Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פרק 3: נרקיסה מאלפוי

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

"...אה, ועל הארי פוטר."

הארי עזב את החרב שהחזיק בידו; היא נפלה על הרצפה ברעש עצום, שגרם ללוציוס ומקנייר להפנות את פניהם אליו.

לוציוס התקרב אליו. "כן, דראקו? יש לך משהו להוסיף?"

במאמץ, הארי הכריח את עצמו לדבר. "מה עם הארי פוטר?"

לוציוס הסתכל עליו במבט חוקר. "דראקו," הוא אמר למקנייר, "מדבר על הארי הצעיר כל הזמן. נכון דראקו?" את החלק השני של המשפט, הוא הפנה אל הארי, כמובן.

פיסת האינפורמציה הזאת, לא היטיבה עם הארי במיוחד.

"אני – אה, שיחקתי נגדו קווידיץ'..." הוא גמגם בנוקשות.

"ובכן, אם ניזכר טיפה יותר טוב, דראקו," אמר לוציוס בקרירות, "הוא ניצח אותך כל משחק."

הארי לא יכל להתאפק, וחייך. הוא ניסה לעשותו מריר, אך כנראה שלא הצליח. "נכון!"

לוציוס ומקנייר שניהם בהו בו; לבסוף, לרווחתו העצומה של הארי, אביו של דראקו פנה חזרה לידידו. "אמרת שיש לך חדשות בשבילי, מקנייר," הוא אמר. "תגיד לי בבקשה, שזו לא עוד אחת מהמזימות הפזיזות שלך להרוג את ילד הפוטר הזה."

מקנייר בחן את האדמה. לפחות כך זה נראה. "זאת בהחלט מזימה טובה, הפעם, לוציוס." הוא אמר. "היא רשעית ופיקחית."

"אכן," לוציוס נחר. "ואמרת את אותו הדבר על המזימה להרוג את הארי על-ידי שליחת מתנה מורעלת ביום-הולדתו לבית הקרובים המוגלגים שלו. וכפי ששמנו לב, וכפי שאמרתי לך שוב ושוב, שהוא מוגן על ידי קסם הפמיליוס (ה"מ-קסם זה הומצא על יד הכותבת, קסנדרה קלייר.) של דמבלדור. והכל הסתיים, כשבן דודו, דאדלי, אכל אריזה שלמה של שוקולדים מורעלים, והקיא על אוכלי המוות, שחיכו לגופתו של הארי. האם אתה זוכר זאת, מקנייר? והייתה הפעם ההיא שבה נוט ניסה לחמוק לתוך הוגוורטס ולחטוף אותו, ואז שהערבה המפליקה תערוף את ראשו. ואז כשזביני ניסה לשלוח לילד מטאטא מתפוצץ, דמבלדור קיבל את המשלוח, ושלח אותו בחזרה במעטפה אחרת. הם היו צריכים לקבור את זביני בקופסת גפרורים!" צעק לוציוס, מנופף בחרבו להדגיש את דבריו. "יותר אוכלי-מוות נהרגו על-ידי תוכניות מטומטמות שנועדו להרוג את הארי פוטר, מאשר שנהרגו על-ידי הילאים ממשרד הקסמים!"

הארי היה המום. לא היה לו מושג. ובכן, אם חושבים על זה, הוא באמת שמע רעש מחדרו של דאדלי שאז כנראה הקיא, על אוכלי המוות שהיו בגינה הקדמית. הוא חשב שזאת הייתה גברת פיג, אבל...

"קדימה, לוציוס", התלונן מקנייר. "רק תשמע את זאת."

לוציוס שילב את ידיו על חזו. "יש לך חמש דקות."

"זה נכון שהילד מוגן בזמן שהוא מושגח על-ידי משפחתו," אמר מקנייר במהירות, “וזה נכון שהוא מוגן בהוגוורטס. ניסינו בעבר למשוך אותו מהטירה. זוכר ששלחנו לו כרטיסים להופעה של 'אחיות הגורל'? –אבל, דמבלדור לא נתן לו ללכת."

"וזה," אמר לוציוס, "לא הולך להשתנות."

"לא," אמר מקנייר, "אנחנו יודעים זאת. חשבנו על לחטוף מישהו קרוב לילד, כך שיצטרך לעזוב את הטירה על מנת להצילו, אבל כמעט כולם קרובים אליו שם בהוגוורטס. הוא מתעב את משפחתו המוגלגית, והוויזלים מוגנים על-ידי קסמים חזקים."

לוציוס נראה משועמם.

"אבל," מקנייר הוסיף בערמומיות, "זה השתנה. השגנו מישהו עכשיו. מישהו שהילד יעשה הכל על מנת להגן עליו.

עיניו האפורות של לוציוס מצמצו בהפתעה. "אז השגת מישהו קרוב להארי פוטר בתכסיסיך הנלוזים?" הוא שאל. "מי?"

קיבתו של הארי התהפכה באימה. מקנייר חייך. הוא חייך את אותו חיוך בלתי-נעים שחייך כשהיה צריך להוציא להורג את בקביק, ההיפוגריף של האגריד.

"סיריוס בלק," הוא אמר.

* * *

דראקו בקושי מצא את דרכו למגדל גריפינדור מהמרפאה. "בומסלאנג," הוא אמר בנוקשות לאישה השמנה, וצעד דרך החור שהיא חשפה. מתוך הרגל, הוא הלך ישר לכיוון האח והתיישב ליד הרמיוני, שנראתה מאוד יפה בחלוקים וורודים, ורון, שקרא במבט נלהב, ספר, שנקרא 'האומנות שבמלחמות המוגלגים'

"אביו של דראקו בא הנה ולקח אותו בחזרה לאחוזת מאלפוי," דראקו אמר בנוקשות.

"לקח אותו לאן?" רון שאל, מעביר את עיניו מן הספר אל דראקו.

"לאחוזת מאלפוי. זה המקום שבו הם גרים."

"מבריק," אמר רון, ממשיך לקרוא. "עם קצת מזל, הם לעולם לא יחזירו אותו הנה."

דראקו עשה סוג מסוים של קול חנוק. הרמיוני הביטה עליו בדאגה. "הארי," היא אמרה בעדינות, "זאת לא אשמתך, אתה הכית אותו רק בגלל שהוא הכה אותך ראשון,"

דראקו לא השיב. מוחו היה מלא בדמותו של אביו, שולח בו מבט נוקב. אם הארי לא ישחק את המשחק – אם הוא הניח לפי היכרותו עם אביו – אם לוציוס מאלפוי יגלה איכשהו שהילד שהביא מהוגוורטס הוא לא בנו אלא את האויב הגרוע ביותר של הלורד וולדמורט – הוא יהרוג את הארי. בזה, לדראקו לא היה ספק שזה מה שאביו יעשה. מה אביו אמר לו בקשר להוראתו המדויקת של וולדמורט?

מי שיביא אלי את גופתו המתה של הארי פוטר, יתוגמל מעל לכל אוכלי המוות האחרים.

קולו של רון חדר מבעד למחשבותיו. "האומנות המוגלגית של המלחמות ממש מעניינת," הוא אמר. מ"מעניין אם יש איזשהו סיכוי לשכנע את הממשלה להפיל אררר... איך קוראים לזה, אממ, פצצה גרעינית, על אחוזת מאלפוי?"

דראקו נעמד. "אני חייב לעלות למעלה," הוא אמר, וברח, הולך לחדר המעונות של הבנים. הוא שמע מישהו רץ מאחוריו ופנה לראות מי. זאת הייתה הרמיוני, עיניה מלאות בחרדה.

"הארי," היא אמרה, "הארי, חכה, בבקשה!"

דראקו עצר ונתן להרמיוני להדביק אותו.

"הארי," היא אמרה במהירות, "אתה נראה כועס. מה מטריד אותך? זה לא יכול להיות מאלפוי."

דראקו רק הסתכל עליה. כל הרגשות שלו פרפרו בבטן שלו, והרגישו כמו מלא פרפרים קטנים. הלחץ של לשחק את הארי פוטר למשך יומיים שלמים, כעס, הלם, כאב, ועכשיו גם אימה. האימה של מה יקרה להארי עוד דקה, הדקה הזאת, שבטוח תהיה באשמתו של דראקו כשהיא תקרה כשיקרה משהו נורא. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לצרוח על הרמיוני או לנשק אותה שוב. שתי האפשרויות נראות מושכות.

"אני באמת עייף, הרמיוני," הוא אמר. "אני בסך-הכל רוצה ללכת לישון."

"זה בגלל מה שקרה יותר מוקדם היום?" היא שאלה. "אחרי, - אחרי מקרה המרביצן? כי לא התכוונתי לכעוס עליך בגלל שנישקת אותי, הארי, למעשה – " היא התקרבה לדראקו, עיניה מלאות באהבה.

אהבה להארי.

דראקו התפוצץ. "לא הכל קשור אליך, הרמיוני!" הוא צעק חזק ככל שיכל. "לא כל העולם רוקד לפי החליל שלך!"

הוא פנה אל חור התמונה, נמלט מהמדרגות, ודחף את הרמיוני הצידה.

* * *

כשהזכירו את שמו של סיריוס הארי הרגיש שרגליו מאבדות תמיכה בגופו. אל תראה כלום, הוא אמר לעצמו. אל תראה כלום.

"ידענו כבר מזמן שהוא סנדקו של הילד," אמר מקנייר. "הבעיה הייתה בלמצוא אותו. מצאנו אותו. האמת, זנב-תולע מצא אותו, וזה היה הרעיון הכי מתוחכם שלו. הוא זכר מערה שהלך אליה בילדותו אם סיריוס, כשביקר את הבלקים בביתם. הוא הלך לשם, ושם על בלק את קללת הקשירה – "

"תגיע לנקודה, מקנייר." לוציוס אמר. “איך אני נכנס לתמונה?"

מקנייר נראה מאוכזב. "ובכן," הוא אמר בהיסוס, "זה ממש פשוט, באמת. זנב-תולע מביא את בלק מקורנוול מחר, ואנחנו צריכים מקום לשמור עליו, רק בשביל לילה או שנים, בזמן שאנחנו מחכים שהילד יגיע. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו תחת הקללה אחרת הוא ימות, ולך יש את הצינוק הכי טוב שיש למישהו בארץ – "

"או, תודה," לוציוס אמר בסרקסטיות. "ובכן, זאת תוכנית מטופשת, והייתה ככה גם מההתחלה, אבל רחוקה בהרבה ממזימותיך הרגילות. אני אשמור על בלק פה. לא ראיתי אותו," הוא חייך בקרירות, "מאז שהיינו בבית-הספר. זאת תהיה פגישה מחודשת. אני ממש מתרגש."

הוא ומקנייר צחקו. הארי לא. הוא הרגיש כאילו הוא הולך להקיא.

הדלת נפתחה, ואישה בלונדינית ודקת-גזרה נכנסה לחדר. היא לא לבשה חלוק, אלא שמלה ארוכה ושחורה עם חריץ בצידה. הארי זיהה אותה מיד כאמו של דראקו.

"נרקיסה," אמר לוציוס מאלפוי. "האם משהו לא בסדר?"

היא חייכה. היא הייתה ממש יפה כשהיא חייכה. הארי נזכר שראה אותה במשחק הקווידיץ' בשנתו הרביעית, וסבר שממנה דראקו ירש את עורו ושיערו. "רציתי לשאול את דראקו," היא אמרה בשקט. "לא ראיתי אותו מאז שהחזרת אותו הביתה, לוציוס."

לוציוס מאלפוי החווה בידו על הארי. "בוודאי. קחי אותו," הוא אמר.

הארי הסתכל על אביו של דראקו. הוא רצה נואשות להישאר ולשמוע עוד על תוכניתם ועל סיריוס. "אבל, אני,"

"דראקו," קולו של לוציוס מאלפוי היה קר כקרח. "לך עם אמך."

הארי עקב אחר נרקיסה באי-רצון אל מחוץ לחדר, שם הוא חשב שתנסה לחבק אותו או לנשק אותו, או לברוך אותו בדרך מסוימת. אבל היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה. היא בקושי הפנתה את עיניה אליו, ומיד התחילה ללכת במורד המסדרון. הארי מיהר ללכת אחריה, שומר את עיניו פקוחות. הוא חשב שזה יהיה טוב ללמוד כמה שיותר על ביתם של המאלפויים.

נרקיסה עצרה במסדרון מלא בתמונות דיוקן שהילד שבהן נראה כמו דמות לבושה בבגדים צבעוניים. לפתע, הארי הבין שאלו תמונות התינוק של דראקו. הוא עצר, מחייך.

"או," נרקיסה עצרה, מחייכת. "תמונות התינוק שלך. הן חמודות, לא כן?"

הארי הסתכל על תמונה אחת, שבה הוא העריך את גילו של דראקו בשלוש, שבה לבש זוג מכנסיים וורודים ומצנפת. באחרת, הוא העריך את גילו בחמש, לבש את הבגדים המסורתיים של משפחת מאלפוי. גלימה שחורה ותלתלים בלונדיניים ארוכים שהשוו לו מראה של בת. הדראקו שבתמונה נראה מרדני, וניסה להיאבק בצווארון של בגדיו הנוקשים.

"כן," הארי אמר. "הן ממש חמודות."

אז נרקיסה הובילה את הדרך בתוך מסדרונות פתלתולים לתוך חדר אוכל ענקי, ששם היא החוותה להארי לשבת בזמן שהיא הלכה להביא קצת אוכל.

הארי ישב בחדר האוכל הענקי, מרגיש מאוד קטן. נדמה היה שסופו של השולחן היה רחוק ממנו בקילומטרים, חשוף כולו חוץ מפמוט שהחזיק שבעה נרות ירוקים בצורת לטאה. עוד דיוקנאות מכוערים של הדורות הקודמים של משפחת מאלפוי היו תלויים על הקירות. אחת מובלטת במיוחד של איש נוקשה-מבט שלבש צווארון מלמלה מסולסל תקע בו, ואז, לקח את ידו, והעביר אותן לרוחב צווארו (ה"מ- ע"ע [עיין ערך] לאיים במוות) על קיר אחר, היה תלוי לונג (פיסת בד גדולה) שהראתה את סימן משפחת מאלפוי, שראו עליה נחש ירוק ומסתלסל, שסלסל את עצמו לאות "מ", מאחוריו עמד איש, ומאחורי האיש עמד איש אחר, שהאיש הראשון תוקע בו סכין בגב. הייתה גם כתובת לטינית. דה גסטיבוס אס נון דיספאטאנדם. זה מה שהיה כתוב למרגלות האיש הדוקר. להארי לא היה מושג מה זה אומר. אם הרמיוני הייתה שם, היא בטוח הייתה יודעת ואומרת לו, אבל מחשבה על הרמיוני הייתה יותר מדי כואבת בשבילו.

נרקיסה חזרה לחדר, נושאת מגש כסף שעליו הונח קומקום תה, ספל, כלי להגשת חלב, וביסקוויטים. "הנה לך," היא אמרה, מניחה את המגש על השולחן לפניו. אז היא התיישבה לידו, והסתכלה עליו כשאכל. "מדאם פומפרי אמרה שלא תאכל בכבדות ביום-יומיים ראשונים," היא אמרה, מסתכלת עליו כשדחס לפיו ביסקוויטים.

"אז, אימא," הארי אמר, מנסה לשתק את הדממה הלא נוחה, "מה עשית לאחרונה?"

"לאחרונה רקמתי לך שמיכה שתיקח לבית-הספר," היא אמרה בלהיטות, "יש עליה את כתובת המשפחה בזהב. אביך הציע זאת. הוא חשב שהגיע הזמן שתלמד זאת בלבך. האם תרצה לראות אותה?"

הארי לא רצה לראותה כלל. "בטח," הוא אמר.

נרקיסה נחפזה לצאת מהחדר, וכמעט תוך דקה חזרה, נושאת מה שנראה כמו פיסת בד קטיפה גדולה בצבע ירוק. היא נתנה לו אותה, והוא ראה וקרא את המילים שהיו רקומות עליה באותיות זהובות:

עונש מוביל לפחד. פחד מוביל לציות. ציות מוביל לחופש. לכן עונש הוא חופש.

ברגע ההוא, הארי ידע מאין דראקו השיג את האישיות האיומה שהייתה לו.

"וואו," הוא אמר בקול חסר חיים. "זה נהדר, אימא. אני בטוח שכל שאר הילדים היו רוצים שמיכה שרקומה עליה כתובת מפחידה ומאיימת כזו."

לרגע, הארי הניח שהוא הגזים; אבל נרקיסה רק חייכה בריקנות, והארי הסיט את מבטו ממנה. כמה חבל שהוא עשה את זה. אם הוא היה מסתכל עליה כרגע, הוא היה רואה את פניה של אמו של דראקו מלאות בדמעות.

הדלתות הכפולות בסוף האולם נפתחו בחבטה, ולוציוס מאלפוי ומקנייר נכנסו פנימה. "נרקיסה," הוא נבח, "תשיגי למקנייר כוס תה."

נרקיסה מיהרה לעשות כמצוותו של בעלה, בזמן שמקנייר התיישב לצדו של הארי וחייך אליו. "אז, דראקו," הוא אמר בקול אבהי. "אני זוכר כשאני הייתי בסלית'רין בהוגוורטס. היה שם מאוד כיף. אני בטוח שאתה מבשל הרבה צרות, נכון?"

"ובכן," הארי אמר, "אתה יודע, אנחנו נעשים די עסוקים בארגון כל הפגישות של אוכלי המוות הצעירים, ואז אנחנו עסוקים בלתת לאנשים הרגשה רעה בקשר לחוסר מעמדם הכלכלי והחברתי. לפעמים אנחנו נשארים ערים כל הלילה ומנסים להעלות שדים מהגיהינום על מנת שיצטרפו למאבק שלנו, אבל רוב הפעמים אנחנו פשוט מזמינים פיצה ותולשים את הכנפיים לכמה זבובים."

הארי היה די מודע לזה שהוא נשמע כמו מטורף, אבל לא נראה שזה היה אכפת למקנייר. "יש לך פה ילד מצוין, לוציוס!" הוא אמר, פונה לאביו של דראקו. "אתה בטח גאה בו."

"הוא היה תינוק מאוד לא מבטיח," אמר לוציוס מאלפוי ללא זכר של רגש. "חלש וחולני. אמרתי לאישתי שבימים הישנים והטובים של המאלפויים, ילד כזה היה מושאר על צוק למות, אבל היא התעקשה לשמור אותו."

מקנייר צחק, אבל להארי הייתה הרגשה שלוציוס מאלפוי לא אמר בדיחה.

נרקיסה באה חזרה עם מגש תה. מקנייר הסתכל עליה ואמר, "מצטער, נרקיסה. אני הולך לקחת את זה איתי. חייב ללכת. עסקים." הוא לקח כוס תה מהמגש וקרץ לעבר אביו של דראקו. "נראה אותך מחר, לוציוס." הוא אמר, והתעתק מהחדר.

* * *

דראקו ישב בספריה החשוכה, פרצופו בתוך ידיו. מרפקיו היו שעונים על ספר שנקרא השיקויים המוזרים ביותר, מה שלא נראה לו אירוני, שכן הכל היה באשמת שיקוי הפולימיצי לראשונה.

מוחו המשיך לסרוק אפשרויות, אבל אף אחת מהן נראתה אפשרית. הוא היה יכול לשלוח ינשוף לאביו, מסביר מה קרה, ובמקרה הזה לוציוס מאלפוי היה מגלה שהילד בביתו היה הארי פוטר, והיה הורג אותו. הוא היה יכול לעבוד על לחש הופך, שיהפוך את הארי בחזרה להארי ולוציוס היה רואה מי היה הארי ועדיין היה הורג אותו. הוא היה יכול ללכת לאחוזה בעצמו בניסיון שלחררו, מה שיהיה דבר אמיץ ומדהים במלא דרכים, אבל אם אביו יתפוס אותו הוא יחשוב שהוא הארי, ובסוף יקרה שהוא יירצח על ידי אביו.

זה לא עלה על דעתו של דראקו ללכת לדמבלדור עם הבעיה שלו, הוא עדיין היה מאלפוי.

דלת הספרייה נפתחה, ונערה נכנסה פנימה, נושאת שרביט. "לומוס," היא אמרה, והחדר הוצף ברגע אחד באור זהוב. דראקו הסתכל עליה, ממצמץ.

זו הייתה צ'ו צ'אנג.

"חשבתי שאמצא אותך כאן," היא אמרה, נשמעת מסופקת.

"ואני חשבתי שנפטרתי ממך במגרש הקווידיץ'," אמר דראקו.

צ'ו התנהגה כאילו הוא לא העליב אותה. היא חייכה. "זה היה לפני שהבנתי שאתה משחק את הקשה להשגה," היא אמרה.

"אז חזרת לעוד התעללות," דראקו אמר. "נשים."

"הרגשתי אשמה," אמרה צ'ו, “על הדרך שבה התנהגתי אליך. אומרת לך שאתה צעיר מכדי לצאת איתי, ושהשיער שלך לא מסודר, ובכן, זה לא היה הוגן מצדי."

"אני מסכים איתך שהיית ילדה רעה," דראקו הסכים. "אולי את צריכה לקחת פסק זמן ולחשוב מה עשית לא בסדר. קחי כמה זמן שאת רוצה."

צ'ו התקרבה והתיישבה על קצה השולחן, מריצה את שרביטה בעדינות על פני זרועו. "אני יודעת שאתה לא מתכוון לזה, הארי," היא אמרה. "אתה רק מרגיש פגוע, ואני מקבלת זאת."

דראקו הזיז את ידיו בגועל. "תסתכלי עליך!" הוא אמר. "אני בטוח שהארי רץ אחריך כבר שנים, נושא את הספרים שלך, שולח לך פרחים, וכל מה שעשית הוא להתעלם ממנו. עכשיו הוא מגיע ומתנהג איתך כמו שהיה צרי כל השנים, ופתאום את לא עוזבת אותו!"

צ'ו בהתה בו. "אתה מבין שאתה מדבר על עצמך בגוף שלישי?" היא אמרה.

"ארר..." הייתה התגובה של דראקו.

"סלחו לי," הגיע קול. דראקו הרים את מבטו. היה עוד מישהו בספריה מלבדם. "אני מקווה שאני לא מפריעה, אבל – "

זאת הייתה הרמיוני.

"את כן," אמרה צ'ו. "לכי מכאן."

"לא!" אמר דראקו. "את לא מפריעה לכלום." הוא נעמד במהירות עד שהפיל את ערמת הספרים שהייתה לידו אל הרצפה. "הרמיוני – "

צ'ו בהתה בו ואז בהרמיוני, ושוב בו. אז היא צרחה בזעם."זאת היא!" היא צרחה. "זה למה אתה מתעלם ממני! אני לא מאמינה שזרקת אותי בשביל – בשביל – עקומת השיניים, ה – מוגלגית!"

"אין לי שיניים עקומות!" צווחה הרמיוני, שהיו לה שיניים נורמליות להפליא מאז שנתה הרביעית בהוגוורטס.

"והיא לא מוגלגית!" דראקו צעק. "ומעולם לא זרקתי אותך, כי מעולם לא יצאנו! עכשיו לכי מפה!"

צ'ו בהתה בשניהם. "אולי זה בגלל שאתה הארי פוטר המדהים שאי לו זמן בשבילי?" היא אמרה בזעם.

"לא," אמר דראקו. "את פשוט מאוד מעצבנת."

צ'ו תפסה את שרביטה, ויצאה בסערה מהספרייה, טורקת את הדלת מאחוריה.

דראקו פנה בהיסוס אל הרמיוני. "היא פשוט מתה עלי," הוא אמר, רועד. "אני לא יכול להסביר את זה." במקום להגיב, הרמיוני צעדה לעברו, שילבה את ידיה על חזה, ובהתה בו.

מעולם לא בהו בדראקו ככה. ההגשה הייתה כאילו היא יכלה לראות דרך ראשו עד סוף הגולגולת.

"הרמיוני, אל," הוא ביקש, לפני שיכל לעצור בעצמו. "תראי, אני ממש מצטער על מה שאמרתי קודם."

"אתה לא," הרמיוני התחילה להגיד.

דראקו הפסיק אותה. "תראי, אמרתי לך כבר שאני ממש מצטער. מה עוד –"

"לא," אמרה הרמיוני, מטאטאת את הנושא בהדפת יד. "אני לא מתכוונת שאתה לא מצטער. אני מתכוונת שאתה לא, לא – לא הוא."

"לא מה?"

"לא הארי," אמרה הרמיוני. "אתה לא הארי פוטר."

דראקו הסתכל עליה. פתאום הוא הרגיש מאוד עייף. "כמובן שאני לא," הוא אמר. "אני דראקו מאלפוי."