Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פרק 8: דם מאלפוי

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

היה שם אור, והוא נע מעבר לשמורות עיניו כמו נקודות מזנקות של אש. הארי נאנק ופקח את עיניו.

הוא היה בחדרו של דראקו, שוכב פשוט איברים על המיטה – הוא לא יכל לשכב בצורה אחרת, כיון שכל אחד מפרקי כף ידו היה קשור לרגל-מיטה. ראשו כאב באופן עמום ורועם, כאילו שמישהו מכה בגונג מאחורי ראשו.

"אל תזוז," אמר קול.

הארי הניע בחטף את ראשו הצידה והביט. זאת היתה נרקיסה. היא החזיקה סכין גדולה ומשוננת.

הארי עצם את עיניו שנית. יש לי סיוט, הוא אמר לעצמו. וזה סיוט באמת מטופש. הוא פקח את עיניו, אבל נרקיסה עדיין היתה שם. היא הצמידה את קצה הסכין לחבלים שכבלו את ידו השמאלית, והחלה לנסר אותם. היא היתה מאד חיוורת, ועיניה פירפרו מצד לצד בליווי התכווצויות שרירים בפנים, בדרך שהארי התחיל להתרגל אליה. בכל זאת הוא ייחל שהיא לא היתה עושה את זה בשעה שהיא מחזיקה סכין כל כך קרוב לזרוע שלו.

"נרקיסה," הוא אמר. "כלומר, אמא. מה...?" ידו השמאלית השתחררה, והוא יכל להסתובב על צידו כדי לצפות בה חותכת את החבלים שקשרו את ידו הימנית.

"אביך," אמרה נרקיסה בהפסקות מהוססות, "לא רוצה שתנסה להיכנס למרתפים כדי להגיע אל החברה שלך." היא הושיטה יד למול הבעת הבהלה שהבזיקה על פניו של הארי. "היא בסדר. הוא שם אותה עם סיריוס בלק." עיניה רפרפו שוב. "סיריוס ישגיח עליה."

זרועו הימנית השתחררה. הארי התיישב והתחיל לעסות את ידו כדי להחזיר אליה את הדם. הדבר האחרון שזכר היה שהוא נדפק לרצפה על ידי אחד מאוכלי המוות של לוציוס. "הם לא פגעו בהרמיוני, נכון?" הוא שאל. "כי לוציוס התחיל ל..."

"הו, הוא היה יכול להרוג אותה." אמרה נרקסיה בהבעה קפואה. "הוא ביצע עליה את קללת הקרושיאטוס כדי לנסות להכריח אותה לומר לו היכן הארי פוטר נמצא. אבל היא לא גילתה."

הרגשתו הרדומה של הארי התחלפה בהרגשה שהוא עומד להתפוצץ. "מה קרה?"

"אביך," היא אמרה (והוא הבין שהיא מעולם לא אמרה את שמו של לוציוס, מעולם לא, ככל שיכל לזכור, אפילו לא פעם אחת). "אומר שהארי פוטר היה שם. נראה שהיתה לו גלימת היעלמות מאיזה שהוא סוג. הוא חשף את עצמו ו..." היא לא הראתה אף רגש כשאמרה את זה, "אוכלי המוות לקחו אותו."

הוא נאבק כדי לשבת. הוא הניח את ידיו חסרות התחושה על ידיה של נרקיסה, שהיו קרות כמו קרח. היא עדיין החזיקה את הסכין. "אמא," הוא אמר. "בבקשה תאמיני לי, זה מאד חשוב. אני יודע שזה קשה לך, אבל... האם הארי עדיין בחיים?"

היא הנהנה.

"איפה הוא?"

"בחדר הסיוף," היא אמרה. כשהיא דיברה, שתי דמעות גדולות גלשו מעיניה וירדו על פניה הדקות. הארי הרגיש צער איום עבורה, אבל מוחו היה עסוק במציאת דרך להגיע אל דראקו. הוא גלש מהמיטה שלו, בחן את רגליו (הן פעלו) ורץ אל מחוץ לדלת. נרקיסה צפתה בו הולך.

***

בחלומה, הרמיוני היתה בסימטת דיאגון. היא היתה עם הארי, והם עשו קניות וחיפשו אחר גרביים. זה היה חלום חדש בשביל הרמיוני – היא מעולם לא חלמה על קניות-של-גרביים עם הארי לפני כן. הארי הופיע לעיתים קרובות בחלומותיה, בדרך כלל נראה הרבה יותר טוב מאשר בחיים האמיתיים, ולפעמים לא לובש דבר חוץ מגרביים – אבל החלום הזה לא נראה נוטה לכיוון הזה. בזה הארי היה לגמרי לבוש ונראה רציני מאד.

הם לא הצליחו להגיע רחוק בחיפוש הגרביים שלהם. כל החנויות נראו מכוסות בקרשים, אפלות וריקות. אנשים ברחוב מיהרו בלי להביט בהם, עיניהם בקרקע. הרמיוני ניסתה לקחת את ידו של הארי, אך הוא הניע בראשו.

"אני חייב לשבת." הוא אמר. "זה כואב."

"מה כואב?" היא שאלה.

הארי פתח את הג'קט שלו לרווחה. היא הביטה למטה וראתה את הידית השחורה של סכין של עשר אינץ' בולטת מבין צלעותיו. הטי-שירט הלבנה שלו הפכה לאדומה מדם, ודם טיפטף לתוך נעליו כמו גשם.

"הסכין." הוא אמר. "היא לא שלי, את יודעת. היא של דראקו."

היא צרחה.

"אנרבטה." אמר קול באוזנה. "נו כבר, הרמיוני. תתעוררי!"

היא פקחה את עיניה וראתה את פניו של סיריוס. איזה חלום נורא, היא חשבה. בדרך כלל היא לא היתה מתנדבת להפסיק חלום עם הארי בתוכו. אבל היא שמחה להיפטר מהחלום הזה.

"סיריוס." היא אמרה בקול צרוד מאד. "הֶיי."

פניו נסדקו לחיוך עייף. "את ערה." הוא אמר. "זה טוב. סליחה שצעקתי אלייך. לא היה לי את השרביט שלי, אז היה עליי לעשות את הכי טוב שיכולתי."

הרמיוני התחילה להרים את עצמה על מרפקיה. כל חלק בגופה כאב כאילו שהיא הוכתה. היא הביטה סביב. היא היתה בתא טחוב וקר מוקף קירות אבן, ובקיר אחד היו סורגים. ספסל אבן היה לאורך הקיר הנגדי. נראה שהיא לבד עם סיריוס.

"הו לא!" היא אמרה, מתיישבת במהירות ולופתת את זרועו של סיריוס. "הארי. ו... דראקו! איפה הם?"

"אני לא יודע." אמר סיריוס, נראה מאד שקט. "קיויתי שאת תוכלי לומר לי את זה."

היא נענעה בראשה במבט בוהה.

"קבוצה של אוכלי מוות הביאה אותך לכאן למטה." הוא אמר באי רצון. "הארי ודראקו לא היו איתם. הם דחפו אותך פנימה איתי ועזבו." הוא ליטף את כתפה מעט בסירבול. "את זוכרת מה קרה, הרמיוני?"

הרמיוני הרגישה שהיא מתנדנדת על סף התפרצות בדמעות פניקה. "זה היה נורא." היא אמרה. "אוכלי המוות לקחו את דראקו. הם חושבים שהוא הארי. והארי..." הדמעות איימו להישפך, אבל היא הכריחה את עצמה לדבר באיטיות, ולעדכן את סיריוס בכל אירועי הערב. "ואז דראקו הוריד את גלימת ההיעלמות והם... משהו כמו... סגרו מסביבו. לא ראיתי מה קרה אחרי זה, לא ראיתי מה קרה להארי או לדראקו. אני חושבת שלוציוס הטיל עליי את כישוף עירפול המחשבה." עכשיו הדמעות כן נשפכו. "דראקו יכול להיות מת, סיריוס."

"הם לא יהרגו אותו." אמר סיריוס. "הם חושבים שהוא הארי; הם הולכים לשים את קללת הלאקרטוס הזאת עליו. ובשביל זה, הם צריכים את וולדמורט. אז יש לנו קצת זמן."

"כמה זמן לוקח לזמן את וולדמורט?" שאלה הרמיוני בפראות. "כמה זמן כבר לוקח לו להגיע לכאן?"

"ובכן..." אמר סיריוס בחוסר רצון. "זה לא כמו שהוא לוקח אוטובוס, הרמיוני. וולדמורט כנראה יכול להתעתק לכאן בזה הרגע. אבל," הוא הוסיף, "כפי שאני מכיר את לוציוס, הוא ירצה שהכל יהיה מוכן ומושלם מראש – בלי הפתעות לא נעימות לשליט האופל כשהוא מגיע הנה."

"אני שונאת את לוציוס." אמרה הרמיוני בלהט, "הוא גועלי, מושחת, סוטה ענוד בתכשיטים, שלא אכפת לו אפילו מבנו שלו."

"הוא הרבה יותר מזה," אמר סיריוס בחצי חיוך. "הוא-"

הוא נעצר והביט בה מתוך מחשבה.

"מה?" הרמיוני אמרה.

"מה זה אמרת על לוציוס עונד תכשיטים?"

"יש לו את הקמיע הממש מכוער הזה שהוא עונד." אמרה הרמיוני. "הוא נראה מאד קשור אליו. הוא המשיך לשים כל הזמן את היד שלו על זה כשהוא... אתה יודע... ניסה להתחיל איתי בחדר העבודה." היא הסמיקה בזעם.

"תתארי את זה."

הרמיוני תיארה את זה: שרשרת כסופה, עם קמיע זכוכית בהיר, שבתוכו היה תלוי חפץ כלשהו, חפץ שנראה מאד כמו שן. כשהיא הגיעה לקטע עם השן, סיריוס קפץ על רגליו והתחיל לפסוע הלוך ושוב לאורך התא.

"חשבתי כך..." הוא מילמל. "זה היה בירכתי מוחי כל הזמן... רק לא ידעתי איך הוא עושה את זה."

"עושה את מה?" שאלה הרמיוני, מסובבת את ראשה כדי לעקוב אחר צעדיו הדאוגים של סיריוס.

"שולט בה." אמר סיריוס.

"שולט במי?" תבעה הרמיוני.

"בנרקיסה." הוא אמר, מתיישב בכבדות על הספסל.

"סיריוס," היא אמרה בתוקף, "מספיק עם זריקת האסוציאציות החופשיות. בבקשה תדבר עברית!"

"אני לא יודע איך הוא גרם לה להתחתן איתו מלכתחילה." אמר סיריוס, ללא ספק עדיין אומר את מחשבותיו בקול. "היא תמיד שנאה אותו. אני חושב שהוא היה צריך בוודאי להשתמש בקסם כפיה מסוג כלשהו, אם לא קללת האימפריוס בעצמה."

"אתה אומר שהוא הכריח את נרקיסה להתחתן איתו?" אמרה הרמיוני, מתעניינת למרות עצמה. "הו, זה בדיוק סוג הדבר שהוא היה עושה, לא כן?" היא קימטה את מצחה. "אבל זה לא נשמע הגיוני... לא יכול להיות שהוא שמר עליה תחת קללת האימפריוס או משהו מעין זה במשך שבע-עשרה שנה; היא היתה מתה, או משתגעת."

"הוא לא היה צריך, אחרי השנה הראשונה או משהו." אמר סיריוס בשקט. "היה לו משהו הרבה יותר טוב." הוא הביט בהבעתה הנבוכה של הרמיוני. "שמעת פעם על לחשי המחזוריות?"

"ללוציוס יש ספר עליהם בספריה שלו. קללת הלאקרטוס נמצאת שם." היא הצטמררה. "זה נראה ממש מגעיל. הספר, אני מתכוונת."

"אלה כישופים שעוסקים בהעברת התמצית של בני אדם ובעלי חיים לתוך חפצים דוממים. זה די קשה להסבר, אבל הרבה מזה הוא קסם אפל, מסיבות שצריכות להיות ברורות. אפשר לקחת משהו מבן אדם... כמה שהוא יותר צעיר כשאתה עושה את זה, יותר טוב... כמו שערה, או שן, ולהכניס את זה לתוך חפץ. לדוגמה, קמיע. והחפץ הזה יכיל את תמצית האדם, מה שהיוונים קראו ניצוץ-החיים. אם אתה משמיד או מזיק לחפץ הזה..."

"אתה הורג את האדם?" שאלה הרמיוני.

"בדיוק."

"אז לוציוס... אתה חושב שהוא לקח אחת מהשיניים של דראקו כשהוא היה תינוק?"

"אני חושב," אמר סיריוס, "שהוא עונד את החיים של דראקו מסביב לצווארו מאז היום בו דראקו נולד. דראקו לא יודע על זה, כמובן. אבל נרקיסה יודעת. כל מה שלוציוס צריך לעשות זה לשבור את הקמיע, למחוץ אותו, ודראקו ימות. אם נרקיסה תעזוב אותו... אם היא תצא נגדו..."

"אבל דראקו הוא הבן שלו!" אמרה הרמיוני. "היורש היחיד שלו, הוא אמר את זה."

"הוא רק עוד נכס בעיני לוציוס," אמר סיריוס. "את לא מכירה אותו, אבל אני הכרתי אותו עוד בבית הספר. אפילו אז הוא היה אמן בניצול כל דבר למטרותיו, איש קריירה טהור. דראקו הוא רק עוד חפץ בשבילו, עוד משהו לשלוט עליו ולכוון כרצונו."

הרמיוני חשבה על הוריה רופאי-השיניים המשעממים. "דראקו המסכן." היא אמרה.

* * *

הארי נע בעוצמה במורד המסדרונות, מתפלל שלא יראו אותו ("הי! ילד! תאט את הקצב!" צעקה התמונה של אחד מאבות אבותיו הערפדים של דראקו, כשהוא עבר לידה), וזינק פנימה דרך דלתות האלון הכפולות של חדר הסיוף. הוא נראה בדיוק כפי שנראה כשלוציוס הביא את הארי ביומו הראשון באחוזה --- או כמעט בדיוק. טפטי הקיר המראים תמונות של קרבות קוסמים לא השתנו, וכמו כן מעגל הסייף, אבל בפינה הרחוקה הוקם מבנה מסוג מוזר. זה לא היה כמו שום דבר שהארי ראה אי פעם.

סורגים זוהרים של אור, מופרדים אחד מהשני בכחמישה אינץ', נמשכו מהרצפה עד לתקרה. הם יצרו צורה של ריבוע מחוספס, בערך חמש רגל על שבע רגל. זה היה כלוב, הארי הבין, כלוב עשוי אור... ובתוך הכלוב היה דראקו.

הארי ניגש לכלוב בזהירות. היה ברור, שלא משנה מה בדיוק זה היה, זה היה חפץ קסום רב עוצמה, וניסיונו של הארי עם חפצים קסומים רבי עוצמה אמר לו שלא כדאי להתעסק איתם.

דראקו שכב עם גבו על הרצפה, בוהה למעלה בתקרה. לרגע הארי חשש שהוא תחת השפעת קללת נעילת-הגוף, אבל הוא סובב את ראשו כשהארי הופיע וכמעט חייך.

"הי," הוא אמר.

היה לו פנס בעין אחת, ושפתו העליונה היתה חתוכה. מתחת לשרוול חולצתו, הארי יכל לראות שפרק כף ידו התנפח לגודל של כדור טניס.

"הם היכו אותך לגמרי," אמר הארי בקול חסר צליל.

"אה, זה בסדר," אמר דראקו, מחזיר את מבטו אל התקרה. "אם יש משהו אחד שלמדתי כשהייתי ילד, זה איך לקבל מכות."

הארי כרע על ברכיו ליד הסורגים. "מאלפוי," הוא אמר. "נרקיסה סיפרה לי מה עשית. זה היה הדבר הכי אמיץ ששמעתי עליו אי פעם. וגם הכי טיפשי. אבל זה היה באמת אמיץ."

"תודה," אמר דראקו. "זה קרוב לוודאי היה אתה. גם החלק האמיץ וגם החלק הטיפשי."

הארי ניענע את ראשו. "אני לא חושב כך. בעצם," הוא הודה, "אולי החלק הטיפשי."

דראקו חייך חלושות.

"תראה," אמר הארי. "באתי הנה כדי להוציא אותך מכאן. ואז אתה תוכל לתת לי לרדת למרתפים, ונוכל לחלץ..."

דראקו נענע את ראשו. "בלתי אפשרי." הוא אמר. "אני מכיר את קסם המאסר הזה. צריך קוסם אפל חזק באמת או הילאי כדי להוריד אותו. והסורגים בלתי שבירים מבחינה פיזית."

הארי לא יכל להאמין שדראקו נראה כל כך נכנע לגורלו. "אני לא אשאיר אותך כאן." הוא אמר.

"זאת יכולה להיות הפעם שבה תלמד שיש דברים שאפילו אתה לא יכול לעשות," אמר דראקו. "יהיה טוב בשבילך."

"אבל לא בשבילך, בכל אופן." אמר הארי. "קדימה, מאלפוי... תחשוב."

"אוקיי. יש דבר אחד." דראקו הפנה את מבטו אל התקרה שוב.

"מה?"

"אני חושב שאתה יודע, פוטר." אמר דראקו. "למעשה, זה משהו שסביר להניח שתהנה ממנו."

הארי הניד בראשו, נבוך.

דראקו התיישב וזחל לעבר המקום בו הארי כרע, נזהר שלא לשים משקל על ידו הנקועה. "זה די פשוט, באמת," הוא אמר. "אני צריך שתהרוג אותי."

הארי לטש אליו עיניים. "מה?"

"אני יכול ללמד אותך לעשות אבדה קדברה." אמר דראקו, בטון מועיל של מישהו שמציע עט למי שביקש אותה. "זה לא יהיה קשה."

"אתה לא שפוי," אמר הארי ביראת כבוד. "אני לא הולך להרוג אותך, מאלפוי."

דראקו עכשיו כרע על ברכיו מול הארי. הוא הביט אליו בנחישות. "תחשוב על זה, פוטר." הוא אמר. "זה יהיה רק למות מעט יותר מוקדם משאני אמות בכל מקרה כשהם ישימו ידיים עליי, ויעשו את הלאקרטוס הזה – ומה יקרה אם זה יעבוד? הם יטילו עליי את קללת האימפריוס וישתמשו בי כמו כלי להריגת מוגלגים ובוצדמים. אולי אני לא אשרוד לאורך זמן כמוך – אין לי רצון חזק כמו שיש לך – אבל אני אחזיק מעמד מספיק זמן כדי להרוג את הבוצדם הראשון שאני פוגש בו. ומי אתה חושב שזה יהיה?"

הארי עצם את עיניו. "הו, לא."

"אבא שלי," אמר דראקו בבירור, "יחשוב שזה די מצחיק לגרום להארי פוטר להרוג את החברה שלו בעצמו. למעשה, אם הוא מחזיק את הרמיוני בחיים, זאת בוודאי הסיבה."

"אני שונא את אבא שלך, מאלפוי," אמר הארי מבלי לפקוח את עיניו.

"כן," אמר דראקו. "גם אני."

והם היו דמומים לרגע, אף אחד מהם לא מביט בשני, ראשיהם רכונים בהתבוננות עזה – אחד כהה, אחד בהיר; אחד מחוץ לסורגי הכלא, ואחד בתוכו.

"זה באמת חבל שאנחנו לא קרובי משפחה." אמר דראקו לבסוף, בקול שמקבל על עצמו את גזר הדין. "אני מתערב שהחבר שלך סיריוס שם למטה במרתף היה יכול להמיס את לחש המאסר. הוא אמור להיות קוסם חזק באמת."

"כן," אמר הארי. "אם רק-" הוא נעצר, הרים לפתע את ראשו למעלה, והביט בפראות בדראקו. "זהו!" הוא התנשם. "זהו זה! אתה מבריק, מאלפוי! הייתי מנשק אותך, אבל זה יהיה די דוחה!"

דראקו הביט בו ללא הבעה. "אה?"

"תן לי את ידך," אמר הארי.

"למה?" אמר דראקו, בחשדנות.

"פשוט תתן אותה לי," אמר הארי בחוסר סבלנות. בהבעה של מישהו שכבר לא כל כך אכפת לו מה יקרה לו, דראקו הניח את ידו דרך הסורגים, והארי לקח אותה. הוא הגיע לכיס של הג'ינס שלו בידו השניה, הוציא את הסכין שסיריוס נתן לו במתנה ליום הולדתו ה-14, ובתנועת אצבעות קלה פתח את הלהב.

ואז, במהירות, הוא חתך איתו בצורה אכזרית לאורך כף ידו של דראקו. דם פרץ החוצה מהחתך, מספיג את שרוול חולצתו של דראקו.

"הי!" אמר דראקו, מנסה למשוך בחוזקה את ידו בחזרה, "מה אתה עושה?"

אבל הארי סובב את הסכין אל עצמו, וחתך את כף ידו שלו. הוא זרק את הסכין, מתח את ידו, ולפת את ידו המדממת של דראקו, לוחץ את שני החתכים בחוזקה יחד.

"זה נוגע ללב שאתה רוצה להיות אחי בדם," אמר דראקו, מתבונן בידיהם שותתות הדם והשלובות, "אבל האם עכשיו זה הזמן?"

"סתום, מאלפוי," אמר הארי, מחייך חיוך רחב כמו אדם מטורף. "קדימה, תחשוב על זה. דם של מאלפוי. רק מישהו עם דם של מאלפוי בעורקיו יכול לפתוח את דלת המלכודת."

פיו של דראקו נפתח לרווחה. (ה"מ – וואו, הזבובים שם עושים חיים בתוך כל הפיות הפעורים האלה!) ואז הוא נטה קדימה, ותפס את ידו של הארי חזק ככל שהוא יכול, כל כך חזק שפרקי אצבעותיו נהפכו לבנות.

"מה אתה עושה?" שאל הארי מתוך צחוק.

"איך זה נראה, פוטר? אני מנסה לדמם מהר יותר."

***

הארי ניגש לדלת המלכודת בעצבנות והניח את ידו הימנית, עדיין דביקה מדמו שלו ושל דראקו, על הידית. שום דבר לא קרה. לא היתה צריחה או אזעקה. מעודד, הארי משך בחוזקה את הדלת וזחל אל תוך החלל שלמטה.

הוא תהה כמה זמן יש להם לפני שלוציוס והאחרים יבואו אל דראקו. דראקו --- לאמיתו של דבר הוא חשב עליו בשמו הפרטי עכשיו, משהו שהוא מעולם לא חשב שיהיה אפשרי. במיוחד מכיון שזה עשה אותו ממש חולה בכל פעם שהרמיוני אמרה את המילה דראקו. אני יודעת שאתה לא אוהב את דראקו, הארי, אבל הוא השתנה.

השתנה. אולי הוא באמת השתנה, הארי חשב בעודו עוקף פינה מכוסה קורי עכביש. הוא היה משוכנע שכל זה נובע משיקוי הפולימיצי, אבל האם שיקוי כמו זה באמת מספיק חזק כדי לבטל תקופת חיים שלמה שהוקדשה כולה להתעניינות עצמית, ולאלץ אדם שאחרת לא היה נוטה לכך, לסכן את חייו למען חייה של נערה שהוא בקושי מכיר? הארי לא היה בטוח. אבל הוא כן היה בטוח, שמאיזו שהיא סיבה, דראקו הציל את הרמיוני מעינויים, וסביר להניח שגם מוות. זה שם את הארי במצב של חובה לדראקו. הוא לא רצה להיות כמו סנייפ, שגורלו נחרץ למשך-חיים של אשמה ותרעומת; הוא לא הלך לתת לדראקו מאלפוי למות כשהוא חייב לו משהו.

הוא היה בשער המרתף עכשיו. הוא הרים את ידו המדממת וסגר אותה מסביב לבריח, שיצא החוצה באופן חלק, כמו ספגטי. הוא הפיל את הבריח, דחף את השער לפתיחה, ומיהר פנימה.

סיריוס והרמיוני ישבו ביחד על ספסל אבן בקצהו הרחוק של התא, סיריוס נראה רציני כשהוא מסביר משהו להרמיוני, והיא מהנהנת, ועדיין נראית יפה בצורה מגוחכת בשמלת הסאטין של נרקיסה. נראה שהיא חשה שהארי היה שם לפני שהוא אפילו אמר משהו. היא ניתרה על רגליה ורצה לאורך התא, דוחפת את ידה דרך הסורגים כדי לתפוס את ידו.

"הארי... אתה בסדר?"

"כן... אוו!"

הוא התכווץ בכאב כשהיא לחצה את ידו השסועה. היא ראתה את הדם והתנשמה. "האם לוציוס...?"

"לא. לא הכל הדם שלי." הוא אמר. "חלק ממנו שייך לדראקו."

היא הפכה ירוקה. "הוא בסדר... הוא נפגע?"

"הם היכו אותו, אבל לא באופן יותר מדי חמור. הם שומרים אותו בשביל וולדמורט." אמר הארי במתיחות. ואז הוא פנה לסיריוס. "אתה יודע משהו על כישופי מאסר?"

* * *

דראקו שכב על גבו, מביט למעלה אל התקרה. הוא הניח שהוא צריך להתפתל מסביב בפניקה, אבל הוא דוקא לא. שלווה קרה כקרח ירדה עליו והוא הרגיש כמעט מאומה.

הארי היה במנהרות שמתחת לבית עכשיו. דראקו עצם את עיניו; הוא יכל למצוא את הארי יותר טוב בחשיכה. זה היה כאילו מיתר של אור בלתי נראה מקשר אותם, הוא בקצה אחד של מיתר האור והארי בקצה השני --- לפעמים זה נגרר אליו, דורש את תשומת ליבו. בפעמים אחרות, היה מאד קשה למצוא את הארי בקצה הנגדי. עכשיו זה היה קל. כמעט כאילו שהוא יכול לראות אותו.

חזיונות על טבעיים. הוא חשב. יש לי חזיונות על טבעיים. אבל לפחות זה שמר עליו מלהרגיש בודד.

הרמיוני היתה עם הארי עכשיו. זה כאב לחשוב עליה, כמו כאב של שן שבורה. אבל היא היתה בחיים, וזה היה לפחות חלקית בגללו. הוא לא הצטער שהוא עשה מה שהוא עשה. הוא תמיד נשען לאחור וצפה בהארי עושה את כל המעשים ההירואיים והמגוחכים שהוא עשה, ותהה לא רק למה הוא עשה אותם, אלא גם איך. עכשיו הוא ידע. פשוט עשית מה שהיית צריך לעשות: היתה רק בחירה אחת הגיונית, רק דרך אחת שבה אפשר ללכת, ולקחת אותה. זה היה פשוט בצורה מעוררת קנאה. הוא תהה, בכל זאת, האם הבחירה היתה נראית כל כך חסרת מאמץ, אם לא היה לו חלק מהארי בתוך הראש?

כשדלת חדר הסיוף נפתחה, דראקו חשב לרגע שהוא רק מדמיין את זה. הוא סובב את ראשו באיטיות.

זה היה אביו.

ולוציוס לא היה לבד. אדם גבוה מאד בגלימה ארוכה וברדס שחור היה איתו. הוא לבש כפפות אדומות והחזיק שרביט. הוא פסע במהירות לאורך החדר, לעבר הכלוב. "ליברוס," הוא אמר, וקולו היה לחישה שורקנית ונוראה.

סורגי הכלוב נעלמו ודראקו התיישב. לפתע הוא הרגיש ערום, חסר הגנה. האדם הגבוה התקרב אליו והתבונן לתוך פניו. ואז הוא הושיט יד והפשיל את הברדס לאחור.

דראקו החניק צרחה. גולגולת קירחת וחסרת שיער בצבע של דם --- עיניים צהובות, צרות ומאורכות, עם אישוני חתול אופקיים --- סדקים לנחיריים --- פה חסר שפתיים.

"לוציוס," אמר הקול הנוראי, שהיה שייך, כעת דראקו ידע, ללורד וולדמורט. "יפה עשית, יפה עשית בהחלט."

***

ברגע שהוא שיחרר את סיריוס והרמיוני מהתא, סיריוס הכריח את הארי לתאר לו את הכלוב הזוהר שבו החזיקו את דראקו, מספר פעמים, לפני שהיה מרוצה. "אני יכול להוריד את הכישוף," הוא אמר. "אבל אני אצטרך את שרביטי."

"אתה יכול להשתמש בשלי," אמרה הרמיוני, אבל סיריוס הניד בראשו.

"זהו כישוף מאד מורכב." הוא אמר. "אני צריך את השרביט שלי. אני יודע איפה הוא, ראיתי את לוציוס שם אותו במגירה שנמצאת בחדר העבודה שלו. תראו," הוא הוסיף, "בצורת כלב אני יכול להגיע לשם הרבה יותר מהר משאתם יכולים. אני חושב שאני צריך ללכת מקדימה, ושניכם תבואו אחריי. אני אוריד את כישוף המאסר, אם אוכל, ואפגוש אתכם בחדר השינה של דראקו."

"מה אם..." הרמיוני בלעה בחוזקה. "אתה-יודע-מי כבר שם?"

סיריוס חייך חיוך מר. "אז אני עדיין אפגוש אתכם, ואנחנו נתכנן מה לעשות משם." הוא אמר. הוא הניח את ידו על כתפו של הארי, והארי הרים את ראשו והביט בו לשניה. ואז הוא הנהן, "אוקיי."

סיריוס עזב את הארי, והפך מיד לצורתו הכלבית, שבה הוא התגנב החוצה מהמרתף. הארי והרמיוני הלכו אחריו ביתר איטיות. הארי היה מאד שקט ונראה לא שמח. הוא הלך מאד מהר, כמעט רץ.

"האם דראקו בסדר?" שאלה הרמיוני, בביישנות. "כלומר, אמרת שהוא לא נפצע חמורות, אבל הוא בטח מאד מבוהל."

"הוא לא במצב הכי טוב שבעולם. למעשה, הוא ביקש ממני להרוג אותו." אמר הארי, מטפס על ערימה של אבנים שבורות. הוא הסתובב אחורה כדי לעזור להרמיוני לעבור את הערימה, וגילה שהיא עצרה לטפס ולטשה בו עיניים.

"מה? מה אמרת, הארי?"

"הוצאתי את סכיני המהימן ותקעתי אותו בגרון שלו. מה את חושבת שאמרתי?" שאל הארי בזעף, נרגז. "אמרתי לו שהוא לא שפוי, ואני לא הולך להרוג אותו."

הרמיוני התחילה לטפס אחריו ללא סיוע. "למה? לא למה לא הרגת אותו, אלא למה הוא שאל?"

"אם הם ישימו עליו את קללת הלאקרטוס, הוא ימות בכל מקרה." אמר הארי בצורה שקולה ואיטית. "הוא לא רוצה שהם יעשו את זה, הוא לא רוצה להסתכן בכך שהוא יסתובב בסביבה וירצח אנשים. הוא אמר שזה יהיה פשוט למות מעט יותר מוקדם, כי הוא ימות בכל מקרה."

הרמיוני עצרה שוב כנציב מלח. הארי התחיל לתהות אם הם יצליחו לעשות בכלל איזושהיא התקדמות. "הארי..." היא אמרה.

"מה?"

"זה משהו שאתה אמרת. בשנה הראשונה, כשהלכת אחרי אבן החכמים... אמרת שאם אתה-יודע-מי יתפוס אותך, אתה רק תמות מעט יותר מוקדם מאשר תמות בכל מקרה."

הם הביטו אחד בשני. "את חושבת שזה היה אני שדיברתי?" הוא שאל באי נוחות.

הרמיוני נראתה מאד לא-שמחה. "אני לא יודעת." היא אמרה. "אני לא רוצה לחשוב ככה."

"אני לא חושב שזה היה אני." אמר הארי, באופן די לא צפוי מצידו.

הרמיוני חייכה אליו. "אני מקווה שלא." היא אמרה. "כבר הזמנתי אותו לבוא לבקר אותי במשך הקיץ."

עכשיו היה תורו של הארי לעצור מלכת. "הוא יהפוך את כל המשפחה שלך לקרפדות, הרמיוני." הוא אמר, בצורה מוזרה מחקה כמו הד את פחדיה שלה.

"הוא לא," היא אמרה בעקשנות. "ההורים שלי יאהבו אותו. יש לו נימוסים ממש טובים, והוא מתלבש טוב, ו... והוא קרא הוגוורטס: תולדות."

הארי הסתובב. ואז הוא הלך להרמיוני, לקח אותה בזרועותיה, ונעץ בה מבט נחוש, משהו שהוא מעולם לא עשה לפני כן. "את מחבבת אותו, הרמיוני? אני יודע שנישקת אותו והכל, אבל האם את מחבבת אותו?"

"כן," היא אמרה, מפתיעה את עצמה. "אני מחבבת אותו, אני באמת מחבבת אותו."

"את אוהבת אותו?"

"הארי!"

"את יכולה לאהוב אותו?"

"כן!" היא קראה, "כן, אני יכולה!" היא ניסתה למשוך את זרועותיה משם, אבל הוא החזיק אותה בחוזקה. "כבר נמאס לי לגמרי מכל העניין הזה של הbig-brother, הארי." היא הוסיפה בחדות. "אני לא בת שתים-עשרה, ואני לא אידיוטית, וזה העסק שלי עם מי אני רוצה..."

"הרמיוני," הוא קטע אותה במרץ, "את כל כך טיפשה."

והוא נישק אותה.

זה לא היה דומה בכלל ללנשק את דראקו. לנשק את דראקו היה מתוק ומשכר ומלהיב וכיף. לנשק את הארי לא היה בכלל כל הדברים האלה; בשביל הרמיוני, לנשק את הארי היה הפסגה של שש שנים של אהבה נכזבת, שש שנים של מסירות ותרעומת, שש שנים של תקוה וכמיהה ויאוש. זה היה קצת כמו פצצה שמתפוצצת בתוך הראש שלה. היא הרגישה את עצמה נצמדת אל הארי כאילו שאחרת היא תיפול, הרגישה את הארי לוחץ את זרועותיה בכוח שהיה מכאיב. יהיו לה חבלות, אבל לא היה אכפת לה. קיר המנהרה העשוי סלע התחפר לתוך הגב שלה, אך לא היה אכפת לה. היא יכלה להרגיש את הלב של הארי פועם בפראות כנגד הלב שלה, וזה מה שהיה משנה.

זה היה בשבילה הלם כשהוא עזב אותה ופסע לאחור. היא ראתה שחזהו עולה ויורד במהירות כאילו שהוא רץ. הוא המשיך לנוע לאחור עד שהוא נשען אל הקיר הנגדי, נועץ בה מבט שנראה מאד כמו חלחלה.

"אני מצטער." הוא אמר. "לא התכוונתי לעשות את זה. אני באמת מצטער."

היא נראתה מבולבלת. "למה? בשביל מה אתה מצטער?"

"זה..." הוא החווה במעורפל עליה, על עצמו. "את ואני. הדברים מספיק מבולגנים גם ככה. לא התכוונתי להפוך את המצב ליותר גרוע."

"יותר גרוע?" היא בהתה בו. "אתה אומר שלנשק אותי היה דבר גרוע?"

"לא! לנשק אותך היה... נפלא." הארי אמר בתשישות. ואז הוא התיישר, נראה נחוש בדעתו. "אבל אני עדיין לא הולך לעשות את זה שוב."

"למה לא?" אמרה הרמיוני.

"בגלל," אמר הארי. הוא הוציא את הסכין מהכיס שלו והתעסק איתה. עדיין היה דם על הלהב. "שזה יהיה לא צודק."

"לא צודק?" הוא היה משוגע? "דראקו צדק." היא אמרה בבירור. "נעשית מטורף."

"אני לא. הקדשתי לזה הרבה מחשבה, הרמיוני, אל תחשבי שאני רק..."

"אתה לא רוצה לדעת מה אני חושבת." היא אמרה בזעף.

"אני רוצה." אמר הארי. הוא נראה עצוב באופן נואש, אבל להרמיוני לא נשארה הסבלנות כדי להרגיש צער עבורו. היא לקחה שני צעדים קדימה ותפסה אותו בקדמת גלימתו.

"תגיד את זה." היא אמרה.

הוא סירב להביט בה. "אני לא יכול."

"תגיד את זה, הארי."

עכשיו הוא נראה כועס ועקשני, כמו שרק הארי יכול להיות עקשן. "אם את מבקשת ממני להגיד לך איך אני מרגיש כלפייך," הוא אמר. "אני לא יכול. אני לא יכול ואני גם לא אעשה את זה."

"שאלתי אותך פעם אחת קודם לכן," היא אמרה, "אני לא הולכת לשאול אותך שוב. זהו זה, הארי, זה הסיכוי האחרון שאתה מקבל. אתה מבין?"

"אני לא יכול." הוא אמר שוב.

"טוב," היא אמרה, והברישה אותו הצידה. הסכין שלו נפל על הרצפה והיא התכופפה כדי להרים אותו. כשהיא התיישרה, היא ראתה את הארי לוטש בה עיניים.

"טוב?" הוא חזר אחריה כהד, באי אמון.

"כן," היא אמרה, מוסרת לו את הסכין. מכנית, הוא לקח אותו. "טוב. במשך שש שנים תהיתי אם היית, אתה יודע, האחד בשבילי. ועכשיו," היא אמרה, "עכשיו אני יודעת שאתה לא."

עיניו של הארי היו רחבות. "הרמיוני, אני –"

אבל היא חלפה על פניו והתחילה ללכת. הארי עמד שם לרגע, מחזיק את הסכין מאד חזק בידיו. ואז הוא הלך אחריה.

* * *

בצורת כלב, סיריוס רץ דרך המסדרונות המתפתלים של המרתפים ויצא החוצה מדלת המלכודת. נצמד לצללים, הוא התגנב דרך הפרוזדורים, מתקדם בכיוון שבו הוא זכר שחדר העבודה של לוציוס ממוקם. איזה מזל, הוא חשב, איזה מזל שהבית היה כל כך שמם --- הוא לא יכל לדמיין היכן לוציוס ואוכלי המוות היו, אבל לא נראה שיש מישהו בסביבה.

הוא סובב את ידית הדלת של חדר העבודה בעזרת כף רגלו, ופסע פנימה. מה שהוא ראה שם המם אותו כל כך, שהוא חזר לצורתו האנושית אפילו בלי לחשוב וצרח בקול.

נרקיסה ישבה מאחורי שולחן האלון של לוציוס. היא היתה מאד חיוורת, והחזיקה את שרביטו של סיריוס בידיה. כשהיא ראתה אותו, עיניה התחילו להתרוצץ בפראות ברחבי החדר.

"סיריוס," היא אמרה, והושיטה לו את השרביט ביד רועדת, "ידעתי שתבוא בשביל זה. קח את זה מהר, ולך."

הוא לקח אותו. היה לו דחף מטורף לנגוע גם בידה כשהוא עשה זאת, אבל הוא ריסן אותו. "חדר הסיוף," הוא אמר ברוך, "איך אני מגיע לשם?"

היא הניעה בראשה. "פשוט תעזוב, סיריוס."

"נרקיסה," הוא אמר, "אני צריך להגיע אל הארי לפני ששליט האופל מגיע אליו. את מבינה?"

"אני מבינה," היא השיבה. "אבל שליט האופל כבר הגיע אליו."

* * *

דראקו לא יכל להאמין כמה זוועתי וולדמורט היה. הוא מעולם לא חשב על כך ברצינות, אבל תמיד הניח ששליט האופל נראה כמו כל אחד משאר אוכלי המוות, אולי קצת יותר חיוור או גבוה, אבל עדיין אנושי. כשהביט בעיניו הסדוקות והאופקיות, ובפניו הקשקשיות וחסרות האף, דראקו הרגיש לפתע מלא-צער על הארי. להתמודד מולו פעם אחר פעם. לראות את הפרצוף הזה בכל החלומות. זה יכול להיות נורא.

דראקו ידע שהוא צריך להרגיש פניקה, אך לא הצליח. הוא לא ידע למה. חלקית, הוא שיער, משום שהוא עדיין יכול לחוש את הארי והרמיוני בקצה של החוט הבלתי נראה. הם באו במעלה המנהרות התת קרקעיות, מחפשים אחריו, והוא יכל להרגיש את הדאגה והחשש שלהם. זה גרם לו להרגיש פחות לבד, אפילו שהוא ידע שבשום דרך הם לא יצליחו להגיע אליו בזמן.

הוא העיף מבט באביו, שנראה גם חרד וגם מלא-תקווה חמדנית. "אתה מרוצה, אדון?" לוציוס שאל.

"אכן," אמר שליט האופל, "לוציוס, אתה ואוכלי המוות שלך עשיתם היטב."

"לוציוס ואוכלי המוות." אמר דראקו, מייחל שקולו לא נשמע יותר מדי צרוד. "נשמע כמו שם של איזה להקה."

לוציוס ווולדמורט, שניהם, נעצו בו את מבטם. דראקו נעץ בהם מבט בחזרה. אם הוא הולך למות, הוא היה נחוש למות בתור שחצן מרגיז, ואחרי הכל זה היה הדבר שהוא התמחה בו.

שליט האופל התכופף והניח את ידו על מצחו של דראקו, בדיוק מעל צלקת הברק. היא היתה קרה. "זה כואב לך, הארי פוטר?"

"לא," אמר דראקו. "אבל זה מדגדג כמו הגיהנום."

היה ברור שלוולדמורט אין חוש הומור. הוא הסתכל על לוציוס, שהסתכל אליו בחזרה ישירות ומשך בכתפיו. "הוא משקר." אמר לוציוס.

עיניו הדומות לחתול והמכוערות של וולדמורט צומצמו. "האם הוא?"

הוא הושיט יד והסיר אחת מכפפותיו. היד שהתגלתה מתחתיה היתה אדומה כהה, כמעט בצבע של לבנת קיר, עם ציפורניים שחורות ארוכות. היו חריצים עמוקים לאורך כף ידו, כמו חתכים או כוויות שהתאחו.

"קח את ידי, הארי פוטר." הוא אמר לדראקו.

"לא עד שתשים איזה תחליב על החתכים האלה." אמר דראקו. "הם נראים ממש מגעילים."

"קח את ידי!"

ידו של וולדמורט נשלחה במהירות של נחש מכיש, ולפתה את ידו של דראקו, והוא מחץ אותה באחיזתו. זאת היתה היד שהארי חתך לרווחה, והכאב היה חד. ידו של שליט האופל היתה יבשה וקשקשית כעור של לטאה. לא היה לו דופק כלל. דראקו ניתק בכוח את ידו מהר ככל שהוא יכל.

שליט האופל הסתובב אל לוציוס מאלפוי והמבט שעל פניו לא היה נעים כלל. "האם זה סוג של בדיחה, לוציוס?"

"אני לא --- אני לא יודע למה אתה מתכוון," גימגם לוציוס.

"זה," וולדמורט נופף את ידו בתנועת בוז לעבר דראקו, "זה לא הארי פוטר. האם חשבת שתחפושת עלובה תוכל לשטות בי? בי, שדמו של הארי פוטר עצמו זורם בעורקיי? אני לא יודע מי זה --- איזה מוגל שחיפשת להארי פוטר בעזרת שיקוי פולימיצי --- מה קיוית להשלים בכך, לוציוס?"

פניו של לוציוס היו כעת בצבע של גבינת קוטג'. "לא... הארי... פוטר?" הוא גירגר.

"אל תעמיד פנים שלא ידעת." אמר וולדמורט. אבל לוציוס היה במצב מורכב מדי של הלם מכדי להגיד כל דבר שהוא. הוא לטש עיניים לעבר דראקו. דראקו נופף לו.

"מי אתה?" אמר לוציוס בקול מהוסה. "אחד מחבריו של פוטר...?"

"לא ממש," אמר דראקו.

"קיים פיתרון פשוט לשאלה, לוציוס." אמר וולדמורט. הוא הוציא את השרביט שלו ותקע את חודו בצווארו של דראקו, וזה די כאב. "פיניטה איקאנטאטום!" אמר שליט האופל.

לרגע, שום דבר לא קרה, ודראקו היה בטוח שהכישוף לא עבד. ואז תחושת ההינמסות שהוא זכר שטפה אותו שוב, מלווה בכאב שקרע את עצביו כמו להקה של חיצים קטנטנים. זה היה כאילו שהעור שלו נקרע מעליו, העצמות שלו נמסות ומשתנות. הוא נשבר ונחת על הרצפה על ארבעה רגליים, נושם בכבדות, ראייתו מטושטשת בכאב.

זה נראה לו כאילו הוא רואה את גופו שלו במרחק גדול משם, הוא ראה את עצמו משתנה. ואז הוא ראה את מיתר האור שקישר בינו לבין הארי פוקע ונשבר כמו חכת דיג עמוסה מדי. החזיון של הארי שהוא יכול היה לראות מתחת לעפעפיו הסתובב לקראת החשיכה – והוא נשאר לבד.

דראקו התיישב באיטיות, מרגיש את הכאב דועך. ראייתו היתה עדיין מטושטשת... אבל זה, הוא הבין, היה בגלל שהוא עדיין לבש את משקפיו של הארי, ואותם הוא כבר לא היה צריך. הוא הושיט ידו כדי להסיר אותם, אבל ידו היתה כל כך רועדת שהוא היה צריך שלוש ניסיונות לפני שהוא הצליח להוריד אותם.

הוא הסתכל למעלה. וולדמורט ואבא שלו הביטו בו שניהם. וולדמורט בסקרנות, ואביו בהבעה שאמרה שכל סיוטיו הכי גרועים מתגשמים ברגע אחד נורא.

"זה לא הבן שלך, לוציוס?" שליט האופל אמר.