Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פרק 4: קללת הווריטס

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

לרגע אחד הם רק בהו זה בזו. אז הרמיוני דחפה את דראקו, שהיה לגמרי בלתי מוכן לתקיפה שלה, נדפק בקיר. הוא החליק לרצפה, הרמיוני מעליו, מכה אותו באגרופים קמוצים. "איפה הארי?", היא צעקה, "מה עשית לו? איפה אתה שומר אותו? אתה לא יכול להרוג אותו, אתה הרי התחלפת איתו בשיקוי הפולימיצי---".

הרמיוני", דראקו ניסה להגן על עצמו קצת כשהיא החליקה זרועותיה עליו, "אני נשבע לך, לא עשיתי לו כלום---".

"שקרן!", היא אחזה בצווארון גלימתו, הרימה את ראשו, והטיחה אותו ברצפת האבן. דראקו ראה כוכבים כשהיא חיטטה בשרוולה ושלפה משם את שרביטה. היא כוונה אותו ללבו. "אם פגעת בהארי, אם תלשת שערה אחת מראשו כדי להכין את אחד השיקויים המגעילים שלך---".

"תראי", אמר דראקו, מתאמץ להישאר רגוע, "אני לא עשיתי לחבר הקטן והמיוחד שלך כלום מלבד תלישת השערה בשיעור של סנייפ. הוא תלש גם לי. אני לא הכנתי שיקוי פולימיצי, זה אותו שיקוי מהשיעור של סנייפ, רק שלא התחלפנו בחזרה".

הרמיוני רעדה, אבל השרביט שבידה לא זז. "אתה מצפה שאאמין לזה?", היא אמרה.

הוא התבונן בה. "אבא שלי מלמד אותי קסמים אפלים, את יודעת", הוא אמר.

"אל תשנה את הנושא, מאלפוי".

"תכשפי אותי בלחש האמת", הוא אמר, "אני אראה לך איך עושים את זה".

"זה קסם אפל מתקדם", אמרה הרמיוני, מחווירה, "משתמשים בה בקפדנות רבה, ורק במשרד הקסמים---".

"בסדר", אמר דראקו, מושיט ידו ואוחז בשרביט של הרמיוני שהיה מכוון אל ליבו, "וֶרִיטָס", הוא אמר.

סילון של אור שחור פרץ מהשרביט והכה בחזהו של דראקו. הוא ראה את אביו משתמש בו על אנשים אחרים, אבל אף פעם לא חש את ההרגשה. עכשיו הוא ידע, וידע למה זה נחשב לקסם אפל – הוא הרגיש כאילו שני ווי מתכת עצומים עברו על חזהו, וקרעו אותו, ופתחו אותו מתחת לגלימה.

"תשאלי מהר", הוא אמר בשיניים חשוקות, "זה כואב".

"הרמיוני הסתכלה עליו בהלם, אבל בינתה לא נטשה אותה. היא במהירות שאלה, "הארי, האם הארי בסדר?".

"כן", אמר דראקו, קולו נשמע מעוות ומוזר אפילו לאוזניו.

היא מצמצה. "למה התחזית להארי?".

"כששתינו את השיקוי בשיעור של סנייפ, לא השתנינו בחזרה, אבל כולם כן. הארי חשב שעשיתי משהו לשיקוי, אבל לא עשיתי. הוא לא האמין לי – הוא הכה אותי – אני הכיתי אותו בחזרה והוא איבד את ההכרה. אז הבנתי שכולם חושבים שאני זה הוא. שיחקתי את התפקיד".

"למה?".

"רציתי להרגיש את ההרגשה", אמר דראקו. "חשבתי בהתחלה שאני אעשה זאת סתם כך, כדי לגלות מה גורם לו להיות טוב כל-כך. כדי לגלות את סודותיו. להשתמש בהם נגדו. אבל זה לא עבד ככה", הוא הוסיף, כל מילה נקרעת ממנו. "זה כאילו לקחתי חלק ממנו עם השיקוי. התחלתי להתנהג כמוהו, ולא יכולתי לשלוט בזה. הצלתי את הקרפד של נוויל, ואותך מהמרביצן. אני מרגיש עכשיו, דברים שלא הרגשתי אף פעם".

"כמו רחמים?", שאלה הרמיוני באכזריות.

"כן", אמר דראקו.

"איפה הארי?", היא שאלה.

"כשאמרתי לכם שאבא של מאלפוי בא לקחת אותו, זו הייתה האמת. רק שבמקומי הוא לקח את הארי".

הרמיוני, כמו תמיד, קלטה את המידע הזה, והיטיבה אחיזתה בשרביט. הכל מקרה, היא שאלה מיד, "מה גורים לך לחשוב שהוא בסדר?", היא תבעה.

"אני יכול להרגיש את זה", אמר דראקו, ליבו פועם בטירוף. "אני לא הבנתי את זה עד עכשיו... זה כמו הצלקת של הארי. הוא ווולדמורט מחוברים זה לזה בעזרת הקללה, ואני והארי מחוברים בעזרת השיקוי. יכלתי לדעת מתי הוא עזב את הטירה, לכן עזבתי באמצע ארוחת ערב. יכולתי להרגיש כשהוא התעורר".

"מה אתה מתכוון לעשות?", היא אמרה, "להמשיך להיות בתור הארי? מישהו יוכל לגלות. אני גיליתי. מה הייתה התוכנית שלך?".

"אין לי תוכנית", אמר דראקו. "אני חושב על דרך להגיע להארי".

"מה אכפת לך מה קרה להארי? מה אכפת לך אם הוא מת?".

"תראי, אני אומר לך", אמר דראקו, כל מילה עולה לו במאמץ. "יש חלק מהארי בתוכי עכשיו. אני חושב שעכשיו זה נלחם על שמירה עצמית. להארי יש הרבה אומץ, אני חושב. יש קול בתוך ראשי שאומר לי תמצא את הארי, תמצא את הארי", הוא גיחך, ומשהו מחיוכו המרושע הישן חזר אליו, "כי אם זה הייתי רק אני", הוא אמר, "הייתי נותן לו למות".

הרמיוני לא התייחסה לאמירה שלו. היא התבוננה בו. "למה נישקת אותי?", היא שאלה.

"אל תשאלי אותי", הוא אמר, עוצם את עיניו. אבל הוא היה חייב לענות. "את. אני מחבב אותך. את גורמת לי להיות בנאדם טוב".

הוא פקח את עיניו והתבונן בהרמיוני. לרגע, שניהם הביטו זה בזו באותה מידה של הפתעה. ואז, חיוך ערמומי עלה על פניה.

"מאלפוי", היא אמרה. "אי פעם עשית סקס?".

"לא", הוא אמר, ואז צעק בקול הכי חזק שלו, "הרמיוני! בטלי את הכישוף הזה מיד!".

"בסדר, בסדר", היא גיחכה, "פיניטו איקאנטאטם!".

הכאב שאחז בחזהו נעלם בהדרגה. דראקו ינק אוויר, מתנשף, והרגיש כאילו רץ במרתון. "הרמיוני", הוא אמר בלא מעט הערצה, "זה היה מרושע!".

"סליחה", היא אמרה, אף על פי שלא נראתה מצטערת בכלל, "התערבתי עם רון. ואתה היית ראוי לנשק אותי, ולהיות הארי", היא עמדה מעליו, ולהפתעתו המרובה הושיטה לו יד שיקום מהרצפה. "כדאי שנלך. יש חיישנים בכל הטירה הזאת, והם יכולים לגלות שהשתמשנו בקסם אפל. כמה מורים וודאי בדרך הנה".

"אה, נכון", הוא אמר, נעמד, "אני זוכר את זה מהוגוורטס: תולדות".

הרמיוני נעצרה, מתבוננת בו. "קראת הוגוורטס: תולדות?".

"כן", אמר דראקו. "אז?".

"כלום. בוא נלך".

**

אחרי שמקנייר הלך, לוציוס מאלפוי נעלם גם כן, אומר להארי ולנרקיסה שיש לו עבודה לעשות. הארי, שלא רצה להיכנס לשיחה לא נעימה עם אימא של דראקו, החליט ללכת לתור את הווילה, כדי לראות איך נכנסים לצינוק. סיריוס יהיה כאן מחר, והארי רצה להיות מוכן.

קודם כל, הוא יצא והחל לבדוק את הווילה, הוא בדק כל פינה וחוד. זה התברר כטעות. זה הסתבך בצורה מפחידה. האחוזה הייתה עצומה, מכסה בשטחה על פני לוח גרניט גדול. הוא נכנס לגן אבן, בדק אורוות סוסים (ריקות), בית קיץ מוזר ומדכא למראה, ומבוך עצום למדי, שהארי השתדל להתחמק ממנו (מאז שנתו הרביעית בהוגוורטס, הוא לא חיבב מבוכים במיוחד). מאחורי המבוך הוא מצא גן עם שיחים שמסתעפים בצורת חיות. חיות קסומות, הוא אמר לעצמו: היה שם היפוגריף, חד-קרן, טרול אוחז גרזן, דרקון, ועוד כמה חיות מגעילות למראה שהארי לא זהה.

בהיסח הדעת, הוא ליטף את הטרול בקצה אצבעו. זה היה כל כך אמיתי.

הארי צעק כשהטרול הסתובב והטביע שיניו בתוך ידו. הוא התכופף כשהטרול הוציא את גרזנו, וכמעט כרת את ראשו. למרות שזה היה מוכן מעלים וענפים, זה היה מאוד מוחשי כשזה חבט בקרקע, בכל מקרה. הארי מהר חיטט בשרוולו, הוציא משם את השרביט שלו. "מטומטם!", הוא צעק, והטרול קפא באמצע החבטה.

הארי צנח על רגליו, ונמלט מהגן. אם זה היה משהו מהגאווה העצמית שלו, הוא בחיים לא ישתמש בלחש נגד גדרות שיחים.

ידו דיממה מהמקום שהטרול נשך אותו. בזמן שהוא שוטט באחוזה, השרוול שלו התמלא בדם, ונרקיסה, שראתה אותו בזמן שהסתובבה באחוזה, צעקה בקול רם.

"דראקו!", היא צעקה, מתבוננת בו, "מה קרה?". היא סובבה את ידו, מחפשת סיבה לפצע. עלים משוננים היו תקועים בתוך ידו בצורת שיניים. "דראקו", היא אמרה, "אתה יודע שאסור ללכת לגן הפטאפי! אביך יכעס מאד אם – אם---", היא תפשה אותו, ומשכה אותו למטבח, וחבשה את ידו, לא לפני שמרחה אותה במשחה סגולה ששרפה והסריחה.

"אתה תהיה מוכרח לחבוש את הכפפות שלך הערב, דראקו", היא אמרה, "אם אביך---".

"הערב?", שאל הארי בדאגה, הכאב נשכח. "מה הערב?".

מחזיקה עדיין את התחבושת, נרקיסה הרימה את מבטה בהפתעה. "אתה יודע שיש אסיפה כל שבת בלילה. אביך... עמיתים שלו יבואו בקרוב".

"אה, נכון", אמר הארי, "שכחתי".

הוא יכל לצייר לעצמו את הסעודות עמיתים שהיו מטעם העבודה במקדחות של דוד ורנון. הייתה לו הרגשה שאוכלי המוות יהרסו את הסעודה, בכל מקרה.

"שאעלה למעלה להתלבש?", שאל הארי ללא מחשבה.

"דראקו!", קראה נרקיסה, מתבוננת בעיניו, "אתה יודע שאתה צריך ללבוש את גלימת מאלפוי המסורתית לארוחה!".

"נכון", אמר הארי, אך נרקיסה התבוננה בו בחשדנות, והארי הרגיש מחויבות לעוף משם. "עדיף שאני אלך להתלבש", הוא אמר, מסתובב לכיוון הדלת, "הלבישה של המדים האלה ממש מעצבנת. המון רוכסנים...", כשנרקיסה מסתכלת עליו, הוא יצא מהמטבח, ועלה לחדרו של דראקו.

**

כשהיא משאירה את דראקו בחדר המועדון כי היא "יודעת יותר טוב ממנו איפה הארי שומר את הדברים שלו", הרמיוני עלתה לחדר הבנים, דבר שהיא לא הייתה עושה אלא בשעת חירום (ובבוקרי חג המולד). דין תומאס, שהיה באמצע לבישת הפיז'מה שלו, צעק, ונפל אל מאחורי המיטה.

"מה את חושבת שאת עושה, הרמיוני?", הוא שאל, מוציא את ראשו מאחורי הכילות. "יכולת לראות... לראות משהו".

"דין, לא ראיתי כלום", אמרה הרמיוני, "אני נשבעת. רק עליתי כדי לקחת משהו בשביל הארי. תן לי רק חמש דקות, ואז תוכל להיות עירום בשלווה".

היא פתחה את המזוודה של הארי, מוציאה משם את גלימת ההעלמות, את מפת הקונדסאים וכמה סוודרים, שאם יהיה קר. היא הסתכלה סביבה בזהירות, ותחבה הכל בחזרה למזוודה, ואז ראתה את תיק הבית-ספר של הארי מתחת למיטה. היא משכה אותו משם באיטיות.

היא קנתה להארי את התיק הזה בשנתם החמישית בהוגוורטס. הוא היה תיק אמיתי, אבל היא כשפה אותו בהמון כשפים: שלא יבכה, קסם שיוכל לנעול את התיק, שאם יאבד אותו הוא ימצא אותו, מה שתמיד קרה. היא גם כתבה על זה מילים – לא מילים קסומות, בכתב יד: הארי פוטר, המחפש של גריפינדור.

זה כל כך הזכיר לה את הארי, שהיא התחילה להתייפח, ויפחה קטנה נמלטה מפיה לפני שיכלה לעצור זאת. היא השתדלה לא לחשוב על הסכנה שהארי נמצא בה, כי היא ידעה שאם היא תחשוב על זה היא תיפול, ואז היא לא תהיה שימושית...

"אה, הרמיוני", אמר דין, יוצא מאחורי המטה לשמע בכיה של הרמיוני, "אל תבכי".

"תודה דין", אמרה הרמיוני, הודפת אותו מעליה. "אני מעריכה את זה. אתה אולי היית צריך לשים מכנסיים, אבל אני בכל אופן מעריכה את זה".

**

דעתה של הרמיוני לא עזבה אותה כשהיא חזרה לחדר המועדון, ומצאה את דראקו ישן שנת ישרים על אחת הכורסאות. היא נעצה בו מבט זועם. "קום!", היא אמרה.

הוא פקח את עיניו הירוקות והתבונן בה. "קמתי", הוא אמר.

"או.קיי.", היא אמרה, מרגישה מטופשת. "אני הולכת לחפש את הארי", היא הלכה לדלת, "חשבתי לקחת את אש-המחץ, אבל אני בטוחה למדי שאתה לא יכול לעוף עליהם מעל המדשאות של הוגוורטס. אז אני הולכת להוגסמיד. יש שם רכבת שמובילה לרציף תשע ושלושה רבעים בקינגס קרוס---".

"אבל דראקו נעמד על רגליו. "את לא הולכת בלעדי", הוא אמר, בעדינות אך בקשיחות. "את לא יודעת איפה זה אחוזת מאלפוי. זה בלתי מפי, בדיוק כמו הוגוורטס. ואפילו אם תמצאי את האחוזה על ידי קסם, יש שם שבע עשרה קסמים רק על הדלת הקדמית, ואחת שתדרוש תרופה מיוחדת להרגיע אותה, ו---".

"מאלפוי", אמרה הרמיוני, "אפילו לא חשבתי ללכת בלעדיך, אז אתה יכול לסתום. בעצם, תכננתי לאיים עליך בקללת ווריטס אם לא תבוא להראות לי את הבית האיום שלך".

עכשיו היה תורו של דראקו לחוש מטופש, ולא להרים ידיים. "הרמיוני, את לא תוכלי לעשות את הקסם", הוא נשף. "זה קסם אפל מתקדם מכדי שידרשו רק המילים כדי להפעיל אותו".

"אני לא הולכת להראות לך את הידע שלי בקסמים אפלים", הרמיוני אמרה בקצרה. היא כתפה את התיק של הארי על כתפיה, ודראקו מהר אחריה. הוא שנא את הדרך שהיא תמיד אמרה את המילה האחרונה.

**

הארי ישב על הקצה של המיטה של דראקו מאלפוי, משפשף את עיניו. הוא נרדם לכמה רגעים, חולם חלום מוזר שבו הוא חצי-הולך חצי-רץ אחרי הרמיוני במורד דרך שחורה. החלום היה מאד מוחשי, והוא חש כאב כמעט פיסי כשגילה שאיבד אותה. כמובן, הוא אמר לעצמו, הוא אבד את כל מה שקשור להוגוורטס, כולל הרמיוני.

הוא הכריח את עצמו לרדת מהמיטה, מחפש אחר "המדים של משפחת מאלפוי". זה היה קשה, כי למאלפוי היו הרבה בגדים, החל מגלימות קטיפה בשלל צבעי הקשת, ועד לבגדים משונים למדי מפשתן. כנראה שההורים שלו מבזבזים הון על בגדים, חשב הארי בתימהון. הסדרה של משקפי השמש לבדם של מאלפוי עלו לפחות ששת אלפים פאונד. ולא היו שם רק בגדי קוסמים. כנראה שהם קנו את כל הבגדים של המוגלגים, כולל מעילים צבאיים.

"דראקו!".

הארי קפץ כששמע את קולה של נרקיסה איפשהו מעליו.

"אתה מוכן? החברים של אביך כבר כמעט כאן!".

"אה...", אמר הארי, "אני לא מוצא את המדים!".

"אז תלבש רק שחור!", היא אמרה בנשיפה.

"בסדר!", הוא צעק, והפסיק לחשוב אם היא יכולה לשמוע אותו גם אם הוא מדבר נורמלי. הוא חיטט בארון והוציא כמה מכנסיים שחורים כששמע את קולה של נרקיסה שוב:

"ודראקו? לא בגדי מוגלגים!".

"אווווף!", אמר הארי, אבל מאד בשקט, מקווה שנרקיסה לא שמעה אותו.

"ואני שולחת את אנטון להביא אותך!", היא הוסיפה, ונשיפה נשמעה מאחורי הארי. הוא הבין שהיא השתמשה בקסם שמאפשר לה לדבר איתו מהחדר המנוגד לו, והתחיל לקלל בשקט. מי היה אנטון? האם הוא קרוב משפחה שהארי אמור להכיר אותו? הוא בחר זוג מכנסי סטין שחורים, עם חולצה שחורה מקופלת, והוציא זוג מגפיים שחורים מהמגירה של מאלפוי. אלו היו הבגדים הכי קסומים שהצליח למצוא בארון, ולמרות זאת חש מאד מטופש.

הייתה נקישה על הדלת והארי ניגש לפתוח, תחושה עמוקה של רעה אופפת אותו. איש עם מדים נקיים ללא רבב של משרת עמד שם, נושא גלימת קטיפה בשחור וכסף. הוא היה מאד שקוף.

אה, חשב הארי, רוח משרת. טוב, הוא רגיל לרוחות.

"אמך רצתה שתלבש זאת", אמר אנטון-הרוח להארי, מוסר לו את הגלימה. זה נראה יקר, עם אבזם כסף גדול שנסגר בצורת נחש. הארי חשב שזה יהיה טוב אם הוא לא יראה יותר אף פעם בחיים שלו קישוט בצורת נחש. "עזבת את זה בחדר ציור בפעם האחרונה שהיית שם".

הארי הפסיק ללבוש את הגלימה. מה אמר הרוח שהיה כמו פצצה בירכתי מוחו? חדר הציור. היה משהו משמעותי בדבר הזה. משהו גדול. מה היה כל כך חשוב בחדר הזה?

"עלי להזכיר לך, אדון מאלפוי הצעיר", אמר הרוח, "שצריך להדק את האבזם הזה מול מראה. זה מסובך".

אם הוא חשב שהמאבק של הארי נגד האבזם היה מצחיק או חשוד, הוא לא הראה זאת.

הארי התקרב למראה, עדיין חושב על המשמעות של חדר הציור בבית של מאלפוי, והשמיע קול של בחילה. אם הוא היה ילדה, הוא לא היה חושב שהוא מושך במיוחד. השיער הבלונדיני שלו השתלב בגלימה השחורה, ועיניו האפורות הובלטו על ידי קישוט הכסף. אבל הארי לא היה בת, אז הוא יכל רק לומר שהוא נראה זוועה. קטיפה! סטין! מגפיים רכוסות! יאק!

**

הם ישבו על הרציף בתחנה בהוגסמיד, מחכים לרכבת, כשדראקו התחיל לצחוק. הרמיוני מהרה להסתכל לצדדים, ואז התבוננה במאלפוי. "מה מצחיק?", היא שאלה, בפנים זועפות.

"הארי", אמר דראקו, "הוא לובש את הבגדים שלי ולא אוהב את זה... הי!", הוא הוסיף ברוגז. "אני מחבב את החולצה הזאת! היא לא נשית!".

הרמיוני התבוננה בו. "מאלפוי, בבקשה תפסיק להתעלל בהארי", היא אמרה. "זה גורם לי להרגשה רעה". היא התעסקה בתיק של הארי. "הוא יכול לראות מה אתה עושה?", היא שאלה לבסוף.

"הו, כן, קצת", אמר דראקו. "אבל הוא חושב שהוא רק חולם את זה".

"למה?".

"הארי יותר חזק ממני", אמר דראקו בנייטרליות. "הוא מתכנן יותר".

"האם הוא...", הרמיוני התעסקה בתיק יותר חזק ממקודם. "האם הוא חושב עלי?".

דראקו התבונן בה. בעיניו הירוקות היה משהו בלתי ניתן לפענוח. "לפעמים".

הרמיוני פתחה את פיה לשאול עוד, אבל באותו הרגע נכנסה הרכבת לתחנה בטרטור מנוע. היא הייתה צבועה באדום בהיר, והיה עליה את הכתובת הוגסמיד --- לונדון באותיות נוצצות בצדה. היא ודראקו נתרו על רגליהם, ונכנסו פנימה. הם היו הנוסעים היחידים במחלקה שלהם.

"הרמיוני", אמר דראקו כשהתיישבו במושביהם. "איך ידעת שאני לא הארי?".

הרמיוני נשכה את שפתה. למה הוא שואל אותה את זה עכשיו? לא הייתה לה תשובה טובה, וזה יהיה מטופש לומר שהוא לא הריח אותו דבר כשנישק אותה, לא כמו הארי. היא בחנה את פניו, אך לא יכלה לראות שום רגש.

אולי זה זה, היא חשבה.

"תמיד ידעתי מה הארי חושב", היא אמרה, "הוא אף פעם לא טרח להסתיר אף אחד מרגשותיו. אבל כשהסתכלתי בך, זה היה כאילו הסתכלתי רק בפניו, והארי נעלם. לא יכולתי לתאר לעצמי מה אתה חשבת".

דראקו לא אמר שום דבר בקשר לזה, רק הסתכל דרך החלון החוצה. הם עזבו את השטח המיוער של הוגסמיד, ונסעו לעבר שדות מנוקדים בחוות פה ושם. ירח לבן וגדול הופיע.

"את רוצה לדעת מה אני חושב עכשיו?", הוא שאל לבסוף.

היא קלטה מיד את העצב שנשזר במשפט הזה. אבל לא הייתה בטוחה איך לקלוט את זה. הם שקעו בדממה.

**

הארי לא יכל לתאר לעצמו שסעודה עם אוכלי מוות יכולה להיות משעממת בטירוף, אבל כך זה היה. הייתה קבוצה של גברים אכזרים למראה, אפילו עם המסכות המגעילות שלהם על הפרצוף. לוציוס מאלפוי נהל את הסעודה, והארי יכל לזהות כמה מן השמות: קראב וגויל היו שם, גדולים ומגעילים כמו הבנים שלהם, נוט, זביני, רוזייר, וגם פראנז פרקינסון היה שם.

הוא קיווה שהם ידברו על סיריוס בלק, אבל הם לא. זה נראה כאילו רק לוציוס מאלפוי ומקנייר ידעו על התכנית. וזנב-תולע, כמובן. הם לא רצו בוודאי לחלק את התהילה.

הארי נדחק בין הוגו זביני (אחיו של זביני שניסה לשלוח להארי את המטאטא המתפוצץ), לבין אלפזריה פארפיס (אוכלת המוות היחידה שלא הייתה גבר), אישה עצומה בגלימת סטין, שברור שנבחרה על ידי לוציוס מאלפוי: היא צחקה מכל מה שהוא אמר, והייתה לה נטייה להראות לו את השקע בין גרונה. נרקיסה, שהייתה עסוקה בלשאת מגשים של אוכל מהמטבח לשולחן, לא שמה לב.

זביני, מהצד השני, היה יותר עסוק בלדבר עם הארי על כמה כיף להיות בסלית'רין בהוגוורטס. "טוב, למדנו הרבה", הוא אמר, "וגם שחקנו במכשירי העינויים שבצינוק, ו, אה, מישהו נתן לנו ביצת בסיליסק, וניסנו להדגיר אותה".

"האם זה נכון?", שאל רוזייר, איש גבוה עם גבות דקות.

הארי, מופתע מהעובדה שמישהו שם לב לקשקושים שלו, גמגם: "ובכן, מקנייר אמר שהוא יהרוג אותו אם הוא יהיה גדול מידי".

"אני, לדוגמה", אמרה אלפזריה, "אוהבת ילדים שלומדים בעצמם. זה מסביר למה שלחתי את הילדים שלי לדורמשטרנג, שיש שם חמש יחידות בלימוד קסמי אופל".

"זה נכון שהם כובלים תלמידים לקרחון לכל הלילה, שמתעללים בינשופים שלהם?", שאל הארי בסקרנות.

"לא לכל הלילה", אמרה אלפזריה, מנופפת במזלגה באוויר.

זביני הסתובב לכיוון הארי. "האם סוורוס סנייפ עדיין הראש של סלית'רין?", הוא שאל.

"כן", אמר הארי.

לוציוס מאלפוי הסתובב וירק על הרצפה. "דראקו", הוא סנן בשיניים חשוקות, "בידידות עם סנייפ. חרף העובדה שסנייפ בגד בכולנו. אמרתי לו שזה לא נאות, אבל הוא לא הקשיב לי".

הארי הסתכל בצלחתו.

"סוורוס יקבל את מה שמגיע לו, לוציוס", אמר רוזייר בקול שגרם לדמו של הארי לקפוא בעורקיו. "כשנתחיל את התוכנית שלנו".

הארי אף פעם לא חשב שהוא ירגיש לא טוב בקשר לזה שמשהו רע יקרה לסנייפ, אבל זה מה שקרה.

"אבא", הוא אמר, לא יכול לשלוט בעצמו. "אני לא מרגיש טוב. אני יכול לעלות לחדר?".

זה היה הדבר הלא נכון לומר. לוציוס הסתובב במקומו, תוקע בהארי מבט קפוא של זעם קר. כשהוא דבר, בכל מקרה, קולו לא השתנה: "כמובן, דראקו", הוא אמר.

הארי דחף את כיסאו לאחור, והחל לצאת מחדר האוכל. כשהוא עבר ליד לוציוס, אביו של דראקו, הוא תפס בזרועו. אחיזתו הייתה קרה. "תבוא לראותני אחרי האוכל בחדר הציור, דראקו", הוא אמר בשקט, "ואל תאחר".

"כן", אמר הארי באופן מוכני, וכשהוא משחרר את זרועו, הוא פנה לצאת מחדר-האוכל.

פתאום, הארי התמוטט במסדרון נגד הקיר, אוחז בראשו. קולו של לוציוס מאלפוי שאמר חדר ציור הצית את זכרונו, והוא נזכר ביום לפני ארבע שנים שדראקו אמר לקראב וגויל שכל הציוד של קסמי האופל הגדולים ביותר שלהם טמונים מתחת לרצפה בחדר הציור. הארי חשב עד עכשיו שיש כמה חדרים סודיים מתחת לרצפה, עכשיו זה התברר לו כעובדה, מה שדראקו התכוון לומר היה – הוא לא היה בטוח למה הוא זוכר זאת, אבל הוא זכר – שהכניסה ללשכה של אחוזת מאלפוי הייתה בחדר הציור. אולי גם הכניסה לצינוק הייתה שם.

זה היה סיכוי קלוש, הוא ידע, אבל סיכון גדול.

"אנטון", הוא קרא בשקט, "אנטון".

הרוח התגשם מולו, נושא מגש תה, נראה מסוקרן.

"אנטון", הוא אמר בלחישה, "איך אני נכנס לחדר ציור? שכחתי".

כמו שהארי קיווה, הרוח לא הראה שום הפתעה. "אחרי, אדון מאלפוי", הוא אמר, והחל לרחף במורד המסדרון. הוא הוביל את הארי לתוך חדר ממולא בכיסאות קטיפה. דיוקן של אישה עם מחרוזת ענקית לצוואר, ושטיח פרסי היו בחדר.

"תודה לך, אנטון", אמר הארי בהיסח הדעת, והרוח נעלם.

הארי נפל על הרצפה, והסיט את השטיח הפרסי הצדה. הייתה שם דלת סתרים עם ידית ממתכת. הארי תפס את הידית, ומשך.

הדלת התרוממה בקלות. הארי הספיק להעיף מבט חטוף אל המדרגות שהופיעו שם, נכנסות לחשכה, לפני שהחרישה את אוזניו צרחה כל כך חזקה שהוא אף פעם לא שמע.

"אדון לוציוס! אדון לוציוס!", זאת הייתה האישה עם השרשרת, פיה פתוח ביללה, "דלת הסתרים נפתחה! אדון לוציוס! חדר הציור!", הארי מהר לטרוק את הדלת, מתנודד, ידיו על אוזניו, אבל אפילו כשהדלת נסגרה, האישה המשיכה לצרוח, "אדון לוציוס! בוא מהר!".

**

על הרכבת, מאלפוי פקח את עיניו בזעזוע. "הו, לא", הוא אמר. "הארי, טיפש שכמותך, מה עשית?".