Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פרק 5: האיחוד מחדש
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
על הרכבת, מאלפוי פקח את עיניו בזעזוע.
"הו, לא", הוא אמר. "הארי, טיפש שכמותך, מה עשית?".
* * *
בעקבות הצרחה של הדיוקן, הארי יכל לשמוע קול
צעדי רגליים רצות בפרוזדור בחוץ. הארי הסתכל סביבו בפראות. הייתה רק יציאה אחת
מהחדר, והיא הובילה למסדרון. אילו הוא ידע להתעתק!
האח, אמר קול בתוך
אוזנו. הארי הסתובב בטירוף, לא היה שם אף אחד. בכל זאת, לא היה לו אכפת. הארי הטיל
את עצמו לאש בנועזות, בדיוק כשהדלת לחדר-ציור נפתחה. היה שם זיז בגובה החזה, והוא
טיפס עליו ונצמד אליו, מתנשף בכבדות.
דרך סדק בלבנה, הארי ראה את לוציוס מאלפוי נכנס
לחדר, נעקב על ידי אוכלי המוות האחרים ונרקיסה. הוא הסתכל בכעס שהארי יכל לחוש בו,
כעס שהארי לא האמין שהוא קיים. עיניו סקרו את החדר, רואות את אי הסדר, ומתבוננות
בדלת הסתרים שנחשפה. ואז מבטו נפל על הדיוקן.
"מונה", הוא אמר, "מי עשה זאת?
מי הקים את השערורייה הזאת?".
הארי כיווץ את עצמו.
"ילד", אמרה הדמות בדיוקן. "ילד
שלא היה מוכר לי".
"לא – דראקו?", אמרה נרקיסה, בקולה
היה את הכעס והתדהמה שהיה בקולו של בעלה, אבל עיניה רצו בפראות בחדר, נותנת תחושה
שהיא חולת סכיזופרניה. הארי התבונן.
"לפורץ לא היה את הדם של משפחת
מאלפוי", אמרה הדמות בדיוקן.
"האם הוא נכנס לצינוק?", שאל לוציוס.
"לא", אמרה האישה. "הוא נמלט
כשצרחתי".
"ולאן הוא ברח?".
הייתה הפסקה לרגע. אז היא אמרה. "אני לא
ראיתי. אני רק הרגשתי. אני לא יודעת לאן הוא נעלם".
"אם כן, נכשלת במשימה שלך", אמר
לוציוס בקול מקפיא, והרים את שרביטו, "אִינְסֶנְדְיוּם!", הוא
צעק.
האישה בדיוקן צרחה כשלהבות ירוקות כילו אותה.
ואז חופן אפר נפל לרצפה.
"לוציוס---", נרקיסה החלה לומר, אך
הוא הסתובב ונעץ בה מבט זועם. הבעתה לא השתנתה, אך היא הסתובבה ועזבה את החדר.
אחד מאוכלי המוות כחכח בגרונו. "אוי, תסתכלו
בשעון", הוא אמר. "לוציוס, תודה על הארוחה הנהדרת, כל הכבוד
לנרקיסה", והוא נעלם.
אחד אחרי השני, אוכלי המוות נעלמו, עד שלוציוס
נשאר לבד עם אלפזריה פארפיס. "עכשיו, עכשיו, לוציוס", היא אמרה בצורה
מרגיעה. "זה היה בוודאי הדיוקן שהקים רעש על כלום, הם עושים זאת לפעמים כשאתה
מתעלם מהם. אני בטוחה שאף אחד לא היה בבית". לוציוס נראה כאילו הטיעון הזה לא
נגע אליו, הוא המשיך לסקור את דלת הסתרים. "בכל מקרה", אלפזריה הוסיפה,
"סוף-סוף אנחנו לבד".
היא התקרבה ללוציוס, שלהפתעתו של הארי לקח אותה
בידיו ונישק את צווארה. להארי היה את הכבוד להיות בעשר הדקות המגעילות בכל החיים
שלו כשלוציוס מאלפוי ואלפזריה התחבקו ביחד. הוא הסיט את מבטו, אך יכל עדיין לשמוע
את זה; הוא אפילו לא יכל לאטום את האוזניים, כי היה זקוק להם לשמור על עצמו במקום.
"אדון מאלפוי", אמר קול רך באוזנו.
הארי פקח את עיניו לחריץ וראה את אנטון מרחף
לפניו, נראה רגוע. הוא לא הופתע כשהארי טיפס בעקבותיו בארובה נאחז בציפורניו בעוד
הוא מרחף מעליו.
"אדון מאלפוי, אולי אני אומר לך שתטפס מעט
גבוה יותר במעלה הארובה? אתה תמצא את עצמך בחד שינה שלא משתמשים בו, אם אני לא
טועה".
הארי הנהן בראשו לאות תודה, והחל לטפס. זה לקח
לו בערך שלוש דקות למצוא מאחז באח הריקה, ואז הוא טיפס במאמץ פנימה, והתגלגל על
רצפת אבן, משתעל ומנסה להקיא פיח.
* * *
דראקו מצמץ וראה את הרמיוני מסתכלת עליו בפה
פתוח. "מה קרה?", היא אמרה. "אתה אמרת, 'הארי, טיפש
שכמוך!', ואז צעקת 'האח!'".
"באמת?", שאל דראקו עם חיוך קטן על
פרצופו.
"האם הארי נפל לאח?", שאלה הרמיוני,
"ואל תחייך ככה, אתה נראה כמו רפה-שכל".
"אני לא בטוח מה קרה", אמר דראקו,
"אני לא רואה מה הוא רואה, את יודעת, אני רואה הבזקים קצרים, זה כמו שהוא מרגיש
יותר חזק".
"אז זה לא כמו לצפות בסרט?", שאלה
הרמיוני.
"אני לא יודע", הוא אמר. "אף
פעם לא ראיתי סרט".
הרכבת התחילה להאט. הם נכנסו לתחנה של מוגלגים.
מסתכלת דרך החלון, הרמיוני ראתה קבוצה של בני נוער יושבת על החוף מתחת לאור
הפלורסנטים. הם נראו כאילו הם חוזרים הביתה מאיזו מסיבה, הם צחקו והתבדחו אחד עם
השני. אחד מהם היה נער גבוה עם שיער שחור ומשקפיים. הוא לא ממש הזכיר את הארי, אבל
הרמיוני מצאה שגרונה נשנק בכל מקרה.
"האם הוא בסדר?", היא שאלה, לא
מסתכלת בדראקו.
"אם הוא ימות פתאום", אמר דראקו,
"אני אומר לך".
* * *
אחרי שהוא התגנב החוצה מחדר השינה, הארי יצא
להתקלח, כי הוא היה מכוסה באפר מכף רגל ועד ראש. אז הוא לבש את הפיג'מה של דראקו
(היו עליהם ציורים של משאיות), וחזר לחדר שינה שלו, כשהוא מצא את לוציוס ונרקיסה
מחכים לו.
"ילד", אמר לוציוס כשהארי נכנס,
"איפה היית?".
"הלכתי להתקלח, אבא", אמר הארי, ששמח
שהשאיר את הבגדים המכוסים באפר באמבטיה.
"בוא הנה", אמר לוציוס, והארי התקרב
אליו בחשש. ברגע שהוא התקרב אליו, לוציוס תפס אותו בזרועותיו וקירב אותו כך שהוא
עמד איתו באותו גובה. "אני לא טיפש, ילד", הוא אמר באיום קר, "אתה
התנהגת בצורה משונה, ואני רוצה לדעת את הסיבה. נכנסת לתוך גן הפסגה
(טופיארי)!", הוא נשף. הארי הסתכל אל נרקיסה, שהסתכלה לכיוון אחר. "לא
יודע על המדים של המשפחה! מבקש לצאת מאחת מהסעודות שלי!", הוא צעק,
"ואם אפילו חשבתי שהיה לך מה לעשות עם הביזיון הזה אחרי
האוכל...".
"מה שאביך מנסה לומר, דראקו", אמרה
נרקיסה, מפתלת ידיה בחולצתה, "היא... אתה מסומם?".
פיו של הארי נפתח.
"כי אתה יכול לומר לנו, אם אתה כן",
היא אמרה בחופזה, "אנחנו, אממ, כאן כדי להקשיב".
הארי היסב את מבטו מנרקיסה, שעיניה שוטטו בחדר
שוב, ללוציוס, שפניו היו כל כך בשליטה, שהוא נראה כאילו הוא חובש מסכה.
"לא", הוא אמר. "אני לא מסומם.
מצטער!".
"אז---", נרקיסה הסתכלה בלוציוס
בפקפוק.
"אמך", אמר לוציוס, שחייך עכשיו חיוך
בלתי נעים, "חוששת שאתה משתגע, דראקו הצעיר. יש כמובן מטורפים במשפחה שלנו,
שעבר בירושה מיוריק המוזר, אבל אני לא בטוח שזה עבר אליך. עכשיו כשהיא הזכירה זאת,
בכל מקרה...".
"אני לא משוגע", אמר הארי
בקצרה, "רק קיבלתי מכה חזקה בראש אתמול, זה הכל. באמת! זה לא כאילו התחלתי
לדבר לעצמי".
"עדיין לא", אמר לוציוס בקצרה. ואז
הוא תפס בקצה אוזנו של הארי וסינן, "לפעמים אני שואל את עצמי מה עשיתי לא
בסדר, להיות ראוי לילד האידיוט במקום ליורש שהייתי אמור לקבל".
הארי הרגיש שהוא הגיע אל נקודת הרתיחה.
"בוא הנה!", הוא לחש. "רוצח, מענה, מומחה לקסמים אפלים. מה לא
עשית לא טוב? יש לך מזל שלא קיבלת ילד עם שלושה ראשים. יש לך את הגורל הכי רע
של כל אחד שפגשתי!".
לוציוס התבונן בו. נרקיסה חרקה קלות.
"אתה בוודאי משוגע אם אתה מדבר אלי
כך", אמר לוציוס. "או שאתה מנסה להפגין את האומץ שלך", הוא חייך,
מראה את שיניו המחודדות. "אני מעריץ את זה. אני לא אעניש אותך".
כתפיה של נרקיסה נשמטו באנחת רווחה, והיא
הסתובבה כדי להסתיר את הבעת פניה. ברגע שהיא הסתובבה, לוציוס לחשש לאוזנו של
הארי.: "אם אפילו תתנהג טיפה שונה, ילדי, בית החולים למשוגעים על שם מנגו
יקבל אותך. הם ישימו אותך עם הלונגבוטומים, ואתה תבלה את שאר ימי חייך כבול למיטה
בולע תרופות".
השמעת השם של הוריו של נוויל עצבנה את הארי כל
כך, שהוא שכח הכל, ונתן ללוציוס אגרוף בעין כשהדלת נפתחה, ושני אנשים בגלימות מסע
עמדו בפתח. אחד מהם היה אנגוס מקנייר. השני היה איש נמוך בגלימה ירוקה כהה, ברדס
מכסה את עיניו. משרוול אחד בגלימה כוסתה יד בכפפה שחורה, מהצד השני נצצה יד כסופה
לגמרי.
זנב-תולע.
"מצטער על הפלישה", אמר מקנייר, מסיר
את ברדסו. "אנטון אמר לנו שאתה כאן למעלה".
"חזרתם כל כך מהר?", אמר לוציוס.
"כן", אמר אנגוס, מעט בעצבנות.
"המסע מקורנוויל לקח פחות זמן מששערנו".
"וסיריוס בלק?".
בבקשה שהוא לא נתפש,
הארי התפלל בשקט.
"פה", אמר זנב-תולע בקצרה. הפעם
האחרונה שהארי שמע את קולו היה כשהוא צווח לוולדמורט שיחזיר את ידו. מה שוולדמורט
עשה. הוא נתן לזנב-תולע יד מכסף, שנצצה כשהניע אותה וכשהצביע על הדלת, כאילו היא
הייתה שרביט.
"אבריקולום!", הוא צעק,
וסילון של אור לבן בקע מתוך יד הכסף שלו. השושנה הכסופה התפשטה לתוך האוויר,
מתפשטת ונראית כמו קורים של עכביש. ואז קורי הכסף נקרעו, ומשהו נפל מהם בחבטה על
הרצפה.
זה היה סיריוס.
הוא היה בצורה של החיה, כלב ענק ושחור. כל גופו
היה משותק, רק עיניו זזו ממקום למקום, זזים מזנב-תולע ללוציוס.
"מאד מרשים, זנב-תולע", אמר לוציוס,
אבל עיניו היו מקובעות על סיריוס.
"אדוני הביא לי יד עם כוחות רבים",
אמר זנב-תולע, מסתכל בזרועו החדשה בחיבה. הוא נופף בחוסר-זהירות לעבר סיריוס,
והכלב הגדול השחור נע בחוסר ישע לעבר לוציוס, על הרצפה.
נרקיסה פלטה צווחה קטנה.
"זה מספיק", אמר לוציוס בחדות.
"הפכו אותו בחזרה", אמרה נרקיסה בקול
צורם.
זנב-תולע הצביע באצבע כסופה. "ספיאנס",
הוא שרקק, והכלב הגדול והשחור התעוות קלות, וחזר להיות סיריוס שוב; סיריוס לבש סמרטוטים
קרועים, מה שלא ראו כשהוא היה בדמות של הכלב. הוא עדיין לא יכל לזוז, אבל עיניו
השחורות הביטו בלוציוס בשנאה.
הארי שמע את נרקיסה מתנשפת. ואז לוציוס חצה את
החדר במהירות, ובעט בסיריוס בצלעות בנעל ממוגפת אחת. הארי ניסה לרוץ לעזרתו, אבל
נתקע ברגל של הפיג'מה של דראקו, ונפל לקרקע.
הארי ניסה לקום על רגליו, אבל נעצר על ידי
נרקיסה, שלהפתעתו ולהפתעת כולם התעלפה על הרצפה.
* * *
"הגענו", אמר דראקו, וניער את
הרמיוני בכתפיה. היא התעוררה, והתבוננה דרך החלון. הם היו בתחנה קטנה, מסודרת,
שהיה בה שלט שאמר את השם של העיר דשא פרוץ.
זה לא היה בדיוק מה שהיא דמיינה לעצמה. היא
חשבה שמאלפוי בא מאחוזה שחורה וקודרת, שהייתה על פסגת סלע גדול, שאף אחד לא יכל
לזוז שם יותר מדי. לא בעיירה קטנה וחמודה שנקראה דשא פרוץ. עדיין, אף פעם לא ידעת.
"בואי", אמר דראקו, והיא ירדה
בעקבותיו לרציף, כשהוא פנה שמאלה לסוף הרציף. "אה, מאלפוי", היא אמרה,
נשרכת אחריו כשהתיק מתחבט ברגליה, "התחנה בכיוון ההוא...".
ברגע זה, הוא עשה עוד סיבוב חד שמאלה, והלך ישר
לקיר בטון שהיה בקצה הרציף.
"שיט!", היא קיללה כשרצה אחריו,
"איך הוא עשה את זה?".
יד יצאה דרך הקיר. זה
היה דראקו. הוא משך אותה, ובהרגשה של זרימה, היא החליקה דרך הקיר ונשכבה פרקדן על
הקרקע בצד השני.
"אאוץ'", אמר דראקו, כשתיקה נותן לו
מכה בראשו.
"מצטערת", אמרה הרמיוני, נעמדת
ומסתכלת סביב בהתעניינות. הם עמדו בפתחה של שער ענק מעובד ממתכת, שעליו היה רשום
פארק מאלפוי. "אני מניחה שאנחנו לא בדשא פרוץ יותר?".
"ללא ספק, לא", אמר דראקו, מתחיל
ללכת, "זה פארק מאלפוי, זה הפארק לפני שהבית שלנו מתחיל. את יכולה להגיע דרך
דשא פרוץ גם, אם את יודעת לאן ללכת".
"זה יהיה רשום על שמך?", אמרה
הרמיוני, מזועזעת.
"כן, בהפתעה שאין לי ראש טוב, לא?",
אמר דראקו.
הרמיוני כמעט אמרה הערה נוספת, כשהבינה שצחק.
השתחררתי מדי, היא אמרה לעצמה.
הם עברו בשביל שהוביל אותם לרחבה פתוחה איפה
שהיה חנויות ופאבים. זה היה בהרבה דרכים עיר קסומה קטנה כמו הוגסמיד, אבל היו
הבדלים: פה על הכל כמעט היה כתוב "מאלפוי", ואם לא, זה היה קרוב לקסמים
אפלים --- זה היה כמו סמטת נוקטורן שדמיין לוציוס מאלפוי. היה חנות מאלפוי
לסנדוויצ'ים בין הבית הנורא של הלגה לקסמים אפלים, ובין פאב שנקרא פונדק חג
מולד קר, שהיה מביא סנדוויצ'ים מיוחדים למאלפוי (טוסטי עטלף קלויים).
"הם בטח אוהבים אותך מאד", אמרה
הרמיוני, מנסה לא לצחוק.
"הא!", אמר דראקו, "הם שונאים
את המשפחה שלי. אנחנו מדכאים אותם לדורות, וכל פעם שאבא שלי בא לכאן לעשות קסמי
אופל, הם מפחדים ושומרים על שורה".
"זה לא מטריד אותך?", אמרה הרמיוני
בחדות, אבל דראקו חסם את פיה בידו ולחש, "ששש... הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה
שאחד מהם יסתכל עלינו ויזעיק את אבי באומרו שאחד, הארי פוטר מסתובב בכפר".
"נכון", אמרה הרמיוני, שלא שמה לב.
מסיבה מסוימת, כשהוא היה קרוב אליה ככה, ולחש לה ככה, היא חשה רעידות בלתי רצוניות
בעמוד השדרה שלה.
דראקו הסתובב והתחיל ללכת בשביל שהוציא אותם
מהעיר. הרמיוני עקבה אחריו. הם הלכו קצת בשתיקה; דראקו נראה שקוע במחשבות. לבסוף,
הוא הסתובב שמאלה בקצה השביל, והם מצאו אותם מחוץ לשביל מיוער לשביל פתוח. הרמיוני
לא יכלה לעצור את עצמה, היא התנשפה בכבדות; זה היה בדיוק כמו שהיא דמיינה
את אחוזת מאלפוי. גדר ענקית מחודדת שנמשכת לאורך האחוזה; היה שם שער גדול ופתוח
בצורת "מ". היה שביל שבסופו הרמיוני ראתה את אחוזת מאלפוי הענקית
והגדולה.
הרמיוני התחילה ללכת, היא פסעה כמה צעדים
כשדראקו תפס בזרועה. "לא", הוא אמר בחדות. "מה אמרתי לך?".
"אה", היא אמרה, מרגישה מטופשת,
"שבעה עשר קסמים, נכון".
"אבא שלי המציא אחד", אמר דראקו,
נשמע גאה, "זה נקרא הקסם המשונן, כי אם מישהו לא קרוא נכנס דרך השער, הוא
חותך אותו לחתיכות".
"אביך נשמע כמו אחד שאוהב לעשות
מסיבות", אמרה הרמיוני.
בתשובה, דראקו הוציא עט מכיסו, וגלגל אותו על
הקרקע קרוב לשער. כשזה עבר מתחת לשער היה הבזק של אור ירוק וקול של נקישה. הייתה
הפסקה, ואז העט חזר לדראקו, חתוך באמצע לשתי חתיכות שוות.
"אז", אמרה הרמיוני לבסוף, "אחד
משניהם, שתי חתיכות שוות על ידי משהו משונן כמו פאזל".
"זה לא מצחיק", הוא אמר בחדות,
והוציא החוצה את שרביטו. הוא הצביע על השער. "רפטוס רגליטר", הוא
אמר. היה עוד הבזק של אור, הפעם כחול, ודראקו עבר דרך השער. הרמיוני נצמדה לעצמה,
אבל הוא לא נפגע, אז היא עקבה אחריו.
הם היו עכשיו בשטח של אחוזת מאלפוי. שטחים
שחורים השתרעו סביב, והיא יכלה לראות את האורות העמומים שפרצו דרך החלונות החוצה.
"נוכל לעבור את רוב הקסמים אם נעקוף
אותם", אמר דראקו. "הנה. קחי את ידי".
היא לקחה אותה.
הם עברו את הגדר, ואז דראקו שם אותה מאחוריו
בשביל צר, שהתפתל דרך עצים. היה לפעמים רעש גדול, ורעשים של מהלומות, כאילו משהו
גדול נזרק דרך החלון לידם. הרמיוני לא רצתה לחשוב על זה, אז היא התרכזה בכך שהיא
לא תרעיש.
הם היו בדיוק מול האחוזה עכשיו. שיחים השתרעו
ללא סוף, ושביל צר ולבן התפתל עד שהגיע לקיר בודד. זה זהר בסוף באור הירח. שיח ענק
של שושנים שחורים היה מעל ראשיהם, זוהר באור שנשבר עליהם מהחלונות. דראקו הצביע על
חדר עם חלונות מעוגלים ואור בתוכו. "זה החדר שלי", הוא לחש.
"האם הארי בפנים?", היא שאלה בחרדה.
דראקו הנהן. זו הייתה טעות. הרמיוני התחילה
ללכת בשביל. הוא הושיט את ידו ומשך אותה בחזרה, אבל ידו נסגרה על אוויר. הוא שמע,
יותר חש מרואה, את שער הכסף הקטן נפתח – הוא ידע מה עומד לקרות, כמובן הוא היה
חייב לראות איך הוא שם את קסם התקיפה על המקום בעצמו. הוא נשבע, רץ אחריה, ודחף את
הרמיוני הצידה בחוזקה.
היה רעש חזק של הצלפה, והרמיוני שמעה את דראקו
מוטח בקרקע לידה.
היא קפצה על ברכיה, מסתכלת סביב; השביל היה ריק
חוץ ממנה ומדראקו, שישב על הקרקע והסתכל על עצמו בהבעת פתיעה. חץ היה נעוץ בתוכו,
בערך ארבעה סנטימטרים אורך, בולט מהחלק העליון של ירכו. דם התפשט מהפצע, מכתים את
הג'ינס שלו.
"שיט", אמר דראקו, ואז עוד כמה
דברים, גסים למדי. הרמיוני לא האשימה אותו, גם, היה שם מלא דם, וזה נראה כואב.
היא כרעה על ברכיה לצדו, ושמה את ידה על ראש
החץ. זה היה קר באופן מוזר לנגיעה. היא הרגישה דמעות זולגות מעיניה. "זו
אשמתי", היא גמגמה, "ואין
לי שום תחבושות... אני יכולה לחתוך חתיכה מהתיק של הארי... אולי אתה צריך בכלל
חוסם עורקים... ו, אוה, דראקו, תוכל להרים את המכנסיים שלך?".
דראקו התבונן בה בחוסר אמון. "לא שאני לא
מעריך את זה, הרמיוני", הוא אמר, "אני מתכוון, אולי בפעם אחרת, אבל
עכשיו אולי תחשבי לרגע!", הוא נשף את המשפט האחרון. "מי היא
המכשפה החכמה ביותר בשכבה שלנו? מי לקחה שיעורים בקסם מתקדים? מי יכולה לרפא את
רגלי בחמש שניות בדיוק?".
"אה", היא אמרה, "כמובן.
מצטערת!", היא חפשה את שרביטה, משכה אותו החוצה, ומקמה אותו מול הפצע המדמם
ברגלו. "אסקלפיו", היא אמרה ברכות, והיא ראתה את הבשר נסגר סביב
הפצע המדמם, ואת ראש החץ נופל הצידה. היא הרימה אותו בזהירות; זה היה דביק מדם ומה
שנראה כמו דבק מגעיל. היא תחבה אותו לשיחים.
"תודה", אמר דראקו, בוחן את רגלו
בזהירות. זה נראה בסדר.
"אתה בסדר?", היא אמרה, מסתכלת עליו
בחרדה.
"עליז מאד", הוא אמר, מושיט לה את
ידו שתעזור לו לקום. "עכשיו יש לי צלקת נחמדה להראות לנכדים שלי".
"שש סנטימטרים שמאלה, ותגיד שלום
לנכדים", אמרה הרמיוני. "יש לי עכשיו משהו משמח בשבילך".
* * *
הארי היה עדיין בתוך החדר של דראקו; לא היו לו הרבה
ברירות, למעשה, הוא היה באמצע לסדר את המיטה.
זה היה מוצלח, בדרך מסוימת, שנרקיסה התעלפה,
הארי כמעט עשה מעשה נואש ואמר ללוציוס שהוא הארי, ואז המעשה המיואש, במקומו, שלה.
אחרת, לוציוס היה עוצר את הארי לעבור אותו, והארי, שאבד את הראש לחלוטין, הכה את
לוציוס בעין. מרוב כעס, לוציוס השליך בהארי קסם קשירה, והוא עף על המיטה. ואז הוא
הרים את נרקיסה, והוליך אותה אל מחוץ לחדר בליוויו, ואומר לזנב-תולע ולמקנייר שהם
יכולים לקחת את סיריוס ולנעול אותו בצינוק.
הארי ניסה להשתחרר מקסם הקשירה במשך כמה שעות
אחר-כך, אך כל מה שהצליח לעשות היה לצאת מהפיג'מה שלו, ועכשיו היה לו מאוד קר,
ומאוד לא נעים, ומאד לא כיף לחשוב על מה שיקרה לסיריוס ברגעים הבאים. זה,
הוא חשב לעצמו, לא יכל להיות גרוע יותר.
ואז החלון נפתח.
* * *
אחרי שהם ראו מה קרה להם, דראקו והרמיוני
החליטו להשתמש בלחש הריחוף כדי לעלות לחלון של הארי. דראקו יעלה ראשון עם הקסם של
הרמיוני; ואם זה ילך יפה, הוא יעזור להרמיוני לעלות אחריו.
"או.קיי.", אמרה הרמיוני, "בוא
נעשה את זה. וינגארדיום לביוסה", והיא הצביעה בשרביטה על דראקו. הוא
הרגיש את עצמו מרחף באוויר, זז מצד לצד על ידי הרוח. הוא ראה את הרמיוני מסתכלת
עליו, והרים את אגודלו לאות הצלחה. היא הניחה שהוא לא יוכל לעשות לה את הקסם, אז
הוא הרים את שרביטו, ולחש את מילות הקסם.
הוא לא היה כל כך טוב בקסם המסוים הזה כמו
הרמיוני. במקום לרחף באיטיות באוויר, היא נורתה למעלה כמו מתותח, פולטת צווחה,
והתנגשה, ראש קדימה, בדראקו. מנסה להגן על עצמו, הוא נדחק לקיר של האחוזה.
הרמיוני, מפוחדת לחלוטין, כרכה את זרועותיה סביב צווארו, ואת רגליה מסביב למותניו,
והם רחפו בפראות בין שמיים וארץ.
"תפסיק את זה!", היא צווחה
לאוזנו.
דראקו רק טלטל את ראשו; הוא ניסה לייצב את
שרביטו. הקסם הסתבך יותר ויותר, ואפילו השיער של הרמיוני התנפנף בפראות מסביבו
(היא החזיקה אותו כמו שאף ילדה לא החזיקה אותו לפניה, אבל הוא לא הספיק ליהנות
מזה). "לביוסה!", הוא צעק בהיסטריה, מאבד את ראשו לחלוטין, והם
צללו מטה, ואז עלו שוב, מסתובבים סביב, עפים סביב האחוזה במהירות של פגז. הרמיוני
צווחה כשהם צללו לתוך החלון, מנפצים את הזכוכיות סביב, ונוחתים על הקרקע בערבוב
ידיים ורגליים.
לרגע הם רק שכבו שם, לא זזים. הרמיוני שמה את
פניה בצווארו של דראקו, נושמת ונושפת בכבדות. באמת חשבתי לרגע שאנחנו עומדים
למות, הוא חשב, כנראה שגם היא.
באותו רגע קול דיבר עליהם מעל לראשיהם, קול
חביב מאוד. "מה---?", זה אמר, "איך---?".
דראקו הרים את עיניו, אז הוא עזב את הרמיוני,
וראה אותה מפסיקה להתנשם ומתיישבת.
"אה", הוא שמע אותה קוראת, נשמעת
נבוכה, "הארי!".
* * *
"מ-מה?", אמר הארי,
"איך?".
הארי ידע שהוא אמור לסגור את פיו, אבל הוא לא
נראה כמו שמסוגל לכך. הרמיוני, השיער שלה מלא בפיסות זכוכית, הסתכלה עליו מהרצפה,
ולמרות שהוא היה מאושר במידה שלא תאומן לראות אותה, אבל הוא היה בשוק לראות אותה
כורכת רגליה מסביב ל... דראקו מאלפוי? דראקו מאלפוי שנראה בדיוק כמוהו, אבל
עדיין דראקו מאלפוי.
"אה", היא אמרה, והוא חשב שהיא נשמעת
קצת עם נקיפות מצפון, "הארי!".
דראקו כרך את זרועותיו מסביב להרמיוני, גם.
עיניו היו פקוחות עכשיו, והיה בהם מבע שגרם להארי לרצות מאד להכות אותו.
"היי, הארי", הוא אמר, "אני
רואה שמצאת את הפיג'מה שלי, למרות שאני בדרך כלל לובש את החולצה".
הרמיוני פרצה בבכי. "הארי",
היא אמרה שוב, קופצת על רגליה, וצולעת לאיפה שהוא ישב. "אתה חי!".
"אמרתי לך שהוא חי", אמר
דראקו, נשמע מרוגז.
הרמיוני נראתה כאילו היא רוצה לחבק אותו, אבל
לא עשתה את זה כי מכיוון שהוא היה בלי חולצה, וגם בגלל שהוא היה באמצע לסדר את
המיטה. "האם זה---?", היא שאלה, מצביעה על ידו.
"קסם קשירה", אמר הארי בקצרה.
הרמיוני הוציאה את שרביטה והצביעה בו על הארי;
"פיניטו איקאנטאטם!".
החבלים שקשרו את הארי נעלמו, ושניה אחר כך
הרמיוני השליכה זרועותיה סביבו ובכתה לתוך שיערו. מעל לכתפיה הוא ראה את דראקו
נעמד על רגליו, ומנקה את משקפיו בבגדו. הוא הסתכל בהארי והרמיוני, ועיניו היו
קרות.
הארי שם את זרועותיו סביבה בקשיחות מסוימת.
מסיבה שהוא לא יכל להבין, הוא חש זעם עליה. "איפה רון?", הוא אמר בחדות.
"רון?", הרמיוני התרחקה ממנו, ומחתה
את עיניה. "הוא... הוא נשאר בבית הספר. השארתי לו פתק".
"השארת לו פתק?", אמר הארי
באי-אמון.
הרמיוני פתחה את פיה, וסגרה אותו שוב. היא לא
יכלה להאמין שהארי יכול להיות כל כך טיפש, היא לא יכלה להאמין שהמילים הראשונות
שלו תהיינה איפה רון? האם הוא לא שמח לראות אותה בכלל?
"רון שונא את דראקו", היא
אמרה בקול רועד, "הוא לא היה מסכים לבוא".
"כן, הוא כן", אמר הארי.
עכשיו הרמיוני הייתה מוכרחה להסכים.
"או.קיי., הוא היה מסכים, כשזה היה בשבילך", היא אמרה, "אבל הייתי
צריכה להסביר לו הכל, וזה היה לוקח שעות, וחשבתי שנחזור ישר בבוקר,
והארי…", קולה נשבר ללא שליטה, "ברגע שידעתי... כל מה שחשבתי עליו היה
למצוא אותך ולוודא שאתה בסדר".
הארי רק הסתכל עליה במבט מוזר שניבט מפרצופו.
"האם שמעתי אותך נכון?", הוא אמר, "האם קראת למאלפוי דראקו?".
דראקו צעד קדימה, נעמד בין הארי להרמיוני.
"תראה, פוטר", הוא אמר בחדות, "אני יודע שאתה לא מחבב אותי. אני לא
מחבב אותך גם כן. הייתי נותן לאבא שלי לכלוא אותך בצינוק עד שתמות אם זה היה תלוי
בי. אבל זה לא. ואם אתה מאמין לי
או לא, אז תאמין להרמיוני שאנחנו כאן כדי להציל את החיים שלך, כפוי-טובה
שכמוך!", הוא צעק את המשפט האחרון, "אז בוא נלך!".
הארי מצמץ. ואז הוא אמר בקול רגוע לחלוטין.
"אני לא בא אתך".
הרמיוני ודראקו בהו בו. אפילו לדראקו לא היה מה
לומר. לבסוף הרמיוני גמגמה, בקול קטן, "למה לא?".
הארי נאנח. ואז הוא הסביר להם הכל על סיריוס,
על התוכנית של מקנייר להוביל את הארי לאחוזת מאלפוי ולקחת אותו לוולדמורט, ועל
זנב-תולע. לבסוף הוא הוסיף, "ואני חושב שמשהו לא בסדר עם אימא שלך,
מאלפוי".
"אה", אמר דראקו, "פגיעה.
כמובן".
"לא", אמר הארי, "אני מתכוון,
משהו באמת לא בסדר אתה. היא נראתה מאד לא מאושרת, והתעלפה אחר הצוהריים כשהביאו את
סיריוס לכאן".
זה השתיק את דראקו.
שפתיה של הרמיוני רעדו, אבל קולה נשאר יציב.
"זהו זה", היא אמרה, "אנחנו כאן במשימת חילוץ. רק נצטרך להוציא את
סיריוס החוצה".
"זה לא יהיה קל", אמר הארי.
"ניסיתי להיכנס לצינוק היום וזה הפעיל כל מיני אזעקות---".
"יש אזעקות על כל הכניסות לחדרים הסודיים
מתחת לבית", אמר דראקו, "אתה צריך שיהיה לך דם של מאלפוי כדי לפתוח את
הדלת. אנחנו לא אוהבים זרים".
"או כל משהו אחר", אמר הארי.
"אין כמעט בכלל כוח חיובי בבית הזה, ידעת את זה מאלפוי? זה כל מה שלמדתי
מהשהייה שלי פה. זה, ושאתה באמת זקוק למערכת הסקה טובה יותר".
"הארי, התערבתי שלמדת משהו יותר חשוב חוץ
מהזבל הזה", אמרה הרמיוני בפיוס, "אני בטוחה ש---".
"זה כל שיעורי הבית שעשית,
הרמיוני?", הארי שסע את דבריה, "בסדר. למדתי שלמאלפויים היו משוגעים
במשפחה שלהם, מה שגרם לכל מי שגר בבניין הזה להיות לגמרי מטורף; למדתי
שלבלונדינים אין כיף בחיים; אוה, ולמדתי שלמאלפוי יש סימן בצורת אמריקה על
הישבן".
"אין לי", אמר דראקו.
"יש לך".
"אוה, תנו לי לראות", אמרה הרמיוני.
"לא", אמרו הארי ודראקו ביחד.
"מה אכפת לך הארי, זה אפילו לא הגוף
שלך", הרמיוני הצביעה החוצה.
"ובכן, אם לא אכפת לך, אני אראה לך את
סקוטלנד".
"זה הגוף שלי", אמר דראקו בחדות,
"ואני לא אתן לך לנצל אותו. תסתכל בשלך!", הוא הוסיף.
"מסתובב בלי חולצה, אתה יכול ללבוש את הבגדים שלי, לא? יפה להפגין שרירים לשם
שנוי, לא, פוטר?".
"אל תהיה טיפש", אמר הארי. "יש
לך זרועות כמו של צינור, ואתה יודע את זה, מאלפוי", הוא נופף בהם להבלטה.
"'סתכל! כולה עצמות!".
"אולי תשתקו שניכם", אמרה הרמיוני
לבסוף, "אנחנו אמורים לדבר על סיריוס".
"אה", אמר הארי, מרגיש אשם.
"נכון".
ואז זה קרה. הייתה נקישה על הדלת. כולם קפאו,
מסתכלים אחד לשני בעיניים, ומייחלים שמי שזה לא יהיה, שהוא ילך משם. אבל כשנקשו על
הדלת יותר בחוזקה, היא התחילה לנוע על הצירים.
הארי הצביע אל הרמיוני ודראקו.
"שניכם", הוא לחש, "לתוך הארון! עכשיו!".
|
|
|