפרטי שלי".
"הוא לא החבר שלי", אמרה הרמיוני
אוטומטית, "והוא יחזור עוד מעט".
דראקו התבונן בה מעל לבקבוק הבירה שלו.
"למה?", הוא אמר.
"כי הארי לא ישאיר אותנו למות פה",
אמרה הרמיוני, מזועזעת. "אולי הוא מעוצבן עלי, אבל הוא לא רוצח, האם
הוא עכשיו?".
"לא", אמר דראקו. "אני מתכוון,
למה הוא לא החבר שלך?".
הרמיוני מצאה שהיה לה עוד קצת התמקדות בעיניו
של דראקו. כמובן, זה היה ארבע לפנות בוקר, והיא לא ישנה כבר שתיים-עשרה שעות.
"בגלל", היא אמרה, מדוכדכת. "שהוא לא מחבב אותי ככה. הוא אמר
לי".
"מטומטם שכמוהו", אמר דראקו בלא
לחשוב, "אני לא חושב שהוא יודע מה הוא רוצה".
"מה הוא מרגיש עכשיו?", שאלה
הרמיוני, למרות מצפונה.
דראקו חשב לרגע. "עצוב", הוא אמר.
"אתה יודע למה אני באמת אתגעגע?",
אמרה הרמיוני, משנה הרגשה לפתע, מרגישה שהיא רוצה לשון קצת מבלי להיות עייפה.
"שהארמנים יכתרו אותנו?", ניסה
דראקו.
"לא", אמרה הרמיוני, "אתה.
להיות כזה. כשתחליפו, אתה והארי, אתה תחזור להיות מגעיל ונורא, לא?".
"מצד שני", אמר דראקו, מנסה להישמע
חיובי. "הארי יהיה בוודאי טיפש".
"אל תקרא לו ככה", אמרה הרמיוני, אבל
תגובתה הייתה יותר אוטומטית מאשר תחושה אמיתית.
"את יודעת למה אני הולך להתגעגע?",
אמר דראקו, ועכשיו הוא לא הסתכל עליה, אלא התמקד על האוויר שמעל ראשה.
"מה?".
"להיות חבר שלך", הוא אמר מהר.
"אני מתכוון, אפילו כשחזרתי אתך כשחשבת שאני הארי, זה היה נחמד... היו לי
חברים, את יודעת, כמו קראב וגויל, אבל אני אף פעם לא חוויתי את האובדן שלהם. ובכן,
הם אולי מתו בשבילי, כאילו אמרתי להם לאכול רעל, מה שהם בטח היו עושים, אבל
זה יותר טיפשי מנאמנות, לדעתי", הוא נאנח, "אבל את מתת להארי,
לא?".
"כן", אמרה הרמיוני, "כאילו
שחשבתי שהוא מת בשבילי", היא הוסיפה, ודראקו גיחך חלושות. הרמיוני
שנתה תנוחה, כך שהיא הניחה את ראשה על כתפו. הוא ישב מאד בשקט, והיא יכלה לראות את
צדודיתו, נראית מוכרת ורצינית באור השרביט. "אני אצטער כשתתחיל להתגלח",
היא אמרה בחולמניות (היא הייתה מאד מסוחררת עכשיו), "אני מחבבת את השקיפות של
העור שלך, תמיד חיבבתי. וכשתחתוך את עורך והזיפים בסכין הגילוח, זה יעלם
לנצח".
היא הטתה את ראשה למעלה, ונשקה אותו על הלחי.
הוא הסתכל למטה לעברה. עיניו היו במרחק קטן
מעיניה. "הרמיוני", הוא אמר, "למי את מדברת?".
"אני לא יודעת", היא אמרה, והפעם
נישקה אותו על הפה.
לא משנה אלו חששות היו לו, הוא לא הראה אותם.
הוא קטע אותה על ידי הכתף שלו, ונישק אותה בחזרה בפראות, וכל חצי מחשבה שהייתה לה
שזה היה הארי נעלם --- היא אף פעם לא נישקה את הארי, אבל היא ידעה שאם היא כן, זה
לעולם לא יהיה ככה. זה היה נשיקה של כורח, של זר, או של זר קרוב; כל נגיעה
של שפתיו בשפתיה העביר חצים של התלהבות והתרגשות מפחידה במורד גופה. הוא לא הריח
כמו הארי, הוא הריח כמו דראקו: מיץ לימונית, פלפל, אוויר לילה קר.
אבל כשהוא אמר את שמה, זה היה בקול של הארי.
לא היה לה אכפת. הם התגלגלו בארון הנה והנה,
מתנשקים בגבולות המגבילים של הארון, מתחבטים בצדדים, עסוקים כל כך, שאף אחד מהם לא
שם לב שמישהו פתח את הדלת של הארון, חוסם את האור מבחוץ, והם היו כל כך עסוקים,
שהם לא שמו לב לכלום עד שקול זועם ניפץ את שלוותם:
"מה לעזאזל קורה כאן?", אמר הארי.
הרמיוני נראתה עלובה. הארי לא דיבר אליה, והוא
נראה כאילו הוא לא ידבר אליה יותר. הוא דיבר אל דראקו, לא במה שנראה התלהבות יתרה.
דראקו והרמיוני התרחקו זה מזו במהירות כשזיהו
את הארי, אבל זה היה מאוחר מדי. הרמיוני מעדה דרך הארון החוצה, חצי היסטרית,
ודביקה מבירה ונשיקות, וניסתה לתפוס את זרועו של הארי, אבל הוא רק הביט בה כאילו
היא סקרוט-פוץ-תחת מגעיל שנוגע לו בשרוול ואמר: "אל. תגעי. בי.", בקול
מאד קר, מאד סופי, ומאד שטוח. ואז הוא אמר: "צא מהארון, מאלפוי. אני צריך
לדבר אתך".
דראקו זחל מהארון, נראה מודאג, אבל בטוח במידה
מסוימת, שהארי רצה לתת לו אגרוף, אבל הוא לא. הארי היה בטוח שמי שאשם זו הרמיוני,
שהתמקמה באומללות על המיטה של דראקו, מסתכלת בשני הנערים, שדברו על תוכנית להציל
את סיריוס מהצינוק.
"נלך שנינו", אמר הארי בקול שטוח.
הוא הסביר את התחושות של סיריוס, ועכשיו שני הנערים קרבו ראשים למפה הגסה שהארי
צייר – של האחוזה, ושל המעברים התת-קרקעיים שתחתיה. "אתה תפתח לי את הדלת, כי
אני זקוק למישהו עם דם מאלפוי לפתוח את הדלתות. נוכל שנינו להתחבא תחת לגלימת
ההעלמות, אבל זה יהיה אפשרי אם אתה תתעטף בגלימה, ואני אלך טיפה מאחוריך. אם דלתות
יתחילו להיפתח בלי שאף אחד יפתח אותן, זה יעורר שאלות. ותישאר מתחת לגלימה – אתה
האויב המפורסם מספר אחת בכל הסביבה, איך שאתה נראה".
דראקו נד בראשו. "עדיף שנלך מוקדם",
הוא אמר, "עוד מעט הם יקוו שהארי פוטר יופיע, ואם לא תופיע...".
"כן", אמר הארי בקצרה. "חשבתי
שנלך עכשיו".
"תוכנית טובה", אמר דראקו, "מה
עם הרמיוני?".
הארי הסתכל על הרמיוני במבט שהכיל קור
ואי-ידידות. "בוא ננעל אותה בארון", הוא הציע.
"אני לא נשארת בארון", אמרה הרמיוני
בקול שטוח, "אני באה אתכם".
"לא, את לא", אמר הארי, לא מתבונן
בה. "זה עומד להיות מסוכן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג שמא תעשי משהו
מטופש שיסכן אותך".
"אתה יודע טוב מאד שאני לא עושה דברים
מטופשים", אמרה הרמיוני, כועסת.
"אני חושב שכרגע הוכחת שכן", אמר
הארי, לא טורח להסתיר את בוזו.
בלי לחשוב מה היא עושה, הרמיוני התקרבה אל הארי
בחמש פסיעות מהירות, ונתנה לו סטירה. המפה נפלה מידו, והוא הביט בה, מסתכל בתדהמה,
השרביט שלו יצא מהתיק, והתחיל לשיר את ההמנון הלאומי.
דראקו גיחך. "כדאי שתשב, הארי", הוא
אמר. "בפעם האחרונה שהיא עשתה לי את זה, ראיתי כוכבים ימים שלמים".
הארי והרמיוני הסתובבו אל דראקו בעת ובעונה
אחת. "סתום את הפה, מאלפוי!".
"בסדר", אמר דראקו. "אני אלך
לשבת לי שם", והוא הלך לקצה השני של החדר. הוא נשמע נעלב, אבל להרמיוני הייתה
את ההרגשה שהוא משתוקק לעזוב אותם, ולתת להם לריב בשקט.
"אני לא עומדת להתנצל", אמרה הרמיוני
בקול קר. "זה הגיע לך".
"כן", אמר הארי, מקבל את עצתו של
דראקו ומתיישב על קצה המיטה. "אני מניח שאני לא אתערב בעניינים של אחרים".
הוא נראה כל כך אומלל, שהרמיוני חשה אשמה.
"הארי... אני יודעת על מה אתה חושב...".
"לא, את לא".
"אני יודעת שאתה לא מחבב את
דראקו---".
"לא מחבב אותו?", הארי נשמע
כאילו היא אמרה לו שהיא יוצאת לארוחת ערב עם וולדמורט. "זה דראקו מאלפוי,
הרמיוני, את יודעת שזה דראקו מאלפוי שאנחנו מדברים עליו? ההוא שנסה לשלוח
את האגריד לאזקבאן למליון שנה? ההוא שקרא לך בוצדמית? ההוא שאבא שלו פיטר את אבא
של רון מהמשרד לקסמים?".
"אני לא ידעתי על זה!", אמר קולו של
דראקו מהקצה השני של החדר.
"סתום!", אמר הארי, לא מסיר עיניו
מהפנים של הרמיוני. "הדראקו מאלפוי שאמר שהוא מייחל שאת תמותי? את זוכרת את זה,
הרמיוני?".
"הוא שונה עכשיו", היא מחתה, יודעת
כמה מטופש זה נשמע, "הוא השתנה".
"השתנה?", חזר הארי, ונראה
כאילו היא אמרה לו שהיא יוצאת לארוחת ערב עם וולדמורט וגם מביאה בקבוק יין.
"מה יגיד רון אם הוא ישמע מה עשית בארון עם מישהו שגרם למשפחה שלו לפשוט את
הרגל? זה לא אחד מהבדיחות של פרד וג'ורג', ואת יודעת את זה!".
"זה לא פייר", אמרה הרמיוני, נרתעת
מהזכרתו של רון. "זה היה לוציוס, לא דראקו. אני לא מאשימה אותך על מה
שהדרסלים עשו, לא?", היא הנמיכה את קולה ללחישה. "הארי...", היא
אמרה שוב, "הוא שונה עכשיו. כשהגענו אל הבית, הוא קפץ אל השביל מול החץ שהיה
אמור לפגוע בי. הוא הציל את חיי. זה לא משנה כלום?".
הארי התבונן בהרמיוני. עיניה החומות היו ענקיות
בפרצופה הלבן, ושפתיה רעדו. "זה שיקוי הפולימיצי, הרמיוני", הוא אמר.
"את יודעת את זה. את נשמעת כמו האגריד, מציע את אחת החיות הנוראיות
שלו בתמורה להתנהגות טובה. יום אחד הוא יאכזב אותך. במיוחד אם נתחלף קודם".
"איך אתה יודע שזה הקסם, הארי?",
אמרה הרמיוני, שולחת מבט מלא חרדה אל דראקו שישב בצד השני של החדר.
"בגלל", הוא אמר, עוצר, ואז מסתכל
אליה. היא יכלה לספר שהוא ניסה להחליט אם לספר לה או לא. "בגלל שאני מרגיש את
ההרגשות הנגדיות בי, בסדר?".
"אתה מתכוון... אתה מתכוון לומר שאתה יכול
לשמוע את המחשבות שלו?".
הוא הנד בראשו. "לא. משהו אחר", הוא
הוציא את שרביטו מתיקו, ורמז לה להתקרב אליו. "תראי את זה, הרמיוני",
הוא אמר, הוא כיוון את שרביטו לעבר שני עכבישים שהיו על תקרת האבן.
"קרוריס!", הוא לחש.
סילון של אור שחור פרץ מהשרביט, והכה באחד
העכבישים. מיד, הוא הסתובב וניסה לתקוף את חברו, מנסה לאכול אותו. הארי צפה בזה עם
גיחוך קל על פניו.
עיניה של הרמיוני התרחבו. "הארי",
היא אמרה באימה, "זה היה... קסם אפל, לא?".
"זה אפילו לא הקטע המגעיל של הקסם",
אמר הארי בנוקשות, צופה בעכביש שנשאר, שנראה עכשיו יותר שמן משהיה, ורץ על הרצפה.
"רבים מהם נהיים מגעילים".
"אבל אף פעם לא עשית קסם אפל בחיים
שלך", אמרה הרמיוני, מוכת אלם. "זה דורש המון אימונים...".
"אני לא", אמר הארי, "אבל הוא
כן", והוא הטה את ידו לכיוון דראקו. "עכשיו את רואה?".
"אה, הארי...", היא אמרה, והתיישבה
לידו על המיטה. היא יכלה לראות כמה מסכן הוא נראה, והרגישה שליבה מתחיל לפעום
בפראות. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תרגיש אשמה על זה שהיא נישקה את דראקו בארון,
אבל עכשיו היא כן. זה לא הכין חוש, היא לא חייבת להארי כלום, הוא אפילו לא חיבב
אותה קודם, אבל עכשיו לא ניתן היה לעשות כלום בגלל זה. מבטיחה לעצמה בשקט שהיא לא
תנשק את דראקו יותר, היא אמרה בפראות, "אנחנו נצא מזה, הארי. אנחנו נשחרר את
סיריוס מהצינוק, ונשתמש בקסם הפיכה עליך, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה".
"מה יקרה אם אני לא אציל את
סיריוס?", אמר הארי בקדרות. "מה אם פתאום אני איהפך לרשע ומשוגע? ומה
יהיה אם הקסם לא יעבוד?".
"אז נוכל לקחת אותך למשרד, והם יעשו את
זה", אמר דראקו, שחזר מאיפה שהיה, מביט בהארי ברוגז. "אולי תפסיק עם
הרחמים העצמיים, פוטר? יש בך קצת ממני בתוכך, לא קצת מוולדמורט".
"אין הבדל", אמר הארי, מביט ברצפה.
"נכון", אמר דראקו. "תגיד: הילד
שניצל, הפך להיות הילד הרגזן?".
"מאד מצחיק", אמר הארי. "זה
שאתה מסלית'רין, זה לא אומר שאתה מיוחד, מאלפוי".
"אני לא בחרתי להתחלף אתך גם, אבל אני לא
מתלונן על זה עוד ועוד", אמר דראקו בקצרה.
"לא", אמר הארי בעוקצנות. "אתה
לא נראה שאתה פותר את זה עם ההתקרבות שלך להרמיוני. אתה עשית עסקה בדרך שלך,
מאלפוי, ואני בדרך שלי".
"הדרך שלי יותר מהנה", דראקו הצביע
החוצה.
"הדרך שלך", אמר הארי, "זה
לגרום שיבעטו לך בראש".
"עכשיו אני מדבר, זהו", אמר דראקו,
נשמע מסופק, "זיהיתי את המצב רוח הקודר".
נראה היה שלהארי לא היה אפילו את הכוח לומר
לדראקו, שחייך לעצמו, שיסתום. הוא התבונן בו במבט זועם, נעמד, אוחז את המפה ואמר,
"אם אנחנו עומדים ללכת, נלך עכשיו".
הם הלכו, דראקו אוחז בגלימת ההעלמות, הרמיוני
לקחה את שרביטה, שנפל בארון במהלך הבלבול. כשהם יצאו, הארי התקרב לדראקו, ולחש לו
כך שהרמיוני לא יכלה לשמוע, "היא מחבבת אותך רק בגלל שאתה נראה כמוני".
דראקו הפסיק לחייך.
* * *
חלקה הראשון של התכנית הלכה טוב. דראקו, בגלימת
ההעלמות, נכנס לחדר הציור, בדק שאף אחד לא נמצא שם, ופתח את הדלת בשביל הארי
והרמיוני. הם ירדו במורד המדרגות, ודראקו עקב אחריהם.
מסתמכים על הזיכרון של דראקו במעברים התת
קרקעיים, ועל המפה הבלתי מהוקצעת של הארי, הם שרכו את דרכם באיטיות במעברים.
הרמיוני נדהמה כמה גדול זה היה. המעברים התת-קרקעיים מתחת לחדרים, מגרש הטניס,
וכמה תכשיטים נוצצים – שירדו מהתקרה כלפי מטה.
"יש יותר חדרים מתחת לבית מאשר בתוך
הבית, דראקו", היא אמרה.
"אני יודע", אמר קולו העמום של דראקו
משמאלה, "האחוזה היא בסך הכל בת שש-מאת שנה, אבל המעברים היו פה אלף שנים
לפני כן. אימא שלי אומרת שזה יכול להיות חלק מעיר תת-קרקעית".
"אתה יודע שאימא שלך למדה ביחד עם ההורים
שלי?", אמר הארי, לא נשמע חברי, אבל מקבל עליו את המצב.
"אני יודע שהיא הייתה בהוגוורטס,
כן".
"היא הייתה חברה של סיריוס", אמר
הארי.
קולו של דראקו נהיה שטוח. הוא לא נשמע כאילו
הוא רוצה לדבר. "היא מעולם לא הזכירה אותו."
הרמיוני חזרה על עקבותיה אחריו. היא הרהרה במה
שהיה בינה לבין דראקו בארון. היא תהתה אם דראקו חושב על זה גם. זה היה קשה לומר,
מעין תגובה למבט הבלתי נראה שלו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא נישקה מישהו.
היא נישקה את רון כמה פעמים במהלך שנתם החמישית, אבל שום דבר לא יצא מזה, כל פעם
ששפתיהם נפגשו, רון היה דוחף אותה, ומתעלם ממנה לימים שלמים. זה כל כך עצבן את
הרמיוני, שהיא הכריזה שמעכשיו הם יהיו רק ידידים, וזו הייתה הקלה גדולה לשניהם.
ואז היה ויקטור (ה"מ – קרום). הרמיוני
גיחכה לעצמה. ויקטור האומלל. היא אף פעם לא חיבבה אותו במיוחד, והרשתה לו לנשק
אותה באירועים מסוימים. היא התייחסה אליו רק כדי שהארי יקנא, אבל הוא לא. הארי,
תמיד נתן להרמיוני את התחושה שהוא יכול לראות דרכה, ויכל לומר לה שהיא לא באמת
מתעניינת בויקטור.
היא זכרה איך היא הייתה מאושרת במשימה השנייה
של טורניר הקוסמים המשולש, כשאמרו לה שהיא תהיה בת הערובה של אחד מהמשתתפים ---
ה"דבר" שיחסר לו ביותר". היא הניחה שהיא תחסר להארי הכי הרבה.
זיכרון האכזבה שפשט בה שהודיעו לה שזה יהיה ויקטור העלה גיחוך על פניה.
"אנחנו כאן", אמר דראקו, איפשהו
מימינה. "חכו רגע".
הם היו בכניסה לצינוק, חסומים על ידי שער הנחש
הגדול. היה מין רשרוש כשדראקו הלך ועשה מה שהוא היה אמור לעשות כדי לפתוח את הדלת.
זה נפל הצידה, והדלת נפתחה לאיטה.
הארי לקח את ידה כשהם ירדו מטה, והיא אחזה בו
בחזקה. היה מפחיד שם, והצינוק היה די חשוך. הארי משך אותה לאחוריו, והיא יכלה
לשמוע את דראקו פוסע מאחוריהם.
הארי נפל על ברכיו לפני שורת בריחים, והרמיוני
נפלה על ברכיו לצדו. "סיריוס", אמר הארי בלחישה. "סיריוס, אתה
ער?".
לא הייתה תשובה. "סיריוס",
חזר הארי, יותר בקול.
אור דקיק פרח סביבם וסביב התא. כשזה הגיע אליהם,
הרמיוני הבינה שזה מגיע משרביט. זה האיר את התא, מראה את השטח המצומצם של הרצפה,
הקירות הלחים, ולוציוס מאלפוי וזנב-תולע, יושבים איפה שסיריוס שכב
לפני שעה. לוציוס, אוחז את השרביט הזוהר בידו
הימנית, הביט בהארי בהבעה של כעס.
"דראקו", הוא סינן מבין שיניו,
"מה אתה עושה פה?".
מאחוריה שמעה הרמיוני את דראקו האמיתי גונח
בהפתעה. אבל הארי היה המום מכדי לענות. עיניו התרוצצו בפראות מלוציוס, למיטת האבן
שסיריוס שכב עליה לפני, ובחזרה לאביו של דראקו שוב.
הרמיוני הבינה שאם אף אחד לא עומד לעשות משהו,
אז היא תעשה. היא נעמדה בפתאומיות, מפילה את ידו של הארי מידה. "אדון
מאלפוי", היא אמרה. "זאת הכל אשמתי".
מבטו של לוציוס היה מלא בתדהמה, כאילו החטיפו
לו סטירה. "ומי", הוא אמר בקושי, "מי את?".
"אני חברה של דראקו", היא אמרה.
"אני... לבנדר בראון".
היא נשכה את שפתיה, והבטיחה לעצמה בשקט שהיא
תתנצל בפני לבנדר, כי המשפחה שלה הייתה טהורת דם, מה שלוציוס מאלפוי היה חייב
לדעת.
הארי לטש בה עיניים בהבעה של צפרדע מפוחלצת,
וניסה לאחוז בקרסולה באזהרה. היא שמטה ממנה את ידו.
"לדראקו ולי היה וויכוח קטן", היא
אמרה, מעפעפת בריסיה ללוציוס. "הוא אמר שיש למשפחה שלך את הצינוקים הכי
גדולים בבריטניה, אני אמרתי שלרוקוודים היו את הצינוקים הכי גדולים, ו,
ובכן...", היא הביטה מטה. "הכרחתי אותו לבוא למטה. זאת הכל
אשמתי!".
והיא פרצה בבכי, בגלל שהמצב ממש דרש את זה. כמו
שצפתה, לוציוס מאלפוי, שהיה בברור צריך לעשות קסם אפל, היה לא מוכן לבכי של נערה
צעירה. הוא נראה קצת מזועזע.
"תפסיקי", הוא אמר להרמיוני.
"בכל מקרה, איך הגעת הנה?".
"אבקת פלו", היא אמרה, ובכתה חזק
יותר מקודם. "התגעגעתי לדראקו כל כך כשהוא לא היה בבית-ספר... ורציתי לראות
את סיריוס בלק, כי הוא אחד מהקוסמים המפחידים באנגליה, ולא האמנתי שתפסת אותו, מר
מאלפוי... אוה, אף פעם לא ידעתי שאבא של דראקו כזה קוסם גדול...".
זה ניער את לוציוס. "ובכן", הוא אמר,
"שום נזק לא נעשה, במיוחד שבלק לא נמצא פה יותר. הוא הועבר לתא אחר".
הרמיוני הציצה דרך אצבעותיה, מקווה שהוא יזרוק
עוד מידע, אבל הוא נראה מסויג מלעשות כן.
"אני מוכרח לומר", לוציוס הוסיף,
מסתכל בהארי עכשיו, "אני לא מאמין לראות שיש לך חברה, דראקו. חשבתי שאתה עומד
להיות הומו".
נשמע קול חנוק מאחורי הרמיוני כשהוא מלמל לעצמו
בכעס.
"אממ...", אמר הארי. "נכון. ובכן,
אני לא. אני בכל אופן יכול לחשוב למה חשבת כך", הוא הוסיף. "כל הבגדים
המצויצים הללו...".
הוא הפסיק כשדראקו החליק כף רגל בלתי נראית על
קרסולו.
"והיא יפה מאד, גם", אמר לוציוס,
שהסתכל על הרמיוני שוב. היא לא אהבה את המבט הזה במיוחד. "למה שלא נעלה למעלה
ו... ונעשה היכרות קטנה?", הוא פנה לזנב-תולע. "פיטר, אתה תישאר עם
האסיר בחדר השני עד שהוא יגיע".
זנב-תולע הנהן. הוא הסתכל על הרמיוני במבט
מבולבל על פניו. עם התכווצות קטנה בבטנה, הרמיוני הבינה שהוא תוהה איפה הוא ראה
אותה פעם. כי האמת היא, שהוא ראה אותה לפני --- עם הארי. כמובן, היא הייתה
בת שלוש-עשרה אז, ובת שש-עשרה עכשיו --- והיו כמה הבדלים איך היא נראתה אז ועכשיו,
השיער הארוך והרך שלה לעומת השיער הקצר והמקורזל שהיה לה, והשיניים שלה היו שונות
עכשיו, וההופעה... יאק, היא קיוותה שזנב-תולע לא מסתכל בהופעה שלה.
"בינתיים", אמר לוציוס, "לבנדר
ואני נעלה למעלה ונשוחח. דראקו, תעלה לחדר שלי למעלה. תוכל להצטרף אלינו אם
תרצה".
והוא עזב את התא, לוקח את זרועה של הרמיוני
ומושך אותה במרץ במעלה המדרגות. בהבעת פנים מאד לא מרוצה, הארי עקב אחריהם.
|
|
|