מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 



פאנדום: הארי פוטר (פאנפיק המשך של "קול הפעמון")
דירוג:  pg13
שיפ: אין.
ז'אנר: קשה להגדיר, תשפטו בעצמכם.
תקופה: 25 שנים לאחר תבוסתם של אוכלי המוות, בקרב בו וולדמורט והארי פוטר השמידו זה את זה.



פרולוג

 


"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

 

 

הלהבות התמרו מעלה-מעלה אל תוך השמיים המיוסרים, שופכות אודם על חודיהן המוכתמים של גדרות התייל; רעם התותחים המקוטע הרעיד את אדמת הבוץ, בעוד אלפי הדמויות השפופות מתנודדות קדימה... קדימה... ממש כשם שהיה אתמול... ולפני שבוע...

הוא לא ידע כמה זמן הם עושים זאת, מסתערים שוב ושוב על אותן חפירות אויב; למען האמת, התקשה להבין האם יש לזמן משמעות כלשהי; אפילו המתים חזרו, כושלים מדי ערב אל תוך החפירות, רק בכדי לשוב ולצאת אל ההסתערות הבאה. או שאולי לא? זכרונו היה כה חלש, לעזאזל... עד שהתקשה כבר להבדיל בין פרצוף חיוור ונטול הבעה אחד למשנהו.

כעת, קרעו ברקים אדומים את כיפת השמיים השחורה; הרעמים התגלגלו בזה אחר זה, שאגתם נמהלת בטרטורן הבלתי-פוסק של מכונות היריה.

'חזקים... הם חזקים מתמיד...' הרהר, משפיל את הרובה ומאט את מרוצתו. 'לא בטוח, ובכלל... מה אתה חושב כל-כך הרבה היום?'

חייל טוב, ידע, צריך להלחם בגרמנים - לא לחשוב.

אחד התותחים פגע בסמוך, פוער מכתש עצום ומתיז קיתונות אפר וגופרית לכל עבר; אלא שהוא, באדישות מקוממת, נעמד על מקומו, עקב בכהות אחר הגופות המתעופפות אל האוויר.

'אבל... מדוע?'

המחשבות המוזרות הללו, נזכר, כבר פקדו אותו בעבר, מדי-פעם; אבל היום, היו עקשנות במיוחד. נוקש בשיניו, שלח אצבעות יגעות למחות את טינופת ואפר חם מאפו ומאניצי השער הכתומים-אפרפרים שהשתרבבו מתחת לקסדת הברזל שחבש.

הברקים שבו וקרעו את הרקיע, עד שנדמה היה לו כי הוא רועד... רועד, כמו זגוגית המחשבת להישבר.

"ה-ס-ת-ע-ר, בפקודה!"

ליבו נפל כששמע את הצווחה המוכרת; המפקד שב וצווח, כפי שהיה עושה תמיד בעת שריחף מעל שדה הקטל, מנופף בפרגול ארוך.

הוא צריך... לציית...

אולם רגליו סירבו, נותרות נטועות בתוך הבוץ; מסביב, תפסה ההתקפה תאוצה; אלא שעיניו לא הביטו עוד בחבריו המסתערים ונקצרים שוב ושוב מול גדרות התייל; ממצמצות וכואבות, הוסיפו להביט ברקיע הנסדק... לרגע, נדמה היה לו כי רעם התותחים מתעמעם סביב, כמתחיל להתרחק באיטיות.

"עריק, בוגד בדם" הדהד קול מאיים מתחת לברדס השחור "אתה..."

כמאליו, הרים את ידיו ואת הרובה כדי לסוכך על פניו מפני ההצלפה היוקדת... אלא שזו לא באה; הצרחה הזועמת ושריקת השוט נמהלה בטרטור המקלעים, הופכת למעגל מוזר, מרקד ומסתחרר סביבו; העולם רעד והחשיך, ורק זגוגיות הוסיפו להתנפץ, והרעם שעט חופשי בשמיים, כאל עתיק ונטול-שם. גופו הטלטל כענף ברוח, מוכה חולשה וכאב... אוי, הכאב...

 

"מה לעז..."

פוקח את עיניו בבת-אחת, מצא את עצמו ישוב בעמדה... לא; במחשבה שניה, לא היתה זו עמדה כלל ועיקר, ממש כשם שאותם רעמים מרוחקים לא היו קולותיהם של תותחים. ממצמץ במבוכה, טלטל את ראשו, מוצא עצמו מביט בסדינים נקיים הנופלים סביב ברכיו, ומן המיטה והלאה, אל רצפה חלקה ואפלולית. כנפי החלון שבו ונאנקו, כאשר הכתה בה הרוח מבחוץ, מיבבת ומטיחה פתיתי שלג בהיר; הללו חבטו והתרסקו בזה אחר זה, זולגים על הזכוכית כקליעים מוזרים.

"איפה הרובה שלי?" שאל בקול, מבטו תועה על הכותונת הישנה המדלדלת לאורך גופו הכחוש. "והסמרטוט הארור הזה... למה לעזאזל אני חייב תמיד לקבל את הזבל הכי ישן והכי..."

ראשו הסתחרר ופעם בכאבים, מאלתץ אותו לשוב וליפול על הכר, בוהה בתמהון במנורות הרועדות מעל כילות לבנות בקיר הנגדי. הצללים רטטו על גבי הכילות הסגורות, מקפצים וחומקים עם כל ריצוד של הקריסטלים העמומים, כמבקשים לרקוד... לרקוד... לרקוד...

לופת את ראשו הקודח בידו, שב ונאבק להתרומם לישיבה.

'אז זהו, נפגעתי בהתקפת גז ואני מאושפז' מלמל, מנסה לשווא להזכר; כעת, נראה היה כי הוא מתקשה אפילו לזכור כיצד נראתה העמדה שלו; הכל התעמעם והתרחק  ממנו, כקרעי ערפל שפגו לאיין.

ברק נוסף הבהיק; אזי, חרקה הדלת ונפתחה באיטיות.
"היכן..." החל לשאול, מפנה מבט תמה אל האשה המבוגרת שנכנסה, עוטה חלוק ירוק-לימוני.

אלא שזו לא ענתה; תחת זו, בהתה בו לרגע בעיניים קרועות לרווחה, פניה מחווירות כסדין. אחר הפליטה צעקה חדשה, מפילה את המגש שנשאה מתוך ידיה הרועדות; כלי החרסינה נשרו ארצה, מתנפצים לעשרות רסיסים לפני רגליה.

"תשמעני, אני לא התכוונתי" התחיל לומר, נאבק בסחרחורת ההולמת בראשו. אלא שהאשה לא נראתה כמקשיבה. תחת זאת, הסתובבה ופרצה בריצה פרועה מן הדלת והלאה.

"גלאנוס! המרפא גלאנוס, בוא מהר!" שמע את קולה הגבוה מהדהד בין הקירות "הוא... ויזלי התעורר!"